חבלים

היסוד הנקי של הזמן

א

 

סבתא פחדה מן המוות.

היא אמנם לא הודתה בכך — ואף היתה אומרת בצניעות שיש עמה יותר מקורטוב של התנשאות, כי היא מפחדת רק מפני משפט האלוהים כשתעמוד לפניו בבוא יום־הדין — אבל אני גיליתי זאת כשטווס התייצב בדרך לשטן לנו בגן־החיות התנ״כי.

את שמעוֹ של הגן, שאבא ואני כבר הספקנו לבקר בו בשבת ההיא, כשפתח את שעריו לראשונה לפני הקהל הרחב, שמעה סבתא מפיו של שכננו רבּ יצחק ב״ק, האמן שצייר לפי תומו קישוטי סוכה ו״מזרחים״. ״ממש כמו חיים,״ שיבחה באוזניו את ארבע החיות שצייר על תקרת היכל הישיבה הגדולה במאה־שערים, כדי להמחיש ללומדים את הציווי ״הוֵי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״, ואמרה כי בעיניה הוא אמן חכם־לב, ממש בצלאל בן אורי של ימינו. ״אבל גדולים מעשי אלוקינו,״ הצטנע ב״ק ירא־השמים ומחליק את זקנו המחודד ומעביר אצבעותיו בשׂערו המאפיר, אמר לה כי במקום שתתפעל מחיקוייו העלובים של בשר ודם מוטב שתלך לגן־החיות ותראה במו עיניה את מעשי ידיו של הכביכול, כי מי בשחק יערוך לה', ידמה לה' בבני אֵלים.

מאז היתה סבתא מבקרת בקביעות בגן־החיות הירושלמי הקטן שקבע את משכנו בעורפה הצפוני של העיר כשהוגלה מהר הצופים לאחר מלחמת השחרור. מפעם לפעם, בסתם בוקר של יום חול, היתה באה אלינו ולוקחת אותי לשם, מלווה בברכתה המפורשת של אמא, שסבורה היתה כי שום רע לא יאונה לבנה אם בתעודת סוף השנה של כיתה ג' יירשמו לו חיסורים אחדים.

הגן, שמקימיו ביקשו לאסוף אל תוכו את כל בעלי־החיים הנזכרים או הנרמזים בתנ״ך, מן הנחש הערום מכל חיית השדה והתנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו ועד הדוכיפת, אותו תרנגול־בר אגדי שיצא בשליחותו של שלמה אל מלכת שבא נושא בפיו את איגרת האיומים שלו, עורר את דמיונה של סבתא. היא נפלה, בלי שחשה בכך, בקסם הסהרורי של החלום הציוני, שביקש לשוב ולחבר את הריאליה של החי והצומח המקראי, שבמשך דורות התייבשה לה כמו רקפת או נשל של נחש בין דפיו של ספר־הספרים, אל נופיה הקונקרטיים, הפראיים למחצה, של הארץ הנפקחת אל העולם.

סבתא אהבה לשוטט איתי שם, בין הכלובים שהוקמו בחורשת האורנים הקטנה הגולשת אל הוואדי הערירי, שערוצו סימן את קו הגבול עם ירדן. בתערובת משתנה של פחד והשתאות התבוננה בדובים הסוריים העורכים קרב של נשיכות ומנסים לסרס זה את זה ואחר־כך קראה בהטעמה את דברי החכם מכל אדם, שהיה יודע מה חמור נוהק ומה ציפור מצייץ, ״פגוֹש דב שכול באיש ואַל כסיל באיוולתו״, שנרשמו לצד שמה המדעי של החיה. חיפשה את השפנים המסתתרים בנקיקים המלאכותיים, וקראה שם: ״שפנים עַם לא עצום וישימו בסלע ביתם״ או התעכבה ליד מכלאת היענים, מאריכה מבט בביציהן הגדולות המוטלות באדמה, ולאחר שדיקלמה בפתוס את דברי אלוהים העונה לאיוב מן הסערה: ״כנף רננים נעלסה... כי תעזוב לארץ ביציה ועל עפר תחַמֵם״, אמרה כי אביה, ראש סופרי קוֹנסוּל אוסטרייך־אוּנגַרן בירושלים, השתלם בווינה בכתיבה אמנותית זעירה על גבי ביציהן של בנות־יענה.

בדרכנו הביתה היתה סבתא מסבה מבטה ממגדלה המאיים של כנסיית בית־היתומים ״שנֶלֶר״, מתעלמת משׂה־האלוהים הגרמני, הדורך שם, ברגל גאווה על במתי ארץ ונס צלבני אחוז בזנבו, והיתה אומרת כי אנחנו, היהודים, צריכים להיות גאים באבותינו, שנתנו לעולם את התנ״ך — ספר שהכל כתוב בו ושום דבר אינו נפלא ממנו, לא בשמים מעל ולא על הארץ מתחת.

היתה בגן רק חיה אחת שסבתא התחמקה, באמתלות שונות ולא משכנעות, מלהיפגש עמה פנים אל פנים — הטווס. העוף הזה, ממשפחת הפּסיונים, אמנם אינו נזכר בשמו במקרא, אבל מקימי גן־החיות התנ״כי הסתמכו, ככל הנראה, על תרגום יונתן ועל הווּלגָטָה, שתירגמו את השם תוכּיים, העופות שייבא שלמה באוניות מתרשיש יחד עם להקות של קופים, כטווסים ופרשׂו עליהם את חסותם. הטווסים הבוגרים שהתהלכו חופשים בתחומי הגן, אמנם העדיפו להתבודד במקומות מרוחקים, שקהל המבקרים לא הגיע אליהם, אבל לפעמים, בייחוד בשעות הבוקר, היו יוצאים מן המסתור ומטיילים בשבילים.

בוקר אחד — בדיעבד יתברר כי היה זה ביקורנו המשותף האחרון בגן־החיות — הגיח לקראתנו פתאום טווס זכר. סבתא ניסתה למהר ולפנות לשביל אחר, אבל אני נשארתי נטוע במקומי והתבוננתי מוקסם בעוף, שזנבו הארוך, המלכותי, נגרר אחריו בכבדות באדמה הבוצית. הטווס נתן בנו את עיניו הקטנות, ואחר־כך, כמו על־פי צו פנימי, הרים בתנועה מדהימה את זנבו ופרס אותו כמניפה כשאין־ספור עיניים זוהרות, כחולות, ירוקות וזהובות, נערכות לפנינו בתצוגה מרהיבה. סבתא הליטה את פניה בשַל מעשה־התחרים שעל כתפיה, כמו הנביא מתשבי־גלעד בפתח המערה בהר האלוהים בחורב, אבל כשהרטיט העוף את זנבו ואת כנפיו, פער מקורו והשמיע צווחה מצמררת, תפסה בכוח את ידי, משכה אותי משם, ממלמלת באימה, ״אסור לנו להיות כאן יותר.״

עשינו את הדרך בדממה, כמעט בריצה, בין בתי האבן אדומי הגגות, בתי המורים של ״שנלר״, ורק כשהיינו בלב שכונת מקור־ברוך וקריאות החיזור הצורמניות של הטווס כבר נבלעו בקולות החיים, רק אז הפרה סבתא את השתיקה, וידה עדיין איננה מרפה מידי, אמרה, ״ראית את אלף העיניים שהוא פתח עלינו?״

כששיתפתי בחוויותי אלה את הורי באותו הערב, פסקה אמא, למורת־רוחו של אבא, כי סבתא ראתה במניפת העיניים של הטווס את מלאך־המוות. ״די, הילד לא צריך לדעת הכל,״ מחה אבא, אבל אמא שסירבה תמיד להעלים מפני כל דבר, המשיכה והסבירה כי חכמי התלמוד ציירו להם את מלאך־המוות בדמותו של יצור מלא עיניים כטווס, שעיניו משוטטות מסוף העולם ועד סופו, ובשעת פטירתו של אדם הוא עומד למראשותיו וחרבו שלופה בידו.

סבתא אמנם לא שבה להידרש לפרשה מביכה זו — ״האינצידֶנט עם הפּאַווע״ בלשונו של אבא — אבל שבועות אחדים אחר־כך, כשחזרנו בשעת בוקר מאוחרת מפתח־תקווה, למחרת חתונתו של נתנאל, בנה של הדודה נחמה, שבו הדברים המודחקים ועלו אל פני השטח. האוטובוס התנהל בכבדות בדרך ההרים הצרה העולה לירושלים. סבתא, שלא אהבה לישון במיטות זרים, ואפילו הן המיטות שבבתי ילדיה, נימנמה לצד אבא על הספסל שמאחורינו. רוחה של אמא היתה קצרה. חוששת היתה שמא הלקוחות הקבועים שלנו, כשיבואו ויראו את דלתו הנעולה של ״סניף התנובה״ שלנו, יבגדו בנו ויפנו אל החנויות של מתחרינו, ולכן ליהגה ללא הרף.

אמא סקרה את בתי הגוויל הנטושים של ליפתא, הנאחזים כעזים עקשניות במדרון התלול שמשמאלנו, ושאלה אם יודע אני כי שמו של הכפר הערבי, שיושביו נמלטו ב־48, משַמר את השם העברי הקדום מי־נפתוֹח הנזכר בספר יהושע. אמא, שראתה בנסיעה ביטול זמן כפוי שחובה לנצלו להרבצת דעת, הוסיפה והסבירה כי מי־נפתוח נקראה, ככל הנראה, על שמו של פרעה מרנפתח, שבמסע הכיבושים שלו בכנען, בתקופת התנחלותם של השבטים העבריים, הגיע אף לכאן ואסף לו את הכפר הזה ואת המעיין שלרגליו, עם עוד כפרים רבים, כאסוף ביצים עזובות.

סבתא, ששמעה מתוך נמנום את שמו של פרעה, פקחה עיניה בבהלה ושאלה אם הפסח כבר עומד אחר כותלנו והיא עדיין לא עשתה שום הכנות לקראתו, ואפילו ביצים לא קנתה. אמא ציחקקה ואמרה שאם תתמשך כך הנסיעה האטית של הג'י־אֶם־סי ללא סוף אכן נגיע הביתה בערב החג.

כשהיינו ממש בכניסה לעיר שלח אבא מבט ארוך במבנה המאורך הדומה לקסרקטין שנמתח משמאל לדרך, מקום שהיום נבנית התחנה המרכזית. החלונות הנמוכים והמסורגים, השקועים עד מחציתם בארץ, הביטו בנו בעיניים מצועפות. מאחורי הווילונות המאובקים והמתפוררים כילו שם את ימיהם בהמתנה למוות דייריו של ״מושב זקנים וזקנות המאוחד״, שרבים מהם היו מודעיה ומכריה של סבתא. אחר־כך העביר מבטו ימינה אל המקום שזה לא כבר נבנה שם בניין משרדים חדיש המשמש את חברת ״בזק״, ואילו הבניין הקודר, שעמד שם באותם ימים, וקומתו התחתונה הוסתרה בחומת אבן גבוהה ושער ברזל נעול, שיכן את בית־החולים לחולי־נפש ״עזרת נשים״. במרפסת התלויה העוברת לכל אורך הקומה השנייה, מרפסת שהיתה מרושתת ככלוב עד למעלה מקומת אדם, התרוצצו הלוך ושוב דמויות ערטילאיות לבושות פיג'מות, צועקות ובוכות בקולות מעוררי פלצות. לאחר שהשביע אבא את עיניו במשוגעים, פצח, למרבה מבוכתי ביבבת חזנים בנוסח הימים הנוראים. ״אל תשליכנו לעת זקנה, ככלות כוחנו אל תעזבנו״, הוא שורר בקול בוכים, נופף בידו שמאלה לעבר מושב הזקנים ואחר־כך הפנה אותה ימינה בתנועה גרנדיוֹזית אל בית־המשוגעים, ״ורוח קודשך אל תיקח ממנו״.

״הפעם אביך צודק,״ פנתה אלי אמא, בקול רם יותר מן הדרוש, ״מגורלם של הזקנים המחכים באפס מעשה למוות ומן הצעקות של המשוגעים הבוקעות מן הכלוב הזה, צריך האדם לפחד ולא מצעקותיהם של בעלי־כנף חסרי בינה המחוללים מחולות חיזור טיפשיים לפני בנות־זוגן.״ ואחר־כך הציצה לאחוריה, לראות אם נרמזה סבתא.

״אשרי אדם מפחד תמיד,״ לא נשארה סבתא חייבת, ובקול צדקני הוסיפה שאנחנו בני־האדם, שוכני־בתי־חומר, צריכים לפחד גם מן השעה שבה מתחילים לפקוד אותנו הצירים וגם מן הלידה עצמה.

״מעולם לא יכולתי להבין מדוע אצלך המוות מתלבש תמיד במשלים של לידה וחיים,״ רטנה אמא.

״די, תפסיקי, אני הרי חוזרת מהחתונה של הנכד שלי,״ קטעה אותה סבתא, וכדי להטות את השיחה לעניין אחר, שאלה מדוע האַבטוֹבוּס עדיין ממשיך לנסוע כל־כך לאט.

״כי לאוטו משא אחד היה פַּנצֶ'ר ליד וואלאך,״ הסביר אבא, כששב מקדמת האוטובוס. ואכן, על־יד חדר ההלוויות של בית־החולים ״שערי־צדק״ — בית־החולים של דער משוגענער דייטש, כפי שנהגו לכנותו אצלנו — עמדה משאית עמוסה עופות ואל אחוריה צמודים אחוריה של משאית אחרת, וסבלים מעבירים במהירות מפלטפוֹרמה לפלטפוֹרמה את כלובי התרנגולות.

״אתה רואה, ילדי,״ אמרה סבתא כשהיו אבא ואמא טרודים בהכנות לירידה, ליד משטרת מחנה־יהודה, ״כשאבטומובּיל אחד מתקלקל וכבר לא יכול יותר לנסוע, צריך לבוא אליו אבטומובּיל חדש ולקחת ממנו את העופות שלא ימותו.״ ולאחר שבחנה את פני לראות אם ירדתי לסוף דעתה, הוסיפה בלחישה, כי תשמח מאוד אם יעלה בידי לבוא אליה בערב, ״שהרי גם אנחנו צריכים לעשות איזשהו טרַנספוֹרט.״