שנת 1945, 20 במאי
אלכסנדר סָשָׁה פּוֹליאנסקי הבן, בנו בן השלוש-עשרה של הדוקטור למשפטים והסוחר אלכסנדר פוליאנסקי האב וגְרֶטָה בָּאוּאֶר היפה, זמרת אופרה לשעבר ולימים שחקנית בתיאטרון הלאומי של זגרב, יצא עם חבריו לכיתה לטיול של כל בית הספר, תחילה להר טוֹפְּצ'ידֶר ובהמשך לטירת מילוֹשׁ.
בשנת 1941 ברחו הוריו של סשה מן האוּסְטָשׁים[1] בעיר הולדתו זַגרֶבּ, והיו לכך שתי סיבות: אלכסנדר האב היה סרבי וגרטה בָּאוּאֶר היתה יהודייה. בבלגרד נרשם סשה לגימנסיה לבנים במגמה הריאלית, אך בשנות המלחמה נכח בלימודים – עד כמה שהדבר התאפשר – וניגש למבחנים במקום שהמורים נהגו להתכנס בו: בבית הכומר בטוֹרלָק, או אי שם בקוּמוֹדְרֶאז'. מבחינתו של סשה הקטן, בית ספר "אמִתי" שהלימודים בו מתקיימים כסדרם מדי יום, כמו זה שחזר ונפתח בפברואר 1945, היה אירוע משמח לב. מיד רשמו אותו לגימנסיה ברחוב קרוּנסקָה, שכעבור זמן מה הוסב שמו ל"רחוב בריגדות הפרולטרים".[2]
אף על פי שהתגורר בבלגרד כבר ארבע שנים, נשתמר בפי סשה המבטא הנהוג בזַגרֶבּ,[3] שעורר תגובות לעג מצד חבריו ללימודים.[4] הקִנטוּר נבע לאו דווקא משנאה, ובכל זאת היה סשה בוכה בסתר מדי פעם בגלל המבטא שלא הצליח להשתחרר ממנו.
בוקר יום מאי, ענוג ומסביר פנים, קידם את פני הילדים במשבי רוח קלילה מתחת לבדיו העסיסיים של עץ הדולב הענֵף בטירת מילוֹש, שם עצרו המטיילים לארוחת הבוקר.
אלכסנדר הבן, לבוש בגדים נקיים, מעומלנים ומגוהצים, ילד עירוני, נצר גזעי לבורגנות שמלפני המלחמה – אם בשל העדנה ששפעה בבוקר האביבי ואם בשל ציוץ הציפורים הנחבאות בין ענפי הצמרת העבותה – לא נמנה אותו בוקר עם הכוחות ה"פרוגרסיביים" של כיתתו, אלא אכל במנוחה את הכריך הדל שלו. אך לא לאורך זמן, שכן לפתע פתאום קרא בקול רם אחד הילדים הבוגרים, שעמד בראש מסע ההשמצה נגדו: "תשמעו, תשמעו!"
לאחר מכן נעצר, ובעודו מתעמק בעיתון שדפדף בו קרא בקול רם עוד יותר: "הסכיתו ושמעו! הנה מה שכתוב בפוליטיקה של היום! ואני, חברים, הרי כבר אמרתי לכם שפה יש לנו טינופת, צאצא אמתי של זוהמת החברה הקפיטליסטית, שצריך להתרחק ממנו! ובכן, הכותרת היא: "הקמת תעשיית המלונאות בשירות הכובש", והנה מה שכתוב מתחת לה: "על פי מסמכים שנמצאו בארכיון שהוחרם מידי האויב והוכחות אחרות, נקבעו על ידי הוועדה העובדות הבאות: אחת, שהכובש ניגש מצד אחד לרוויזיה וחיסול מספר גדול של מפעלים קיימים שעבודתם לא ישרה בעיניו, ומצד שני, חברוֹת חדשות הורשו להיווסד רק באישור מיוחד מטעמו; שתיים, שבזמן הכיבוש נוסדה ב-21.1.1942 בבלגרד, בהיתר מטעם הכובש, חברת מניות שנועדה לתעשיית המלונאות; שלוש, שהחברה קיבלה מהכובש רשות חכירה של שטח במלון 'מוסקבה' (בעת ההיא: מלון 'סרביה') כדי לשפצו ולהכשירו למגורי 60 קצינים רמי דרג בצבא הגרמני, כאשר יעברו דרך בלגרד; רביעית, שהמשרד הביא לידיעת הבנק שֶלְצוֹרְ... כֵי... הֶם – התקשה בקריאה – של הלקוחות הגרמנים העמיד לרשותם הממונה על התעשייה בסרביה מטעם הכובש קרון של חלב משומר..."
"בחייך, מה אתה מבלבל את המוח?" קטע אותו אחד מחבריו, בקומו ממקומו. "איזה קשר יש לנו לכל זה?"
"שתוק, שב ותקשיב טוב כשאני פה חושף את האויב!" קטע הקורא את דבריו בתקיפות, שאילצה את חברו לחזור ולהתיישב. "טוב, אני מקצר", המשיך המנהיג והשתעל ברוב חשיבות, "מכל אלה יוצא – נֶאֱמַר בהמשך – שהחברה הזאת קיבלה על עצמה את המשימה לשפץ את חלקו העליון, הגרמני, של המלון ואת בית הקפה, שנועד לספק את צורכי הכובש. על סמך כל אלה קובעת הוועדה הממשלתית ומכריזה בזאת" – וכאן נעצר עצירה דרמטית – "כי המשתפים פעולה עם האויב בענפי הכלכלה, נציגיה של חברת המניות לתעשיית המלונאות בבלגרד, אשר מנצלים את שכבות העם המשועבדות, הם פושעי מלחמה, ובהם: המנהל אנדריי סאוויץ', סגן הנשיא איוואן ראגוז וחברים נוספים, מרקו קוראץ'... 'ועכשיו תקשיבו לזה: 'אלכסנדר פוליאנסקי'... אז מה אתם אומרים?" – פלט בנימת ניצחון, והמשיך: "הוועדה סבורה כי בשל מעשים אלה יש להטיל עליהם עונש".
דממה השתררה. סשה הוסיף לשבת במקומו, פיו מלא אוכל, בעוד הילדים מתבוננים בו בחוסר אמון ותיעוב.
"זה לא נכון!" פלט לבסוף.
"מה לא נכון, שקרן שכמוך?" צרח המנהיג בעל התודעה הפוליטית. "אתה מתכוון להגיד שהעיתונים שלנו משקרים?!"
"וואוו! פושע מלחמה! הו-הו! מוצץ דם! וואוו!" פתח הפָּעיל ואחריו החרו-החזיקו האחרים. כמה מהם קפצו ממקומם: "מוות לפאשיזם! מוות לבוגדים!"
הילד שישב ליד סשה שאג לפתע: "יחי מעמד הפועלים!"וסטר לסשה על פיו בחזקה, עד שהמזון הלעוס-למחצה נפלט מתוכו.
סשה הנסער הוסיף לשבת זקוף במקומו, מכסה בכף ידו על פיו, שהחל לדמם.
"אבא שלי לא בוגד... הוא לא..."
צריחותיהם של השאר החרישו את לחישתו של סשה.
אותה שעה הופיעה החבֵרה המורה.
