ספר המראות

פרולוג

 

קיבלתי את מכתב הפנייה בינואר, כשכולם פה בסוכנות עדיין ניסו להתאושש מההנגאוברים של אחרי חג המולד.

 

ההודעה הצליחה לחמוק מתיקיית הזבל שלי והופיעה בתיקיית הדואר הנכנס, שבה הסתדרה בתור עם עוד כמה עשרות כמוה. העפתי מבט במכתב הפנייה והוא נראה לי מסקרן, אז הדפסתי אותו עם העמודים המצורפים מכתב היד החלקי, והנחתי אותם במגירת השולחן שלי. הייתי עסוק בסגירת עסקה, כך ששכחתי מהם עד סוף החודש. בסוף השבוע, שהוארך על ידי יום הזיכרון למרטין לותר קינג, נתקלתי שוב בדפים, ששכבו על ערמה של כתבי יד שהתכוונתי לקרוא במהלך החג.

 

על מכתב הפנייה היה חתום "ריצ'רד פלין", וזה היה נוסחו:

 

פיטר היקר,

 

שמי הוא ריצ'רד פלין, לפני עשרים ושבע שנים סיימתי לימודי אנגלית בפרינסטון. חלמתי להפוך לסופר, פירסמתי כמה סיפורים קצרים במגזינים, ואפילו כתבתי רומן של מאה אלף מילים, שאותו זנחתי לאחר שנדחה על ידי כמה מוציאים לאור (וכיום גם אני מוצא אותו בינוני ומשמים). לאחר מכן מצאתי עבודה במשרד פרסום קטן בניו ג'רזי, ובתחום אני עובד עד עצם היום הזה. בתחילה שיקרתי לעצמי שיש נקודות השקה בין פרסום לספרות, ושבבוא היום אחזור להיות סופר. מובן ששום דבר כזה לא קרה. אני חושב שלרוע המזל, עבור רוב האנשים התבגרות משמעה פיתוח היכולת לנעול את חלומותיהם בקופסה ולהשליך אותה לאיסט ריוור. היה נדמה שאני לא היוצא מהכלל.

 

אבל לפני כמה חודשים גיליתי דבר־מה חשוב, שהזכיר לי סדרה של אירועים טרגיים שהתרחשו בסתיו ובחורף של 1987, שנתי האחרונה באוניברסיטת פרינסטון. אתה בוודאי מכיר את זה: אתה חושב ששכחת משהו — אירוע, אדם, מצב — ולפתע פתאום אתה מבין שהזיכרון נָמֵק באיזה חדר סודי במוחך ושהוא תמיד היה שם, כאילו זה התרחש רק אתמול. זה כמו לפתוח ארון ישן גדוש בזבל, וכל מה שאתה צריך לעשות זה להזיז קופסה אחת או חפץ אחד כדי שהכול יתמוטט עליך.

 

הדבר ההוא היה משול לנַפָּץ. שעה אחרי שגיליתי את המידע, עדיין חשבתי על חשיבותו. התיישבתי אל השולחן מוצף בזיכרונות, והתחלתי לכתוב. בשלב שעצרתי כבר היתה השעה הרבה אחרי חצות, וכתבתי יותר מחמשת אלפים מילים. דומה היה שלפתע גיליתי מחדש את זהותי, לאחר ששכחתי את עצמי לחלוטין.

 

כשהלכתי לחדר האמבטיה לצחצח שיניים, היה נדמה לי שאדם שונה מביט אלי מן המראה. לראשונה זה שנים רבות נרדמתי מבלי לקחת כדור, וביום המחרת, לאחר שהודעתי לסוכנות שאני לוקח שבועיים חופשת מחלה, המשכתי לכתוב.

 

פרטי האירועים בחודשים ההם ב־1987 חזרו אל תודעתי בכאלה עוצמה ובהירות, שעד מהרה הם הפכו חיים וחזקים יותר מכל דבר אחר בחיי בהווה. היה נדמה שהתעוררתי משינה עמוקה, שבמהלכה מוחי הכין את עצמו בדממה לרגע שבו אתחיל לכתוב על האירועים, שגיבוריהם היו לורה ביינס, פרופ' ג'וזף וידר ואני.

 

מובן מאליו שלאור התוצאה הטרגית, הסיפור מצא את דרכו לעיתונים בזמנו, לפחות חלקו. אני עצמי הוטרדתי על ידי בלשי משטרה ועיתונאים במשך זמן ניכר. זאת היתה אחת הסיבות שהניעו אותי לעזוב את פרינסטון ולסיים את התואר השני שלי בקורנל, ולחיות שנתיים ארוכות ועלומות באיתקה. אבל איש מעולם לא גילה את האמת כולה על הסיפור ששינה לעד את חיי.

 

כפי שאמרתי, נתקלתי בָּאמת לפני שלושה חודשים והבנתי שאני חייב לחלוק אותה עם אחרים, אף שהכעס והתסכול שהרגשתי, ועודני מרגיש, מציפים אותי. אבל לפעמים שנאה וכאב יכולים לשמש דלק באוקטן משובח בדיוק כמו אהבה. התוצאה של אותה הכוונה היא כתב היד שהשלמתי לאחרונה, בתום מאמץ שהותיר אותי מותש נפשית וגופנית. צירפתי דוגמה, על פי ההנחיות שמצאתי באתר שלכם. כתב היד מושלם ומוכן להגשה. אם תהיה מעוניין לקרוא את כולו, אשלח לך אותו מיידית. השם הזמני שבחרתי לו הוא ספר המראות.

 

אעצור כאן, מפני שאני רואה על מסך המחשב שלי שכבר עברתי את הגבלת חמש מאות המילים למכתב הפנייה. בכל מקרה, אין עוד הרבה לומר עלי. נולדתי וגדלתי בברוקלין, לא נישאתי ואין לי ילדים, ואני סבור שעובדות אלו נובעות, בין השאר, מכך שמעולם לא שכחתי באמת את לורה. יש לי אח, אדי, שגר בפילדלפיה, ושאותו אני רואה לעתים רחוקות מאוד. הקריירה שלי בפרסום היתה נטולת דרמות, ללא הישגים יוצאים מן הכלל או תקריות לא נעימות — חיים אפרוריים עד סנווּר, כשאני נחבא בין צללי בבל. היום, כשאני מתקרב בהדרגה אל סוף חיי העבודה שלי, אני קופירייטר בכיר בסוכנות סוג ב' שממוקמת במנהטן, די קרוב לצ'לסי, ששם אני מתגורר זה יותר משני עשורים. אני לא נוהג בפורש ולא שוהה במלונות חמישה כוכבים, אבל אני גם לא צריך לדאוג מה יביא המחר, לפחות לא כשזה נוגע לכסף.

 

תודה על הזמן שהקדשת, והודע לי בבקשה אם תרצה לקרוא את כתב היד המלא. הכתובת ומספר הטלפון שלי מצורפים מטה.

 

שלך,

 

ריצ'רד פלין

 

הכתובת היתה בקרבת תחנת פנסילבניה. אני מכיר את האזור היטב, שכן גרתי שם זמן־מה בעצמי.

 

מכתב הפנייה היה די חריג.

 

קראתי מאות אם לא אלפי מכתבים מסוג זה במהלך חמש שנותי כסוכן בברונסון את מֶטֶרְס. לסוכנות הספרותית שבה התחלתי כעוזר זוטר תמיד היתה מדיניות פתוחה של הגשת כתבי יד. רוב מכתבי הפנייה היו מגושמים, נטולי חיים, ונעדרו את הדבר המסוים שמרמז כי הסופר הפוטנציאלי מדבר אליך ורק אליך, ולא סתם למישהו ממאות הסוכנים שאת שמותיהם וכתובותיהם ניתן למצוא במדריך המוציאים לאור. קצתם היו ארוכים מדי ומלאים בפרטים חסרי תוחלת. אבל המכתב של ריצ'רד פלין לא השתייך לאף אחת מהקטגוריות האלה. הוא היה מדויק, כתוב היטב, ומעל הכול הקרין חום אנושי. הוא לא אמר שיצר קשר רק איתי, אבל מבלי לדעת למה, הייתי כמעט בטוח שזה היה המקרה. הוא בחר בי מסיבה מסוימת שלא ראה לנכון להצהיר עליה במכתב הקצר.

 

קיוויתי שאוהב את כתב היד באותה המידה שאהבתי את מכתב הפנייה, ושאוכל לתת תשובה חיובית לאיש ששלח אותו, איש שחשתי כלפיו אהדה סמויה כבר אז באופן בלתי ניתן להסבר כמעט.

 

שמתי בצד את שאר כתבי היד שהתכוונתי לעיין בהם, הכנתי קפה, התמקמתי על הספה בסלון והתחלתי לקרוא את החלק ששלח.