החוצה

יום ראשון בערב

 

1.

 

אני מתעורר בבהלה מנמנום צהריים חטוף שנמשך עד הערב. רוח קיצית בועטת בווילון סינתטי ומכניסה לחדר אלומת ירח וריח רפת. תחילת שנות התשעים, תחילת השבוע, לילה חם של עמק בית שאן ממתין לי מחוץ למיטה. זנב חלום שחומק מראשי במהירות משאיר לי שמץ נשיקה מבחורה מכאיבה, ופיה המתוק מתחלף בזרבובית פלסטיק המוברגת לברז האמבטיה. לרגע אני אבוד במגבת נוקשה.

 

"השעה שבע והרי…" אני ממהר לכבות את הרדיו לפני שאיאלץ לשמוע את עיקרן תחילה. שונא את עיקרן תחילה. הטלפון מצלצל איפשהו, כנראה מתחת למיטה. אני נכנס לכפכפים ויוצא החוצה, לתורנות שתתחיל עוד מעט ותסתיים בעוד נצח, בקצה של שבת הבאה.

 

עץ האזדרכת הוותיק ממטיר פירות עגולים וקשים על המרפסת ושתי אלומות ירח מתנפצות גם הן על המדרכה. להפתעתי, בשמים שלמולי יש פעמיים ירח. אני מכסה בידי על עין אחת ועכשיו זה מסתדר, למרות שעל הדשא האופניים שלי מפונצ'רים.

 

אני צועד רגלית בשביל הריק לאורם של פנסי הפיברגלס, ומזמור של רסס־ממטרות בצד הדרך מזרז את הליכתי.

 

על לוח המודעות בַּחֶדֶר־אוכל של קיבוץ תלמי נירים מתנוסס שמי לצד הכותרת "רכז שמירה שבועי". אורות הניאון שמציפים את המבואה מבריקים את הבריסטולים הכתומים של המועצה האזורית; לבי הומה. בעצם, אין לי מושג מה אני אמור לעשות השבוע. מתי מתחילים, את מי מחליפים, איפה מסיירים ועל מה שומרים. מבעד לחלונות הכפולים שבכניסה אני רואה את הלל ובֵּלו הבן תופסים את "הרכבת", השולחן הכי ארוך בקיבוץ. רק לנו, צעירים משוחררים שלא מסוגלים להתנתק זה מזה, מותר לשבת סביבו.

 

"בוא הנה, ערב טוב לך, רכז־שמירה," פנחס־ביטחון קורא לי ממרומי שלוש המדרגות שבפתח. הוא קצת מיוזע וסבך תלתליו דבוק למצחו כמו פאה נוכרית. "תשמע, אתה שומר החל מהערב ועד שבת בלילה, שזה ראשון בבוקר. אתה מקיף את הגדר כל רבע שעה עם הג'יפ ודואג לסגור את השער בלול אחרי שהמשלוחים עוזבים. אתה לא שוכח להביא את המטפלות מבית שאן, מצומת הרסקו, כל לילה בתשע. יש מלא כביסה מהגנים להעיף במכבסה. יש אוכל בקירור באקונומיה בשביל לחלק לחולבי־לילה ובשביל השכירים במפעל. מביאים להם בשתיים בלילה בול, פחות או יותר. אתה מוודא שיש שומרים בשער הראשי כל שעתיים. אתה מסייר גם בשדות, בגשר שייח׳ חוסיין, באום אל־עיזאם, בזוֹר. אל תיתקע. תגיע גם לברֵכות דגים ולמטעים, הבנת? אתה ער? תפגין נוכחות. הנה. קח, אלה השומרים של השבוע."

 

הוא מוסר לי טבלה שבועית עם שמות החברים ששובצו לתורנות, ואני מעיף בה מבט מהיר ומיד מקפל אותה ודוחף לכיס, ככה, כאחד שתפס את העניינים. אני מהנהן כקצין למג"ד, והוא מהנהן בחזרה כרמטכ"ל לסמל, ושנינו נבוכים מהפער המורגש כאן, בכניסה לחדר־אוכל.

 

"אין לי נשק," אני מקצר בינינו את הטווח.

 

"זה בסדר. אתה לא צריך. עדיף לך בלי."

 

לפנחס־ביטחון יש חולצת עבודה כחולה נקייה ומגוהצת ומכנסי ברמודה קצרים. בחגורתו תחובים שני מכשירי קשר, אקדח ושלושה טושים שחורים שתומכים בבטנו כמו חיילים שאוחזים בדגל הדיו. אני שואל אם לא מסוכן שאסתובב כך בלילות החשוכים בלי רובה, כשבמזרח הירדנים ובמערב הבית־שאנים ובקיבוץ יש מתח תמידי של חדירות, והוא משיב לי, במידה רבה של צדק, שהיה מסוכן יותר אילו היה נותן לי נשק ורומז שאסתפק בפנס הפרוז'קטור ובמכשיר הקשר.

 

"הנה, המפתחות לג'יפ," הוא אומר ומגיש לי אותם כמו במרוץ שליחים שעומד במקום. "שמור עלינו השבוע, או־קיי?" קבוצת יתושים חוגגת מעליו באור הניאון כעלי דפנה של מנצח. ה"או־קיי" שלו נשמע לי כמו התרסה.

 

הוא זוכר לרעה את תום השירות הצבאי שלי, שהתרחש ממש לא מזמן. כמה שבועות לפני מועד השחרור שכחתי את האם־16 שלי על מכלית מים בזבבדה ליד ג'נין. רק בטרמפ הביתה, בסיבוב שליד המפעלים האזוריים, כשעובד שכיר של המפעל אסף אותי לתוך פורד סימקה ישנה והתריע באוזני שאזהר עם הנשק על הריפוד כי "שמתי עליו חצי משכורת, חדש זה" — הכול נעצר. ביקשתי מיד שיוריד אותי, ומשנסע נותרתי לבד על הכביש הלוהט. הדם הלם באוזני ותמונת הרובה המופקר על מכלית המים באיזה מאחז בלב האינתיפאדה צצה בראשי. זמן גרוע לשכוח נשק, איך שלא הופכים את זה.

 

אני מבין את פנחס־ביטחון, גם אני לא הייתי מפקיד בידי דבר.

 

הוא נבלע בחדר־אוכל ואני נכנס אחריו דרוך ונרגש. זאת רק תחילת השבוע ובכל זאת האולם די צפוף והדי הדיבורים מתערבבים בקרקוש כלי מתכת ואוויר מזגנים. תחת שטיחי הצמר הגדולים שפרושים על הקיר ומציגים את עונות השנה יושב תירוש סדרן הרכב. שרידי שערו משוכים סביב קרחת אדומה ונקשרים בקוקו, וסביבו, כמו זבובים על שקיות חלב, מתגודדים חברים רעבים שמייחלים לאמפתיה מצדו. כל צי המכוניות בשליטתו, ובכיסיו טמונים המפתחות לכול. אין להם הרבה סיכוי. חזוּת, רכז הפלחה, מזדקר פתאום מתוך הדבוקה וממלט החוצה את בנו המתייפח בין זרועותיו. בתוך החבורה אני מבחין גם ביופייה המאוחר של פולה פולג, אחות המרפאה המלאה והרכה, שסוקרת את כניסתי ומתעלמת לרגע מהילדה שלה, שהפכה קערת גבינה על הרצפה ועכשיו זועקת את עלבונה. סמוך לקיר הצפוני, למרגלות שדרת החלונות וזרי הגרברה המשתלשלים מהתקרה, יושבת מקהלת הקיבוץ ומחממת גרונות לקראת חזרה לילית של חגיגות "שוך השרב", חג פנימי שהמציאו כאן בתלמי נירים ולמקהלה שמור בו תפקיד מרכזי, ואשוח, הסולן הצנום, דחוק במכנסי ג'ינס תפירת־בית שלוחצים את אשכיו, מכרסם בצל ירוק להמרצת הגרגרת. בשבתו כסולן הוא הוביל את המקהלה שלנו אל שירי לכת וזמר נוגה, ובכך עיצב את שגרת חיינו. השאר מזמזמים לצדו מעל הצלחות, עדיין חלושים ומנומסים.

 

אליק בליק, מזכיר הקיבוץ בעל עיני השמפניה המכונסות תחת גבות עבות, מעביר לאשתו פרוסת לחם שחור ומשרטט משהו על המפית שלפניו. כשאני עובר לידו הוא זורק "ערב טוב" קצר וחוזר לשרטט, אף שעכשיו ברור לי שהעט שלו חתום ועל המפית מופיעה רק הכתובת הידועה, "בתיאבון תלמי נירים". "ערב טוב," אני עונה, והוא ממהר להסיר מעלי את מבטו ולהתעמק בשרבוט שלא קיים. אולי זה הבוז הקבוע השמור לצעירים שכמותנו. אולי כי אשתו מעניינת כאותה פרוסת לחם.

 

הלל מסמן לי משולחן הרכבת ואני גורר את כפכפי העץ שלי בתיפוף קליל, עוקף את הפס הלח שמכונת השטיפה משאירה על הרצפות ומצטרף לחבורה.

 

בֵּלו האב, איש דק וגבעולי עם ורידי צוואר בולטים, מנווט את המכונה ברעש חשמלי וכבל ארוך מסתלסל אחריו. בועות סבון עולות ונמוגות. נדמה לי שעם כל שנה שחולפת גם בלו מתעופף וחולף. עד לא מזמן הוא היה המציל בברכה, אבל אחרי האסון שקרה שם גם זה נגמר. בשנתיים האחרונות הוא נספח מטעם סדרן העבודה.

 

"אל תדרוך לי ברטוב ואל תקומו מהשולחן עד שאני לא גומר לנקות." בארוחת הערב הוא הופך סדרים אבל סולחים לו. הלם האסון ניכר בו ושפתו השמוטה מסתירה עצב רפוי.

 

אני חש שלהליכתי נוספה לוויית גבריות מהוססת ששואבת את כוחה ממפתחות הג'יפ. הם מרשרשים אצלי ביד בַּקצב שמכתיב זמזום המקהלה. "קוהלת״, ככה קוראים לה אצלנו. כיסא פלסטיק אחרון פנוי בקצה השולחן הארוך, ליד בלו הבן והלל. גם הם נחתו כאן אחרי הצבא, שזופים ובטוחים ממני, ועכשיו כבר גמרו לחסל פירה משוחזר מארוחת הצהריים ועברו למנה הבאה.

 

הלל מכווץ מעט. שערו הארוך כבר התחיל להאפיר ועיני החרדל שלו חבויות כתמיד מאחורי משקפי שמש יקרים שסבתא שלו קנתה לו משלמוני גרמניה. הסבתא היא עסק משגשג בקיבוץ ודואגת לפנק את הלל בנסיעות ובמתנות, בעיקר אלקטרוניקה. אבל זה אף פעם לא הפריע לי. סבתא שלי מטגנת לי ביצייה הפוכה כשאני מבקר אותה עם אבא. לא אכלתי ביצייה הפוכה כבר שנתיים, וגם עכשיו אני לא ממש רעב.

 

"אתה לא אוכל לפני השמירה?"

 

הלל. בפה מלא צנימים. הוא לא סובל ירקות.

 

"פנחס־ביטחון בדיוק אמר לי שרעב מחדד את החושים," אני אומר ומחפש את כרמל בין יושבי השולחן הארוך.

 

"לפי הבטן שלו," בֵּלו הבן אומר, "החושים אצלו חדים כמו הכף הזאת." הוא גומע תה עם כף מתוך קומקום נירוסטה. ביד השנייה הוא ממליח פלחי עגבנייה. כרמל לא כאן, אבל אחותי יושבת בקצה הרכבת, מניחה רגליים גמישות על הכיסא הריק שמולה. היא שקועה בשקדי מרק ובגבינה צהובה, תוקפת אותם עם מזלג ואצבע קטנה, כרגיל עם הגב לכולם. המולת החדר־אוכל לא מעסיקה אותה כלל, אין לה מושג שחזוּת חזר בינתיים לשולחן של תירוש וצעק לו, "תודה על הסובארו!" וגם לא אכפת לה שתירוש סימן לו עם האגודל ובלע גביע שלם של לבן בשלוק של גמל. היא צעירה ממני בשלוש שנים ומקצה השולחן היא נראית שברירית. לאחרונה היא וכרמל הצטרפו לחוג בלט, אחרי שהרומן הנכזב שלהן עם התעמלות קרקע הסתיים בחבטה קשה. הבלט הזה של בנות י"ב הוא חגיגת פורנו חבויה תחת בגדי ריקוד צמודים, גוף מאומן וגמיש שנמתח במשך שנים ולפתע מבליח על בימות החג במלוא תפארתו המתעגלת. אם תסובב אלי את הראש אנופף לה לשלום עם המפתחות.

 

"מה זה, הם נתנו לך את הג'יפ? על המכונת שטיפה אתה לא מסוגל לנהוג," הלל מזלזל. אני מהנהן וחושב על ביצועים אכזריים שלי עם המכסחת במטע התמרים לפני כמה ימים. הרבה צינורות השקיה נקצרו שם עם היבלית הפרועה. אולי הוא צודק, אבל השבוע הג'יפ הוא שלי.

 

בשולחן העגול, מאחורי עציץ גומא ענקי, יושבים הַקַיימִים. זה כינוי שהדביקו אצלנו לכל המוזרים האלה שחוזרים מטיולים ארוכים בדרום אמריקה והודו ואז מחפשים את עצמם במשך שנים ולא עושים כאן כלום חוץ מלשרוד את החום בברכה. הם נראים כמו הלומי קרב, שחורים מרוב שמש, מבטם ריק, שערם סבוך; להקה שנעה מהברכה לחדר־אוכל, שותקים ביחד ומעשנים בלי סוף. מבעד לערפילי הנובלס שלהם מגיחות נטע, עמית, חגית וכפית ומצטרפות אלינו. לכולן ג'ינס קצרים משופשפים וחולצות בטן עם הדפסים של איזה קורס צבאי או להקת רוק. גרייטפול דד הולך אצלן חזק. הבנות מהכיתה שלי אף פעם לא משכו אותי, אבל הַקַיימִים מגלים בהן עניין. אפשר להצביע על הבנות כעל מהות הקיום שלהם.

 

"הַקַיימִים שואלים אם נשאר לכם תה," נטע מצחקקת ומרעידה בצחוקה את גופיית הבטן ואת כל השאר.

 

"אם אשתין להם בקומקום הם ירגישו בהבדל?" בלו הבן מפטיר ומניע את ראשו בכעס. נטע מושכת בכתפיה. אבא של בלו שוב מתקרב עם מכונת השטיפה, עובר סמוך אלינו ומרעיש בכוונה.

 

"מה הטעם בלשטוף עכשיו? חכה שאנשים יעופו הביתה," בלו הבן אומר לו.

 

"חיכיתי מספיק."

 

בלו האב ממשיך ומגלגל אחריו את כבל החשמל, והמכונה מותירה אחריהם ריח מתקתק של פטל וסבון ורעש.

 

"אבא שלך ממש מועך את החדר־אוכל," הלל מסכם ועובר לקפה שחור. בלו מביט בי כמחפש ניחומים אבל העיניים שלי כבר עמוק בכניסה. גם בלו תולה שם עכשיו את מבטו, וגם הלל והַקַיימִים. ואליק בליק. וחזות. ותירוש, שסיים את שיבוצי הרכב. ופנחס־ביטחון, שמדומם את מכשיר הקשר שלו. ופולה פולג ונירה נר וכולם. גם מכונת השטיפה מורידה הילוך. מקהלת קוהלת מלוכדת ומשוררת בפינתה בשעה שכרמל נכנסת לאולם ומשייטת בין השולחנות לעבר עגלת ההגשה.

 

"…גופה זה חלקת מכרזים.

 

מופלאת גמישותה בין קוויה,

 

שכמה מהם מופרזים,

 

כמו מספר מאהביה,

 

תתארו לכם…"

 

קוהלת פוצחת לכבודה במאיר אריאל, וגם אני עוקב כמהופנט אחר הליכת היען שלה. נחשונית, בתולית, זקופה כספינה ויקינגית.

 

להפתעתי, גם אחותי מסובבת את ראשה ומנופפת לעברה בפרוסת גבנ"צ. כרמל מסיטה את שערה החום החלק מצד לצד בתנועה של ילדה מתבגרת שזה עתה גילתה את נשיותה. לגופה כרוכה שמלה סגולה עם פרח קטיפה, ושני שסעים שגזורים עד מעל ירכיה חושפים את מורד רגליה היחפות. היא קרבה ומתיישבת מול אחותי, מודעת לגמרי לשגרה שעצרה עם כניסתה. הדיבור העמום וקרקוש הכלים מתחדשים לאטם. הלל ובלו מחליפים ביניהם מבטים, מלחייה ופלפלת. ברור לכול שכרמל היא הסיבה העיקרית לטרוח לבוא לכאן, וחבל ששולחן הרכבת ארוך כל כך ולא מאפשר קשר עין, לפחות לא מהכיסא שבו אני ממוקם.

 

"תגיד, אתה לא אמור לגרור לפה את המטפלות מבית שאן?" הלל מעיר אותי מחלומי, אבל בו ברגע שוב כולם משתתקים: ארבעה שוטרים עומדים בכניסה וסוקרים את יושבי החדר־אוכל, ואלה סוקרים אותם בחזרה.

 

"תתארו לכם…"

 

מקהלת הקיבוץ חותמת את שירה החרישי. כרמל גוחנת אל אחותי ולוחשת לה איזה דבר. אחותי מכופפת רגל ואוספת אותה אל חיקה. שערה החלק של כרמל מסתיר את שתיקתה. אליק בליק המזכיר קם ומפנה את משפחתו למכונת הכלים הגועשת בחדר בקצה האולם. פולה פולג מושיבה את בתה על ברכיה ומוצאת בשערה מקום טוב להתעמק בו. תירוש, ששָמַן קצת במהלך ארוחת הערב, פונה לרווח את בטנו המתולתלת בפתיחת כפתור ומעיף עוד מבט בסידור הרכב השבועי. הוא נראה מרוצה גם כשמכונת השטיפה של בלו בוחשת לידו באטיות ומסתירה לי את המתרחש באזור שטיחי הצמר. אביב, קיץ, סתיו. רביעיית השוטרים מדלגת גם על חורף ומתחילה לנוע לעברנו בטור.

 

הַקַיימִים, שקמו בבת אחת, מבינים שהאורחים לא באו בשבילם ומתיישבים בחזרה. אני מרגיש פתאום את רוחות המזגן. קור עז חומק מהתקרה האקוסטית הישנה ומנענע קלות את נימי הפלסטיק האפורים שדבוקים אליה. הלל מבקש שאעביר לו שתי פרוסות לחם כדי לנגב לעצמו את בית השחי, איתות מוסכם בינינו על סיום הארוחה, אבל אני באמת מזיע. ראייתי שוב מיטשטשת. מוכפלת. ארבעת השוטרים עוצרים לידי ולרגע נדמים לשמונה בעקבות אחד.

 

"אתה מי שאתה?" שוטר א' שואל.

 

"מה?"

 

"יש לנו צו־חיפוש בבית שלך. אתה חשוד בפריצה לכולבו," שוטר ב' נדחף.

 

"מה?!"

 

"קדימה. אתה בא איתנו עכשיו," שוטר א' מכריע.

 

"מה??!"

 

"מה מה? אתה לא שומע?" אני בהחלט שומע את שוטר ב', למרות מכונת השטיפה שעוברת עכשיו ממש לידנו ומדמה את עצמה לניידת. אני מביט בהלל ובבלו הבן, מה זה צריך להיות? אבל בלו ממלא פיו תה והלל פוזל לנטע. הם שותקים כמו כולם.

 

"אתם צוחקים, נכון?"

 

במקום תשובה משכנעים אותי השוטרים באזיקים לידיים ובלפיתת צוואר. "יאללה, חבוב." שוטר א' אוהב להכריע. הוא שולף אותי מהרכבת ומאלץ אותי לדרוך על הפס הלח שהותיר בלו האב. אני ממלמל משהו על תורנות שמירה שאמורה להתחיל ועל נסיעה לבית שאן, שבה מצפות לבואי מטפלות שכירות כדי לחתל את סבא שלי, שקשור למתקן מתיחה, ולטפל בסבתא שלי, שכבר לא קשורה לכלום, ולסעוד את יתר קשישי המשק הספונים שם בבית השקט. עיני מחפשות את כרמל, אך מבטי הכול גורמים לי להרכין ראש ולהתכנס אל כפכפי העץ. פרצו אל הכולבו? הכולבו נפרץ? רוקנו אותו? חגגו עליו? הקולות המלחשים סביבי סודקים באחת את הבושה. אחותי קמה מהשולחן, קטנטנה מתמיד, ומתייצבת לצדי כקובעת גבולות גזרה ביני ובין ארבעת השוטרים. הצלקת שחוצה את גופה משוננת כמו גדר התיל שמקיפה את הקיבוץ. אליק בליק חומק ליד עונות השנה, גבותיו מורמות והמפית שעליה צייר עודה בין אצבעותיו. הוא מרביץ גיהוק. פנחס־ביטחון טופח על שכמו ומכשירי הקשר שלו מגהקים עמו. הגדר הקטנה של אחותי נפרצת בלא קושי ואני מפונה מהחדר־אוכל.

 

ביציאה אנחנו נתקלים בדודה שלי אביגיל, שקוראת סידור עבודה לגיל הרך על לוח המודעות הגדול ושרה לעצמה שיר של אלתרמן. לאביגיל אין הרבה אמון במערכת הקיבוצית. היא לא מאמינה באף אדם, בעצם, אבל היא אובססיבית לאקטואליה כתובה ונוהגת לקרוא כל מילה בכל עיתון, מה שיצר פער מסוים בין המציאות ובינה — על שולחן המטבח שבביתה נערמים עיתונים רבים שטרם הספיקה לקרוא, היא עדיין טורחת על גיליונות מלפני שלוש או ארבע שנים. עכשיו היא מבחינה בשלט שעל הלוח, "רכז שמירה שבועי", ומחייכת אלי בגאווה. אין לי חיוך להחזיר לה. השוטרים ממהרים להדוף אותי החוצה.

 

על הדשא בפתח החדר שלי ניידת מסנוורת בכחול ובאדום את שכונת ״הפילטרים״, מופע דיסקו לא אופייני לתחילת השבוע. אנחנו מגיעים למרפסת ואני מתכבד להיות הראשון שנכנס. ארבעתם בעקבותי, משחזרים במדויק את העטיפה של Abbey Road עם כל הסאב טקסט שלה, פוסעים בלאט אל חדרי האהוב שלא יודע כלל מה עומד להתרגש עליו. ב' מורה לי לשבת בכורסה אכולה שסבתא חושבת שעדיין נמצאת בחדרה, ומראה לי שוב את הצו החתום על ידי שופט השלום בבית שאן: צו חיפוש בביתו של הנ"ל, חשוד בפריצה לכולבו, בגנבה, בסחר ובשימוש בסמים מסוכנים.

 

נו, באמת.

 

ומיד אחר כך כולם באמת מתחילים לחפש. הם יעילים ומרשימים בנחישותם: א' עובר על המטבח והשירותים, ב' על המצעים והמיטה, ג' על הרצפה ותכולתה, ו־ד' זוחל על הקירות ונכנס לארון.

 

כך באזור של א': צלחות חרסינה מהחדר־אוכל, קערות וספלים, גם הם מהחדר־אוכל, מכתבים בקופסאות נעליים, מכשיר אינהלציה, מחבת, שני סירים, סכו"ם, כל הקלסרים שלי מכיתות י־י"ב, מטפלת — הכול עף בשנייה לרצפה. המקרר נפתח. תוקעים לו יד ארוכה אל הפריזר.

 

כך באזור של ב': ציפיות הכריות, הכריות, הסדין, כרמל, המזרן, כריות צמר, אבא, ציפת השמיכה, השמיכה, שעון מעורר, כיסוי המיטה, נייר טואלט, טלפון, הכול עף לרצפה. המיטה נעמדת, שתי רגליה הקדמיות על הקיר. עורכים לה חיפוש.

 

כך באזור של ג': שולחן עץ עגול, כאפייה אדומה עם משבצות (כמו של ערפאת), מאפרה, אפר, פנקס ועט, שתי מעטפות, גפרורים, פוף, פולה פולג, כריות, סבא, כפכפים (כמו של קיבוצניקים), מכנסי ג'ינס, סטריאו פיליפס, בניין קומתיים, תקליטים, אחותי, סיגריות טיים, אירופה, הכול מתרומם ונוחת באקראי על הרצפה. מצמידים את הטלוויזיה לקיר. היא מתחילה לדבר. משתיקים אותה.

 

כך באזור של ד': פוסטר של דריל דורקינס, מסגרת עץ בלי מראה, מראה בלי מסגרת, כלב של דאלי, מקטרת של מגריט, שטיח, אימא, אהיל מבורזל, בנדנה, כדורסל סופר־קיי, בגדי בוקר, בגדי ערב, קיץ, חורף, נטע, כפית, חולצות פסים, תחתונים, גרביים (לא בזוגות), אפטר שייב, תירוש, ונטולין, תמונות מיוון, תמונת פספורט. הכול מושלך על כל מה שכבר הושלך.

 

אני חש עקצוצים, כאילו כינים מטיילות על ראשי. אני מגרד ולא מפסיק, מותח פסי אורך ורוחב, הלוך ושוב, מושך בזנבות השיער ומטפס לקרקפת, קודם בכריות האצבעות ואז בציפורניים, מהר ולעומק, הקצב הולך ותופס תאוצה ככל שהחיים על הרצפה מתרבים. למרגלותי נקווית שלולית אותיות חפוזות, מפוחדות. הטלוויזיה עונתה קשות ונשברה, ונחל של תרגום עברי דולף ממנה. המיטה עודנה צלובה על הקיר עם קרש בגבה ואין לה מה להציע. המקרר ממשיך לשדר קור אבל לאט הוא מפשיר ופולט הכול תחת אור החקירה שתקוע לו בצד. מנקודת מבטי משתלשלת נורה ומפרפרת במרכז החדר. הכינים מתרבות ואיתן הגירוד. הציפורניים חורתות עוד ועוד, מנסות להביס את הבקיעה שעל הראש.

 

כפות ידיים נצמדות לרשת החלון שמחוץ לחדרי ופרצוף חשוך צץ ביניהן ועוזב. בחלון השני אותו הדבר. דפיקות חרישיות בדלת, אבי נכנס מהוסס ואמי נשארת בחוץ. בנחישות של אם ביישנית היא אוספת בקבוקי בירה ועלים יבשים מהמרפסת, ואילו אבא, בגופייה של אבות ובמכנסי טרנינג אפורים, עומד במרכז החדר ומבקש מ־א' לראות את צו החיפוש. איך נודע לו שהגיעו לחקור אותי? לרגע אנחנו מביטים זה בזה.

 

"שלום, איך ידעתם?" אני מחייך מתוך הכורסה של סבתא. אימא שלו. אני מקווה שגם הוא לא זוכר שבמשך שנים הכורסה הזאת עמדה אצלה במרפסת והנה ירשתי אותה בעודה בחיים.

 

"האחות שלך התקשרה. אמרה שאפילו לא הספקת לאכול." הוא נשמע מודאג ומבקש פעם נוספת לראות את הצו. אבא סוקר את הנייר ש־א׳ מגיש לו ומיד אחר כך תוחב אותו תחת אפי ומצביע על ״פריצה״… ״סמים מסוכנים״. אני שומט כתפיים בביטול אבל ברכי הנוקשות מעידות אחרת.

 

"מה עכשיו?" הוא שואל את א'.

 

"לא מצאנו פה כלום אבל ניקח אותו לחקירה בתחנה בבית שאן."

 

"אני מבין," אבא עונה בלי להזיז את הפה. אולי רק אני לא מבין מה מובן פה. החדר שלי הפוך והרוס ונראה לי ששום דבר לא יובן עוד. ב' משוטט הלוך ושוב ודורך לי על הקלסרים. דפי פוליו בכתב ידי מרפדים את הרצפה ואני מקווה שאבא לא יבחין במבחן בהיסטוריה מלפני שלוש שנים, עם הציון 50 שמתנוסס עליו בתוך עיגול אדום. מתחתיו מציץ שטר של 50 שקלים עם כתם דיו אדמדם שדבק בו מאותו מבחן כושל. אבא ממהר להרים את השטר המסומן תחת אפו של השוטר, שלא יחשבו גם לשדוד אותי ארבעת אלה. עכשיו גם אימא מעיזה ונכנסת לחדר, דומעת מעט או רק מצוננת. מתעטשת, בכל אופן. הנה, שישה אנשים עומדים בתוך רגע ארוך ומבולגן ומביטים בי מפוזר על הרצפה. השוטרים מתיישרים פתאום בנימוס אחרי מנהיגם המאולתר א', ועמידתם הזקופה משווה קצת סדר לערבוביה ולעלבון שהמיטו על חדרי. ב' ו־ד' מרימים אותי מהכורסה ומבקשים מהורי לעזוב. א' ו־ג' אוזקים את ידי מטעמי נוהל עצירת חשוד ומושיבים אותי בניידת.

 

"אני צריך להביא את המטפלות של סבא מהרסקו," אני עוד מספיק לקרוא מבעד לחלון הניידת, ואבא קורא לי לא לדאוג, הוא יאסוף אותן.

 

אולי אמסור לו את מפתחות הג'יפ? ידי קשורות, וממילא הן טמונות עמוק בכיסים. אין צורך. הוא לא יפקיר את המשמרת שלי.

 

מתוך הרוורס המתרחק נראים בבירור סימני הגלגלים שמעכו את הדשא ובקצהו עומדים הורי בדרכם לחזור פנימה כדי לאסוף אותי מהרצפה, לקפל, למיין, לטאטא, לשטוף, לתלות על הקיר.

 

אני מודה להם על כך בלחישה לתוך החולצה. אין לי מושג מי ישמור על הקיבוץ הלילה אבל בתוך הניידת אני מרחיק מעלי את הדאגה הזאת. הנסיעה האטית בחצר המשק מאירה את השבילים ואת פרחי הוורדים המתרחצים בממטרות הלילה. קשתות צבעוניות שבאות לקראתנו נשברות ועפות בחזרה אל הדשא. עטלפים עיוורים מתמרנים בין הכחול לאדום ושורקים במקומם שירי צ'קלקה. שיחי ההדס מחלצים מבטנם שני חתולים שקופאים לרגע באור הניידת וטסים אל חורים באבני המקלט. קבוצת פרות חוצה בגעייה את צומת המזכירות, כנראה רפתן־לילה תורן ובלתי מיומן שכח לסגור את השער המוביל למכון החליבה. עכשיו יעסקו כאן במרדף נואש אחרי העטינים שהתפזרו על הדשא. שתי פרות חוסמות לרגע את דרכה של הניידת אך ממהרות להתפנות, אחת רצה בכיוון המרפאה, והשנייה הולכת ישר אל הוורדים וגומעת ממי הממטרה.

 

"מה הולך כאן? לאן הגענו? איפה השער הראשי, קיבינימט?" ב' רגיל לחלב מהמקרר. אני תוקע את הראש במשענת האחורית של א' ומועך את הכינים. הגירוד נשאר רק בראשי. א' זוכר את הדרך ליציאה ומגביר מהירות. השער נפתח בדחיסת אוויר.

 

שלוש לפנות בוקר. אבא ואני שותקים באוטו החוזר מבית שאן. שער הקיבוץ נפתח לפנינו בחבטה הידראולית, מחקה דלתות של בית מרזח במערבון. אני לא מצליח לזהות את השומר שבעמדה. השער נסגר מאחורינו.

 

"ערב טוב, בלו!" אבא צועק מחלון הסובארו אל הבוטקה. לא זכור לי שבלו הופיע בטבלת השומרים שפנחס־ביטחון נתן לי הערב. לא שזכור לי מישהו אחר שכתוב שם. סביר ששוב הוא סותם איזה חור, מחליף את מי שזה לא יהיה.

 

בשלהי החקירה אבא הוזעק לתחנת המשטרה וחתם על ערבות של 10,000 שקלים כדי לשחרר אותי, סכום נכבד לדעתי, ועכשיו הוא מחזיר את שנינו לקיבוץ בסובארו־בז'. הנסיעה אטית וחסרת מילים, הבז' שט לאט בשבילי המשק, הממטרות תוססות ומים שקטים בוקעים מחריציהן ונוזלים חרש לדשא הבוצי. כוס כסוף, לילי, מתמקם כהרגלו על חוט הטלפון שמעל צומת מקלט־מטֶה ומשמיע את שריקותיו העמומות מתוך חולצת עבודה שעוטפת את גופו הציפורי. אבא מנתב את גלגלי הרכב על הדשא ובדיוק מופתי חוזר על העקבות שחרצה לפני כמה שעות ניידת המשטרה. בחיוך מריר הוא מזמזם שיר של ברסנס שלימד אותי פעם:

 

"כאן בכפר שבו אני גר,

 

שם נורא יצא לי כבר.

 

אם אנהג עכשיו כך או כך,

 

לי שם טוב כבר לא יצמח.

 

אך איני עושה רעה לשום א…"

 

"אני רעב," אני שובר את השתיקה שלי ואת השיר שלו. אבא עוצר ומכניס להילוך אחורי אך טרם זז. הוא מביט בי וממשיך את זמרתו באדישות —

 

"…אך איני עושה רעה לשום אדם,

 

רק פוסע לי בצד הדרך סתם,

 

אבל הם שונאים כל אדם

 

המסרב לצעוד איתם…"

 

הוא מנסה לחקות את שירת הקריין של יוסי בנאי. הרכב נוסע לאחור, וליד ספסל סיבי הזכוכית הדהוי הוא מסובב את ההגה ומסיע אותנו לשכונת "הרעפים", לחדר ההורים.

 

"אימא שלך בטח כבר ישנה אבל חביתה אחת לא תעיר אותה," הוא מפתיע מעל ההגה. לא ציפיתי לשירות הזה אבל אני עייף מכדי להתווכח ואפילו מעריך את המחווה.

 

"הבאת את המטפלות מהרסקו?"

 

"כן. אל תדאג להן."

 

"תודה," אני אומר בשקט, כדי שלא ישמע, אבל בדרך הקצרה שבחסות עצי הזית והמדשאות החשוכות אני מגביר את קולי, שמגיע זר גם לאוזני: "הם רצו לדעת שני דברים: אם אני זה שפרץ לכולבו ולמי מכרתי את הסיגריות שגנבתי משם. וגם ממי אני קונה סמים."

 

"אז שלושה דברים."

 

"שלושה דברים. כן. אין לי מושג איך הם הגיעו לזה. אני לא מבין מה כל הסיפור הזה."

 

"אני מאמין לך."

 

"לא ידעתי בכלל שפרצו לכולבו ובחיים לא מכרתי סיגריות בשביל לקנות סמים!" אני מגביר את קולי כדי לגבור על קולו של אבא, אבל הוא לא מדבר. אנחנו בלב הקיבוץ, עמוק אל תוך הלילה, צריך לשמור על השקט. אני שותק קצת ואז לוחש: "כל כך משעמם לכם פה שאתם מחפשים את הדרמות שלכם אצלי בחדר?"

 

"משעמם פה?" אבא לוחש בחזרה, "רגיל פה. כמו בכל מקום שאנשים חיים בו. ועם זה, הקיבוץ צריך לשמור על עצמו, להישאר מוגן מכל מיני פשעים ועברות."

 

כן, בטח. אבל אני לא משיב. הבז' מחליק בשבילי החשכה ומענפי הזית פורחים אבקנים לבנים.

 

אבא קורא בהפתעה: "'סתכל! בגינה של עליזה ואברי! החבצלת מים נפתחת… איזה דבר… באמצע הלילה!"

 

אבל אני מביט לצד השני. ילד צהוב כאפרוח חוצה את קו הרקיע. לגופו העירום תחתונים לבנים, גדולים כמו כנפיים, והוא נוחת על הדשא הלח ורץ מבוהל ופרוע, נזהר לא לחטוף קוצים ברגליו היחפות, וגם אם חטף, נשימתו הכבדה המפוחדת מכריעה את הכאב. הוא חורק מאסתמה אבל כמעט משיג את נסיעתנו. אני שואף מהוונטולין שבידי, והילד נרגע קצת.

 

"תיזהר מהבורות של הממטרות!" אני קורא לו, אבל הוא לא צריך עזרה.

 

"אני יודע, המכסים שלהם שבורים!" האוויר חזר אליו, הוא יודע היטב לאן לרוץ ומאיזו גומחה להישמר. הוא עובר בין שני בניינים עם קיר מושפרץ ודורך על פקעת יהודי נודד. נדמה לי שמשהו מטפטף ממנו. זאת לא בריחת שתן. לילד הצהוב יש בבטן חור.

 

אבא ואני נכנסים בשתיקה אל החדר ומושכים לתוך החשכה אור קלוש מגינת האבנים המוארת שבחוץ. אבא פונה למטבח הקטן, מתעלם מהשעה המאוחרת ומכך שעוד מעט יתחיל את יומו הממושרד במפעל הפלסטיק שלנו, ורגשות האשם שעולים בי מובסים בנקל כשגוש הבלובנד מתמוטט אל המחבת המפויחת. אני מחכה שימשיך וישאל לשלומי, שידלה ממני עוד פרטים על החקירה המחורבנת, אבל הוא מרוכז בקערה שבה נטרפת הביצה.

 

"חרדל ותפוח עץ הם סוד הקסם שלי," אמר פעם בשעה שחתך מיני ירקות אל קערת הזכוכית. "מלפפון ועגבנייה לבדם לא יכולים לשמש כסלט כי הם משעממים מדי וצפויים מדי," הכריז והטיל לקערה קוביות אבטיח ומנגו. את הכרובית הקפואה הוציא ממרתף המקרר ושילב גם אותה בקרקס השבת השבועי. מדי פעם בקעה אחותי בתחתית חלון המטבח, ניתרה בקפיצות פליק־פלאק קדימה ואחורה וחוזר חלילה. בשבתות היתה נוהגת בגופה בגמישות מוגזמת, ואימא, בעודה עורכת את השולחן, היתה מציצה בה מבעד לתריסים ומדמה אותה לנדיה קומנצ'י שמביסה את אולגה קורבוט. אחרי הארוחה ההיא שקע אבא במאמר מ"דבר השבוע", ואחותי התייצבה בשפגאט בלתי אפשרי שנמתח מכוננית הספרים ועד כיור המטבח. אימא חיפשה מוזיקה קלאסית ברדיו של שבת ואני יצאתי החוצה. קלטתי את האופניים של אבא קוראים לי וחיפשתי סיבה לצאת לסיבוב. "אני הולך להביא את המחברת חשבון מהבית־ילדים," צעקתי ומיהרתי לטפס עליהם.

 

הייתי בקושי מטר ועשרים ופידלתי בעמידה כשהמושב תוקע בגבי נשיקות קצובות וכידון האופניים חובט במצחי בקצב זהה. לא ברור היכן עברה הרָמָה, היא כנראה חרכה לי את בית השחי, ובכל אופן גופי ניטע תחתיה באלכסון משונה, פלונטר של ילד ואופניים. הציפורים שרקו מעלי ברוסית מתורגמת, והמתנדבים השתזפו במרפסות שלהם והתפעלו מהשמש באנגלית. רכבתי צִדית על האופניים של אבא, ואף זיהיתי כמה מהשירים ששרקו הציפורים:

 

"…יש אומרים שידוע

 

כי חתול שחור מזל ביש הוא מביא,

 

אך עד כה, רבותי,

 

המזל הביש הוא דווקא לחתול…"

 

הקיבוץ כולו נחרש אז תעלות מיגון. חודשים רבים חפרו כאן באדמות ובמדשאות כדי לקשר טוב יותר בין המקלטים הפזורים במשק. מתחת למדרכה שחיברה את שכונת ״הרעפים״ עם שכונת "המנכשים" עברה תעלה כזאת וחצתה אותה לשתיים. גשרון מצ'וקמק מקרש ומחתיכת פח־גלי נועד להיות רק מעבר זמני עד תום החפירות. לא רחוק מהגשרון עמד אשוח הסולן כמחכה לרכבת שתעבור שם ובינתיים פיצח גרעינים. התכוננתי לקפיצה הגדולה שחווה כל דרדק קיבוצי בן חמש וחצי או שבע שעה שעבר על הגשר הזה ושעטתי עם האופניים קדימה, אבל פלטת העץ ניתרה ונגחה בעוצמה בגלגל הקדמי — גופי שהסתבך תחת הרמה נשמט, וכשאופניו של אבא התנפלו עלי גם הם צללתי מטה לתוך התעלה.

 

עיני היו בשמים: יונה שעפה מעל ושקלה לחרבן הבחינה במצבי הרע וּויתרה. שקט מושלם השתרר למשך שניות ארוכות, ורק טווס צרוד מפינת החי צווח כתינוק שתלשו פטמה מבין שפתיו. אחרי כמאה שנה בערך הופיע פרצופו של אשוח וצלו החשיך את פני. "אתה בסדר?" הוא קרא לעברי. חיכיתי לציפורים שישרקו את השיר הבא. הסולן אסף אותי בעדינות ראויה וחילץ אותי מתחתית התעלה. כאב עז פילח את בטני כשניסיתי להיעמד, כמו כיכר לחם שעוברת במכונת החיתוך. הסולן משך מהבור גם את ערמת האופניים ושיחזר את צורתם המקורית בכיפוף הכידון ובסיבוב המושב. הרגשתי היטב את כאבם. נשמתי בכבדות והחזקתי בכוח את הבטן.

 

"נתת קפיצה על הכיפאק," אמר אשוח וטפח על כתפי עם חופן גרעינים מאוגרף. אחר פנה להניח שוב את הפלטה ההיא על גדות התעלה וחזר לגינה שלו, המוצלת. הולכתי לצדי את האופניים הפראיים ומדי פעם התחלפנו והם הוליכו אותי. נכנסתי לבית הורי מכופף וחיוור. השפגאט של האחות שלי התחלף בינתיים בניתורים חרישיים על קצות האצבעות משפת הכיור לטלוויזיה, ואילו אימא הצטרפה לאבא על הספה, ושניהם דיפדפו בנחת במוספי השבת של ״דבר״. לבחילה ולבושה נוספו עכשיו גם דמעות ורעד. אימא ניגשה אלי לברר מה אירע, ולא ידעתי להסביר את עוצמת הכאב ולא היה לי מושג שהמכה שהכידון תקע בי ריסקה לי את הטחול ושנביעת דם נסתרת החלה להציף לי את חלל הבטן. אבא ציין במעומעם מבעד לעיתון שהאופניים שלו גדולים מדי ושאם לקחתי אותם ככה סתם, לפני שרגלי מגיעות לרצפה, כנראה משהו רע היה צריך לקרות לי. ואז השתתק וניער את העיתון כמנסה להסיט את דעתו מהמשבר. "אתה הולך מצחיק, כמו מין זקן מקומט," לעגה אחותי לגופי המעוקם וכעסה עלי על שהרשיתי לעצמי לבכות, ואני חייכתי לעומתה במאמץ, כי באמת לא היה מקובל כאן הבכי הזה, והשתדלתי להבריא, אבל כעבור שעות של הקאות ודמדומים השתכנעו הורי לפנות אותי לבית החולים ולוותר על תרופת הפלא של דוקטור־זמן או על לקח חינוכי או על שלוות השבת שהפרתי. הטחול המוכה נאסף לפנות ערב אל פח אשפה בבית חולים העמק בעפולה. הבטן נתפרה מתחת לצלעות הבוכיות.

 

אבא מגיש את החביתה עם פרוסת לחם שחור ורצועות מלפפון מקולף.

 

"כואבת לי קצת הבטן," אני נזכר. "אין לי חשק לאכול." אני קם מהשולחן אבל נשאר לעמוד. מעל הצלחת פורח ענן אדי חביתה. זה קצת מגרה אותי.

 

אבא נינוח כמו זריחת הבוקר הממשמשת לבוא. "אתה בטוח?"

 

"בטוח."

 

אני יוצא מביתם מהוסס. כבר ארבע או חמש בבוקר ואני צועד היישר אל ג'יפ השמירה. הוא חונה מאחורי רחבת החצץ הגדולה שמקיפה את אזורי הפחים של המטבח והאקונומיה, והצעידה על החצץ מרגיעה אותי ומפיגה במעט את הסחרחורת. מכיוון השער הראשי נשמעת ירייה שמחוררת את סוף הלילה. מוזר. בעצם זה נשמע כמו מנוע הקיטור המשתחרר בסילון אדים פתאומי ורועש סמוך למטבח. זה חייב להיות הקיטור. הג'יפ מפתיע ומניע מיד, כאילו רק חיכה לי שאבוא כבר. אני נוסע במהירות על הכביש שליד המפעל. יש לי המון הקפות להשלים ואני לא מתכוון לוותר רק בגלל שטעו כאן לגמרי ולקחו אותי לאיזו חקירה במשטרה. אני ממש עף על כביש המערכת, האיקליפטוסים משתכפלים מתחת לירח הכפול וכל הקיבוץ הישן כבוי ומכונס לגלגלי. סיבובים שני ושלישי אוזלים במהירות, אלומת הפרוז'קטור מחוררת את גדר המערכת, וליד עמדת השמירה פנס מאיר את חציו הפתוח של השער. העמדה עצמה די חשוכה. אני לא מאט, רק מעיף מבט לראות אם יש שם שומר בכלל… יש, מישהו ישן שם. בוודאות. נשען על המקרר בתנוחה משונה אבל שקוע עמוק בשינה. שיישַן. בפתח הבוטקה אין אופניים שיעידו על זהותה של הדמות הנמה. אני מועך את דוושת הגז כדי להשלים את כל מה שהפסדתי הלילה.

 

"אתה שמח?"

 

"בטח! זה כיף!"

 

הילד הצהוב יושב עכשיו לידי ואין לי מושג מאיפה צץ. רוח חמה מסיטה הצידה מחשבות מיותרות ומעלה איתה את ריח הרפת.