מונטאניטה, אקוודור
אנחנו מרימים גבות אל על ופיותינו נפערים נוכח המחזה. משהו בין פליאה לחיוך חסר שיניים. ברגע החלומי הזה, ססיליה לא מביטה ימינה או שמאלה. היא רצה באמוק לעבר האופק כששדיה החשופים מקפצים לשמים. הם רוקדים מעלה ומטה לקול הרוח הנושבת. הם מתנגחים זה בזה. אין הלימה ביניהם. הקואורדינציה לא מאומנת אבל ברור שרק אני שם לב לזה. פטמותיה מסנוורות ממרחק. היא צוהלת וזוהרת וחסרת דאגות. אני בטוח שככה נראתה האישה הראשונה של אדם.
אני לוקח כמה רגעים להירגע ומרגיש כמו בסצנה מסרט בדיוני. דבר כזה מעולם לא קרה לי. אני מנסה לשחזר איך כל זה התחיל הבוקר.
שעה קודם לכן
"Hola." נשמעת קריאה מקול רם ולא מוכר.
אני מקפץ מהערסל מבוהל כמו הייתי חתול זבל המתענג על אוכל רקוב בעת ששקית הזבל מתעופפת לכיוונו.
היא צוחקת.
"Hola," אני מחזיר לה בעודי מתמוגג מהדבר הטהור והמקסים שלפניי.
מאה ותשעים סנטימטרים של יצירה. שיער שחור גולש וארוך, כזה שמגיע עד לגב התחתון. הוא חלק, אבל לא ישר לגמרי אלא קצת שובב, מתפזר לכל עבר, כזה שלא סופר אף אחד. הכתפיים מעט רחבות והעצמות מעט בולטות. היא אישה. בת אדם מלאה ומפוצצת משיכה. עיניה שחורות ושקועות במקצת, ומבטן רעב. יש בה משהו רע. אני אוהב את זה. לא יודע למה. נדמה שהיא לא מהכוכב שאני מכיר כי כזו עוד לא ראיתי.
"אני מצטערת אם הפחדתי אותך," היא אומרת בספרדית. אני מבין כל מילה. אחרי שמונה חודשים ביבשת, ספרדית הפכה להיות שפת האם השנייה שלי. רואים שהיא מקומית, אני חושב לעצמי, ועונה, "לא, פשוט חשבתי כל מיני מחשבות ולא שמתי לב שבאת."
"על מה חשבת?"
[היא לא יודעת איך קוראים לי וכבר היא נכנסת לי למחשבות?]
"אממ, כל מיני מחשבות. על זה שאני בטיול ארוך וכיף לי, אבל מצד שני, משעמם לי."
"מה אתה קורא?"
"ספר טוב. בעברית, רוצה?" אני מחייך.
"אההה... איזראליטו, אז תגיד." היא מחייכת בחזרה חיוך לא מובן.
"זה טוב או רע?" אני שואל.
"אצלכם אי אפשר לדעת. או שאתם סתם הורגים ילדים או שאתם עוזרים לכל העולם כשצריך."
אני נרתע לרגע וחושב לאיזה "ברוך" נכנסתי. ממש אין לי חשק לשיחות הפוליטיקה האלה עם בחורה כזאת מרשימה ועוד ממש מוקדם בבוקר.
"אנחנו לא באמת הולכים לדבר על זה עכשיו, נכון?" אני מוודא.
"לא, ממש לא, צחקתי. אתם תמיד כאלה רציניים."
אני שותק. מכעס, ממבוכה. ואז מתעשת.
"רציניים? כשצריך את יודעת... אממ, בעצם לפעמים, רק כשצריך..." אני מגמגם ומרים לה לעוד הנחתה, אבל אז היא מפתיעה. "בא לך ללכת לים?"
"ברור, זו עיירת חוף, יו-נואו, אבל הבטחתי לחברים שלי ש..."
אני כבר קולט את הגבות המתרוממות של מישהי שמאוד מתפלאת ממישהו שעומד לדחות אותה ובכלל, באיזו תואנה שטותית.
"אני צוחק. בואי." אני לא נותן לה אפילו לחשוב על לדחות אותי. איזה מזל שאני מתעשת בזמן.
זה צעד נבון למדי. אני נזכר בכמה כללים שלמדתי מהחיים, אף שלא על בשרי: כשבחורה סקסית קוראת לך – אתה בא. בחורה כזאת אף פעם לא צפויה, אבל אם היא מציעה זה אומר שיש משהו שהיא רוצה, ואתה צריך להיות שם ומוכן כשזה קורה. אם לא אתה, היא תבחר בבא בתור. צריך גם לקחת בחשבון שכמובן, אי אפשר לדעת מה היא רוצה כי בחורות לעולם אי אפשר להבין, מהסיבה הפשוטה שהן בעצמן לא מבינות את עצמן. כמו במשוואה מגעילה עם שני נעלמים מימי התיכון, או חלילה שאלת פסיכומטרי מציקה: B לא יכול להבין את A אם A לא מבין את A. הן א-מובנות, מלידה!
