2. אצל טומי
דירת הסטודיו של טומי הייתה מסודרת למופת. לא מסודרת למופת באופן יחסי לרווק בן שלושים, אלא מסודרת למופת באופן מוחלט, כאילו הייתה מוצגת לראווה. היה בה כל מה שצריך. לא יותר. והכל היה במקומו. הכל, חוץ מטומי.
הדבר היחיד שהקנה לבית תחושה של חמימות וצבע היה תמונות של טומי בן התשע עם אחותו שִילָה המבוגרת ממנו בעשר שנים. שמחת החיים שלו השתלבה עם רוח נעורים שובבה שהפיח צבע שיערה השונה מתמונה לתמונה. אפשר היה לחשוב שמגוון הצבעים בשיערה הוא שהעניק חיות לתמונות ולמי שבהן. אבל זה לא היה הצבע. זה היה פשוט אושר, או אושר פשוט, שקרן משניהם. אושר של משפחה.
מהרגע שפקח את עיניו, טומי הדליק את הטלוויזיה. היא תמיד דלקה כשהיה בבית. כך לא הרגיש לבד. הוא היה מקשיב לערוץ החדשות כי כל אימת שיצאו לפרסומות או תשדירי שירות הבטיח הקריין בקול לבבי: "מיד נשוב אליכם", ותמיד קיים.
טומי שתה קפה ואכל את ארוחת הבוקר תוך כדי שהוא צופה בשידור ומגלה עניין בסיפורים על גיבורי היום. ובמציאות של היום, אחרי נפילת התאומים, היו הרבה גיבורים והרבה סיפורים. היו גם גיבורים אפופי מסתורין, ואם שילה הייתה בין החיים, ללא ספק הייתה נמנית עמם. היא רצתה לעבוד ב-סִי.אַיי.אֵיי. אפילו עברה את כל הבחינות לפני שיצאה לטיול סביב העולם. היא הייתה הגיבורה של טומי. תמיד. גם אחרי שפאריס חטפה אותה ממנו. והוא, הוא היה הגיבור שלה. ככה היא כינתה אותו. במיוחד כאשר הייתה מקריאה לו לפני השינה סיפורים ששניהם מאוד אהבו על בלשים ומרגלים. היה משהו מיוחד בקולה שהפיח בהם חיים ועזר לטומי לשים לב לכל הפרטים ולסדר אותם בסדר הנכון שהוביל אל הפתרון. כשאמם הייתה בחיים, הייתה שואלת בגאווה בסוף הסיפור: "מי גאון של אמא?", וטומי היה מתמלא בשמחה. אחרי מותה, ביקש משילה שלא תשתמש בשאלה הזו כשפענח את התעלומה בסיפור, ושילה כמובן הסכימה, ובמקום זאת, כינתה אותו 'גיבור'. "גיבור כמו סופרמן?" שאל אותה בפעם הראשונה שהעניקה לו את התואר, ושילה הנהנה בחיוך. חיוך קל עלה על שפתיו של טומי כשהשדרן בתכנית הבוקר אמר: "מיד נשוב אליכם". טומי המתין ווידא שאכן הוא חוזר, אף על פי שלא היה חשש שלא, ואנחת רווחה שקטה השתחררה מנחיריו כתגובה אוטומטית בלתי רצונית, כמו הייתה אות שאפשר לשוב לשגרה. הוא החזיר כל דבר למקום, שטף את הכלים והלך להכין את עצמו לעבודה החדשה.
את שגרת טיפוח הגוף באמבטיה טומי סיים במריחת ג'ל בשיער עד שהיה נדמה כי יש לו כתר על הראש. המדים, שדאג לגהץ ערב קודם, שיוו גוון רציני לדמותו המסוגרת. חולצת התכלת הבליטה את צבע עיניו, שידעו להחליף בין כחול לירוק עם הביגוד המתאים, והמכנסיים הכחולים, שישבו יפה על גופו, הוסיפו לו ארשת של רשמיות. לאחר שאסף את חפציו, כיבה את הטלוויזיה, ובדרכו אל הדלת, העיף מבט בתמונות כמו אמר שלום למשפחתו, ויצא מהבית לקראת יומו הראשון בעבודה במחלקת בקרת מידע בשירות בתי הסוהר.
טומי צעד אל תוך בניין מוארך בן שתי קומות עשוי מאבן ומזכוכית. אלמלא חלונות הזכוכית הגדולים שאפשרו לקרני השמש לחדור פנימה ולמלא את המשרדים באור ובחום, אפשר היה לחשוב שזה הכלא עצמו. אבל לא. הכלא, שבו היו מוחזקים אסירים ברמת אבטחה בינונית, היה במקום אחר מזה של הבניינים המנהלתיים. שורות של משרדים היו מימינו ומשמאלו, ועל כל דלת התנוססה לוחית קטנה ממתכת, שבה צוין שמו ותפקידו של העובד. שני קירות זכוכית רחבים חילקו את המסדרון לשניים ואפשרו לעולם שבחוץ להתערבב עם זה שבפנים. קרני אור חדרו דרכם וטשטשו את הקווים. וטומי, שנהג לבחון את אריחי הרצפה בכל מקום, לא יכול היה להתעלם מעובדה זו.
טומי המתין בסבלנות לשיחת היכרות עם מפקד בית הסוהר, שהיה עסוק בשיחה במשרדו. הוא לא יכול היה לראות את הנוכחים במשרד, אך בהחלט היה יכול לשמוע את מה שנאמר.
"תן לי להבין, אתה אומר שאצלי בבית הסוהר יש אסירים החשודים בפעילות טרור?" נשמע קולו המופתע של מפקד בית הסוהר. "זה לא במקום. זה חציית קווים!"
"אחרי האחד-עשר בספטמבר, הקווים קצת מטושטשים, הייתי אומר, " נשמע קול אחר, רשמי ובטוח בעצמו. "ב-אֵן.אֵס.אֵיי, ואני מתכוון לסוכנות לבטחון לאומי על כל מרכיביה הרבים, אנחנו מוצפים במידע וקצרים בכוח אדם. הכל נעשה כדי לשמור על הסדר ולהשיב דברים למקומם." חריקת כיסא הפריעה לטומי לשמוע את ההמשך, ואז נשמע הקול קרוב יותר לדלת. "אף אחד לא צריך לדעת מזה. אנחנו מטפלים בעניין."
הדלת נפתחה, ומהמשרד יצא גבר בחליפה שחורה, שנראה חסון ובטוח בעצמו בדיוק כמו הרושם שהשרה קולו. הוא נעץ מבט רציני בטומי והמשיך לדרכו.
