1
באותו בוקר היא היתה האחרונה שהגיעה לכיתה. כולם כבר ישבו בכיסאותיהם והיא עמדה בפתח, והיה זה המקום הגרוע ביותר לעמוד בו - קודם נשמעה חריקה איומה, אחר כך ניסַט הלוח הלבן מהקיר כאילו היה דלת שנפתחת, ומתוך החריץ שנפער בין הלוח והקיר ננשף אליה בבת אחת אבק לבן וכיסה את כולה. למזלה עצמה את העיניים והסתובבה מהר לאחור. כולם צרחו, אבל לא ממש בבהלה. מקרים כאלה קרו בשנה האחרונה כמעט מדֵי שבוע - כשלוח באחת הכיתות מחליט להיפתח פתאום ואבקה לבנה נושבת ממנו כאילו גדוד של רוחות רפאים נוהר החוצה מבֶּטן השאוֹל... התלמידים הסיקו את המסקנה המתבקשת, כלומר שבית הספר רדוף רוחות; למרבה הצער זה לא שכנע את המורים, ההנהלה וצוות שלם של מפקחים שבאו לבדוק את המקום; אלה הסיקו שמדובר באיזושהי תקלה במבנה, אולם לא הצליחו בשום פנים לגלות מהי או כיצד ניתן לתקן אותה.
המורה התבלבל רק לרגע קט ואחר כך הטיל את כל כובד משקלו על הלוח, אבל זה לא עזר. הלוח הטיל את כל כובדו בחזרה. המורה רץ החוצה לחפש עזרה. ילדים אחדים קמו וניסו להציץ אל הפתח, אבל האבק הלבן היה מסמא עיניים. רק שונטל ניגשה אליה ובעדינות החלה מנערת ממנה את האבק. היא הצליחה לפקוח סוף־סוף את העיניים ולא זזה. שונטל טפחה עליה במרץ מכל הכיוונים וזה היה כל כך נעים, כמו מקלחת של ידיים. מזווית העין ראתה כיצד לוּנא, שכנתה של שונטל לשולחן, מנצלת את המצב ומעתיקה בשקדנות את שיעורי הבית מן המחברת הפתוחה שלידה. אחרי כמה רגעים חזר המורה עם אב הבית. שוב נשענו על הלוח, עד שהצליחו להחזיר אותו למקומו. אב הבית הבריג בקצהו ארבעה ברגים נוספים, ליתר בטחון.
״כדאי לך לשטוף את הפנים,״ לחשה לה שונטל.
היא הנהנה בראשה ורצה לשירותי הבנות. בשירותים לא היתה מראה מעל הכיור, ונייר הטואלט, אם מישהו טרח לשים בתאים, תמיד אזל בצורה מסתורית. היא ניגבה את הפנים בחולצה, חזרה לכיתה והתיישבה במקומה. ואז קרה דבר יותר גרוע - היא גילתה שהיא דבוקה לכיסא.
היא דבוקה לכיסא!
זו לא היתה טעות. היא ניסתה להתרומם, אלא שהכיסא התרומם יחד איתה, לכן נחתה מהר כדי שאיש לא יבחין במה שזה עתה קרה. כאילו בהיסח הדעת הסתובבה ובחנה את פניהם של שאר הילדים בכיתה. היו כמה חשודים אפשריים - כאלה שגיחכו מאחורי כף היד או הצביעו עליה או התלחשו.
אם מישהו שפך לה דבק על הכיסא, הוא יחטוף על זה! חשבה בזעם. עיניה צרבו פתאום מעלבון כה עז, שכאשר קרא המורה בשמה נאלצה לבלוע את העלבון פעמיים לפני שיכלה לענות לו.
״ריקי לי ווּ!״ קרא בשלישית.
״כן,״ השיבה לבסוף, וניסתה לזוע על הכיסא כדי לבדוק שוב, ליתר ביטחון. הוא עדיין היה צמוד אליה בחוזקה. דבר לא היה כשורה בבוקר הזה. שמש הקיץ נחתכה בסורגי החלון ודיממה את אורה הצהוב על הלוח, ולקולו של המורה נוספו מין הד מוזר, נקישות וצרימות, וקשה היה לדעת אם הוא יוצא מבין שפתיו, שלא נעו כלל, או ממערכת הכּריזה שעל הקיר. הלוח ריצד תחת האור הצהוב ורטט. פתאום נשמעה צרימה מחרידה. כולם סתמו את האוזניים בידיהם.
״הלוח! הלוח!״ קרא ג'וני, אבל לא היה זה הלוח אלא מערכת הכּריזה שיצאה מדעתה. הצרימה נשמעה שוב, ואחריה החלו בוקעים רעשים וביניהם הברות מקוטעות וחסרות כל פשר:
״בווושיייננניייהה...״
לאחר רגע דעך הצליל הנורא ונמוג.
״טוב,״ קרא המורה, ״אפשר כבר להוריד את הידיים מהאוזניים...״
״בחחללפפצצטרוווו...״
מערכת הכּריזה התחכמה למורה, ובכל פעם שפתח את פיו החלה משמיעה רעשים בלתי נסבלים. הוא שוב רץ החוצה. הרעשים נמשכו, ובין צפצוף אחד לשני יכלו לשמוע דרך הרמקול את המורה מדבר בכעס עם נחש־משקפיים, אך אי אפשר היה להבין מדבריהם כלום. בחדרהּ של נחש־משקפיים נמצא המיקרופון שממנו היא הִשמיעה אחת לכמה זמן את הודעותיה באוזני כל בית הספר, הודעות שפתחה תמיד ברוב חשיבות:
״שימו לב, שימו לב, כאן המנהלת. חרררבלעעעצצצווואההה...״
צפצופים מחרישי אוזניים בלעו בדרך כלל את שאר דבריה מלאי הכוונות הטובות, שכן מערכת הכּריזה, כפי שהגדיר זאת שָאול, היתה ״ממש מחורבנת״, או כמו שהמורה לחשבון הפטירה בכל פעם בארסיות, ״אנחנו תמיד שומעים את התזמורת מכוונת את הכלים ואף פעם לא זוכים לשמוע את המוזיקה.״ שאר המורים היו מגלגלים עיניים ומחכים שהסופה תחלוף.
מהלכו של השיעור הזה, בכל אופן, כבר הופרע לחלוטין, ופטפוטים מלאי עליצות עלו מכל עֵבר. לשמע הצלצול של הפסקת עשר כבר נמתח גופה של ריקי לי וו כמו גומי כלפי מעלה, ורק כששקע בחבטה נזכרה במצבה. היא לא יכלה להצטרף למשחקים במסדרון, ובאנחה החזירה את בקבוק המים ואת הלחמנייה לתיק. השירותים היו רחוקים, אחרי השלולית של הקוּלֶר ואחרי המקום הקבוע של הגדולים מכיתה ה', ומי יודע אם היא תוכל לגשת אליהם היום.
אבל דבר נוסף קרה, מרגיז ביותר. הקלמר שלה נפל מעברו השני של השולחן, ועד כמה שהתכופפה, לא יכלה להגיע אליו. מגוחך היה לבקש עזרה במצב כזה - אף אחד לא יואיל בטובו להתכופף ולהושיט לה אותו. אולי היו עושים זאת למען לונא, או מיכל, או ג'וני, או שָאול, שממנו פחדו קצת, אבל לא בשבילה - לכן תפסה בשני צדי הכיסא שלה וניתרה איתו ניתור אחד, קטן. אף אחד לא הרגיש. היא ניתרה עוד ועוד, חרישית ככל שיכלה, וכבר כמעט הגיעה אליו, כאשר שמה לב שסביבה השתרר שקט מוזר. היא הרימה את ראשה. שורה של ילדים נשענה על הלוח ועקבה אחריה במבטה, כולל לונא ומיכל שישבו על שולחן המורה ונעצו בה בתמיהה את עיניהן.
ריקי לי וו הסמיקה והציצה חליפות בהן ובילדים ובקלמר המוטל על הרצפה. הדרך היחידה להעלות אותו היתה ללכוד אותו בין כפות רגליה ולהרים אותו עד שתוכל לאחוז בו בידה, אבל אי אפשר היה לעשות זאת מול כל כך הרבה עיניים. מצד שני, גם לחזור אחורה היה מעשה מטופש ביותר. היא היתה לכודה כמו חרק בגביש של ענבר. שוב שִרקקה מערכת הכּריזה, השמש דיממה על הלוח וזה ריצד בתורו...
פתאום החליקה לונא מן השולחן, רצה לעבר הכיסא הפנוי הראשון שראתה, התיישבה עליו, אחזה בשני צדיו והחלה לנתר איתו ממש כמו ריקי לי וו כשהיא שרה בקול:
כָּונֶת קָעדֶה בִּאלְקָפֶת
מַאפִי שִי עָאבֶּלֶא
עָאם אִשְרַאבּ נֵסְקָפֶה
אִיגָ'ה שָאבּ וּקָעַד אבֶּלֶאי...
ישבתי בבית קפה
לא חשבתי על כלום,
שותה לי נס קפה,
בא בחור, ישב ממול...
מיכל הצטרפה אליה, כמובן, ואחריה ילדים נוספים, ועוד, ועד מהרה חצי מילדי הכיתה היו ישובים על כיסאותיהם ומקפצים בחדווה. מכיוון שנעשה להם צפוף יצאו למסדרון והבהילו עד מוות את ילדי כיתה ג'. רק שונטל, שנשארה בכיתה, הפטירה לעברם מדי פעם, ״איזה תינוקות! אני לא מאמינה...״
כולם חזרו לכיתה מאושרים. ריקי לי וו ולונא, האחרונות, ניסו להידחק בבת אחת דרך פתח הדלת, ורגלי הכיסאות שלהן נתפסו אלו באלו. רק לאחר מאמצים מרובים וצהלות צחוק הצליחו להשתחרר, ולונא אמרה לה בעיניים בורקות, ״ריקי לי וו, את ממש -״
אבל הפעמון כבר צלצל.
מכיוון שהקלמר נשאר על הרצפה ולא היתה לה שום אפשרות לשרבט במחברת כהרגלה, היה השיעור הבא משעמם עד לבלי נשוא; וכל הפרעה, אפילו הגרעפּסים של שאול, היתה מרעננת כמו לרוץ היישר אל הממטרה שמול בית הספר ולהתרטב בכל הגוף. היא אִגרפה את כפות ידיה למשקפת, הרטיבה את אצבעה ברוק וציירה על השולחן, סובבה את כפות רגליה הנעולות בסנדלים דקים באותו הכיוון ובכיוונים מנוגדים, ובדקה אם היא יכולה לספור את שיניה בעזרת הלשון בלבד.
ריקי לי וו, את ממש -!
פתאום חייכה לעצמה, כמעט צחקה. היום היא דבוקה לכיסא. אם אמא שלה תבוא הרי שלא תמצא אותה בשער ותיאלץ ללכת בלעדיה, ומה שהיה לה לומר לריקי לי וו לא ייאמר, ומה שלא נאמר לא קיים בעולם. ואם יבוא שוטר - טוב, הוא יצטרך לחכות ולחכות לה בבית הדוֹדים, עד שיתייאש!
הנה, הכיסא הוא לא רק חיסרון אלא גם יתרון של ממש. והדבר הוכח גם בתחילת ההפסקה הגדולה.
