סיפור על אהבה וחושך

א

נולדתי וגדלתי בדירת־קרקע קטנה מאוד, נמוכת תקרה, כשלושים מטרים רבועים: הורי ישנו על ספת־מגירה שהיתה ממלאת את חדרם כמעט מקיר לקיר כאשר נפתחה מדי ערב. השכם בבוקר היו מדחיקים את הספה הזאת עמוק אל תוך עצמה, מעלימים את כלי המיטה בחשכת הארגז התחתון, הופכים את המזרן, סוגרים, מהדקים, פורשים על הכול כיסוי אפור בהיר, מפזרים כמה כריות מזרחיות רקומות, מעלימים כל ראיה לשנת הלילה שלהם. כך שימש חדרם גם חדר שינה גם חדר עבודה גם ספרייה גם חדר אוכל וגם חדר אורחים.
מול החדר הזה היה החדרון שלי, הירקרק, שאת חצי שטחו מילא ארון בגדים עב־כרס. פרוזדור אפל צר ונמוך, מפותל קצת, דומה למנהרת בורחי כלא, חיבר את המטבחון ואת כוך השירותים אל שני החדרים הקטנים. נורה קלושה שנכלאה בתוך כלוב ברזל שפכה על הפרוזדור הזה גם בשעות היום אור־לא־אור עכרורי. מלפנים היה רק חלון אחד לחדר הורי וחלון אחד לחדרי, שניהם מוגנים בתריסי ברזל, שניהם מתאמצים במצמוץ תריסים להשקיף מזרחה אך רואים רק ברוש מאובק וגדר של אבנים לא מסותתות. דרך אשנב מסורג הציצו המטבח והשירותים שלנו אל חצר אסירים קטנה מוקפת קירות גבוהים ומרוצפת בטון, חצר שבה הלך וגסס באין אף קרן שמש גרניום חיוור שנשתל בתוך פח זיתים חלוד. על אדני האשנבים עמדו אצלנו תמיד צנצנות חתומות ובהן מלפפונים נכבשים וכן קקטוס קשה־יום מחופר לו באדמת אגרטל שנסדק והוסב לשרת בתפקיד עציץ.
היתה זו דירה מרתפית: קומת־הקרקע של הבניין נחצבה אל תוך צלע הר. ההר הזה היה השכן שלנו שמעבר לקיר - שכן כבד, מופנם וחרישי, הר קשיש ומלנכולי בעל הרגלי רווק קבועים, תמיד הקפיד על שקט גמור, הר מנומנם כזה, חורפי, אף פעם לא גרר רהיטים לא קיבל אורחים לא הרעיש ולא הטריד, אבל דרך שני הקירות המשותפים לו ולנו היו מחלחלים אלינו תמיד, כמו ריח־עובש קל ועקשן, הקור החושך הדומייה והלחות של השכן העגמומי הזה.
כך יצא שלכל אורך הקיץ היה נשמר אצלנו קצת חורף.
אורחים היו אומרים: כל־כך נעים אצלכם ביום שרב, כל־כך קריר ורוגע, ממש צונן, אבל איך אתם מסתדרים כאן בחורף? מה, הקירות לא מעבירים טחב? לא קצת מדכא כאן בחורף?

*

שני החדרים, כוך המטבחון, השירותים ובייחוד הפרוזדור שביניהם היו חשוכים. הספרים מילאו אצלנו את כל הבית: אבי ידע לקרוא בשש-עשרה או בשבע־עשרה לשונות ולדבר באחת־עשרה (כולן במבטא רוסי). אמי דיברה בארבע או חמש שפות וקראה בשבע או שמונה. הם היו משוחחים ביניהם ברוסית ובפולנית כשרצו שלא אבין (רוב הזמן רצו שלא אבין. כשאמא טעתה פעם ואמרה בנוכחותי סוס הרבעה בעברית במקום בלועזית, גער בה אבא ברוסית זועפת: שְׁטוֹ סְ טַבּוֹי?! וידֶשׁ מַלצ'יק ריאדוֹם סְ נאמי!). מתוך שיקולי תרבות הם קראו ספרים בעיקר בגרמנית ובאנגלית, את חלומותיהם בלילה ודאי חלמו ביידיש. אבל אותי לימדו אך ורק עברית: אולי חששו שידיעת שפות תחשוף גם אותי לפיתוייה של אירופה הנהדרת והקטלנית.
בסולם־הערך של הורי, כל מה שהיה מערבי יותר נחשב לתרבותי יותר: טולסטוי ודוסטויבסקי היו קרובים לנפשם הרוסית, ובכל זאת נדמה לי שגרמניה - למרות היטלר - נראתה להם תרבותית יותר מאשר רוסיה ופולין! צרפת - יותר מאשר גרמניה. אנגליה עמדה בעיניהם אף למעלה מצרפת. אשר לאמריקה - שוב לא היו כה בטוחים: שם הלוא יורים באינדיאנים, שודדים רכבות דואר, גורפים זהב וצדים בחורות.
אירופה היתה להם ארץ מובטחת אסורה, מחוז־כיסופים של מגדלי פעמונים ושל כיכרות מרוצפות באריחי אבן עתיקים, של חשמליות רחוב ושל גשרים וצריחי כנסיות, כפרים נידחים, מעיינות מרפא, יערות, שלגים ואחו.
המילים "בקתה", "אחו", "רועת אווזים", פיתו וריגשו אותי כל ימי ילדותי. היה בהן ניחוח חושני של עולם אמיתי, שאנן, רחוק מגגות הפח המאובקים, ממגרשי הגרוטאות והקוצים ומן המדרונות הצחיחים של ירושלים הנחנקת תחת עול הקיץ המלובן. די היה ללחוש לעצמי "אחו" - וכבר הייתי שומע את געיית הפרות שפעמונים קטנים קשורים לצוואריהן ואת פכפוך הפלגים. בעיניים עצומות הייתי מביט ברועת האווזים היחפה, שהיתה לי סקסית עד דמעות עוד לפני שידעתי כלום.

כעבור שנים נודע לי כי ירושלים שבשלטון הבריטים, בשנות העשרים השלושים והארבעים, היתה עיר תרבותית מרתקת: היו בה סוחרים גדולים, מוזיקאים, מלומדים וסופרים: מרטין בובר וגרשום שלום ועגנון ועוד הרבה חוקרים ואמנים דגולים. לפעמים, כשעברנו ברחוב בן־יהודה או בשדרות בן־מיימון, לחש לי אבא: "הנה עובר שם מלומד בעל שֵם־עולם." לא ידעתי מה כוונתו. חשבתי ששֵם־עולם קשור ברגליים חולות, כי לעתים קרובות היה זה זקן שמקלו מגשש לפניו את הדרך ורגליו מגמגמות קצת, לבוש גם בקיץ בחליפת צמר כבדה.
ירושלים שהורי נשאו אליה את עיניהם השתרעה הרחק מן השכונה שלנו: היא היתה ברחביה הטובלת בירק ובצלילי פסנתרים, היא היתה בשלושה או בארבעה בתי־קפה מוזהבי נברשות ברחוב יפו ובבן־יהודה, ובאולמי ימק"א, ובמלון המלך דויד, שם היו נועדים יהודים וערבים שוחרי תרבות עם בריטים נאורים ואדיבים, שם שטו־ריחפו גבירות חולמניות וארוכות־צוואר בשמלות נשף, נשענות על זרועם של אדונים בחליפות כהות, שם הסבו אנגלים רחבי־דעת עם יהודים תרבותיים ועם ערבים משכילים, שם התקיימו רסיטלים, נשפים, ערבי קריאה, מסיבות תה ושיחות אמנותיות מעודנות. ואולי ירושלים כזו, עם נברשות ומסיבות תה, לא היתה אלא בחלומותיהם של תושבי כרם אברהם, ספרנים, מורים, פקידים וכורכי ספרים. על כל פנים, היא לא היתה אצלנו. השכונה שלנו, כרם אברהם, היתה שייכת לצ'כוב.
כעבור שנים, כשקראתי את צ'כוב (בתרגום לעברית) הייתי בטוח שהוא אחד מאתנו: הדוד ואניה הלוא גר ממש מעלינו, הדוקטור סאמוילנקו היה רוכן וממשש אותי בידיו הרחבות והחזקות כאשר חליתי באנגינה או בדיפתריה, לאייבסקי בעל המיגרנה הנצחית היה בן־דוד שני של אמא, ואת טריגורין היינו הולכים לשמוע בשחרית של שבת באולם בית־העם.
אמנם, היו אצלנו אנשים רוסים מכל מיני זנים: היו הרבה טולסטויאנים. אחדים מהם אפילו נראו בדיוק כמו טולסטוי. כאשר פגשתי את דמותו של טולסטוי בתצלום חום על גב ספר, הייתי בטוח שכבר ראיתיו אצלנו פעמים רבות: מסתובב לו ברחוב מלאכי או במורד רחוב עובדיה גלוי ראש, זקן־שיבה מתפרע ברוח, נורא־הוד כמו אברהם אבינו, עיניו רושפות, בידו ענף המשמש לו מַטה, חולצת איכרים משתלשלת מעל למכנסיו הרחבים, קשורה בחבל גס למותניו.
הטולסטויאנים של השכונה (הורי קראו להם "טולסטוישצ'יקים") היו כולם צמחונים קנאים, מתקני עולם, שוחרי מוסר, חדורי רגש עמוק כלפי הטבע, אוהבי האנושות, אוהבי כל יצור חי באשר הוא, מלאי להט פציפיסטי וגעגועי־געגועים לחיי עמל פשוטים וטהורים, וכולם נכספו לחיי כפר, לעבודת־אדמה שורשית בחיק שדות ובוסתנים. אבל אפילו בטיפוח עציציהם הצנועים הם לא כל־כך הצליחו: אולי השקו והשקו עד שהצמחים גוועו. אולי שכחו להשקות. או אולי היתה זו אשמת השלטון הבריטי העוין שנהג למהול כלור במים שלנו.
אחדים מהם היו טולסטויאנים שיצאו ישר מתוך רומן של דוסטויבסקי: מיוסרים, דברנים, חנוקי יצרים, מכורסמי אידיאות. אבל כולם, גם הטולסטויאנים והדוסטויבסקאים, כולם בשכונת כרם אברהם עבדו בעצם אצל צ'כוב.
כל העולם נקרא אצלנו בדרך כלל בשם "העולם הגדול", אבל היו לו גם שמות משפחה אחרים: הנאור. החיצון. החופשי. הצבוע. אני הכרתי אותו כמעט רק מאוסף הבולים: דנציג. בוהמיה ומורביה. בוסניה והרצגובינה. אוּבַּנגי־שַׁרי. טרינידד וטובגו. קניה־אוגנדה־טנגנאיקה. כלהעולם היה רחוק, מושך, פלאי אבל מסוכן מאוד ועוין לנו: לא אוהבים את היהודים מפני שהם פיקחים חריפים ומצטיינים אבל גם רעשניים וקופצים בראש. לא אוהבים את מפעלנו כאן בארץ־ישראל מפני שעינם צרה בנו אפילו על פיסונת של אדמת ביצות טרשים ומדבר. שם, בעולם, כל הקירות היו מכוסים בכתובות שטנה, "יהודון, לך לפלסטינה," והנה הלכנו לפלסטינה ועכשיו כלהעולם קם וצועק עלינו, "יהודון, צא מפלסטינה."
לא רק כלהעולם אלא אפילו ארץ־ישראל היתה רחוקה: אי שם, מעבר להרים, הלך וצמח גזע חדש של יהודים־גיבורים, גזע שזוף, חסון, שתקן ומעשי, לגמרי לא דומה ליהודי הגלותי, לגמרי לא דומה לתושבי כרם אברהם. בחורים ובחורות, חלוצים, נחושים, שזופים, שתקנים, שעלה בידם להפוך את אופל הלילה לידיד! שגם בענייני דרך גבר בעלמה ודרך עלמה בגבר הם כבר פרצו אל מעבר לכל המעצורים. לא התביישו בשום דבר. סבא אלכסנדר אמר פעם: "הם מאמינים שבעתיד זה יהיה כל־כך פשוט, הבחור פשוט יוכל לגשת לבחורה ולבקש ממנה את זה, ואולי הבחורות אפילו לא יחכו שהבחור יבקש, אולי הבחורות בעצמן תבקשנה את זה מאת הבחורים, כמו שמבקשים שימזגו לך כוס מים." הדוד בצלאל קצר־הרואי אמר בזעם מנומס: "אבל הלוא זהו עניין בולשוויקי ממדרגה ראשונה, ככה להרוס כל סוד ומסתורין?! ככה לבטל כל רגש?! ככה להפוך את כל חיינו לכוס מים פושרים?!" הדוד נחמיה, מפינתו, היה גועה פתאום בשתי שורות־שיר שנשמעו לי כמו נהמת חיה נואשת: "אוי, הדר־ך נראית לי כ־ל־כך רחוקה, השביל מתפתל ובו־רח, אוי מאמע, אני מתנועע אך את ר־ח־ו־קה, קרוב לי יותר הי־רח!..." והדודה ציפורה, ברוסית: "נו. די כבר. אתם השתגעתם כולכם? הלוא הילד שומע אתכם!" ובכך עברו לרוסית.

החלוצים ההם חיו מעבר לאופק שלנו, בגליל, בשרון, בעמקים. בחורים חסונים, חמי לב אך שתקניים ומהורהרים, ובחורות מלאות גוף, גלויות לב, מאופקות, כמו יודעות כבר הכול ומבינות את הכול, יודעות גם אותך וגם את כל מבוכותיך, ובכל זאת הן נוהגות בך בחביבות ברצינות ובכבוד, לא כמו בילד כי אם כמו באיש ככל האנשים ואך קטן־קומה עדיין.
החלוצות והחלוצים האלה נראו לי חזקים, כבדי ראש, שומרי סוד, מסוגלים לשיר במעגל שירי חמדה וכיסופים פולחי לב וגם שירי לצון ושירי חשק נועזים עד בַּלהה שמעבר לכל הסמקה, מסוגלים לסערת מחולות שוצפת עד כדי התפשטות הגשמיות, מסוגלים לבדידות ולהרהורים, לחיי שדה ואוהל, לכל עבודה קשה, "לפקודה תמיד אנחנו", "את שלום־המחרשה נשאו לך בחורייך, היום הם לך נושאים שלום על ה־רו־בים!", "לאשר נישלח - שם פנינו", מסוגלים לרכיבה על סוסי פרא ועל טרקטורים רחבי זחלילים, יודעי ערבית, יודעי מערות וואדיות ואקדחים ורימוני יד, ועם זאת קוראי שירה וספרי הגות, דעתנים, צפוני רגש, משוחחים ביניהם לעתים בקולות נמוכים מאוד לאור נר באוהלם בשעות הקטנות של הלילה על פשר חיינו ועל הבחירה חשוקת השפתיים בין אהבה לחובה ובין צורך לאומי לבין צדק.
לפעמים הייתי הולך עם חברים לחצר־הפריקה של תנובה, לראות אותם באים מעבר להרי חושך באוטו משא עמוס תוצרת חקלאית, "לובשי חול וחגור וכבדי נעליים", והייתי מסתובב סביבם לשאוף את ריח החציר, להשתכר מניחוחות של מרחקים: שם, אצלם, קורים הדברים הגדולים באמת. שם בונים ארץ ומתקנים את העולם, מצמיחים חברה חדשה, מטביעים חותם על הנוף ועל דברי הימים, שם חורשים שדות ונוטעים כרמים, שם מחברים שירה חדשה, שם רוכבים חמושים על גב סוס ומשיבים באש על אש הפורעים הערבים, שם לוקחים אבק־אדם עלוב ועושים ממנו עם לוחם.
חלמתי בסתר שהם ייקחו גם אותי אליהם באחד הימים. שיהפכו גם אותי לעם לוחם. שגם החיים שלי יהפכו להיות שירה חדשה, חיים נקיים ישרים ופשוטים כמו כוס מים קרים ביום שרב.

מעבר להרי חושך היתה גם העיר תל אביב של אותם הימים, מקום מסעיר שממנו באו אלינו העיתונים, השמועות על תיאטרון ועל אופרה ובלט וקברט ועל אמנות חדישה, המפלגות, הד הוויכוחים הסוערים, וגם קטעי רכילות מעורפלים. ספורטאים גדולים היו שם בתל אביב. והיה שם ים, וכל הים שם מלא יהודים שזופים שיודעים לשחות. מי ידע לשחות בירושלים? מי בכלל שמע פעם על יהודים שוחים? אלה היו גנים אחרים לגמרי. מוטציה. "כפלא היוולד פרפר מן התולעת."
היה איזה קסם חשאי מיוחד בעצם המילה "תלאביב". כשאמרו "תלאביב", מיד ראיתי בדמיון תמונת בחור חסון כזה, בגופיית־עבודה כחולה, שזוף ורחב־כתפיים, משורר־פועל־מהפכן, בחור עשוי ללא חת, "חברמן" קראו לו, מתולתל, חובש קסקט רשלני־גנדרני, מעשן סיגריות מטוסיאן, והוא בן־בית בעולם: כל היום הוא עובד קשה בריצוף, או בזיפזיף, בערב מנגן בכינור, בלילה רוקד עם בחורות או שר להן שירים נוגים בין החולות לאור ירח מלא, ולפנות בוקר הוא שולף מן הסליק אקדח או סטן ויוצא־מתגנב אל החושך להגן על שדות ובתים.
כמה תל אביב היתה רחוקה! במשך כל שנות ילדותי הייתי בתל אביב לא יותר מחמש או שש פעמים: היינו נוסעים לבלות את החג עם הדודות, אחיותיה של אמי. לא רק שהאור בתל אביב היה אז עוד יותר שונה מהאור הירושלמי מאשר הוא שונה ממנו כיום, אפילו חוקי הגרביטציה היו אחרים לגמרי. בתל אביב הלכו אחרת: דילגו־ריחפו, כמו ניל ארמסטרונג על הירח.
אצלנו בירושלים הלכו תמיד קצת כמו בהלוויה, או כמו כשנכנסים באיחור לקונצרט: קודם שמים את קצה הנעל וטועמים בזהירות את השטח. אחר־כך, כשכבר מניחים כף רגל, לא ממהרים להזיז אותה: אחרי אלפיים שנה מצאנו דריסת רגל בירושלים, אז לא נוותר עליה כל־כך מהר. אם נרים את הרגל - מיד יבוא מישהו אחר וייקח לנו את פיסת-הקרקע שלנו, כבשת הרש. מצד שני, אם כבר הגבהת את כף רגלך - אל תמהר לשוב ולהניח אותה: מי יודע איזו פקעת צפעונים רוחשת שם, צוררים, חורשי מזימות. הלוא במשך אלפי שנים אנחנו שילמנו מחיר דמים על פזיזותנו, שוב ושוב נפלנו בידי צר ואויב מפני שהנחנו כף רגל בלי לבדוק היכן. כך, בערך, היתה ההליכה הירושלמית. אבל בתל אביב, מה זה! כל העיר היתה חרגול. האנשים נהרו והבתים נהרו והרחובות והכיכרות ורוח־הים והחולות והשדרות ואפילו העננים בשמים.
פעם אחת באנו לתל אביב לליל הסדר, ובבוקר השכם כשכולם עוד ישנו התלבשתי יצאתי מן הבית והלכתי לשחק לבדי באיזו כיכר קטנה ובה ספסל או שניים, נדנדה, ארגז חול, שלושה־ארבעה עצים צעירים שבהם כבר זימרו ציפורים. כעבור כמה חודשים, בראש השנה, שוב נסענו לתל אביב, והנה הכיכר כבר לא היתה שם. העבירו אותה, עם העצים הקטנים ועם הנדנדה והספסל והציפורים וארגז החול, לקצה השני של הרחוב. נדהמתי: לא הבנתי איך בן־גוריון והמוסדות המוסמכים מרשים לעשות דבר כזה. איך זהי מי זה לוקח ומזיז פתאום כיכר? מה, מחר יזיזו את הר הזיתים? את מגדל דויד? יעבירו את הכותל המערבי?
על תל אביב היו מדברים אצלנו בקנאה ובהתנשאות, בהערצה, וקצת בסודיות: כאילו תל אביב היא מין פרויקט חשאי וחיוני של העם היהודי, פרויקט שמוטב לא לדבר עליו יותר מדי, אוזניים לכותל, שונאים וסוכני אויב שורצים בכל מקום.
תלאביב: ים. אור. תכלת, חולות, פיגומים, אוהל־שם, קיוסקים בשדרות, עיר עברית לבנה, פשוטת קַו, צומחת לה בין הפרדסים והדיונות. לא סתם מקום שאתה קונה לך כרטיס ונוסע אליו באוטובוס של אגד כי אם יבשת אחרת.

במשך שנים היה לנו סידור קבוע של קשר טלפוני עם המשפחה בתל אביב. אחת לשלושה־ארבעה חודשים היינו מתקשרים אליהם בטלפון, אף־על־פי שטלפון לא היה לא לנו ולא להם. דבר ראשון, היינו שולחים מכתב לדודה חיה ולדוד צבי ובו כתבנו שבתשעה־עשר לחודש, זה יוצא יום רביעי, בימי רביעי צבי מסיים כבר בשלוש את עבודתו בקופת חולים, ובכן בשעה חמש אנחנו נטלפן מבית־המרקחת שלנו לבית־המרקחת שלכם. המכתב היה נשלח זמן רב מראש, והיינו מחכים לתשובה. במכתב התשובה הבטיחו לנו הדודה חיה והדוד צבי שיום רביעי, התשעה־עשר, בהחלט מתאים להם והם כמובן יחכו בבית־המרקחת קצת לפני חמש, ושלא נדאג אם יוצא לנו להתקשר קצת אחרי חמש, הם בהחלט לא יברחו.
אני לא זוכר אם היינו לובשים בגדים טובים לכבוד ההליכה לבית-המרקחת, לכבוד הטלפון לתל אביב, אבל לא אתפלא אם התלבשנו. זה היה מִבצע חגיגי. כבר ביום ראשון אבי היה אומר לאמי: פניָה, את זוכרת שהשבוע הוא השבוע של השיחה לתל אביב? ביום שני אמי היתה אומרת: אריה, אל תחזור מאוחר מחרתיים, שלא יהיה פנצ'ר. וביום שלישי שניהם היו אומרים לי, עמוס, רק שלא תסדר לנו שום הפתעה, אתה שומע, רק שלא תהיה לנו חולה, אתה שומע, ושלא תתקרר ושלא תיפול עד מחר אחרי הצהריים. בערב האחרון היו אומרים לי: שתלך מוקדם לישון, שיהיה לך כוח מחר בטלפון, אני לא רוצה שהם ישמעו אותך שם כאילו שלא אכלת.
כך היו בונים את ההתרגשות. אנחנו גרנו ברחוב עמוס, ובית־המרקחת היה במרחק חמש דקות הליכה, ברחוב צפניה, אבל כבר בשלוש היה אבא אומר:
"אַת אל תתחילי שום דבר חדש עכשיו, שלא תהיי בלחץ זמן."
"אני בסדר גמור, אבל אתה, עם הספרים שלך, שלא תשכח לגמרי."
"אני? אשכח? הלוא אני מסתכל בשעון כל כמה רגעים. ועמוס יזכיר לי."
הנה, אני רק בן חמש או שש, וכבר מוטלת עלי אחריות היסטורית. שעון יד לא היה ולא יכול היה להיות לי, ולכן הייתי רץ כל רגע למטבח לראות מה אומר המתקתק, וכמו משגר חללית הייתי מכריז: עוד עשרים וחמש דקות, עוד עשרים, עוד חמש־עשרה, עוד עשר וחצי דקות -וכשהייתי אומר עוד עשר וחצי דקות היינו קמים, נועלים היטב את הבית ויוצאים שלושתנו לדרך, שמאלה עד המכולת של אדון אוסטר, ימינה לרחוב זכריה, שמאלה לרחוב מלאכי, ימינה לצפניה, ומיד היינו נכנסים לבית־המרקחת ואומרים:
"שלום וברכה אדון היינמן, מה שלומך? אנחנו באנו לטלפן."
הוא ידע, כמובן, שביום רביעי אנחנו נבוא לטלפן לקרובים בתל אביב, וגם ידע שצבי עובד בקופת חולים, ושלחַיה היה תפקיד רציני במועצת הפועלות, ושיגאל יגדל ויהיה ספורטאי, ושהם חברים טובים של גולדה מאירסון ושל מישזה קולודני, שנקרא כאן משה קול, אבל בכל זאת הזכרנו לו: "אנחנו באנו כדי להתקשר לקרובים שלנו בתל אביב." אדון היינמן היה אומר: "כן. כמובן. תשבו בבקשה," והיה מספר לנו את בדיחת הטלפון הקבועה שלו: פעם אחת, בקונגרס הציוני בציריך, בקעו פתאום שאגות נוראות מתוך איזה חדר צדדי. שאל ברל לוקר את הרצפלד מה פשר הצעקות, והרצפלד השיב לו שזה החבר רובשוב מדבר עכשיו עם בן־גוריון בירושלים. מדבר עם ירושלים, השתומם ברל לוקר, אז מדוע הוא לא משתמש בטלפון?
אבא היה אומר: "עכשיו אני אחייג." ואמא: "זה עוד מוקדם, אריה. זה עדיין כמה רגעים לפני הזמן." והוא היה אומר: "כן, אבל עד שמקבלים קשר" (לא היה אז חיוג ישיר). ואמא: "אבל מה יהיה אם במקרה נקבל קשר תכף ומיד, והם עדיין לא שם?" אבא היה עונה: "במקרה כזה אנחנו פשוט ננסה עוד פעם." ואמא: "לא, הם ידאגו, הם יחשבו שהפסידו אותנו."
בעוד הם מתווכחים כבר היתה השעה כמעט חמש. אבא היה מרים את השפופרת, בעמידה ולא בישיבה, והיה אומר למרכזנית: "שלום לך גבירתי. אני אבקש תל אביב 648" (או משהו דומה. חיינו אז בעולם של שלוש ספרות). לפעמים קרה שהמרכזנית היתה אומרת: "בבקשה לחכות אדוני, עוד כמה רגעים, עכשיו מנהל הדואר מדבר." או אדון סיטון. או אדון נשאשיבי. ואנחנו היינו נלחצים קצת, כי מה יהיה? מה יחשבו עלינו שם?
יכולתי ממש לראות את החוט היחיד הזה, המקשר את ירושלים עם תל אביב ודרכה - עם כל העולם, והקו הזה תפוס, וכל זמן שהוא תפוס - אנחנו מנותקים מן העולם. החוט הזה מתפתל בשממה, בטרשים, מתפתל בין הרים ובין גבעות, ואני חשבתי שזה נס גדול. ורעדתי: מה יהיה אם בלילה תבואנה חיות רעות ותאכלנה את החוט? או ערבים רעים יחתכו אותו? או ייכנס בו גשם? תהיה דליקת קוצים? מי יודע. מתפתל לו שם חוט דק כזה, פגיע, בלי שמירה, נקלה בשמש, מי יודע. הייתי מתמלא הרגשת תודה לאנשים שמתחו את החוט הזה, אמיצי הלב, זריזי הכפיים, הרי זה לא כל־כך פשוט, למתוח חוט מירושלים עד תל אביב, מתוך ניסיון ידעתי כמה קשה היה להם: פעם מתחנו חוט מהחדר שלי לחדר של אליהו פרידמן, בסך הכול מרחק שני בתים וחצר, חוט שפַּגַט, עניין שלם, עצים בדרך, שכנים, מחסן, גדר, מדרגות, שיחים.
אחרי שהמתין קצת, היה אבא משער כי מנהל הדואר או אדון נשאשיבי סיימו את שיחתם, והיה מרים שוב את השפופרת ואומר למרכזנית: "סליחה, גבירתי, כמדומני שביקשתי לדבר עם תל אביב 648." היא היתה אומרת: "רשמתי לפני, אדוני. בבקשה להמתין" (או: "בבקשה להזדיין בסבלנות"). אבא היה אומר: "אני ממתין, גבירתי, כמובן שאני ממתין, אבל אנשים ממתינים גם בקצה השני." בכך הוא היה רומז לה בנימוס שאכן אנחנו אנשים תרבותיים אבל יש גבול גם להתאפקות ולהבלגה שלנו. אנחנו אמנם אנשים מחונכים היטב, אבל לא פראיירים! לא צאן לטבח. העניין הזה, שיהודים - כל אחד יכול להתעלל בהם ולעשות בהם ככל העולה על רוחו - העניין הזה נגמר אחת ולתמיד.
ואז פתאום הטלפון היה מצלצל שם בבית־המרקחת, וזה תמיד היה צליל מרעיש לב, מצמרר גב, רגע מאגי, והשיחה היתה נשמעת בערך כך:
"הלו צבי?"
"מדבר."
"זה אריה. מירושלים."
"כן אריה, שלום, כאן צבי, מה שלומכם?"
"אצלנו הכול בסדר. אנחנו מדברים אליכם מבית־המרקחת."
"גם אנחנו. מה חדש?"
"אין חדש. איך אצלכם צבי? מה אתה מספר?"
"הכול בסדר. אין שום דבר מיוחד. חיים."
"אם אין חדש, זה טוב. גם אצלנו אין חדשות. אנחנו בסדר גמור. ומה אצלכם?"
"גם כן."
"יפה מאוד. אז עכשיו פניה תדבר אתכם."
ושוב אותו דבר: מה נשמע? מה חדש? ואחר־כך: "עכשיו גם עמוס ידבר כמה מילים."
וזאת היתה כל השיחה. מה נשמע? טוב. נו, אם כך אז אנחנו בקרוב שוב נדבר. טוב לשמוע אתכם. טוב לשמוע גם אתכם. אנחנו נשלח מכתב ונקבע לנו זמן לפעם הבאה. נדבר. כן. בהחלט נדבר. בקרוב. להתראות. ותשמרו על עצמכם. כל טוב. גם לכם.

אבל זה לא היה מצחיק: החיים היו תלויים בחוט דק. עכשיו אני מבין שהם לגמרי לא היו בטוחים אם באמת ידברו עוד פעם, או לא, אולי זוהי הפעם האחרונה, כי מי יודע מה יהיה, יהיו מאורעות, יפרוץ פוגרום, טבח, הערבים יקומו וישחטו את כולנו, תבוא מלחמה, יקרה אסון גדול, הלוא הטנקים של היטלר כמעט הגיעו אל המפתן שלנו משני כיוונים, מצפון אפריקה וגם דרך הקווקז, מי יודע מה עוד מצפה לנו. השיחה הריקה הזאת כלל לא היתה ריקה - היא היתה רק דלה.
הדבר ששיחות הטלפון ההן מאירות לי עכשיו הוא עד כמה קשה היה להם - לכולם, לא רק להורי - לבטא רגש פרטי. בהבעת רגש ציבורי לא היה להם שום קושי - הם היו אנשים רגשיים, והם ידעו לדבר. אוהו איך שהם ידעו לדבר, הם היו מסוגלים להתווכח שלוש־ארבע שעות בלהט עצום על ניטשה, על סטלין, על פרויד, על ז'בוטינסקי, להשקיע בזה את כל מאודם, להגיע לדמעות של פתוס, לזמר זמירות, על הקולוניאליזם, על האנטישמיות, על הצדק, על "שאלת הקרקעות", על "שאלת האישה", על "שאלת האמנות־מול־החיים". אבל ברגע שניסו להביע רגש פרטי, יצא תמיד איזה דבר מכווץ, צחיח, אולי אף מפוחד, פרי דורות על דורות של הדחקות ושל איסורים. איסורים מכופלים, שתי מערכות של בלמים: הנימוסים האירופיים הבורגניים הכפילו את עוצמתם של מעצורי העיירה הדתית היהודית. כמעט הכול היה "אסור" או "לא נהוג" או "לא יפה".
מלבד זאת, היה אז איזה מחסור גדול במילים: העברית עדיין לא היתה שפה די טבעית, וודאי שלא שפה אינטימית, קשה היה לדעת מה בעצם יוצא לך כשאתה מדבר עברית. אף פעם לא יכלו להיות בטוחים שלא.יצא להם משהו מגוחך, ומפני הגיחוך הם פחדו יומם ולילה. פחדו פחד מוות. אפילו אנשים כהורי, שידעו היטב עברית, לא ממש שלטו בה. היו מדברים עברית באיזו חרדת דיוק, חוזרים בהם לעתים קרובות, מנסחים מחדש את מה שאמרו כרגע: אולי כך מרגיש נהג קצר־ראייה שמגשש בלילה בסבך סמטאות של עיר זרה, ברכב לא מוכר לו.
פעם אחת באה חברה של אמי, מורה בשם ליליה בר־סמכא, להתארח אצלנו בשבת. היתה שיחה, והאורחת כל הזמן אמרה "אני מתפלצת", פעם או פעמיים אמרה גם "הוא נמצא במצב מפליץ", אני פרצתי בצחוק והם לא הבינו מה מצחיק, או הבינו והעמידו פנים שלא מבינים. כך היה גם כשאמרו שהדודה קלרה תמיד מחרבנת צ'יפס, וגם כשאבי דיבר על מירוץ הזיון בין המעצמות או הביע התנגדות זועמת להחלטת מדינות ברית נאט"ו להתחיל לזיין את גרמניה כדי להרתיע את סטלין.
אבי, מצדו, היה מזעיף פנים בכל פעם שהייתי משתמש במילה "לסַדר", מילה תמימה לגמרי, אף פעם לא הבנתי מדוע היא מעצבנת אותו, והוא כמובן לא הסביר, ולשאול אי אפשר היה. כעבור שנים נודע לי כי לפני שנולדתי, בשנות השלושים, "לסדר" פירושו היה להכניס אותה להריון, ולא סתם אלא להכניס אותה להריון ולא להתחתן אתה. לפעמים בביטוי "סידר אותה" כנראה התכוונו פשוט לומר, שכב אתה: "אותו לילה בבית־האריזה הוא סידר אותה פעמיים, ובבוקר העמיד פנים, המנוול, שהוא בכלל לא מכיר אותה." וכך, אם אמרתי ש"אורי סידר את אחותו", היה אבא מעווה את פיו ומכווץ קצת את שורש אפו. ודאי שאף פעם הוא לא הסביר - איך אפשר היה?
ברגעים הפרטיים הם לא דיברו ביניהם עברית. ואולי ברגעים הפרטיים ביותר הם בכלל לא דיברו. שתקו. הכול עמד בצל הפחד להיראות או להישמע מגוחך.