בית בקהיר - חלק א
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית בקהיר - חלק א
מכר
מאות
עותקים
בית בקהיר - חלק א
מכר
מאות
עותקים

בית בקהיר - חלק א

4.8 כוכבים (12 דירוגים)

עוד על הספר

נגיב מחפוז

נגיב מחפוז (2006-1911) מחפוז נולד ב-1911 בעיר העתיקה של קהיר. הוא היה בן זקונים, שביעי להוריו וצעיר בהרבה מאחיו הבוגרים, ונקרא על שם הרופא שיילד את אמו.

כבן המאה העשרים, מחפוז היה עד לתהפוכות היסטוריות ופוליטיות רבות מספור, ואף הכריז שהספרות שלו היא תמיד פוליטית. הוא היה בעל השקפות ליברליות ודמוקרטיות המשתקפות לא פעם גם ביצירתו. סיפורו הראשון, "מחיר החולשה", התפרסם בהיותו בן 22, והרומן הארוך הראשון שלו, "לעג הגורל", ראה אור ב-1939. מחפוז היה סופר פורה מאוד וכתב עשרות ספרים. בתקופת כתיבתו הראשונה פרסם רומנים היסטוריים המתרחשים בתקופה הפרעונית. בעשורים שלאחר מכן כתב רומנים חברתיים ריאליסטיים על מצרים של תקופתו. ב-1956 ראה אור הכרך הראשון של "הטרילוגיה הקהירית", מספריו הנודעים ביותר. כשהיה בן 43 נישא לאישה, לאחר שבמשך שנים נמנע מצעד זה כדי לא לפגוע ביצירתו. לזוג נולדו שתי בנות. מחפוז היה הסופר הערבי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1988 . עם זכייתו בפרס, אמר: "העולם הערבי כולו זכה בפרס הנובל יחד איתי. אני מאמין [...] שמעכשיו והלאה ירצו אנשי הספר לקרוא גם ספרות ערבית. אנחנו ראויים להכרה הזו."

במשך שנים רבות הוחרמו ספריו במצרים, אבל לאחר הזכייה בנובל הם שבו והתקבלו בעולם הערבי. עם זאת, הסערה הפוליטית שהתעוררה לאחר פרסום ספרו של סלמן רושדי "פסוקי השטן" שבה ועוררה גם את הביקורת הפוליטית נגד מחפוז, ובשנת 1994 נדקר הסופר בפתח ביתו על ידי מתנקש. חייו ניצלו בנס, אך ריאתו ניזוקה וגם יכולת הכתיבה שלו הידרדרה כתוצאה מהפציעה. משנת 1996 הונהג פרס שנתי על שמו לסופרת או סופר ערבים שעדיין לא תורגמו לשפות מערביות. מחפוז מת בשנת 2006 , בהיותו בן 95.

תקציר

בית בקהיר הוא הספר הראשון מבין שלושת הכרכים אשר מהווים את" הטרילוגיה הקהירית" מאת הסופר ואיש הרוח, זוכה פרס נובל, נגיב מחפוז. 
זוהי סאגה רחבת יריעה המגוללת את קורותיה של משפחת הסוחר האמיד אחמד עבד אל-ג'ואד, על בניו, בנותיו ואשתו הצייתנית. על רקע אופיה המשתנה של קהיר בין שתי מלחמות העולם במאה ה-20 והתסיסה ברחוב המצרי כנגד הקולוניאליזם הבריטי, משתנים גם חייהם של בני המשפחה הנתונים למרותו של האב הכל-יכול השולט במשפחתו ביד רמה. 
נגיב מחפוז, הנחשב בעיני רבים לגדול הסופרים המצרים במאה ה-20, ולאחד מגדולי הסופרים הערבים בעת המודרנית, זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1988. יצירת המופת שלו "הטרילוגיה הקהירית" היא משיאי יצירתו והקריאה בה מאפשרת לקוראיו היכרות עם קהיר שאותה הכיר מחפוז לאורך חייו הארוכים, ושממנה כמעט לא יצא. 
הטרילוגיה תורגמה לעברית בראשית שנות השמונים, שנים אחדות אחרי חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים. פרסום זה, שהיה רגע היסטורי חשוב במסורת התרגום המודרנית מערבית לעברית ועורר עניין רב בתרבות הישראלית, היה תוצאה של חיבור חד-פעמי בין כתיבתו של מחפוז, תרגומו של סמי מיכאל, ויוזמתו של החוקר ששון סומך.  הוצאתה לאור מחדש היא חגיגה מרגשת לאוהבי מחפוז, לאוהבי הספרות הערבית ולאוהבי הספרות בכלל.

פרק ראשון

פתח דבר 
פרופ' ששון סומך 
באדיבות אתר ynet
 
הטרילוגיה הקהירית של נגיב מחפוז, ששלושת כרכיה נקראים בגרסתם הישראלית ״בית בקהיר״, תורגמה לעברית בידי הסופר סמי מיכאל והופיעה בארץ בין השנים 1984-1981. אעיר מיד, שזה היה התרגום הראשון של הטרילוגיה בשלמותה לשפה כלשהי. רק אחרי שמחפוז זכה בפרס נובל לספרות ב־1988 התעוררו מו״לים ומתרגמים בשפות שונות ברחבי העולם לתרגם את היצירה הגדולה הזאת, גדולה תרתי־משמע, שהיקף שלושת הכרכים שלה במקור הערבי מתקרב ל־1500 עמודים (ובעברית – לאלף עמודים).
הסופר המצרי, תומך נמרץ בתהליך ההתפייסות בין מצרים וישראל, קיבל בשמחה גלויה את הידיעה שיצירתו המרכזית תורגמה ללשון המקרא. באחד מביקורי בדירתו שבקהיר ראיתי את שלושת הכרכים בגרסתם העברית עומדים על כוננית ספרים ליד שולחן הכתיבה שלו. ״מה טעם?״ שאלתי. ״והלוא עברית אינך קורא!״ הסופר השיב לאלתר: ״הסמליות שבתרגום הזה מעניקה לו ערך מיוחד.״ בריאיון שניתן לאחר מות הסופר על ידי אחד מידידיו הקרובים, תופיק סאלח, במאי סרטים מצרי ידוע, הבהיר סאלח שהתרגומים שנעשו מיצירת מחפוז בישראל, והמחקרים שכתבו ישראלים על יצירתו, הסבו לו נחת מרובה וביססו את אהדתו לישראל.
קרוב לנהר האדיר
שלושת הכרכים של הטרילוגיה הקהירית הופיעו לראשונה במצרים בשנים 1957-1956. זהו רומן קהירי מובהק ואולי אפשר לומר: הרומן של קהיר בת־זמננו בה״א הידיעה. וכפי שדבלין העיר נקשרה לרומן הידוע של ג'יימס ג'ויס, ״יוליסס״, כך נקשרה קהיר לשלושת הכרכים של מחפוז. הוא נולד בעיר הזאת בשנת 1911 ומת בה ב־2006 בהיותו בן 95. ילדותו עברה עליו באחת משכונותיה העתיקות ביותר של קהיר, ולמעשה זהו האזור הראשון שנתקרא קהיר / אל־קאהרה על ידי מייסדי העיר, שליטי השושלת הפ'אטימית־שיעית שכבשה את קהיר ב־969 למניין העמים.
זהו האזור שבמרכזו עומד מסגד ״אל־אזהר״, מעין אוניברסיטה איסלאמית, שאף היא נוסדה בידי הפולשים הפ'אטמים בשנה ההיא. שם שוכן גם הבזאר הגדול של קהיר הקרוי ״ח'אן אל־ח'לילי״. בסמטותיה המצטלבות של השכונה הזאת שיחק הנער נגיב מחפוז, בן למשפחה ממעמד הביניים הנמוך. משפחתו עקרה לאזור ״מודרני״ יותר, עבאסייה, בהיות הילד עול ימים. שם התגורר עד נישואיו לפני כחמישים שנה; ולאחר מכן העדיף להתגורר עם משפחתו־שלו על שפת הנילוס עד יום מותו, בדירה הממוקמת בקומה התחתונה של בית דירות, בחפשו קרבה מרבית לנהר האדיר.
זהו רומן משפחתי הכתוב על פי דגמי הטרילוגיות המשפחתיות של תומאס מאן הגרמני, גולסוורת'י האנגלי ומרטן די גאר הצרפתי. ביצירה שלנו שלושה דורות בני משפחה אחת, הלוא היא משפחתו של סוחר מצליח בבזאר, שהכול מכנים אותו אל־סייד (״האדון״). בכרך הראשון האב הוא הגיבור המרכזי, בעל בעמיו השולט ביד רמה בביתו ובמשפחתו, איש מכובד המקיים את מצוותיו בקפידה, לכאורה, אך בהסתר הוא איש לילה, גיבור תענוגות המאוהב במיטב הרקדניות־זמרות שפעלו בקהיר של ימי מלחמת העולם הראשונה, ושותה ויסקי לשוכרה עם רעיו מדי ערב.
אמינה רעייתו היא אישה יראת שמים ועקרת בית למופת, אישה חכמה ורבת־תושייה, צופייה הליכות ביתה ומסורה לבעלה ולילדיה. בבית מתגוררים גם חמשת ילדיו של אל־סייד, אחד מנישואים קודמים וארבעה – שתי בנות ושני בנים – פרי בטנה של אמינה. כל הדמויות האלה מעוצבות לאורך היצירה בתחכום רב, כל אחת עם צרור הנושאים הממלאים את חייה. הכרך הראשון מסתיים בכך שפהמי, בנה בכורה של אמינה, סטודנט למשפטים, נהרג באש החיילים הבריטים ששלטו אז בעיר בעת שצעד בהפגנה חגיגית שנועדה להקביל את פניו של סעד זע'לול, המנהיג הלאומי הגולה, בשובו מגלותו. בכך מסתיימים ימי השלווה של אמינה ולמעשה של כל המשפחה.
גם אם הפוליטיקה ממלאת תפקיד חשוב בטרילוגיה של מחפוז, אין זה רומן פוליטי מפורש; ולכל היותר ניתן לראות בו רומן היסטורי, המשחזר היסטוריה קרובה בזמן. המרד העממי המתואר בכרך זה, ושבו נהרג פהמי, סימל את המפנה שחל במצרים ושקבע את דמותה החדשה כדמוקרטיה שבירה בין שתי מלחמות העולם. רק עם בוא הפיכת ״הקצינים החופשיים״ של 1952 באה תקופה זו על סיומה.
קהיר במלוא ססגוניותה
הכרך השני נקרא בגרסתו העברית ״כמאל״. הוא אכן הכרך שבו יהפוך כמאל, צעיר בניה של אמינה, לנער מתבגר, תלמיד תיכון ואחר כך סטודנט לפילוסופיה. הסופר העניק לכמאל תכונות אחדות המזכירות את עלומיו שלו; אך אין מדובר ביצירה אוטוביוגרפית. כמאל הוא דמות בעלת מזג אינטלקטואלי, אינטרוספקטיבי. עם התוודעותו לתורת דארווין החל מתרחק ת״ק פרסה מאווירת הדתיות שאפיינה את משפחתו.
באותן שנים הוא מתאהב בצעירה קהירית ממוערבת, בת־שועים, אך יוצא מאהבתו וידיו על ראשו. בעקבות אכזבתו הרגשית נותר כמאל רווק מובהק. כמאל מייצג במפורש את ההתרחקות הרבה של מעמד הביניים המצרי בין שתי מלחמות העולם ממושגי ימי־הביניים וקבלת המערב ותרבותו כבסיס לחיים ולהגות.
הכרך השלישי והאחרון של הטרילוגיה מציג לפנינו סוג חדש של צאצאים למשפחת אל־סייד. מדובר בבני דור שלישי שנולדו לבנו הבכור ולשתי בנותיו של האדון בשנות השלושים. זהו דור פעלתני, חסר־נחת, שאינו מאמין בחשיבות ההגות כשהיא לעצמה ומעדיף לפנות למעשים. אחד מנכדיו של אל־סייד הופך לקומוניסט, ואחיו — לפעיל בחוגי האסלאם הרדיקלי. היצירה הגדולה מסתיימת ביום שבו המשטרה מובילה את שני האחים, בשלהי מלחמת העולם השנייה, למאסר ולמשפט, כשאשתו של אחד מהם כורעת ללדת.
לנוכח שפע ההיסטוריה החברתית והתרבותית האצורה בטרילוגיה של מחפוז לא ייפלא שהיא זכתה ביוקרה רבה. ועדת פרס נובל ציינה אותה בהבלטה בנמקה את מתן הפרס לסופר המצרי. קהיר־של־אתמול ביצירה זו נפרשת לפני הקורא במלוא ססגוניותה ותהפוכותיה, אך גם קהיר־של־היום אינה חסרה באלף עמודי הספר. החברה המצרית, וליתר דיוק – החברה של קהיר, תוארה מבפנים תוך יכולת חדירה פסיכולוגית מופלאה; וגם אם קהיר גדלה והשתנתה ללא הכר, כביכול, ביותר מחמישים השנים שחלפו מהתקופה המתוארת בטרילוגיה, הרי שורשי החוויה האורבנית של הטרילוגיה לא נעקרו כליל, ואשרינו שהיצירה כולה עומדת לרשותו של הקורא הישראלי.
 
1
 
התעוררה בחצות כהרגלה מִדֵי לילה, לא בסיועו של שעון מעורר או דבר מה אחר, כי אם בשל הרצון שמלווה אותה ואינו מרפה ממנה אפילו בשנתה. חלפו רגעים שבהם היה לה ספק ביקיצתה, ובגלל הערבוביה של הזיות החלום ותחושת המציאות, נתקפה חרדה שהלמה בה עוד בטרם תפקח את עיניה — פן שקעה יתר על המידה בשינה. והיא טלטלה קלות את ראשה ופקחה את עיניה לנוכח החשכה המוחלטת בחדר. לא נמצא שום רמז שיוֹרה לה על השעה, שכן הסמטה שמתחת לחלונה אינה נמה כל הלילה, ובלִיל הקולות העולה בראשית הערב מיושבי בתי הקפה ובעלי החנויות הוא אותו בלִיל המוסיף להגיע לחלונה בשעת חצות וגם לאחריה. היא היתה אנוסה אפוא לסמוך רק על תחושתה הפנימית, המדויקת כשעון חי, ועל הדומייה השוררת בבית, שממנה היה אפשר להסיק כי בעלה טרם הקיש על דלת ביתו, וקצה מקל ההליכה שלו טרם נגע במדרגות המפתן.
הרגלה להתעורר בשעה הזו הרגל ישן הוא, שדבק בה משחר נעוריה ועדיין שריר וקיים בגיל העמידה. היא רכשה אותו עם יתר החובות של חיי הנישואין, והוא מדרבן אותה לקום בחצות ולהמתין לשובו של בעלה מהבילוי, ולשרתו עד שיעלה על משכבו. היא הזדקפה ללא היסוס במיטתה ונאבקה בפיתויי השינה התמימה, מלמלה ״בשם אללה הרחום והחנון״, ואז החליקה מתחת לשמיכה אל הרצפה. גיששה את דרכה בין ראש המיטה למשקוף החלון עד שהגיעה לדלת. בפותחה אותה הסתנן אור חלש מהמנורה המוצבת על שידה בטרקלין. היא יצאה ונטלה את המנורה ושבה אל החדר, והמנורה הטילה מפּתח הזכוכית שלה מעגל רוטט של אור חיוור על התקרה, מוקף חוג של צללים. היא הניחה את המנורה על שולחן לפני הספה. המנורה הפיצה את אורה בחדר ואז נגלו ממדיו הרחבים וקירותיו הגבוהים והתקרה העשויה קורות אופקיות מקבילות. הידורם של הרהיטים ניכר בשטיח השיראזי, המיטה הרחבה בעלת ארבעת העמודים העשויים נחושת, הארון הגדול המוצק והספה הארוכה המכוסה שטיח קטן מקושט בצורות וצבעים שונים.
האישה ניגשה למראה והתבוננה בבבואתה, וכשהבחינה שמטפחת הראש החומה הוסטה ותלתלי שׂערה הערמוני גולשים על מצחה ללא סדר, הושיטה את אצבעותיה אל הקשר והתירה אותו, ואז התקינה מחדש את המטפחת וקשרה את קצוותיה בתשומת לב; והחליקה בידה על לחייה, כמבקשת למחות את שרידי השינה שנותרו שם. בת ארבעים היתה, קומתה בינונית, למראית עין צנומה, ולמעשה היה גופה מלא ורך ונאה עד מאוד במידותיו. פניה היו ארוכות במקצת, המצח רחב, וכל תוויהן עדינים. מעיניה הקטנות והיפות נשקף מבט שחום וחולמני. אפה היה זעיר וצר, ומתרחב קמעה ליד הנחיריים. פיה היה רך ומתחתיו סנטר מחודד. עור פניה היה כעין חיטה בשלה ועל לחייה נקודת חן שחורה מאוד. היא הטילה בחיפזון גלימה על גופה ופנתה אל גזוזטרת החלון הקטנה, פתחה את דלתה ועמדה מאחורי הסבכה העשוייה סורגי עץ, הפנתה את פניה אנה ואנה ומבטיה חמקו דרך חרירי הסבכה העגולים והעדינים לעבר הרחוב.
גזוזטרת הסבכה השקיפה אל השביל של בּין אַל־קַצרין, ולמטה ממנו נפגשו סמטת צורפי הנחושת הפונה דרומה וסמטת בּין אַל־קַצרין המטפסת צפונה. הסמטה משמאל היתה מעוקלת והתעטפה בחשכה שמעליה, ושם ניבטו חלונותיהם של הבתים השקועים בתרדמה, ובמורד נאבקה העלטה באורות שהטילו פנסיהן של עגלות יד ומנורותיהם של חנויות אחדות ובתי קפה הפתוחים עד אור הבוקר. מימין שקע הרחוב בחשכה גמורה מאחר שלא היו שם בתי קפה, ואילו בתי המסחר הגדולים שבאזור הזה היו נועלים את פתחיהם בשעה מוקדמת, וכך לא היה בצד הזה דבר המושך את העין מלבד צריחי המסגדים של קָלָאוּן ובַּרקוּק, שהסתמנו כצלליתם של ענקים העומדים על המשמר לאור הכוכבים הזוהרים. עיניה התרגלו למראות אלה לילה־לילה זה כעשרים וחמש שנה, אולם נפשה לא קצה בהם מעודה, ולמען האמת, אפשר שלא ידעה אָמינָה את טעם השעמום בכל שנות חייה, אף כי הללו חזרו על עצמם. אדרבה, היא מצאה בנוף הזה ידיד ברגעי בדידותה, בתקופה הארוכה שבה לא זכתה לידיד של ממש. כל זה אירע לפני שבאו ילדיה לעולם. בית רחב ידיים זה, עם חצר העפר שלו, הבאר העמוקה ושתי הקומות של חדריו הגדולים בעלי התקרות הגבוהות, עמד לרשותה הבלעדית רוב שעות היום והלילה, כמעט ללא איש מלבדה. ביום כלולותיה היתה נערה רכה בת חמש־עשרה. לאחר מותם של חמותה וחמיה נעשתה למנהלת בית גדול ולידה משרתת זקנה שנהגה להיפרד ממנה בערב ללינת לילה בחדר האפייה שבחצר, וכך היתה עוזבת אותה לנפשה כנגד העולם הלילי הרוחש רוחות ודמויות אֵימה. התנומה היתה מכריעה אותה לשעה קלה, ונדודי השינה היו מייסרים אותה עד שובו של הבעל הנכבד מבילוייו המתמשכים.
כדי לגבור על הפחדים היתה עוברת בחדרים עם המשרתת כשהיא נושאת מנורה ומטילה בפינות מבטים בוחנים ומבועתים; אחר כך היתה נועלת היטב את החדרים זה אחר זה, תחילה בקומה הראשונה ואחר כך בקומה השנייה, ובאותה עת מלמלה פסוקי קוראן שדבקו בזיכרונה כדי להרחיק מעליה את השדים. בהגיעה לחדרה היתה סוגרת את הדלת וטומנת את עצמה בין המצעים ולשונה מוסיפה למלמל את הפסוקים עד שהיתה נרדמת. בשנותיה הראשונות בבית ידעה אֵימה גדולה בלילות. היא, שידיעותיה על עולם השדים רבו מידיעותיה על עולמם של בני האדם, הכירה בכך שאינה דרה בגפה בבית הגדול, וכי במוקדם או במאוחר לא ידירוּ השדים את רגליהם מהחדרים הישנים, הגדולים והריקים, ואפשר שמצאו בהם אחיזה עוד בטרם הובאה היא אל הבית, ואפילו לפני היוולדה. כה רבות שמעה את לחישותיהם, ופעמים אין־ספור התעוררה וחשה את חום נשימתם על פניה. דבר לא היה מושיע אותה בהגיעם אליה, לבד ממלמול פסוקי ״הפתיחה״ ו״אל קיים נצחי״ מן הקוראן, או שהיתה נמלטת אל מרפסת החלון ומשם היתה משגרת את מבטיה המבועתים דרך החרירים אל אורותיהם של העגלות ובתי הקפה כשהיא מייחלת לשמוע צחוק או שיעול העשויים להשיב אליה את עשתונותיה.
וכשנולדו הילדים זה אחר זה לא היו בראשית ימיהם אלא כגושי בשר רך שאין בהם כלל כדי להפיג פחד או לנסוך ביטחון; להפך, חרדתה גברה בשל החשש פן תשיג אותם הרעה. היתה מחבקת אותם בזרועותיה ומעתירה עליהם אהבה ומקיפה אותם בשנתם ובהקיצם חומה מבוצרת של פסוקי תפילה, קמעות, השבעות ומני לחשים. ואת טעמה האמיתי של השלווה לא ידעה אלא בשובו של בעלה מבילוייו הליליים. לעתים, בשעה שהשכיבה את אחד התינוקות וליטפה אותו, אימצה לפתע בחוזקה את העולל לחזה, והקשיבה בפחד, וקולה בקע, כביכול פנתה אל מישהו העומד מולה חי בחדר: ״הסתלק, אין מקומך בינינו, אנחנו מוסלמים אדוקים.״ ושוב היתה שוקדת למלמל פסוק חפוז.
במרוצת הזמן הסכינה עם החיים בחברת רוחות הרפאים והפחד מהן שכך במידה ניכרת, ואף התרגלה להתייחס בשלוות נפש אל קנטוריהן, שמעולם לא המיטו עליה אסון. משהגיע לאוזניה רחש של שד משוטט, קראה בנעימה מתחנחנת: ״אינך מכבד את האל הרחמן? אלוהים חוצץ בינינו, לֵך לךָ בכבוד.״ אך את טעמה האמיתי של השלווה לא ידעה עד שובו של בעלה מדי לילה. ואכן, עצם נוכחותו בבית, ער או ישן, היתה בה כדי לנסוך בה שלווה, ואז לא היה חשוב אם הדלתות פתוחות או סגורות ואם המנורה דולקת או כבויה.
פעם, בשנה הראשונה לנישואיה, עלה בדעתה לגלות צל של התנגדות מנומסת לבילוייו הבלתי פוסקים מחוץ לבית. הוא משך באוזניה, בתגובה מיידית, והכריז בקולו הרועם ובנעימה נחרצת: ״אני הגבר המצווה והאוסר. איני מוכן לקבל כל הערה על התנהגותי, ואת אין לך אלא לציית. היזהרי פן איאלץ ללמד אותך לקח.״ מהמעשה הזה, ומאחרים שבאו בעקבותיו בימים שלאחר מכן, למדה שאפשר לשאת כל דבר, אפילו חיים עם שדים, ובלבד שלא לעורר את חמתו של בעלה. עליה לציית ללא סייג, ואכן צייתה בלב חפץ עד כי דחתה כל טרוניה, ולוּ גם בסתר לבה, על בילוייו הליליים. היא האמינה שהגבריות האמיתית, שרירות הלב והבילוי עד השעות הקטנות של הלילה — כולן תכונות הכרחיות של אמת אחת. במרוצת הימים החלה אף מתפארת בהתנהגותו, אפילו כשכל הדברים האלה פגעו בה וייסרו אותה. היא נהגה בכל הנסיבות כרעיה אוהבת, צייתנית וכנועה. מעולם לא התחרטה על כך שבחרה בצייתנות ובכניעה מרצון. ועתה, בבואה להעלות את זיכרונות העבר לנגד עיניה, היא רואה אך טוב ושמחת לב, ואילו הפחדים והצער מצטיירים כצללים חסרי ממשות, שמעלים חיוך של חמלה. האין היא חיה במחיצתו של בעלה, על כל פגמיו, עשרים וחמש שנים שבהן זכתה בילדים יקרים, בית שופע כל טוּב וחיים מלאים ומאושרים? ואכן החיים עם השדים כאילו חלפו ללא סימן ופגע, כחלוף הלילה. אף שד אחד לא נגע בה או באחד מילדיה לרעה, להוציא מקרים של היתול וקנטור. על כן אין מקום להתאונן. השבח לאללה שבמוצא פיו נטע שלווה בנפשה והודות לרחמיו ידעה חיים טובים.
היא למדה לאהוב אפילו את הציפייה לבעלה, אף שהיא גוזלת שינה מתוקה מעפעפיה ומטילה עליה עוד חובות שמן הראוי כי יִכלוּ עם רדת הלילה. יתר על כן, שעת הציפייה הזו היתה לחלק בלתי נפרד מחייה ונעשתה לפרק בזיכרונותיה, והיתה ועודנה סמל חי לדאגתה ולמסירותה לאושרו של בעלה ולכך שמדי לילה היא מגלה מסירות זו שאין לה קץ. לבה רחב אפוא כשנעמדה עתה על מרפסת הסבכה והביטה דרך החרירים, פעם אל רחוב בּין אַל־קַצרין ופעם אל עיקולו של אַל־חָרַנפַש, פעם אל שערו של בית המרחץ אַל־סוּלטַן ופעם אל צריחי המסגדים. לעתים השיטה את מבטה אל הבתים המגובבים משני עברי הרחוב ללא סדר, כגדוד של חיילים בעמידה נינוחה שיש בה כדי לרכך את קשיחות המשמעת. היא חייכה למראה הנוף האהוב, ולבה יצא אל הרחוב הזה, המוסיף להיות ער עד אור הבוקר בשעה שסמטאות ורחובות ורובעים אחרים שוקעים בשינה. אל־קצרין ליווה את נדודי השינה שלה, הֵקל על בדידותה והרגיע פחדים. אין ללילה נגיעה ברחוב הזה, מלבד הדממה העמוקה היורדת על הרובעים המקיפים אותו, ובכך מעניקה רקע הולם לקולותיו, כפי שצללים בשולי ציור מעניקים לו ממדים של עומק ובהירות. הצחוק המתגלגל לאורכו בשעה הזו יוצא כמו מהדהד מחדרה שלה, והיא מבחינה בכל מילה והברה מדברי העוברים ושבים. השיעול המתמשך נעשה מחוספס, ודומה לאנחה כשהוא מגיע לאוזניה עד תומו. כקריאת המואזין שבצריח המסגד עולה קולו של מוכר: ״מנת טבק טרי!״ והיא צוהלת בלבה, האנשים האלה מבקשים להוסיף ולעשן גם בשעה כזו? והיא נזכרת בבעלה שטרם שב, ומוסיפה להרהר: היכן הוא יכול להיות עכשיו? ומה מעשיו? מי ייתן ויהא שלום לו בלכתו ובישיבתו.
ואכן גונב פעם לאוזנה שגבר כגון האדון אַחמַד עבּד אַל־גָ'וואד שהוא עשיר וחזק ונאה, ומבלה רוב שעות לילו מחוץ לביתו — מן הנמנע שחייו יתנהלו ללא נשים. באותו יום נמסך בלבה רעל הקנאה ועצב רב ירד עליה. ומאחר שלא אזרה עוז להשמיע דברים אלה בפניו, גילתה את לבה בפני אמהּ, וזו ביקשה להרגיעה ככל שיכלה במילים נאות, ואחר כך הוסיפה: ״הוא נשא אותך לאחר שגירש את אשתו הראשונה. לוּ רצה היה יכול להחזיר אותה אליו, או לשאת שנייה ושלישית ורביעית. אביו היה מרבה נשים. הודי אפוא לאלוהייך על שנשארת היחידה.״ אף שבאותה שעה לא הקלו דברי אמה על כאבה הצורב, עמדה במרוצת הימים על מידת האמת שבהם, וגם אם הדברים שנאמרו עליו היו אמת לאמיתה, אפשר שזו עוד אחת מתכונות הגברים, כמו הבילויים הליליים מחוץ לבית, והעריצות. ומכל מקום, זוהי רעה קלה מהרבה רעות אחרות. אין זה יאה להניח לחשדות להבאיש את חייה הטובים והנעימים. ואפשר שכל הנאמר אינו אלא פרי דמיון או שקר. יחסה לקנאה היה כיחסה לשאר הקשיים המעכירים מדי פעם את חייה: כשאין ביכולתך להתמודד עמם, יש להרכין ראש ולהשלים עם קיומם, כגורל. כנגד הקנאה הציבה את כוח הסבילות שלה, הנובע מחוסן אישיותה, וכוח זה היה מבצרה האחרון מול התופעות השנואות עליה. כך הפכו הקנאה וסיבותיה, ממש כתכונות של בעלה, או החיים עם השדים, לדבר שאפשר לשאתו.
היא הוסיפה להתבונן ברחוב ולהקשיב לעוברי האורח עד ששמעה הד פרסות של סוס. הפנתה את ראשה לעבר סמטת אַל־נָחאסין, ומבטה נפל על כרכרה המתנהלת לאטה ושני פנסיה מבליחים באפלה. התמלטה ממנה אנחת רווחה, ומלמלה: ״סוף־סוף.״ זאת היתה כרכרתו של אחד מידידיו המביאו לפתח ביתו, וממשיך עם שאר הידידים לרחוב אַל־חָרַנפַש. הכרכרה נעצרה מול הבית, ונשמע קולו המתרונן של בעלה:
״שלום לכם.״
היא הקשיבה בשקיקה ובהפתעה לקולו של בעלה הנפרד מידידיו. אלמלא שמעה אותו קול בשעה זו מדי לילה, לא היתה מאמינה. היא ובני ביתה הורגלו בקפדנותו, בהדרת הכבוד שלו ובקשיחות. מנין לו אותה נעימה קלילה, צחקנית ושופעת עליצות ועדנה? נשמע קולו של בעל הכרכרה, שנטה לקנטרו ואמר:
״שמעת מה אמר לעצמו הסוס כשירדת? הוא אמר שמצעֵר שהוא מוביל את הגבר הזה מדי לילה אל ביתו, כשבקושי מגיע לו לִרכוב על חמוֹר.״
הגברים שבכרכרה פרצו בצחוק. האדון אחמד המתין עד שהשתרר שקט, ואז השיב:
״ולא שמעת מה היתה התשובה של הסוס לעצמו? הוא אמר: אם לא תוביל אותו אתה לביתו, הוא עלול לרכוב על בעל הכרכרה עצמו.״
ושוב פרצו הגברים בצחוק, ובעל הכרכרה הפטיר: ״ההמשך יבוא מחר בלילה...״
הכרכרה עקרה לרחוב בּין אַל־קַצרין והאדון פנה אל הדלת. האישה עזבה את מרפסת הסבכה ונכנסה לחדר. שם נטלה את המנורה ויצאה אל הטרקלין ומשם אל המסדרון החיצוני עד שניצבה בראש המדרגות. שמעה את סגירת הדלת החיצונית ואת תנועת הבריח הננעל, וראתה בעיני רוחה את האדון החוצה את החדר בגופו הגבוה, וחוזר ועוטה אגב הליכה את הארשת של הדרת כבוד ורצינות ומשיל מעליו את פני הלץ, שאלמלא צותתה לו אמינה היתה סבורה כי אינם אפשריים. לבסוף שמעה את נקישות מקלו על המדרגות, ואז הושיטה את ידה האוחזת במנורה מעל למעקה כדי להאיר את דרכו...

נגיב מחפוז

נגיב מחפוז (2006-1911) מחפוז נולד ב-1911 בעיר העתיקה של קהיר. הוא היה בן זקונים, שביעי להוריו וצעיר בהרבה מאחיו הבוגרים, ונקרא על שם הרופא שיילד את אמו.

כבן המאה העשרים, מחפוז היה עד לתהפוכות היסטוריות ופוליטיות רבות מספור, ואף הכריז שהספרות שלו היא תמיד פוליטית. הוא היה בעל השקפות ליברליות ודמוקרטיות המשתקפות לא פעם גם ביצירתו. סיפורו הראשון, "מחיר החולשה", התפרסם בהיותו בן 22, והרומן הארוך הראשון שלו, "לעג הגורל", ראה אור ב-1939. מחפוז היה סופר פורה מאוד וכתב עשרות ספרים. בתקופת כתיבתו הראשונה פרסם רומנים היסטוריים המתרחשים בתקופה הפרעונית. בעשורים שלאחר מכן כתב רומנים חברתיים ריאליסטיים על מצרים של תקופתו. ב-1956 ראה אור הכרך הראשון של "הטרילוגיה הקהירית", מספריו הנודעים ביותר. כשהיה בן 43 נישא לאישה, לאחר שבמשך שנים נמנע מצעד זה כדי לא לפגוע ביצירתו. לזוג נולדו שתי בנות. מחפוז היה הסופר הערבי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1988 . עם זכייתו בפרס, אמר: "העולם הערבי כולו זכה בפרס הנובל יחד איתי. אני מאמין [...] שמעכשיו והלאה ירצו אנשי הספר לקרוא גם ספרות ערבית. אנחנו ראויים להכרה הזו."

במשך שנים רבות הוחרמו ספריו במצרים, אבל לאחר הזכייה בנובל הם שבו והתקבלו בעולם הערבי. עם זאת, הסערה הפוליטית שהתעוררה לאחר פרסום ספרו של סלמן רושדי "פסוקי השטן" שבה ועוררה גם את הביקורת הפוליטית נגד מחפוז, ובשנת 1994 נדקר הסופר בפתח ביתו על ידי מתנקש. חייו ניצלו בנס, אך ריאתו ניזוקה וגם יכולת הכתיבה שלו הידרדרה כתוצאה מהפציעה. משנת 1996 הונהג פרס שנתי על שמו לסופרת או סופר ערבים שעדיין לא תורגמו לשפות מערביות. מחפוז מת בשנת 2006 , בהיותו בן 95.

עוד על הספר

בית בקהיר - חלק א נגיב מחפוז
פתח דבר 
פרופ' ששון סומך 
באדיבות אתר ynet
 
הטרילוגיה הקהירית של נגיב מחפוז, ששלושת כרכיה נקראים בגרסתם הישראלית ״בית בקהיר״, תורגמה לעברית בידי הסופר סמי מיכאל והופיעה בארץ בין השנים 1984-1981. אעיר מיד, שזה היה התרגום הראשון של הטרילוגיה בשלמותה לשפה כלשהי. רק אחרי שמחפוז זכה בפרס נובל לספרות ב־1988 התעוררו מו״לים ומתרגמים בשפות שונות ברחבי העולם לתרגם את היצירה הגדולה הזאת, גדולה תרתי־משמע, שהיקף שלושת הכרכים שלה במקור הערבי מתקרב ל־1500 עמודים (ובעברית – לאלף עמודים).
הסופר המצרי, תומך נמרץ בתהליך ההתפייסות בין מצרים וישראל, קיבל בשמחה גלויה את הידיעה שיצירתו המרכזית תורגמה ללשון המקרא. באחד מביקורי בדירתו שבקהיר ראיתי את שלושת הכרכים בגרסתם העברית עומדים על כוננית ספרים ליד שולחן הכתיבה שלו. ״מה טעם?״ שאלתי. ״והלוא עברית אינך קורא!״ הסופר השיב לאלתר: ״הסמליות שבתרגום הזה מעניקה לו ערך מיוחד.״ בריאיון שניתן לאחר מות הסופר על ידי אחד מידידיו הקרובים, תופיק סאלח, במאי סרטים מצרי ידוע, הבהיר סאלח שהתרגומים שנעשו מיצירת מחפוז בישראל, והמחקרים שכתבו ישראלים על יצירתו, הסבו לו נחת מרובה וביססו את אהדתו לישראל.
קרוב לנהר האדיר
שלושת הכרכים של הטרילוגיה הקהירית הופיעו לראשונה במצרים בשנים 1957-1956. זהו רומן קהירי מובהק ואולי אפשר לומר: הרומן של קהיר בת־זמננו בה״א הידיעה. וכפי שדבלין העיר נקשרה לרומן הידוע של ג'יימס ג'ויס, ״יוליסס״, כך נקשרה קהיר לשלושת הכרכים של מחפוז. הוא נולד בעיר הזאת בשנת 1911 ומת בה ב־2006 בהיותו בן 95. ילדותו עברה עליו באחת משכונותיה העתיקות ביותר של קהיר, ולמעשה זהו האזור הראשון שנתקרא קהיר / אל־קאהרה על ידי מייסדי העיר, שליטי השושלת הפ'אטימית־שיעית שכבשה את קהיר ב־969 למניין העמים.
זהו האזור שבמרכזו עומד מסגד ״אל־אזהר״, מעין אוניברסיטה איסלאמית, שאף היא נוסדה בידי הפולשים הפ'אטמים בשנה ההיא. שם שוכן גם הבזאר הגדול של קהיר הקרוי ״ח'אן אל־ח'לילי״. בסמטותיה המצטלבות של השכונה הזאת שיחק הנער נגיב מחפוז, בן למשפחה ממעמד הביניים הנמוך. משפחתו עקרה לאזור ״מודרני״ יותר, עבאסייה, בהיות הילד עול ימים. שם התגורר עד נישואיו לפני כחמישים שנה; ולאחר מכן העדיף להתגורר עם משפחתו־שלו על שפת הנילוס עד יום מותו, בדירה הממוקמת בקומה התחתונה של בית דירות, בחפשו קרבה מרבית לנהר האדיר.
זהו רומן משפחתי הכתוב על פי דגמי הטרילוגיות המשפחתיות של תומאס מאן הגרמני, גולסוורת'י האנגלי ומרטן די גאר הצרפתי. ביצירה שלנו שלושה דורות בני משפחה אחת, הלוא היא משפחתו של סוחר מצליח בבזאר, שהכול מכנים אותו אל־סייד (״האדון״). בכרך הראשון האב הוא הגיבור המרכזי, בעל בעמיו השולט ביד רמה בביתו ובמשפחתו, איש מכובד המקיים את מצוותיו בקפידה, לכאורה, אך בהסתר הוא איש לילה, גיבור תענוגות המאוהב במיטב הרקדניות־זמרות שפעלו בקהיר של ימי מלחמת העולם הראשונה, ושותה ויסקי לשוכרה עם רעיו מדי ערב.
אמינה רעייתו היא אישה יראת שמים ועקרת בית למופת, אישה חכמה ורבת־תושייה, צופייה הליכות ביתה ומסורה לבעלה ולילדיה. בבית מתגוררים גם חמשת ילדיו של אל־סייד, אחד מנישואים קודמים וארבעה – שתי בנות ושני בנים – פרי בטנה של אמינה. כל הדמויות האלה מעוצבות לאורך היצירה בתחכום רב, כל אחת עם צרור הנושאים הממלאים את חייה. הכרך הראשון מסתיים בכך שפהמי, בנה בכורה של אמינה, סטודנט למשפטים, נהרג באש החיילים הבריטים ששלטו אז בעיר בעת שצעד בהפגנה חגיגית שנועדה להקביל את פניו של סעד זע'לול, המנהיג הלאומי הגולה, בשובו מגלותו. בכך מסתיימים ימי השלווה של אמינה ולמעשה של כל המשפחה.
גם אם הפוליטיקה ממלאת תפקיד חשוב בטרילוגיה של מחפוז, אין זה רומן פוליטי מפורש; ולכל היותר ניתן לראות בו רומן היסטורי, המשחזר היסטוריה קרובה בזמן. המרד העממי המתואר בכרך זה, ושבו נהרג פהמי, סימל את המפנה שחל במצרים ושקבע את דמותה החדשה כדמוקרטיה שבירה בין שתי מלחמות העולם. רק עם בוא הפיכת ״הקצינים החופשיים״ של 1952 באה תקופה זו על סיומה.
קהיר במלוא ססגוניותה
הכרך השני נקרא בגרסתו העברית ״כמאל״. הוא אכן הכרך שבו יהפוך כמאל, צעיר בניה של אמינה, לנער מתבגר, תלמיד תיכון ואחר כך סטודנט לפילוסופיה. הסופר העניק לכמאל תכונות אחדות המזכירות את עלומיו שלו; אך אין מדובר ביצירה אוטוביוגרפית. כמאל הוא דמות בעלת מזג אינטלקטואלי, אינטרוספקטיבי. עם התוודעותו לתורת דארווין החל מתרחק ת״ק פרסה מאווירת הדתיות שאפיינה את משפחתו.
באותן שנים הוא מתאהב בצעירה קהירית ממוערבת, בת־שועים, אך יוצא מאהבתו וידיו על ראשו. בעקבות אכזבתו הרגשית נותר כמאל רווק מובהק. כמאל מייצג במפורש את ההתרחקות הרבה של מעמד הביניים המצרי בין שתי מלחמות העולם ממושגי ימי־הביניים וקבלת המערב ותרבותו כבסיס לחיים ולהגות.
הכרך השלישי והאחרון של הטרילוגיה מציג לפנינו סוג חדש של צאצאים למשפחת אל־סייד. מדובר בבני דור שלישי שנולדו לבנו הבכור ולשתי בנותיו של האדון בשנות השלושים. זהו דור פעלתני, חסר־נחת, שאינו מאמין בחשיבות ההגות כשהיא לעצמה ומעדיף לפנות למעשים. אחד מנכדיו של אל־סייד הופך לקומוניסט, ואחיו — לפעיל בחוגי האסלאם הרדיקלי. היצירה הגדולה מסתיימת ביום שבו המשטרה מובילה את שני האחים, בשלהי מלחמת העולם השנייה, למאסר ולמשפט, כשאשתו של אחד מהם כורעת ללדת.
לנוכח שפע ההיסטוריה החברתית והתרבותית האצורה בטרילוגיה של מחפוז לא ייפלא שהיא זכתה ביוקרה רבה. ועדת פרס נובל ציינה אותה בהבלטה בנמקה את מתן הפרס לסופר המצרי. קהיר־של־אתמול ביצירה זו נפרשת לפני הקורא במלוא ססגוניותה ותהפוכותיה, אך גם קהיר־של־היום אינה חסרה באלף עמודי הספר. החברה המצרית, וליתר דיוק – החברה של קהיר, תוארה מבפנים תוך יכולת חדירה פסיכולוגית מופלאה; וגם אם קהיר גדלה והשתנתה ללא הכר, כביכול, ביותר מחמישים השנים שחלפו מהתקופה המתוארת בטרילוגיה, הרי שורשי החוויה האורבנית של הטרילוגיה לא נעקרו כליל, ואשרינו שהיצירה כולה עומדת לרשותו של הקורא הישראלי.
 
1
 
התעוררה בחצות כהרגלה מִדֵי לילה, לא בסיועו של שעון מעורר או דבר מה אחר, כי אם בשל הרצון שמלווה אותה ואינו מרפה ממנה אפילו בשנתה. חלפו רגעים שבהם היה לה ספק ביקיצתה, ובגלל הערבוביה של הזיות החלום ותחושת המציאות, נתקפה חרדה שהלמה בה עוד בטרם תפקח את עיניה — פן שקעה יתר על המידה בשינה. והיא טלטלה קלות את ראשה ופקחה את עיניה לנוכח החשכה המוחלטת בחדר. לא נמצא שום רמז שיוֹרה לה על השעה, שכן הסמטה שמתחת לחלונה אינה נמה כל הלילה, ובלִיל הקולות העולה בראשית הערב מיושבי בתי הקפה ובעלי החנויות הוא אותו בלִיל המוסיף להגיע לחלונה בשעת חצות וגם לאחריה. היא היתה אנוסה אפוא לסמוך רק על תחושתה הפנימית, המדויקת כשעון חי, ועל הדומייה השוררת בבית, שממנה היה אפשר להסיק כי בעלה טרם הקיש על דלת ביתו, וקצה מקל ההליכה שלו טרם נגע במדרגות המפתן.
הרגלה להתעורר בשעה הזו הרגל ישן הוא, שדבק בה משחר נעוריה ועדיין שריר וקיים בגיל העמידה. היא רכשה אותו עם יתר החובות של חיי הנישואין, והוא מדרבן אותה לקום בחצות ולהמתין לשובו של בעלה מהבילוי, ולשרתו עד שיעלה על משכבו. היא הזדקפה ללא היסוס במיטתה ונאבקה בפיתויי השינה התמימה, מלמלה ״בשם אללה הרחום והחנון״, ואז החליקה מתחת לשמיכה אל הרצפה. גיששה את דרכה בין ראש המיטה למשקוף החלון עד שהגיעה לדלת. בפותחה אותה הסתנן אור חלש מהמנורה המוצבת על שידה בטרקלין. היא יצאה ונטלה את המנורה ושבה אל החדר, והמנורה הטילה מפּתח הזכוכית שלה מעגל רוטט של אור חיוור על התקרה, מוקף חוג של צללים. היא הניחה את המנורה על שולחן לפני הספה. המנורה הפיצה את אורה בחדר ואז נגלו ממדיו הרחבים וקירותיו הגבוהים והתקרה העשויה קורות אופקיות מקבילות. הידורם של הרהיטים ניכר בשטיח השיראזי, המיטה הרחבה בעלת ארבעת העמודים העשויים נחושת, הארון הגדול המוצק והספה הארוכה המכוסה שטיח קטן מקושט בצורות וצבעים שונים.
האישה ניגשה למראה והתבוננה בבבואתה, וכשהבחינה שמטפחת הראש החומה הוסטה ותלתלי שׂערה הערמוני גולשים על מצחה ללא סדר, הושיטה את אצבעותיה אל הקשר והתירה אותו, ואז התקינה מחדש את המטפחת וקשרה את קצוותיה בתשומת לב; והחליקה בידה על לחייה, כמבקשת למחות את שרידי השינה שנותרו שם. בת ארבעים היתה, קומתה בינונית, למראית עין צנומה, ולמעשה היה גופה מלא ורך ונאה עד מאוד במידותיו. פניה היו ארוכות במקצת, המצח רחב, וכל תוויהן עדינים. מעיניה הקטנות והיפות נשקף מבט שחום וחולמני. אפה היה זעיר וצר, ומתרחב קמעה ליד הנחיריים. פיה היה רך ומתחתיו סנטר מחודד. עור פניה היה כעין חיטה בשלה ועל לחייה נקודת חן שחורה מאוד. היא הטילה בחיפזון גלימה על גופה ופנתה אל גזוזטרת החלון הקטנה, פתחה את דלתה ועמדה מאחורי הסבכה העשוייה סורגי עץ, הפנתה את פניה אנה ואנה ומבטיה חמקו דרך חרירי הסבכה העגולים והעדינים לעבר הרחוב.
גזוזטרת הסבכה השקיפה אל השביל של בּין אַל־קַצרין, ולמטה ממנו נפגשו סמטת צורפי הנחושת הפונה דרומה וסמטת בּין אַל־קַצרין המטפסת צפונה. הסמטה משמאל היתה מעוקלת והתעטפה בחשכה שמעליה, ושם ניבטו חלונותיהם של הבתים השקועים בתרדמה, ובמורד נאבקה העלטה באורות שהטילו פנסיהן של עגלות יד ומנורותיהם של חנויות אחדות ובתי קפה הפתוחים עד אור הבוקר. מימין שקע הרחוב בחשכה גמורה מאחר שלא היו שם בתי קפה, ואילו בתי המסחר הגדולים שבאזור הזה היו נועלים את פתחיהם בשעה מוקדמת, וכך לא היה בצד הזה דבר המושך את העין מלבד צריחי המסגדים של קָלָאוּן ובַּרקוּק, שהסתמנו כצלליתם של ענקים העומדים על המשמר לאור הכוכבים הזוהרים. עיניה התרגלו למראות אלה לילה־לילה זה כעשרים וחמש שנה, אולם נפשה לא קצה בהם מעודה, ולמען האמת, אפשר שלא ידעה אָמינָה את טעם השעמום בכל שנות חייה, אף כי הללו חזרו על עצמם. אדרבה, היא מצאה בנוף הזה ידיד ברגעי בדידותה, בתקופה הארוכה שבה לא זכתה לידיד של ממש. כל זה אירע לפני שבאו ילדיה לעולם. בית רחב ידיים זה, עם חצר העפר שלו, הבאר העמוקה ושתי הקומות של חדריו הגדולים בעלי התקרות הגבוהות, עמד לרשותה הבלעדית רוב שעות היום והלילה, כמעט ללא איש מלבדה. ביום כלולותיה היתה נערה רכה בת חמש־עשרה. לאחר מותם של חמותה וחמיה נעשתה למנהלת בית גדול ולידה משרתת זקנה שנהגה להיפרד ממנה בערב ללינת לילה בחדר האפייה שבחצר, וכך היתה עוזבת אותה לנפשה כנגד העולם הלילי הרוחש רוחות ודמויות אֵימה. התנומה היתה מכריעה אותה לשעה קלה, ונדודי השינה היו מייסרים אותה עד שובו של הבעל הנכבד מבילוייו המתמשכים.
כדי לגבור על הפחדים היתה עוברת בחדרים עם המשרתת כשהיא נושאת מנורה ומטילה בפינות מבטים בוחנים ומבועתים; אחר כך היתה נועלת היטב את החדרים זה אחר זה, תחילה בקומה הראשונה ואחר כך בקומה השנייה, ובאותה עת מלמלה פסוקי קוראן שדבקו בזיכרונה כדי להרחיק מעליה את השדים. בהגיעה לחדרה היתה סוגרת את הדלת וטומנת את עצמה בין המצעים ולשונה מוסיפה למלמל את הפסוקים עד שהיתה נרדמת. בשנותיה הראשונות בבית ידעה אֵימה גדולה בלילות. היא, שידיעותיה על עולם השדים רבו מידיעותיה על עולמם של בני האדם, הכירה בכך שאינה דרה בגפה בבית הגדול, וכי במוקדם או במאוחר לא ידירוּ השדים את רגליהם מהחדרים הישנים, הגדולים והריקים, ואפשר שמצאו בהם אחיזה עוד בטרם הובאה היא אל הבית, ואפילו לפני היוולדה. כה רבות שמעה את לחישותיהם, ופעמים אין־ספור התעוררה וחשה את חום נשימתם על פניה. דבר לא היה מושיע אותה בהגיעם אליה, לבד ממלמול פסוקי ״הפתיחה״ ו״אל קיים נצחי״ מן הקוראן, או שהיתה נמלטת אל מרפסת החלון ומשם היתה משגרת את מבטיה המבועתים דרך החרירים אל אורותיהם של העגלות ובתי הקפה כשהיא מייחלת לשמוע צחוק או שיעול העשויים להשיב אליה את עשתונותיה.
וכשנולדו הילדים זה אחר זה לא היו בראשית ימיהם אלא כגושי בשר רך שאין בהם כלל כדי להפיג פחד או לנסוך ביטחון; להפך, חרדתה גברה בשל החשש פן תשיג אותם הרעה. היתה מחבקת אותם בזרועותיה ומעתירה עליהם אהבה ומקיפה אותם בשנתם ובהקיצם חומה מבוצרת של פסוקי תפילה, קמעות, השבעות ומני לחשים. ואת טעמה האמיתי של השלווה לא ידעה אלא בשובו של בעלה מבילוייו הליליים. לעתים, בשעה שהשכיבה את אחד התינוקות וליטפה אותו, אימצה לפתע בחוזקה את העולל לחזה, והקשיבה בפחד, וקולה בקע, כביכול פנתה אל מישהו העומד מולה חי בחדר: ״הסתלק, אין מקומך בינינו, אנחנו מוסלמים אדוקים.״ ושוב היתה שוקדת למלמל פסוק חפוז.
במרוצת הזמן הסכינה עם החיים בחברת רוחות הרפאים והפחד מהן שכך במידה ניכרת, ואף התרגלה להתייחס בשלוות נפש אל קנטוריהן, שמעולם לא המיטו עליה אסון. משהגיע לאוזניה רחש של שד משוטט, קראה בנעימה מתחנחנת: ״אינך מכבד את האל הרחמן? אלוהים חוצץ בינינו, לֵך לךָ בכבוד.״ אך את טעמה האמיתי של השלווה לא ידעה עד שובו של בעלה מדי לילה. ואכן, עצם נוכחותו בבית, ער או ישן, היתה בה כדי לנסוך בה שלווה, ואז לא היה חשוב אם הדלתות פתוחות או סגורות ואם המנורה דולקת או כבויה.
פעם, בשנה הראשונה לנישואיה, עלה בדעתה לגלות צל של התנגדות מנומסת לבילוייו הבלתי פוסקים מחוץ לבית. הוא משך באוזניה, בתגובה מיידית, והכריז בקולו הרועם ובנעימה נחרצת: ״אני הגבר המצווה והאוסר. איני מוכן לקבל כל הערה על התנהגותי, ואת אין לך אלא לציית. היזהרי פן איאלץ ללמד אותך לקח.״ מהמעשה הזה, ומאחרים שבאו בעקבותיו בימים שלאחר מכן, למדה שאפשר לשאת כל דבר, אפילו חיים עם שדים, ובלבד שלא לעורר את חמתו של בעלה. עליה לציית ללא סייג, ואכן צייתה בלב חפץ עד כי דחתה כל טרוניה, ולוּ גם בסתר לבה, על בילוייו הליליים. היא האמינה שהגבריות האמיתית, שרירות הלב והבילוי עד השעות הקטנות של הלילה — כולן תכונות הכרחיות של אמת אחת. במרוצת הימים החלה אף מתפארת בהתנהגותו, אפילו כשכל הדברים האלה פגעו בה וייסרו אותה. היא נהגה בכל הנסיבות כרעיה אוהבת, צייתנית וכנועה. מעולם לא התחרטה על כך שבחרה בצייתנות ובכניעה מרצון. ועתה, בבואה להעלות את זיכרונות העבר לנגד עיניה, היא רואה אך טוב ושמחת לב, ואילו הפחדים והצער מצטיירים כצללים חסרי ממשות, שמעלים חיוך של חמלה. האין היא חיה במחיצתו של בעלה, על כל פגמיו, עשרים וחמש שנים שבהן זכתה בילדים יקרים, בית שופע כל טוּב וחיים מלאים ומאושרים? ואכן החיים עם השדים כאילו חלפו ללא סימן ופגע, כחלוף הלילה. אף שד אחד לא נגע בה או באחד מילדיה לרעה, להוציא מקרים של היתול וקנטור. על כן אין מקום להתאונן. השבח לאללה שבמוצא פיו נטע שלווה בנפשה והודות לרחמיו ידעה חיים טובים.
היא למדה לאהוב אפילו את הציפייה לבעלה, אף שהיא גוזלת שינה מתוקה מעפעפיה ומטילה עליה עוד חובות שמן הראוי כי יִכלוּ עם רדת הלילה. יתר על כן, שעת הציפייה הזו היתה לחלק בלתי נפרד מחייה ונעשתה לפרק בזיכרונותיה, והיתה ועודנה סמל חי לדאגתה ולמסירותה לאושרו של בעלה ולכך שמדי לילה היא מגלה מסירות זו שאין לה קץ. לבה רחב אפוא כשנעמדה עתה על מרפסת הסבכה והביטה דרך החרירים, פעם אל רחוב בּין אַל־קַצרין ופעם אל עיקולו של אַל־חָרַנפַש, פעם אל שערו של בית המרחץ אַל־סוּלטַן ופעם אל צריחי המסגדים. לעתים השיטה את מבטה אל הבתים המגובבים משני עברי הרחוב ללא סדר, כגדוד של חיילים בעמידה נינוחה שיש בה כדי לרכך את קשיחות המשמעת. היא חייכה למראה הנוף האהוב, ולבה יצא אל הרחוב הזה, המוסיף להיות ער עד אור הבוקר בשעה שסמטאות ורחובות ורובעים אחרים שוקעים בשינה. אל־קצרין ליווה את נדודי השינה שלה, הֵקל על בדידותה והרגיע פחדים. אין ללילה נגיעה ברחוב הזה, מלבד הדממה העמוקה היורדת על הרובעים המקיפים אותו, ובכך מעניקה רקע הולם לקולותיו, כפי שצללים בשולי ציור מעניקים לו ממדים של עומק ובהירות. הצחוק המתגלגל לאורכו בשעה הזו יוצא כמו מהדהד מחדרה שלה, והיא מבחינה בכל מילה והברה מדברי העוברים ושבים. השיעול המתמשך נעשה מחוספס, ודומה לאנחה כשהוא מגיע לאוזניה עד תומו. כקריאת המואזין שבצריח המסגד עולה קולו של מוכר: ״מנת טבק טרי!״ והיא צוהלת בלבה, האנשים האלה מבקשים להוסיף ולעשן גם בשעה כזו? והיא נזכרת בבעלה שטרם שב, ומוסיפה להרהר: היכן הוא יכול להיות עכשיו? ומה מעשיו? מי ייתן ויהא שלום לו בלכתו ובישיבתו.
ואכן גונב פעם לאוזנה שגבר כגון האדון אַחמַד עבּד אַל־גָ'וואד שהוא עשיר וחזק ונאה, ומבלה רוב שעות לילו מחוץ לביתו — מן הנמנע שחייו יתנהלו ללא נשים. באותו יום נמסך בלבה רעל הקנאה ועצב רב ירד עליה. ומאחר שלא אזרה עוז להשמיע דברים אלה בפניו, גילתה את לבה בפני אמהּ, וזו ביקשה להרגיעה ככל שיכלה במילים נאות, ואחר כך הוסיפה: ״הוא נשא אותך לאחר שגירש את אשתו הראשונה. לוּ רצה היה יכול להחזיר אותה אליו, או לשאת שנייה ושלישית ורביעית. אביו היה מרבה נשים. הודי אפוא לאלוהייך על שנשארת היחידה.״ אף שבאותה שעה לא הקלו דברי אמה על כאבה הצורב, עמדה במרוצת הימים על מידת האמת שבהם, וגם אם הדברים שנאמרו עליו היו אמת לאמיתה, אפשר שזו עוד אחת מתכונות הגברים, כמו הבילויים הליליים מחוץ לבית, והעריצות. ומכל מקום, זוהי רעה קלה מהרבה רעות אחרות. אין זה יאה להניח לחשדות להבאיש את חייה הטובים והנעימים. ואפשר שכל הנאמר אינו אלא פרי דמיון או שקר. יחסה לקנאה היה כיחסה לשאר הקשיים המעכירים מדי פעם את חייה: כשאין ביכולתך להתמודד עמם, יש להרכין ראש ולהשלים עם קיומם, כגורל. כנגד הקנאה הציבה את כוח הסבילות שלה, הנובע מחוסן אישיותה, וכוח זה היה מבצרה האחרון מול התופעות השנואות עליה. כך הפכו הקנאה וסיבותיה, ממש כתכונות של בעלה, או החיים עם השדים, לדבר שאפשר לשאתו.
היא הוסיפה להתבונן ברחוב ולהקשיב לעוברי האורח עד ששמעה הד פרסות של סוס. הפנתה את ראשה לעבר סמטת אַל־נָחאסין, ומבטה נפל על כרכרה המתנהלת לאטה ושני פנסיה מבליחים באפלה. התמלטה ממנה אנחת רווחה, ומלמלה: ״סוף־סוף.״ זאת היתה כרכרתו של אחד מידידיו המביאו לפתח ביתו, וממשיך עם שאר הידידים לרחוב אַל־חָרַנפַש. הכרכרה נעצרה מול הבית, ונשמע קולו המתרונן של בעלה:
״שלום לכם.״
היא הקשיבה בשקיקה ובהפתעה לקולו של בעלה הנפרד מידידיו. אלמלא שמעה אותו קול בשעה זו מדי לילה, לא היתה מאמינה. היא ובני ביתה הורגלו בקפדנותו, בהדרת הכבוד שלו ובקשיחות. מנין לו אותה נעימה קלילה, צחקנית ושופעת עליצות ועדנה? נשמע קולו של בעל הכרכרה, שנטה לקנטרו ואמר:
״שמעת מה אמר לעצמו הסוס כשירדת? הוא אמר שמצעֵר שהוא מוביל את הגבר הזה מדי לילה אל ביתו, כשבקושי מגיע לו לִרכוב על חמוֹר.״
הגברים שבכרכרה פרצו בצחוק. האדון אחמד המתין עד שהשתרר שקט, ואז השיב:
״ולא שמעת מה היתה התשובה של הסוס לעצמו? הוא אמר: אם לא תוביל אותו אתה לביתו, הוא עלול לרכוב על בעל הכרכרה עצמו.״
ושוב פרצו הגברים בצחוק, ובעל הכרכרה הפטיר: ״ההמשך יבוא מחר בלילה...״
הכרכרה עקרה לרחוב בּין אַל־קַצרין והאדון פנה אל הדלת. האישה עזבה את מרפסת הסבכה ונכנסה לחדר. שם נטלה את המנורה ויצאה אל הטרקלין ומשם אל המסדרון החיצוני עד שניצבה בראש המדרגות. שמעה את סגירת הדלת החיצונית ואת תנועת הבריח הננעל, וראתה בעיני רוחה את האדון החוצה את החדר בגופו הגבוה, וחוזר ועוטה אגב הליכה את הארשת של הדרת כבוד ורצינות ומשיל מעליו את פני הלץ, שאלמלא צותתה לו אמינה היתה סבורה כי אינם אפשריים. לבסוף שמעה את נקישות מקלו על המדרגות, ואז הושיטה את ידה האוחזת במנורה מעל למעקה כדי להאיר את דרכו...