אוסף המכתבים הידוע בשם מכתבי אבלר ואלואיז כולל שמונה מכתבים: ״מכתב הנחמה של אבלר לידידו״, הידוע גם בשם ״תולדות האסונות״, שהנו אוטוביוגרפיה של אבלר עד שנת 1131 לערך, ואשר בה, כדרכם של מחברי אוטוביוגרפיות, הוא מספר את אשר בחר לספר מתולדות חייו עד אז; שני מכתבים אישיים של אלואיז לאבלר ושני מכתבי תשובה של אבלר להם; ושלושה מכתבים, האחד של אלואיז ושניים של אבלר, שעניינם בתולדות נזירוּת הנשים, בהדרכה רוחנית ובהצעת תקנון למנזר הפָּרַקליטוּס שבו הייתה אלואיז אם המנזר. שלושת המכתבים הללו, המכונים בשם ״מכתבי ההדרכה״, להבדילם מארבעת ה״מכתבים האישיים״, מהווים כשלושה רבעים מכלל האוסף.
מעולם לא היה ערעור על האותנטיות של ״מכתב הנחמה של אבלר לידידו״. לא כן באשר לחליפת האיגרות בין אלואיז לאבלר. מראשית המאה ה־19 נמצאו היסטוריונים וחוקרי ספרות ימי־הביניים כאחד שעִרערו על האותנטיות של האיגרות, והוויכוח בנדון טרם הגיע לסיומו. אלה הן בקצרה שלוש ההנחות העיקריות שהניחו המערערים (שיש והציגון לא כהנחות כי אם כאמיתות מוחלטות); הראשונה: הטקסט שבידינו הנו רומן שנכתב בז'אנר של חילופי איגרות על ידי אבלר; השנייה: האיגרות המקוריות נערכו ושונו בצורה משמעותית על ידי אלואיז, אחרי מותו של אבלר; השלישית: לפנינו זיוף גמור שנעשה במאה ה־13 על ידי זייפן אחד, או אף כמה זייפנים. הזיוף נעשה על בסיס כמה תעודות אותנטיות ומסורות שבעל פה ונועד להצדיק את הנוהג והתקנון יוצאי הדופן של מנזר הפרקליטוס. ביקורת טיעוני המערערים הפריכה לחלוטין חלק מן הטיעונים, ואלה שלא הופרכו בכל מקרה אינם מהווים הוכחה ניצחת וחד־משמעית לאמיתות הנחותיהם של שוללי האותנטיות של האיגרות. הדעה המקובלת כיום על רוב החוקרים (אך בשום פנים לא על כולם) היא שלפנינו קובץ איגרות אותנטיות, אך האיגרות האלה נבחרו וכונסו על ידי עורך לקובץ בעל מבנה לכיד, וסביר להניח שעברו עריכה מסוימת.1
אבלר היה ללא ספק אחת הדמויות הבולטות ביותר בחיים האינטלקטואליים של המחצית הראשונה של המאה ה־12, התקופה המכונה בשם ״רנסאנס המאה ה־12״. הוא היה ידוע כפילוסוף, תיאולוג, משורר שחיבר שירי חול וקודש כאחד ומורה שנון, מבריק ומצליח.
חידושו הגדול של אבלר היה בפיתוח הדיאלקטיקה כדיסציפלינה עצמאית בעלת טכניקות המיוחדות לה, וביישום הדיאלקטיקה בדיון בבעיות האמונה, הן בהוראתו והן בחיבוריו התיאולוגיים. הדיאלקטיקה, או תורת ההיגיון, כללה הן את הלוגיקה הלינגוויסטית, כלומר הניתוח הביקורתי של המחשבה על בסיס הביטוי הלשוני, והן את הלוגיקה הפורמאלית, כלומר תיאוריית הסיסטמטיזציה של עובדות ודרך הוצאת המסקנות. אבלר הִרצה על תורת הדיאלקטיקה, יישם את הדיאלקטיקה בהוראת כתבי הקודש, כתב על הדיאלקטיקה ונזקק לה בחיבוריו התיאולוגיים. הוא ראה בה את הכלי לפתרון הבעיות הנובעות מסתירות אמיתיות או מדומות בכתבים שהיוו את הסמכות הדתית (auctoritates), פתרון שיביא להבנה המסייעת לאמונה הנכונה ולהתקרבות אל האלוהים. אבלר לא זלזל בסמכות אלא דרש ניתוח ביקורתי שלה; הוא האמין שהאמונה אינה מנוגדת להיגיון ושלא ניתן להאמין במה שאין מבינים. אך דרכו בוקרה בחומרה בימיו. הוא הואשם בהעדפת ההוכחה ההגיונית על פני הסמכות של כתבי הקודש וכתבי אבות הכנסייה, בלעג לאמונה התמימה שאינה מבקשת להסיר את הצעיף מעל מסתרי האמונה, ביהירות, סקרנות פושעת, ביקורת הכול ומכאן זלזול בכול. בשל גישתו החדשנית, בראש ובראשונה, ופחות בשל סטיות מן האורתודוקסיה, הוא הועמד פעמיים לדין על ידי רשויות הכנסייה וספריו הוחרמו ונידונו לשריפה. אך זמן קצר ביותר לאחר מותו הייתה שיטתו למקובלת בביקורת האורתודוקסית של הטקסטים, בדרך הדיון ויישוב הסתירות בתיאולוגיה ובחוק הקנוני, ולבסיס הסכולסטיקה של המאה ה־13 — הסיסטמטיזציה של אושיות האמונה והשתתתן על בסיס ההיגיון — אחרי שתורגמה ללאטינית תורת ההיגיון של אריסטו בשלמותה. הוא הניח את הבסיס הן להיותה של הדיאלקטיקה מקצוע ראשון במעלה בבתי הספר של התקופה והן להפיכת התיאולוגיה לדיסציפלינה ״מדעית״.
היה זה המחקר המודרני שהעריך נכונה את תרומתו של אבלר והציבו במקום הראוי לו בהתפתחות האינטלקטואלית של המאות ה־13-12. בני תקופתו ובני הדור שבא אחריו הושפעו ממנו ואימצו את שיטתו, אך לא נטו להודות בתרומתו. כתביו נותרו במספר מצומצם (מספר כתבי היד היה הסימן למידת הפופולאריות של חיבור) ומלומדי הדורות הבאים קיבלו את שיטתו כבר מבני דורו והדור שבא אחריו, שאימצוה.2
אבלר תרם תרומה חשובה ביותר לשינוי ההדרגתי שחל במאה ה־12 בתפיסת משמעות החטא, החרטה והכפרה, וזאת בעיקר בחיבורו אתיקה או דע את עצמך (Ethica; Scito te ipsum): מונוגרפיה תיאולוגית שעיקרה הגדרה מוסרית ופסיכולוגית של החטא. האדם נדרש, על פי אבלר, לדעת את עצמו, להתבונן אל נפשו פנימה ולהגיע למודעות עצמית. שכן החטא אינו ברצון לחטוא, כי האדם אינו יכול שלא לרצות לחטוא. החטא אף אינו במעשה; מעשה שנעשה בשל אי־ידיעה וללא כוונה אינו בגדר חטא. החטא הוא בהסכמה, בהיענותו של האדם לרצונו לחטוא, היענות שמשמעה הליכה בעקבות רצונו העצמי ובוז לרצונו של האלוהים, במקום קבלת רצון האלוהים והליכה בעקבותיו; והחרטה הפנימית על החטא חשובה מעשיית התשובה הפורמאלית. גם על חיבורו זה הוקע אבלר. כמו בהעלאת כוח הגיונו של האדם, כך גם בהעלאת ערך הכוונה הפנימית לעומת המעשה וחופש הבחירה של האדם לעומת החסד האלוהי (שבשום פנים הוא לא שלל אותו), הרחיק אבלר לכת מעט מהעמדה האורתודוקסית. אך מאשימיו נתנו פירוש מרחיק לכת הרבה יותר לרעיונותיו, הציגום בצורה מעוותת ומנותקת מההקשר בו נכתבו.3
הן אבלר ב״מכתב הנחמה לידידו״ והן אלואיז במכתבה הראשון אליו מזכירים את שירי האהבה שחיבר אבלר. הוא חיבר הן את המילים והן את הלחן, והשירים היו לפופולאריים ביותר. (רק בשלב מאוחר יותר בחייו, משהיה כבר לנזיר, שלל לחלוטין את העיסוק בשירה לשמה.) שירים אלה לא שרדו; אך הקינות (Planctus) שחיבר אבלר על דמויות מהמקרא: קינת דינה, קינת יעקב, קינת בנות ישראל על בת יפתח, קינת בני ישראל על שמשון וקינת דוד על יהונתן, שרדו והן מהיפות שבשירים הליריים של התקופה. הקינות נכתבו בזמן שהיה כבר לנזיר ולאחר סירוסו, והן בסימן של צער, כאב והזדהות עם הדמויות שעליהן חיבר את הקינות. כמו כן חיבר אבלר לבקשתה של אלואיז המנונים דתיים עבור מנזרה, ובידינו מאה שלושים ושלושה המנונים פרי עטו, שחלקם מצטיינים ביופיים הפיוטי.
אבלר היה מורה מבריק וכריזמטי שתלמידים מקרוב ומרחוק נהרו לשמוע את הרצאותיו בכל מקום בו לימד, בין שהיה זה בית ספר שהיה קיים זה מכבר, ובין שהיה זה בית ספר שהקים הוא (את בית ספרו הראשון הקים בהיותו כבן עשרים ושתיים). הייתה זו תקופת המעבר מבתי הספר שליד המנזרים לבתי הספר בערים המתפתחות, שהיו פתוחים בפני הכול. הדברים היו עדיין גמישים ובלתי ממוסדים וכל מורה יכול היה לפתוח בית ספר בלא שנדרש ממנו היתר הוראה (licentia docendi) מהרשויות הכנסייתיות. מעמדו של בית הספר נקבע על פי כישרון ההוראה והפופולאריות של המורה שלימד בו, ובתי ספר עלו וירדו במעמדם בהתחלף המורה. אבלר היה מורה פופולארי ביותר, וכמאמרו של אטיאן ג'ילסון (אחד החוקרים החשובים הן של כתביו של אבלר והן של מכתביהם של אבלר ואלואיז),4 בתי הספר היו הבמה שלו. הוא חתר ללמד בפאריז, שהייתה כבר אז מרכז הוראה חשוב, ותרם מצדו להתבססות מעמדה כמרכז החשוב ביותר ללימודי הפילוסופיה והתיאולוגיה.
האוטוביוגרפיה של אבלר הִנה מקור חשוב על בתי הספר של התקופה ועל דרך ההוראה בהם. אבלר היה מהמורים הראשונים שהתפרנסו מהוראה בתקופה שבה עדיין לא היה מקובל לשלם שכר עבור הוראה. המורים היו נזירים שקיומם הובטח במסגרת מנזרם; או בבתי הספר שליד הקתדראלות — אנשי כנסייה שהתקיימו מהכנסות נכס כנסייתי. הדעת נחשבה למתת אלוה שאין לסחור בה. באבלר הוטחה ביקורת גם על כך שקיבל שכר בעבור הוראתו וכמוהו כסופיסטים מכר את תורת השקר שלו בעבור בצע כסף. גם בתחום זה זכתה דרכו ללגיטימציה רק לאחר מותו. במאה ה־13 הוכרה זכותו של מורה שאין לו מקור הכנסה אחר לקבל שכר בעד הוראתו, והשכר הוגדר לא כתשלום עבור מכירת הדעת, כי אם כפיצוי נאות על השקעת זמן ועמל.
במאה ה־18 היו שהציגו את אבלר כלוחם חירות נרדף. בהתעלמות מוחלטת מההקשר ההיסטורי בו פעל ובאנכרוניזם מוחלט, הוא תואר כרציונליסט, נושא דגל המחשבה החופשית והאנטי־קלריקליזם, שנאבק באי־הסובלנות והקנאות של יריבו החשוך ברנאר מקְלֶירווּ. לא ארחיב את הדיבור על אישיותו של אבלר ואניח לקורא להתרשם ממנה מקריאת המכתבים ולשפוט בעצמו. אומר רק שלא היה אדם נוח לבריות ושאין ספק שהיה מאמין קתולי שמעולם לא ביקש לערער על סמכותה של הכנסייה. בהצהרת האמונה שלו שחיבר זמן קצר לפני מותו ושלחה לאלואיז, ושהִנה קריאת כאב קורעת לב של מאמין דתי שהשיל מעליו כבר כל שאיפה ויומרה בעולם הזה, הוא כותב: ״הדיאלקטיקה השניאה אותי על העולם״.5 הדיאלקטיקה אכן לא היטיבה עמו, אולם לא בשלה בלבד רכש לו אויבים בכל מקום אליו הגיע. אך עובדת היותו מאמין קתולי שנרדף בשל כתביו התיאולוגיים על ידי רשויות הכנסייה, מעניקה לפרשת חייו את עומק ממדיה הטרגיים, לא פחות מאשר פרשת אהבתו הכואבת לאלואיז.
אלואיז שהייתה צעירה מאבלר בכעשרים שנה (הוא נולד בשנת 1079 והיא בשנת 1100 או 1101), הייתה ידועה כצעירה שהצטיינה בהשכלתה עוד בטרם הכירה את אבלר. ואבלר מספר באוטוביוגרפיה שלו שהיה זה בעיקר שמע השכלתה שגרם לו לבחור בה ליחסי אהבים. היא ללא ספק למדה גם מאבלר, אך רכשה השכלה רחבה ועמוקה עוד בטרם הכירה אותו, השכלה שהייתה יוצאת דופן לא רק בקרב הנשים מבין ההדיוטות, כי אם אף בקרב הנזירוֹת. בתי הספר המפורסמים שבהם יכול היה אדם להעמיק חקר בלימודיו התקיימו ליד מנזרי גברים, ומאוחר יותר, בימי אבלר ואלואיז, בעיקר בבתי הספר שליד הקתדראלות, ואלה, כמוהם כבתי הספר שליד מנזרי הגברים, היו סגורים בפני נשים, אף בפני נזירוֹת. אלואיז לא יועדה להיות נזירה. היא חונכה כילדה במנזר הנשים של אַרזֶ'נטיי שליד פאריז, אך מאוחר יותר הוציאה דודהּ משם והיא חיה בביתו. לא ניתן לדעת בעזרת מי המשיכה בלימודיה. מכתביה, בהם היא מצטטת מכתביהם של הפילוסופים, הסופרים והמשוררים של העולם הרומי הקלאסי (מקיקרו, לוקנוס, ורגיליוס, הורטיוס, אובידיוס, פרסיוס, סנקה ועוד), שבאמצעותם הכירה את כל סוגי הז'אנרים הספרותיים של העולם הקלאסי, ומכתבי הקודש ומכתביהם של אבות הכנסייה (מאברוסיוס, הירונימוס, אוגוסטינוס, גרגוריוס הגדול), מלמדים על השכלתה שנראה שלא נפלה מזו של אבלר. פטרוס וֵנֵראבּילס, אב מנזר קְלִינִי, במכתביו אליה, בין יתר שבחיו לה מעלה על נס את השכלתה.6 היו מבני תקופתה שייחסו לה אף ידיעת עברית ויוונית, אך אין ודאות שאמנם ידעה לשונות אלה. בתקופה שלאחר חליפת המכתבים שבקובץ, ככל הנראה בשנת 1135, כתבה אלואיז לאבלר והציגה לו ארבעים ושתיים שאלות שהתעוררו אצלה תוך קריאה בכתבי הקודש, בהן עמדה על סתירות, או על מה שנראה בעיניה כסתירות, ושפירושיהם של המפרשים המוסמכים להן לא סיפקוה. שאלות אלה ידועות בשם Problemata Heloissae, ואבלר השיב להן באריכות.7 השאלות מלמדות על בקיאות, קריאה מעמיקה וביקורתית, וכפי שביקש אבלר: על חתירה להבין את אשר בו מאמינים. לבקשתה של אלואיז, חיבר אבלר עבור מנזרה בנוסף להמנונים הדתיים גם דרשות ו״פרשנות לששת ימי הבריאה״ (Expositio in Hexameron).
אחרי פרשת האהבה עם אבלר שנמשכה כשנה וחצי בלבד, בהיותה בת שמונה־עשרה או תשע־עשרה, הייתה אלואיז לנזירה במנזר ארז'נטיי בו חונכה בהיותה ילדה. ככל הנראה, כבר בהיותה בת עשרים ושתיים או עשרים ושלוש נמצאה ראויה להתמנות לסגנית אם המנזר, תפקיד שהיה כרוך בחובות ארגון והדרכה. בהיותה כבת שלושים הייתה לאם מנזר הפרקליטוס. מנזר זה שעל ראשיתו הצנועה מספר אבלר באוטוביוגרפיה שלו, היה עוד בחייה של אלואיז לאחד המנזרים הגדולים, העשירים והמכובדים בצרפת, ויחד עם ששת מנזרי־הבת שלו היה ל״מסדר הפרקליטוס״ (Ordo Praeclitensis). התעודות מלמדות על הענקות רצופות של קרקע ונכסים אחרים למנזר, וכן על שִחרורו מתשלום מכסים למיניהם. האישורים להענקות שניתנו על ידי גורמים כנסייתיים כוללים דברי הערכה וכבוד לאם המנזר, אלואיז, ולקהילתה.
ייתכן שאבלר לא רק לימד את אלואיז, אלא פיתח בהשפעתה ובהשראתה גם שניים מהרעיונות המופיעים בכתביו. הועלתה הדעה שתפיסתו של אבלר את משמעות החטא, החרטה והכפרה הושפעה מההבחנה החוזרת ונשנית בשלושת מכתביה של אלואיז, בין הכוונה למעשה החיצוני, אשר בלא כוונה נכונה הנו חסר משמעות וערך. וכן שהרעיון על אהבת האל חסרת האנוכיות לאדם, המעוררת באדם תגובת אהבה מקבילה, העובר כחוט השני בכל כתביו התיאולוגיים של אבלר ומועלה בהרחבה גם במכתבו השני לאלואיז, היה פרי האהבה האנושית לה זכה מצדה של אלואיז, אהבה ששום תיאולוג בן תקופתו לא זכה לה.8
לא היה זה בשל פרשת האהבה בינו לבין אלואיז שאבלר הוקע ונרדף. היו בוודאי רינונים על כך, אך לא יותר מזה.9 כבר בשלהי המאה ה־12 ובראשית המאה ה־13 אוזכרה הפרשה באהדה ובהשתתפות בצער, אך דברי האמפתיה שבשירה ובפרוזה כאחד כוונו בעיקר אל אלואיז. כבר בראשית המאה ה־13 היה סיפור אהבתם לאגדה. מחבר הכרוניקה הידועה בשם ״הכרוניקה של טור״, שחוברה בעשור הראשון או השני למאה ה־13, מספר שאחרי מותה של אלואיז כשפתחו את קברו של אבלר כדי לקוברה לצדו כפי שביקשה, שלח אבלר את זרועותיו לחבקה10 — אהבתה האנושית של אלואיז ניצחה. ז'אן דה־מן, בן המחצית השנייה של המאה ה־13 ומחברו של חלקו השני של ״רומן הוורד״, היה הראשון שתרגם את המכתבים לצרפתית. ב״רומן הוורד״, הוא מזכיר את הפרשה ללא כל נימה סאטירית (בניגוד לנימתו הרגילה), ועיקר אהדתו נתונה לאלואיז. כותרות הפרקים וההערות שהוסיף לתרגום מבטאים הכרה בעומק הטרגיות של המכתבים.11 ההתעניינות ביצירה הספרותית שמהווים המכתבים הייתה רצופה, ופרשת האהבה הנחשפת בה הייתה לאחד מסיפורי האהבה הגדולים של התרבות המערבית.
אבלר ואלואיז היו בני תרבות המאה ה־12. במכתביהם ניתן להבחין בעקבות סוגי השיח השונים של התקופה על הרטוריקה המיוחדת להם: בשיח הכנסייתי ובעמדות שפותחו בו באשר ליחסי מין, אהבה ונישואים; וכן בשיח החצרוני שראשיתו במחצית הראשונה של המאה ה־12 ושהועלה על הכתב בלשונות הוורנקולריות, והמציג אידיאל אהבה שמחוץ לנישואים, שבצורתה השלמה ביותר אינה אמורה לבוא על סיפוקה ושהמכשול האימננטי לה מונע ממנה להתממש בשמחה. ניתן להבחין באלוזיות לשירת האהבה הלאטינית הקלאסית; וכן בתדמית האישה על קטביה המנוגדים בשיח אנשי הכנסייה, תדמית שמצאה דרכה גם לסוגי שיח אחרים: האישה כבת דמותה של חוה, אם כל חטא, מכאן, וכבת דמותה של מרים האם הקדושה, אם הרחמים שמילאה תפקיד מכריע בתולדות גאולת המין האנושי, מכאן. ומתוך ומעל ומעבר לסוגי השיח השונים והתדמיות המנוגדות אנו עדים לדואליזם: למתח המתמיד בין אידיאל הפרישות והסגפנות שמקורו באהבת האלוהים ושתוחלתו להתקרב אל האלוהים, לבין אידיאל האהבה החושנית והאנושית — ומכאן להתנגשות הכוחות שעיצבו את חייהם של גיבורי הדרמה.12
מערכות שיח אלה, כמוהן כעולם האסוציאציות שהיה משותף למשכילי המאה ה־12, לא היו נחלתם של קוראי המכתבים בתקופות מאוחרות יותר. מה שדיבר אל לבם ושבה את דמיונם של קוראים בתקופות מאוחרות יותר, ומדבר אלינו עד היום ועשוי לעורר בנו הזדהות, הוא המקוריות הפורצת את כבלי השיח ודרכי הביטוי המקובלות של התקופה, עומק הרגש, והעוצמה הפיוטית של הטקסט. ואלה באים לידי ביטוי בעיקר בשני מכתביה הראשונים של אלואיז, המטביעים חותמם על האוסף כולו. בשני מכתבים אלה באים לידי ביטוי יכולת האינטרוספקציה שלה, יושרה, כישרונה הספרותי שבגינו הייתה חופשית יותר מאבלר מנוסח הכתיבה הקונוונציונלי של התקופה, וכמובן אהבתה. היו אלה בעיקר שני מכתבים אלה שהעניקו לאוהבים ההיסטוריים ממד מיתי. כפי שמציין פטר דרונקה, אין הרבה דוגמאות לכך בספרות המערבית. שני גברים יצרו מיתוס על אודות דמויות היסטוריות: דאנטה יצר את המיתוס של באטריצ'ה, ופטרארקה את זה של לאורה. אך בפרשת אבלר ואלואיז הייתה זו האישה שיצרה מיתוס אהבה ממאורעות אמיתיים וקשים.13
כאמור, ההתעניינות במכתבים הייתה כמעט רצופה, והיא גברה עם הופעתם לראשונה בדפוס במאה ה־17. בידי פטרארקה היה כתב־יד של האוסף והוא העיר בו כמה הערות שוליים המעידות על הזדהות עם הכתוב. הטקסט אוזכר בהקשרים שונים במאות השנים הבאות ושימש מקור השראה לשירה, פרוזה ומחזות של גדולי היוצרים בתרבות המערבית: מפרנסואה וִיוֹן במאה ה־15, עבור דרך אלכסנדר פופ, רוסו, רטיף דה־לה ברטון, דה לָמרטין, רילקה (והרשימה אינה מלאה), ועד מחזות ורומנים שחוברו בעשרות השנים האחרונות.14 הטקסט תורגם למספר גדול ביותר של לשונות אירופיות (ובעיקר במאה ה־18 זכה גם ללא מעט עיבודים אבסורדיים), וספק אם עוד יצירה מימי הביניים זכתה למספר כה רב של תרגומים.
אבלר מת בשנת 1142 בהיותו בן 63. הוא סיים את חייו כאדם חולה ושבור, במנזר מרסל הקדוש שבשָלוֹן סוּר סוֹן,15 אחד ממנזרי־הבת של קליני, אחרי שוועידת הכנסייה שהתכנסה בסֶנס (Sens) שנתיים קודם לכן, החרימה אותו ודנה את כתביו לשריפה. לבקשתה של אלואיז העביר אב מנזר קליני, פטרוס ונראבילס, שאסף למנזרו ברחמים את אבלר אחרי משפטו, את גווייתו לקבורה במנזר הפרקליטוס. אלואיז מתה כעשרים שנה אחריו בהיותה אף היא כבת 63, ולבקשתה נקברה ככל הנראה לא בקברו, כפי שמספר מחבר ה״כרוניקה של טור״, כי אם בקבר נפרד לידו. לאחר שעצמותיהם הועברו כמה פעמים ממקום למקום,16 נקברו השניים סופית ב־1817 בקפלה שנבנתה בסגנון ניאו־גותי בבית הקברות פֶּר־לָשֵז בפאריז. המבקר בבית קברות זה שיעלה לקברם, מובטח לו שימצא זר פרחים שהונח עליו, או ורד בודד.
התרגום מלאטינית המוגש בזה לקורא העברי הנו התרגום הראשון של אוסף המכתבים לעברית.17 הוא נעשה על פי ההוצאה הביקורתית של מקל, נזיר במסדר בסיליוס הקדוש, שפורסמה בכמה המשכים. המכתב השמיני האחרון פורסם על ידי מקלפלין (אף הוא נזיר מאותו מסדר) באותו כתב עת.18
מכתב 1
תולדות האסונות
(מכתב הנחמה של אבלר לידידו)
לעתים קרובות מיטיבה הדוגמה האישית ממילים גרידא לעורר או להרגיע את הרגש האנושי. בעקבות דברי הנחמה שהבעתי בפניך בשיחתנו, החלטתי, על מנת להביא לך ניחומים, לכתוב לך בהיעדרך על האסונות שפקדוני. ובהשוותך אותם לאלה שלך, תכיר בכך שהאסונות שפקדוך אתה אך מזעריים הם, אם לא אפס ואין, וייקל עליך לשאתם.
(על מקום הולדתו)
ובכן מוצאי מהעיר לֶה־פַּלֶה, השוכנת בגבול ברטאן, כשמונה מילין, כמדומני, מן העיר נַנְט.2 כמנהג ארצי ומולדתי הייתי קל תפיסה ומהיר ללמוד. אבי רכש השכלה מסוימת בטרם היה ללוחם. מאוחר יותר, כה גדלה אהבתו ללימודים, שהחליט שכל בניו ירכשו השכלה בטרם יאומנו בנשק.3 וכך היה. בהיותי בנו הבכור ויקר לו במיוחד, דאג אבי שילמדוני כראוי. וככל שהתקדמתי בקלות בלימודי, כך דבקתי בהם יותר. כה נסחפתי באהבתי להשכלה שוויתרתי על זוהר התהילה הצבאית; הנחתי את ירושתי ואת זכותי כבכור הבנים לאחי, ונטשתי את חצרו של מָרְס על מנת להתחנך בחיקה של מִינֶרְוָה.4 מאחר שהעדפתי את נשק תורת ההיגיון על פני כל התורות הפילוסופיות, המרתי בה את כלי הנשק האחרים, ובחרתי בהתמודדות הוויכוח במקום במזכרות ניצְחון המלחמה. ובחקותי את הפילוסופים הפֶּריפּאטטיים,5 החלתי לנדוד בפרובינציות, ששמעתי שלימוד תורה זו נפוץ בהן, ולהתווכח.
(על רדיפת המורה גִיוֹם אותו)
לבסוף הגעתי לפאריז, מקום בו פרח זה כבר לימוד תורת ההיגיון, אל מורי גִיוֹם משָמְפּוֹ6 שהיה בעת ההיא המורה הדגול ביותר בתחום זה, במוניטין ובמעשה כאחד. הוא קידמני בברכה ושהיתי בבית ספרו זמן מה. אך עד מהרה, משהחילותי לסתור כמה מטיעוניו ולהתווכח עמו, החל לשטום אותי, מה גם שלא פעם יצאתי מן הוויכוח כשידי על העליונה. אלה מבין עמיתי ללימודים שנחשבו למוכשרים ביותר החלו אף הם להתמרמר על כך ובמיוחד משום שהייתי הצעיר ביותר ורק לא מכבר הצטרפתי לבית הספר. זו הייתה ראשית פורענויות, הנמשכות עד עצם היום הזה, וככל שגדלה תהילתי, כן הוצתה קנאתם הזועמת של האחרים בי.
בסופו של דבר, בהתיימרי בכישרוני ובהתעלמי מחולשת גילי שאפתי להקים בית ספר משלי.7 המקום בו בחרתי למטרה זו היה העיר מֶלֶן, עיר חשובה באותה עת ומקום מושב מלכות.8 מורי שגילה את כוונתי ניסה בכל דרך להרחיק ככל האפשר את בית ספרי מזה שלו. ועוד בטרם עזבתי את בית ספרו חתר בחשאי לשלול ממני את המקום בו בחרתי ולסכל את תוכניתי; אולם היו לו כמה אויבים מקרב שועי הארץ ובעזרתם מימשתי את שאיפתי. ועקב קנאתו הגלויה בי אף רכשתי את אהדתם של אנשים רבים. זו הייתה ראשיתו של בית הספר שלי. שמע כישורי בתורת ההיגיון החל להתפרסם, ובהדרגה פחתה תהילתם לא רק של עמיתי ללימודים, כי אם אף של מורי, עד כי דעכה כליל. הדבר הגדיל את ביטחוני העצמי ומיהרתי להעביר את בית הספר שלי לקוֹרְבֵּי,9 עיר סמוכה לפאריז, כדי שאוכל להתמודד לעתים קרובות יותר עם מורי בוויכוחים פומביים. אך לא עבר זמן רב ונחליתי קשה מעמל יתר ונאלצתי לשוב לעיר מולדתי. נעדרתי מצרפת10 למשך כמה שנים11 וחסרתי לכל אלה שהשתוקקו ללמוד את תורת ההיגיון.
חלפו כמה שנים וזה כבר החלמתי. מורי גיום שהיה ארכידיאקון פאריז הצטרף באותה עת למסדר הקנוניקים הרגולריים.12 על פי השמועה עשה זאת על מנת להיחשב אדוק יותר בדת, וכך לזכות בדרגה כנסייתית רמה. ואכן, עד מהרה היה להגמון שלון על המארן. אולם הצטרפותו למסדר הנזכר לא גרמה לו לנטוש לא את פאריז ולא את לימודי הפילוסופיה, והוא המשיך ללמד בציבור כמנהגו מימים ימימה, באותו מנזר עצמו אליו נכנס למען החיים הדתיים. חזרתי אליו באותו זמן כדי לשמוע את הרצאותיו ברטוריקה, ובמהלך ויכוחינו הצגתי שורת טיעונים הגיוניים וברורים כדי לאלצו לתקן, או לאמיתו של דבר לנטוש, את השקפתו על אודות ה״כוללים״.13 עד אז טען שבקיום המשותף של ה״כוללים״ היה הסוג אותו אחד עצמו הנוכח בכל הפרטים, ושאין כל שוני מהותי בין פרט אחד לאחר, כי אם רק שוני שמקורו בריבוי המקרים. עתה תיקן את השקפתו וטען שהפרטים הנם זהים לא במהות כי אם בהיעדר שוני. ה״כוללים״ היוו תמיד בעיה מרכזית עבור הדיאלקטיקנים. על כן אף פּוֹרְפִירְיוּס בדונו ב״כוללים״ ב״אִיסָגוֹגֶה״14 לא העז להגדירם, וכתב רק שזוהי בעיה בעלת חשיבות עליונה בסוג זה של דיון. משנאלץ גיום לתקן את השקפתו, או נכון יותר, לנוטשה, זנחו הכול את הרצאותיו ודעתו לא נחשבה עוד בשום נושא מתחום הדיאלקטיקה, כאילו הסתכמה כל תורת ההיגיון בבעיית ה״כוללים״. ואילו הוראתי שלי זכתה בעקבות כך לעוצמה ולסמכות אשר כאלה, שאף הנאמנים ביותר מבין תלמידיו, שהיו בעבר אויבי הנחרצים, באו ללמוד בבית ספרי. יורשו של גיום בבית הספר של הדיאוקסיה15 של פאריז הציע לי את כס ההוראה שלו, ויחד עם האחרים היה לתלמידי באותו מקום עצמו בו פרחה תהילתו של מורו ומורי. יִקשה לתאר במילים עד כמה, זמן קצר אחרי שהחילותי לשמש בכס הדיאלקטיקה, אכלה הקנאה וצרב הכאב את מורי. הוא לא עצר בחמתו זמן רב והחל שוב לזמום להרחיקני מפאריז. ומאחר שלא הייתה לו כל דרך להתקיפני בגלוי, תקף בדרך נפשעת את האיש אשר פינה עבורי את כס ההוראה, על מנת להעמיד במקומו את אחד מאויבי. חזרתי אפוא למֶלן וחידשתי שם את בית ספרי כבעבר. וככל שרדף אותי בקנאתו בגלוי יותר, כך העצים את מעמדי. כדברי המשורר: ״הקנאה תוקפת את הגבהים, הרוחות מנשבות בפסגה״.16
זמן מה אחרי שנודע לגיום שנמצאו רבים שפקפקו בחסידותו הדתית והטילו ספק בכנות היותו לקנוניקוס רגולרי, החליט לעזוב את העיר ועבר עם האחים שבקהילתו ועם תלמידיו לכפר מרוחק קמעה מפאריז. ואילו אני מיהרתי לשוב ממלן לפאריז בקוותי ששלוותי לא תופרע עוד על ידו. אך מאחר, כפי שכבר אמרתי, שהעמיד במקומי את אויבי, הקמתי את המחנה שלי בגבעת ז'נבייב הקדושה,17 כאילו כדי לצור משם על זה אשר השתלט על מקומי. כשנודע הדבר לגיום, חזר מיד לפאריז בעזות מצח והחזיר את התלמידים שעדיין נותרו לו ואת האחים של קהילתו למנזרו הקודם. מטרתו הייתה ככל הנראה לשחרר את האביר אשר נטש מהמצור ששמתי עליו. אולם האמת היא שאף על פי שהתכוון לסייע לו, גרם לו נזק רב. קודם לכן היו לו כמה תלמידים בזכות הרצאותיו על אודות פְּרִיסְקִיאַנוּס,18 נושא בו נחשב לבר־סמכא, אך כשהגיע מורו לעיר, איבד את כולם ונאלץ לפרוש מן ההוראה. זמן לא רב לאחר מכן, נואש כנראה מתהילה בעולם הזה ופרש אף הוא לחיי נזירוּת.
ידוע לך כבר מזמן על ההתמודדויות בוויכוח שנערכו אחרי שובו של מורי לפאריז בין תלמידי לבינו ובין תלמידיו, ושהמזל שיחק לתלמידי ואף לי עצמי בקרבות אלה. בחוש מידה ובעוז כאחד אוכל לחזור על דבריו של אַיְאכְּס:
וְהָיָה כִּי עַתָּה תִשְׁאָלוּנִי
אֵיךְ נִגְמְרָה הַתַּחֲרוּת? בִּקְרָב הַדָּמִים לֹא נֻצַּחְתִּי!19
שהרי, אף אם אחריש, העובדות מדברות בעד עצמן20 ומלמדות על התוצאה. בעת שהתרחשו דברים אלה קראה לי אמי היקרה לוּסִיָה לשוב לברטאן. אבי בּרנגריוּס היה לנזיר ואמי עמדה ללכת בעקבותיו. משהושלם הדבר חזרתי לצרפת, בראש ובראשונה במטרה ללמוד תיאולוגיה. מורי גיום היה כבר להגמון שלון סור מארן. מורו שלו לתיאולוגיה היה אנסלם מלַאן,21 שבשל זקנתו נחשב באותה עת לבר־הסמכא הגדול ביותר בתחום זה.
(מגיע ללַאן למורה אנסלם)
באתי אפוא אל זקן זה, ששמו הלך לפניו בשל ניסיונו רב־הימים יותר מאשר בשל חוכמתו או זיכרונו. אם פנה אליו מישהו בשאלה שהציקה לו, חזר ממנו תוהה משהיה. אנסלם היה נפלא בעיני המאזינים, אולם חסר כל ערך עבור המבקשים לשאול. הייתה לו שליטה במילים, אך דבריו היו נעדרי היגיון ומשמעותם עלובה. האש אשר ליבה מילאה את ביתו עשן, אולם לא האירה אותו. כמוהו כעץ שעלוותו עשירה ומרהיבה למרחוק, אך כאשר מתקרבים אליו ובוחנים אותו נמצא שהוא עץ סרק. באתי אל עץ זה כדי לקטוף את פִּריו, אך מצאתי שהוא עץ התאנה אשר אותו קילל אדוננו,22 או האלון הישיש אליו הִשווה לוקאנוס את פומפיוס:
נִצָּב צֵל שֶׁל שֵׁם מְהֻלָּל
כָּמוֹהוּ כְּאַלּוֹן נִשָּׂא בְּשָׂדֶה פּוֹרֶה וגו'.23
משגיליתי זאת לא שכבתי עוד ימים רבים בטֵל בצִלו, ובהדרגה החילותי להוקיר רגלי מהרצאותיו. הדבר חרה למצטיינים שבין תלמידיו, שראו בכך אות לזלזול במורה כה גדול. אט אט החלו בחשאי להסיתו נגדי ובעזרת רמיזות מכוערות הפכוהו לשונא לי. יום אחד לאחר דיון בפרשנים השונים, התלוצצנו בינינו. אחד התלמידים שרצה לנסותני שאלני לדעתי על השיעורים בכתבי הקודש, שהרי עד אז למדתי רק פילוסופיה. השיבותי שללימוד כתבי הקודש חשיבות עליונה להכרת הדרך לישועת הנשמה, אולם תמהני על כך שאנשים משכילים אינם מסוגלים להבין את פרשנויותיהם של האבות הקדושים מכתביהם ומהערותיהם ללא עזרת מורה.24 הכול צחקו ורבים מהנוכחים שאלוני אם אוכל ואעז אני לעשות זאת אם אתבקש. השיבותי שאם הם רוצים בכך אני מוכן לנסות. הכול צחקו עוד יותר וקראו: ״בוודאי שאנו מסכימים. נחפש וניתן לך פירוש לאחד הספרים הפחות ידועים שבכתבי הקודש, ונבחן את אשר הנך מבטיח״. הכול הסכימו על נבואה סתומה ביותר של יחזקאל. נטלתי אפוא את הפירוש וכבר למחרת היום הזמנתים להרצאתי. ואילו הם, בלא שהתקשו, יעצו לי שלא להיחפז בעניין חשוב אשר כזה, להיזהר מחמת חוסר ניסיוני, להעמיק חֵקֶר ולאשש את פרשנותי. השיבותי בכעס שאין זה ממנהגי להגיע להישג מכוח הניסיון, כי אם מכוח הכישרון, ושאם לא יבואו להרצאתי במועד בו בחרתי, אבטלה ללא דיחוי. מעטים בלבד נכחו בהרצאתי הראשונה. לכולם נראה הדבר מגוחך, שאני, שהייתי כה חסר ניסיון בלימוד כתבי הקודש, איחפז כל כך לעשות זאת. אך הרצאתי נשאה חן בעיני אלה שנכחו בה. הם פרסמוה ברבים והפגיעו בי להמשיך בפרשנות על פי אותה שיטה שנקטתי בהרצאתי הראשונה. השמועה נפוצה, ואלה שלא נכחו בהרצאתי הראשונה החלו לנהור בהתלהבות לשנייה ולשלישית, וכן ביקשו להעתיק את הפירושים שבהם החילותי ביום הראשון.
(על רדיפתו של זה אותו)
הזקן שהוסת נגדי עוד קודם לכן על ידי כמה מתלמידיו, כפי שכבר סיפרתי, היה עתה אכול קנאה והחל לרדוף אותי בשל הרצאותי בכתבי הקודש כשם שבעבר רדף אותי גיום בשל הרצאותי בפילוסופיה. באותה עת היו בבית ספרו של הזקן שני תלמידים שנחשבו למעולים ביותר: אַלְבֶּרִיק מריימס ולוֹטוּלְף מלומברדיה.25 ואלה, ככל שהיו יומרניים יותר, כן גילו יותר איבה כלפי. מאוחר יותר נודע לי שהיה זה בשל עצותיהם שנתבלעה דעתו של הזקן, וללא בושה אסר עלי להמשיך בפרשנות בה החלתי במקום בו לימד הוא, בתואנה שאם אכתוב טעות בשל היעדר הכשרה מספקת, תיוחס הטעות לו. כשהגיע הדבר לאוזני תלמידי בערה בהם חמתם בשל הקנאה הגלויה ועלילת השווא, שכמותן לא ידע עוד איש קודם לכן. אולם ככל שהייתה קנאתו גלויה יותר, כן הביאה לי יותר כבוד, וברדיפתו אותי הגדיל את תהילתי.
(כיצד הוא מתפרסם לבסוף בפאריז)
כמה ימים לאחר מכן חזרתי לפאריז, לבית הספר שנועד לי והוצע לי זה מכבר ואשר בתחילה גורשתי ממנו, וידעתי שלווה במשך כמה שנים. כבר בראשית הוראתי שם, פניתי להשלים את פרשנותי לספר יחזקאל שבה החילותי בהיותי בלַאן. פרשנותי הייתה למקובלת על הקוראים והם האמינו שכישרוני בפרשנות כתבי הקודש לא נפל מכישרוני בפילוסופיה, בו נוכחו כבר בעבר, ומספר התלמידים שנקבצו בבית ספרי ללמוד את שני המקצועות גדל. השמועה על כך שהרווח הכספי שלי השתווה לתהילתי בוודאי הגיעה עדיךָ. אך ההצלחה דרכה לעורר יהירות בכסילים, ושלווה בעולם הזה מחלישה את הרוח וממוגגת אותה בקלות בפיתויי הבשר.
בחושבי עצמי לפילוסוף היחיד בתבל לא יראתי עוד מאיש, והחילותי להתיר את רסן התאווה, בעוד שקודם לכן חייתי בפרישות גמורה. וככל שהתקדמתי בלימודי הפילוסופיה והתיאולוגיה, רחקתי מהפילוסופים ומהאבות הקדושים בטומאת חיי. ידוע הדבר לכול, שכוחם של הפילוסופים, ועל אחת כמה וכמה של האבות הקדושים שהקדישו עצמם להוראת כתבי הקודש, היה בעטרת צניעותם. מאחר שהייתי נתון כליל לגאווה ולתשוקת הבשר, הביא החסד האלוהי, שלא ברצוני, תיקון לשתי רעות חולות אלה; תחילה לתשוקת הבשר על ידי כך ששלל ממני את האיברים אשר על ידם סיפקתיה, ומאוחר יותר לגאווה שקמה בי בעקבות הדעת שרכשתי (כדברי השליח: ״הדעת תגביה לב...״)26 בהשפילו אותי על ידי שריפת ספרי, שעליו הייתה גאוותי. ברצוני עתה שתדע את האמת על שתי פרשיות אלה, על פי סדר התרחשותן, מתיאור העובדות ולא מפי השמועה. תמיד סלדתי מפני זוהמתן של הזונות. ומאחר שכל מעייני היו נתונים ללימודי רחקתי אף ממגע עם נשים אצילות ולא הכרתי כמעט שיח חולין.27 אולם הגורל המעוות החניף לי, כדרך הדיבור, ומצא דרך קלה להפילני מפסגת תהילתי; או נכון יותר, בהשפילה אותי תבעתני החמלה האלוהית אליה, אותי — אשר גאוותי לא ידעה גבול ואשר לא זכרתי את החסדים להם זכיתי.
(כיצד התאהב באלואיז ונפצע בנפשו ובגופו)
הייתה בפאריז נערה בשם אלואיז, אחייניתו של קנוניקוס אחד בשם פולבר.28 הוא אהבה מאוד ועשה כמיטב יכולתו להרחיב את השכלתה. במראיה לא הייתה מן הפחותות, ובהשכלתה עלתה על כולנה. ומאחר שההשכלה הִנה נדירה בקרב הנשים, הוסיפה השכלתה לחִנה והביאה לפרסומה בממלכה כולה. לאחר שבחנתי מהו שרגיל למשוך מאהבים, החלטתי שהיא המתאימה לי לבוא עמה בקשרי אהבים, והאמנתי שייקל עלי להגיע לכך. באותה עת הייתי מפורסם וצעיר ואף ניחנתי ביפי מראה ולא חששתי שאישה כלשהי שאכבדנה באהבתי, תדחני. האמנתי גם שייקל עלי להשיג את הסכמתה של הנערה משום שידעתי שמשכלת היא ואוהבת ספר, ועל כן גם בהיותנו מרוחקים ניהנה מנוכחות הדדית על ידי חליפת מכתבים (וההעזה הן גדולה יותר בכתב מאשר בדברים פנים אל פנים), וכך נימצֵא תמיד בחילופי שיח נעימים. בהיותי בוער כולי באהבתי לנערה צעירה זו, חיפשתי אחר הזדמנות להכירה מקרוב באמצעות קשר יום־יומי וכך לרכוש ביתר קלות את לבה. למטרה זו השתדלתי אצל דודה, באמצעות כמה מידידיו, שיקבלני לביתו שהיה קרוב לבית ספרי תמורת כל תשלום שייראה לו עבור המִחְיָה, באמתלה שניהול משק הבית מהווה מכשול ללימודי ושההוצאות עליו כבדות מדי עבורי. פולבר היה הן תאב בצע והן שאף שאחייניתו תמשיך להתקדם בלימודיה. בשל שתי סיבות אלה קיבלתי בקלות את הסכמתו והשגתי את מבוקשי. הוא השתוקק לממון והאמין שאחייניתו תצא נשכרת מתלמודי. על דבר אחרון זה כה הפציר בי, עד כי מילא את מאוויי ושירת את אהבתי מעל ומעבר למה שהעזתי לקוות. הוא מסר אותה כליל למרוּתי כדי שבזמני הפנוי, בשובי מבית ספרי, בין ביום ובין בלילה, אלמדה, ואם ייראה לי שהִנה מתרשלת בלימודיה אענישה בחומרה. תמימותו הדהימה אותי. לוּ הפקיד שׂה רך בידי זאב משחר לטרף לא הייתי המום יותר. שהרי בהפקידו אותה בידי לא רק על מנת ללמדה, כי אם על מנת להענישה, נתן דרור מוחלט לתשוקתי והזדמנות, גם אם לא חפצתי בה, להכניעה לרצוני באיומים ובשבטים אם דברי רוך לא יִצלחו. בשל שני דברים רחק מלבו כל חשד של זימה: אהבתו לאחייניתו ושֵם פרישותי בעבר.
מה אומר ומה אדבר? תחילה אוחדנו תחת קורת גג אחת, ולאחר מכן התאחדו לבותינו. הלימודים העניקו לנו הזדמנות להתמסר כליל לאהבה ומקום מחבוא, כפי שביקשה האהבה. הספרים היו פתוחים, אולם נאמרו יותר מילות אהבה מאשר מילות לימוד; הנשיקות היו רבות יותר מדברי העיון. ידי נשתלחה תכופות יותר אל חזה מאשר אל הספרים. העיניים שיקפו אהבה יותר משכוונו אל הכתוב. כדי לא לעורר חשד יש והכיתיה, אולם היו אלה מכות אהבה ולא כעס, תודה ולא זעם, שעלו במתיקותן על כל מיני הצֳרי. מה אוסיף? לא היה שלב בהתעלסות29 שלא ניסינוהו בתאוותנו, ואם יכלה האהבה לגלות דבר מה חריג ניסינו גם אותו. וככל שהיינו חסרי ניסיון בתענוגים אלה, כך התמסרנו להם ביתר להיטות ולא ידענו שובעה, וככל שהייתי נתון יותר לתשוקה זו, כך יכולתי להקדיש פחות ופחות זמן לפילוסופיה ועמל לבית ספרי. ההליכה לבית ספרי עוררה בי סלידה וכמוה השהות המייגעת בו, שהרי הימים היו ללימודים ואילו הלילות היו שמורים לאהבה. הרצאותי היו למוזנחות ופושרות. לא אמרתי עוד דבר מכוח ההשראה, כי אם מכוח ההרגל לבדו. ואם לא חזרתי על דברים שכבר אמרתי ויצרתי משהו חדש, היו אלה שירי אהבה, לא רזי פילוסופיה. כפי שידוע לך, רבים משירים אלה עדיין מקובלים ומושרים במחוזות השונים, בעיקר על ידי אנשים הנהנים מאותו אורח חיים.30
יקשה להשיג את עוצמת צערם, אנחתם וקינתם של תלמידי כשהבחינו בכך שרוחי תפוסה בדברים אלה, או נכון יותר מסוכסכת בקרבי. דברים כה גלויים לא היה אפשר להסתיר מאנשים רבים, או אף מאיש, פרט לאחד שהחרפה הייתה בעיקר חרפתו — דודה של הנערה. כשרמזו לו על כך לפעמים אנשים לא היה מסוגל להאמין, הן בגלל אהבתו לאחייניתו, שהזכרתיה כבר, והן בשל שֵם צניעותי בעבר. קשה לחשוד בזימה באהובים עלינו מכול, וכתם חשד לא יוכל לדור בכפיפה אחת עם אהבה עזה. כפי שכותב על כך הירונימוס הקדוש במכתבו לסַבִּינִיאַנוּס:
אנו תמיד האחרונים לדעת את רעות ביתנו. ובעוד שכנינו מזמרים את חטאי ילדינו ונשותינו הם נעלמים מאתנו.31
אולם גם מה שנודע במאוחר נודע בסופו של דבר, וקשה להסתיר מאדם אחד את הגלוי וידוע לכול.
ואך בחלוף חודשים רבים, אכן אירע הדבר. מה נורא היה כאבו של הדוד משנודע לו הדבר! מה גדול היה כאבם של הנאהבים בהיפרדם! מה גדולה הייתה חרפתי! מה עמוקה הייתה החרטה שחשתי בשל צרתה של הנערה! מה רב היה יגונה בשל חרפתי! קונַנו איש על צרת רעהו, לא על צרתו הוא. הפירוד חיזק את קשר נפשותינו והמניעה ליבתה את אהבתנו. התשוקה הפכה אותנו לחסרי כל בושה, וככל שפחת רגש הבושה היה לנו המעשה למענג יותר. אירע לנו אף מעשה מרס וּוֶנוס שנתפסו בשעת מעשה, עליו כתב המשורר.32
זמן מה לאחר מכן גילתה הנערה שהיא הרה. היא כתבה לי על כך בשמחה רבה ושאלתני מה יש לעשות. ובכן, לילה אחד, כשנעדר דודה, הוצאתיה בחשאי מביתה, כפי שקבענו מראש, וללא שהיות העברתיה למקום הולדתי. שם שהתה אצל אחותי עד שילדה בן שקראה שמו אַסְטְרוֹלַבִּיוּם.33 כשחזר דודה כמעט נטרפה עליו דעתו. רק מי שהתנסה בכך יוכל להבין את עוצמת כאבו ואת תחושת חרפתו. הוא לא יכול היה להחליט בנפשו כיצד לפעול נגדי ואיזה פח לטמון לי. הוא חשש שאם יהרגני או יטיל בי מום עלולה תהיה אחייניתו האהובה לסבול בשל כך בארץ מולדתי. לא הייתה כל תועלת לתופסני ולאוסרני במקום כלשהו, מה גם שעמדתי על המשמר ביודעי שאם יוכל או יעז לא יהסס להתקיפני. בסופו של דבר, נכמרו רחמי עליו בשל כאבו הנורא. באתי אל האיש, ביקשתי מחילה והאשמתי את עצמי ברעה שגרמה לו האהבה, כאילו הייתה זו הבגידה הקשה ביותר. הבטחתי לו שאפצה אותו בכל דרך שתיראה לו. אמרתי שמה שאירע לא ייפלא בעיני מי שיודע מה כוחה של האהבה והזוכר שמאז ראשית ימי המין האנושי הביאו נשים חורבן על הנעלים שבגברים. על מנת לרצותו מעל ומעבר לכל ציפיותיו, נטלתי על עצמי לשאת לאישה את הנערה אשר את כבודה חיללתי, ובלבד שייעשה הדבר בסתר34 לבל יזיק לשמי הטוב. הוא ואנשיו הסכימו לפיוס שביקשתי, בהבטחה ובנשיקה, רק על מנת לבגוד בי ביתר קלות.
(טיעוניה של הנערה נגד הנישואים)
חזרתי אפוא לארץ מולדתי על מנת להביא את אהובתי ולשאתה לאישה. אך היא מיאנה, בהעלותה שני נימוקים על מנת להניאני מכך: הסיכון וחרפתי. היא נשבעה ששום פיצוי לא ירצה את דודה, ולימים אכן הסתבר שכך היה. היא שאלה מה הכבוד בנישואים אשר ימיטו קלון עלי וישפילו את שנינו כאחד. היא טענה שהעולם ידרוש להענישה על שגזלה ממנו מאור אשר כזה, ושנישואינו יביאו רק קללה, אובדן קשה לכנסייה ודמעות לפילוסופים. עגום ורע יהיה הדבר, הוסיפה, אם אני שהטבע יצרני עבור העולם כולו, אקדיש עצמי לאישה אחת ואשקע כליל בתאוות הבשר. היא סלדה מפני נישואים אלה שיהוו קלון ונטל עבורי. היא הציגה בפני את החרפה עבורי ואת קשיי חיי הנישואים שהשליח פאולוס מפגיע בנו להתרחק מהם: ״...ואם נפטרת אל תבקש אישה. וגם אם תיקח אישה אין בך חטא והבתולה כי תהיה לאיש אין בה חטא אבל יבֻאוּם צרות בבשרם ואני חס עליכם״ וגו'. ועוד: ״רצוני שלא תהיו נטרדים״ וגו'.35 אם אינך שומע לעצתו של השליח ולתוכחותיהם של האבות הקדושים על אודות העול הכבד של הנישואים, טענה, האזן נא לפחות לדברי הפילוסופים ותן דעתך לאשר נכתב על אודותם ועל ידם, כפי שעשו אף רבים מהאבות הקדושים בהוכיחם אותנו. כך, למשל, מזכיר הירונימוס הקדוש בספר הראשון של חיבורו ״נגד יוּבִינִיאַנוּס״ כיצד מנה תֵיאוֹפְרַסְטוּס בפירוט את הטרדות הבלתי נסבלות של הנישואים ואת דאגותיהם שאין להן סוף, על מנת להוכיח בטיעונים הברורים ביותר שאל לו לאיש החכם לשאת אישה. והוא מסיים את דבריו במסקנה מתוכחות הפילוסופים באומרו:
״אם תיאופרסטוס אומר דברים כגון אלה, איזה נוצרי לא יסמיק״ וגו'.
ובאותו מקום:
״קיקרו״, הוא אומר, ״לאחר גירושיו מטֶרֶנְטִיָה התבקש על ידי הִירַטְיוּס לשאת את אחותו לאישה. הוא סירב לחלוטין באומרו שאין הוא יכול להקדיש עצמו לאישה ולפילוסופיה כאחד״.36
אין הוא אומר ״להקדיש עצמו״ בלבד, כי אם מוסיף ״כאחד״, משום שלא רצה לעשות דבר שישווה ללימודי הפילוסופיה. אך גם אם נניח למכשול ללימודי הפילוסופיה, אמרה, חשוב על דרך החיים המכובדת. שכן מה משותף לתלמידים ולמשרתות, למכתבה ולעריסה, לספרים או ללוחות ולכישור, לעט או לקולמוס ולפלך? מי האיש המכוון לבו להגיגים פילוסופיים שיוכל לשאת את בכי התינוקות, את שירי הערש של האומנות שנועדו להרגיעם, את המולת הגברים והנשים שבבית משפחה? או לסבול את הזוהמה המתמדת והדוחה של ילדים קטנים? תאמר, אולי, שהעשירים יכולים, שהרי בארמונותיהם או בתיהם המרווחים יש מקום להתייחדות ובשל עושרם אין הם חשים בהוצאות ואינם סובלים מטרדות היום־יום. אולם מצבם של הפילוסופים שונה מזה של העשירים, והשואפים לנכסים והשקועים בדאגות העולם הזה פנויים משירות התיאולוגיה והפילוסופיה.
על כן בזו גדולי הפילוסופים של העבר להבלי העולם הזה. הם לא רק פרשו מהעולם כי אם נמלטו ממנו. הם גזרו על עצמם לוותר על כל התענוגים על מנת למצוא מנוחה בזרועותיה של הפילוסופיה לבדה. כפי שאומר הגדול מכולם, סנקה, בהוראתו ללוקיליוס:
אין לעסוק בפילוסופיה בעתות הפנאי בלבד. עלינו לזנוח הכול על מנת להקדיש עצמנו לפילוסופיה, שכל זמן שיוקדש לה לא יהיה רב מדי... אם תעזבנה לשעה, כאילו נטשתהּ כליל, והיא לא תישאר במקום בו הנחת אותה.37
שומה עלינו, אמרה, למאן לעיסוקים אחרים, לא להרחיבם כי אם להרחיקם. את מה שנטלו על עצמם האצילים שבין הפילוסופים הפאגאנים, מקיימים כיום בקרבנו, מאהבת האלוהים, אלה המכונים בצדק בשם ״נזירים״. שהרי בקרב כל עם, עובד אלילים, יהודי או נוצרי, נמצאו תמיד אנשים שעלו על כל האחרים באמונתם, או באורח חייהם המוסרי, ושנבדלו מן הכלל בייחוּד צניעותם ופרישותם. בקרב היהודים היו הנזירים אשר על פי החוק הקדישו עצמם לאלוהים.38 ובני הנביאים אשר הלכו בעקבות אליהו ואלישע מכונים בברית הישנה בשם ״נזירים״,39 כפי שמעיד הירונימוס הקדוש.40 בתקופה מאוחרת יותר הבחין יוספוס בספרו ״קדמוניות״ בשלוש כִּתות של פילוסופים: הפרושים, הצדוקים והאיסיים.41 בקרבנו נמצאים הנזירים החיים בשיתוף דוגמת השליחים, או כאלה החיים בבדידות דוגמת יוחנן שקדם להם. ובקרב הפאגאנים היו הפילוסופים. שכן השם ״חוכמה״ או ״פילוסופיה״ יוחס פחות לקניית ידע ויותר לאורח החיים הדתי, כפי שאנו למדים ממקורו של השם ומעדותם של האבות הקדושים עצמם. כך הבחין אוגוסטינוס הקדוש בחלק השמיני של ספרו ״על עיר האלוהים״ בין כִּתות הפילוסופים:
האסכולה האיטלקית נוסדה על ידי פיתגוראס מסאמוֹס שנאמר עליו שהיה הראשון שטבע את המונח ״פילוסופיה״. עד אז כונו אלה שעלו על האחרים באורח חייהם הראוי לתהילה בשם ״חכמים״. כשנשאל פיתגוראס למקצועו השיב שהנו פילוסוף, דהיינו משתוקק לחוכמה ואוֹהבה, משום שסבר שיש בכך משום יהירות גדולה לכנות עצמו בשם ״חכם״.
ובאותו מקום שבו הוא אומר: ״הם עולים על האחרים באורח חייהם הראוי לתהילה״42 וגו', הוא מוכיח בבירור שהחכמים בקרב הפאגאנים כונו בשם פילוסופים בעיקרו של דבר בשל אורח חייהם הראוי לשבח ולא בשל הידע שלהם. אין צורך שאביא דוגמאות לצניעותם ופרישותם, אמרה, שהרי אם אעשה כן, איראה כמי שמלמדת את מינרווה עצמה. האם לא, קל וחומר, מן הראוי שאתה, איש כנסייה וקנוניקוס, תעדיף את שירוּת הדת על פני תענוגות שפֵלים ולא תִּבָּלַע בכָּרִיבְּדִיס43 זו ותשקע ללא בושה בתהום תועבות אלו לנצח? אם אינך דואג למעלת איש הכנסייה, שמור, לפחות, על כבוד הפילוסוף. אם אין יראת אלוהים בלבך, תרסן נא אהבת ההגינות את חוסר בושתך. זכור את סוקרטס, שהיה בעל לאישה ואת המקרה המביש, וכיצד כיפר על הכתמה זו של הפילוסופיה למען ילמדו הבאים אחריו לקח ממקרהו ויהיו זהירים יותר. הדבר לא נשכח מהירונימוס, ככתוב על אודות סוקרטס בחלק הראשון של ספרו ״נגד יוביניאנוס״:
יום אחד לאחר חרפות שאין להן סוף, שהטיחה בו קסנטיפה, שפכה עליו מלמעלה מי שופכין. בנגבו את ראשו לא השיב אלא: ״ידעתי שבעקבות רעמים אלה עתיד לרדת המטר״.44
אלואיז הוסיפה עוד ואמרה שאעמיד עצמי בסכנה גדולה אם אחזירנה ושיקר יותר בעיניה ומכובד יותר עבורי יהיה אם תיקרא אהובתי ולא אשתי. היא טענה שכל רצונה הוא להחזיק בי בכוח האהבה הניתנת מתוך חירות ולא בכוח כבלי הנישואים,45 ושאם ניפרד לזמן מה תמתקנה שמחות פגישותינו ככל שתהיינה נדירות יותר. בדברים דומים לאלה ניסתה לשכנעני, או להניאני, אך כשלא יכלה להטותני מאיוולתי ולא רצתה לפגוע בי, נאנחה עמוקות ובדמעות בעיניה סיימה את דבריה במילים הבאות: ״כל שנותר לנו הוא אובדננו. ועוצמת הכאב באובדננו לא תיפול מעוצמת אהבתנו״. בדברים אלה, כידוע לעולם כולו, גילתה רוח נבואה.
הפקדנו את הרך הנולד שלנו בידי אחותי וחזרנו בסתר לפאריז. כעבור כמה ימים קיימנו בהיחבא תפילת לילה באחת הכנסיות, ועם שחר, בהשתתפות דודה וכמה מידידיו, ומידידינו, אוחדנו בברית הנישואים. מיד לאחר מכן הלכנו איש לדרכו בנפרד ומאז לא התראינו עוד אלא לעתים נדירות ובהיחבא, בהסתירנו את אשר עשינו.
אולם בבקשם פיצוי לחרפתו של דודה, החלו הוא ואנשיו להפר את הבטחתם לי לשמור את הדבר בסוד ופנו להפיץ ברבים את דבר נישואינו. אלואיז קיללה אותם ונשבעה ששקר וכזב הדבר. חמתו של דודה בערה בו, והוא העליבה בעלבונות כבדים. משנודע לי הדבר, העברתיה למנזר הנשים שבקרבת פאריז, מנזר ארז'נטיי, אשר בו התחנכה ולמדה בהיותה ילדה. הוריתי להכין עבורה בגדי נזירה (פרט לצעיף), והלבשתיה בהם.46 כששמעו על כך דודה ומקורביו דימו בנפשם שהערמתי עליהם ושברצוני היה לעשותה לנזירה וכך להיפטר ממנה בקלות, ובזעמם קשרו קשר נגדי. לילה אחד, עת ישנתי בשלווה בחדר צדדי בביתי, לאחר ששיחדו בכסף את משָׁרתי, נקמו בי נקמה אכזרית ומבישה אשר כזו, שהכתה בתדהמה את העולם כולו. הם כרתו את אותם איברים בגופי אשר בהם עוללתי את אשר בשלו נזעקו. מיד לאחר מכן נמלטו על נפשם. אולם שניים מביניהם נתפסו. מאור עיניהם נשלל מהם ומבושיהם נכרתו. האחד מהם היה משרתי, האמור, אשר בהיותו בשירותי בגד בי בעבור בצע כסף.
משהאיר היום נקהלו כל בני העיר ליד ביתי. קשה, או נכון יותר, בלתי ניתן לתאר במילים את גודל תדהמתם ואת עוצמת קינתם, ועד כמה הטרידוני וייסרוני בזעקותיהם, בתאנייתם ואנייתם. יותר מכול עינוני קינותיהם ויללותיהם הבלתי נסבלות של אנשי הכנסייה, ובעיקר אלה של תלמידי. סבלתי יותר מרחמיהם עלי מאשר מהמום שהוטל בי, וחשתי יותר חרפה ובושה מאשר כאב בשל פצעי. חשבתי מה גדולה הייתה תהילתי ובאיזו קלות הושם לה קץ באירוע מאוס ומשפיל אחד. חשבתי מה צודק היה משפטו של האל שאיוּסר באותו חלק בגופי אשר בו חטאתי, ושבצדק שילם לי בבגידה, מידה כנגד מידה, זה אשר בו בגדתי. חשבתי כיצד יעלצו יריבי על משבתי הצודק, ועל צער התמיד שיביא המום שהוטל בי על קרובי וידידי. הרהרתי במהירות שבה תופץ השמועה על הפרשה המבישה ובדרך שנשארה פתוחה בפני. איך אוכל לשאת פני בציבור כשהכול יצביעו עלי באצבע, יחרצו לשון ויראו בי חיזיון מפלצתי? נטרדתי לא מעט גם בשל מילת החוק הממיתה בדבר היות הסריסים תועבת אלוהים, ואשר על פיה זה אשר סורס על ידי כריתת או פציעת אשכיו לא יבוא בקהל, כמוהו כמצחין וטמא, ובעל חיים אשר כזה לא יוקרב לאלוהים. כנאמר: ״ומָעוּך וכָתוּת ונָתוּק וכָרוּת לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו״;47 ו״לא יבוא פצוע דַכָּה וכְרוּת שָׁפְכָה בקהל ה'.״48
אני מודה שבאומללותי ומבוכתי היו אלה הכלימה והייאוש ולא חזרה אמיתית בתשובה שהניעוני להסתגר בסתר המנזר. אלואיז ניאותה עוד קודם לכן לעטות את הצעיף, והייתה לנזירה בפקודתי. שנינו נטלנו עלינו, אפוא, את הלבוש הקדוש, אנוכי במנזר סן־דני49 והיא במנזר ארז'נטיי שהוזכר כבר. זכור לי שבעיני אנשים רבים הייתה קבלת עול חיי הנזירוּת על ידי הנערה הצעירה עונש בלתי נסבל. ובהשתתפם בצערה ניסו להניאה מכך, אך לשווא. היא פרצה בדמעות וגניחות וחזרה ככל שיכלה על קינתה של קורנליה:
״...הוי בעל אציל! נעלה מדי עבור יצועי! הבדין הייתה יד גורלי בראש נשגב אשר כזה? מדוע נישאתי לך, חוטאת, אם הייתי מקור אסונך? קבל נא עתה כפרתי, אשר בכל לבי אשלמנה״.50
במילים אלה נטלה את הצעיף שקידש ההגמון, מיהרה אל המזבח ונדרה את נדר הנזירוּת קבל עם ועדה.
אך החלמתי מפצעי, נקבצו ובאו אנשי כנסייה ממנזרי ומקרב מקורבי ושטחו תחינתם בפני אב המנזר ובפני שאשוב להקדיש עצמי להוראה ושאת אשר עשיתי בעבר מתאוות הממון והתהילה אעשה עתה מאהבת האל. הם הפגיעו בי לחשוב על כך שהאלוהים חנן אותי בכישרון שיידרֵש ממני בריבית, ושבעוד שלפנים נתתי דעתי על העשירים, אקדיש עצמי מעתה להוראת בני העניים. הם הפצירו בי להכיר בכך שיד האלוהים הייתה בי על מנת לשחררני מפיתויי הבשר ומשאון העולם, כדי שאוכל להקדיש עצמי ללימוד, לא עוד כפילוסוף העולם, כי אם כפילוסוף אמיתי של האל.
המנזר שאליו נכנסתי היה נתון להבלי העולם המושחת. אף אב המנזר עצמו, ככל שהייתה דרגתו הכנסייתית רמה כן היה אורח חייו שפל, עד כי היה לשמצה בפי כול.51 משיצאתי בעוז ואף בפומבי נגד מנהגיהם של הנזירים, הייתי עליהם לטורח וכולם שנאוני, ושמחו עד מאוד על הפצרותיהם היום־יומיות של תלמידי שנתנו להם עילה להרחיקני מן המנזר.
לאחר הפצרות ותביעות ממושכות מצד תלמידי, התערבו אב המנזר והנזירים ופרשתי למנזר קטן,52 ובו הקדשתי עצמי להוראה כבעבר. התקבץ שמה המון כה גדול של תלמידים שהמקום צר היה מלהכילם והאדמה לא הספיקה כדי להזינם. בהתאם למעמדי כנזיר שקדתי בעיקר על הוראת לימודי הקודש, אך לא נטשתי לחלוטין את לימודי החול, בהם הייתי מנוסה יותר, ואשר התלמידים הפצירו בי להורותם. אך אלה לא היו אלא מעין חכה להעלותם בה, כדי שמשֶיפוּתו על ידי יפי השיח הפילוסופי, אמשכם אל הפילוסופיה האמיתית, כפי שנהג לעשות גדול הפילוסופים הנוצרים, אוריגֶנֶס,53 כנזכר ב״תולדות הכנסייה״.54 מאחר שהאל חנן אותי בכישרון ללימודי הקודש לא פחות מאשר ללימודי החול, החל מספר תלמידי בהרצאות בשני הנושאים לגדול, ואילו זה של המורים האחרים הידלדל מאוד. הדבר עורר את קנאתם ושנאתם כלפי והם פגעו בכבודי ככל שיכלו. שניים מביניהם,55 בעיקר, השמיצוני תדיר מאחורי גבי באומרם שהעיסוק בלימודי חול עומד בניגוד מוחלט למטרת הנזיר,56 ושאת לימודי הקודש התיימרתי ללמד בלא שלמדתי בעצמי אצל מורה. בחותרם לאסור עלי ללמד את שני המקצועות כאחד, הסיתו נגדי ללא הרף הגמונים, ארכיהגמונים, אבות מנזרים וכל בעל שם מקרב אנשי הכנסייה שנקרה להם בדרכם.
בחרתי לדון בבסיס אמונתנו באמצעות דימויים של התבונה. חיברתי אף מסה תיאולוגית ״על האחדות והשילוש האלוהי״ למען תלמידי, שברצותם להבין את דברי ביקשו הסבר פילוסופי והגיוני. הם טענו שלא הייתה כל תועלת להכביר מילים שהתבונה אינה יכולה לעקוב אחריהן; שאי אפשר להאמין במה שאין מבינים, ושמגוחך הדבר שיורה אדם את אשר לא הוא ולא אלה שאותם הוא מלמד מבינים, כפי שאמר על כך אדוננו עצמו: ״מדריכים עִוְרִים המה לְעִוְרִים...״57 משראו וקראו אנשים רבים את מסתי, נשאה חן בעיני כולם, והכול ראו בה תשובה מספקת לבעיות אלה. ומאחר שהבעיות היו קשות, הרי ככל שהיו כבדות יותר כך העריכו הכול את חריפות פתרונן. אז זעמו יריבי, ובעיקר שני אויבי משכבר הימים, אלבריק ולוטולף, אשר מאז מות מוריהם ומורַי, גיום ואנסלם, חתרו לרִשתם ולמשול לבדם. מאחר ששניהם היו ראשי בית הספר בריימס, שכנעו ברמיזותיהם החוזרות ונשנות את ראול הארכיהגמון של ריימס ואת קוֹנוֹן הגמון פראנסטה,58 ששימש באותה עת כלגאט האפיפיורי בגאליה, לכנס אספה שכינוה בשם ״ועידת כנסייה״ בעיר סוּאָסוֹן, ולזמנני לבוא שמה עם חיבורי על אודות השילוש. וכן היה.
עוד בטרם הגעתי שמה עם כמה מתלמידי, השמיצוני שני יריבי הנזכרים באוזני אנשי הכנסייה והעם במידה כזו, עד שכמעט סקלונו באבנים בבואנו, באומרם (כפי ששוכנעו להאמין), שהטפתי וכתבתי שקיימים שלושה אלים. ניגשתי מיד אל הלגאט, מסרתי לו את מסתי על מנת שיקרא בה וישפטנה, באומרי שאם כתבתי או אמרתי דבר שהנו בגדר סטייה מהאמונה הקתולית, הנני מוכן לתקנו ולכפר על טעותי. אולם הוא ציווה עלי למסור מיד את הספר לארכיהגמון ולשני מתחרי, כדי שאלה שהאשימוני הם שישפטוני, וכך יתקיים בי הפסוק: ״ואֹיבינו שופטינו״.59 הם קראו בספר והפכו בו, אך כשלא מצאו דבר להעז ולהאשימני בו באספה, דחו את החרמת הספר שבה חפצו לקראת תום הוועידה.
בימים שקדמו להתכנסות הוועידה דנתי בציבור באמונה הקתולית, בהתאם למה שכתבתי, וכל שומעי היללו הן את דברי והן את פרשנותי. משראו זאת אנשי הכנסייה והעם החלו לומר איש לרעהו: ״׳הוא דובר ברבים'60 ואין איש אומר דבר נגדו. והוועידה ששמענו שהתכנסה למטרה זו מתקרבת לקִצה. היודעים השופטים שהם אלה אשר טעו ולא הוא?״ וזעמם של יריבי התעצם מדי יום.
יום אחד בא אלי אלבריק עם תלמידיו על מנת לטמון לי פח. אחרי כמה דברי חֲלָקות אמר שהשתומם על דבר מה שמצא בספרי, לאמור, שעל אף שהאלוהים הוליד אלוהים ואין אלא אלוהים אחד, הכחשתי אני שהאלוהים הוליד את עצמו. עניתי מיד: ״אם הנך חפץ אוכל להביא הוכחה לכך״. והוא השיב: ״אין לי חפץ בהסבר הגיוני ולא בפרשנותך לנושאים כגון אלה, כי אם במילות הסמכות בלבד״. ״הפוך את הדף ומצא את הסמכות״, השיבותי. היה לפנינו עותק של הספר שהביא עמו. הפכתי את דפיו עד מקום הכתוב, שידעתי שלא מצא, או שחיפש רק אחר מה שיזיק לי, וברצון האל מצאתי מיד את אשר ביקשתי. היה זה משפט שכותרתו הייתה: אוגוסטינוס, ״על השילוש״, ספר ראשון, ובו נאמר:
זה הסבור שלאלוהים הכוח להוליד את עצמו, טעות חמורה בידו, שהרי לא רק לאלוהים אין כוח אשר כזה, כי אם אף לא לשום יצור רוחני או גופני. אין דבר כלשהו המחולל את עצמו.61
כששמעו זאת התלמידים אשר עמו, הסמיקו ממבוכה. הוא עצמו ניסה להתגונן משהו באומרו: ״יש להבין זאת כהלכה״. השיבותי שהדברים אינם חדשים אך אין מועיל בשיחתנו משום שהוא מבקש את המילים ולא את פירושן. ושאם ברצונו לשמוע הסבר הגיוני ופירוש, הנני מוכן להוכיח לו שבדבריו שלו מעד למינות האומרת שהאב הנו בנו של עצמו. מששמע זאת החל לאיים עלי בחמה שפוכה באומרו שלא פירושי ולא סמכויותי לא יושיעוני בעניין זה, ובמילים אלה נפנה מעלי.
ביום האחרון לוועידה, בטרם התכנסה לישיבתה, החלו הלגאט והארכיהגמון לדון יחד עם יריבי ועוד כמה אנשים במה שלמענו התכנסו, דהיינו להחליט מה ייעשה בי ובספרי. מאחר שלא יכלו למצוא כל פגם לא בדבָרי ולא בספרי, החרישו כולם או האשימוני פחות בגלוי. אז פתח ז'וֹפרוּאה, הגמון שארטר, שעלה על כל שאר ההגמונים בשם קדושתו וברום הכס שלו ואמר: ״יודעים אתם כל האדונים הנוכחים כאן היום שתורתו של איש זה, ותהא אשר תהא, וכן כישרונו, הקנו לו תלמידים ונאמנים רבים. תהילת מוריו ומורינו פחתה ואילו גפנו שלו תְשַלַּח קְצִירֶיהָ עד ים.62 דעו שאם תזיקו לו על ידי חיוב נמהר בדין (מה שאיני סבור שתעשו), הרי אף אם יהיה משפטכם צודק, תפגעו באנשים רבים ויימצאו לא מעטים שיבקשו להגן עליו. מה גם שבמסתו שלפנינו אין דבר הראוי לגינוי. על כגון דא כתב הירונימוס: 'אומץ גלוי מעורר תמיד קנאה והברק מכה בפסגות ההרים'.63 היזהרו פן אם תפעלו באלימות עוד תגדילו את תהילתו והנזק שייגרם לנו בשל האשמה בקנאה יהיה רב יותר מזה שייגרם לו בשל משפט צדק. כפי שמזכיר לנו הירונימוס: 'שמועת כזב מופרכת עד מהרה, ושלב החיים המוקדם יישפט על ידי זה המאוחר'.64 אך אם הנכם מוכנים לפעול על פי חוקי הכנסייה, יוצגו תורתו וספרו בפנינו; יישאל ויינתן לו להשיב באופן חופשי למען אם יחויב בדין או יודה, ייאלץ להחריש. כפי שקרא אף נקדימון המבורך ברצותו לשחרר את אדוננו לאמר: 'הכי תשפוט תורתנו איש בטרם תחקרוהו לדעת את אשר עשה?'״65 מששמעו זאת יריבי, מיד נזעקו וקראו: ״הוי עצת חכמים! מבקשים אתם שנתמודד עם המלל של איש אשר בפני טיעוניו ופלפלנותו לא יוכל העולם כולו לעמוד״. אך לבטח קשה היה יותר להתמודד עם ישו עצמו ואף על פי כן ביקש נקדימון שישמעוהו מתוקף החוק.
משקצרה ידו של ההגמון לשכנעם לקבל את הצעתו ניסה לרסן את איבתם בדרך אחרת באומרו שמספר הנוכחים קטן מכדי לדון בעניין כה נכבד ושיש צורך באנשים רבים יותר לשם כך. עצתו הייתה שאב המנזר שלי, שהיה נוכח במקום, יחזירני למנזרי, סן־דני, ושם יתכנסו אנשים רבים ומלומדים יותר שיעמיקו חקור בנושא ויחליטו מה יש לעשות. הלגאט וכל האחרים הסכימו לקבל הצעה זו. הלגאט קם מיד לערוך את המיסה בטרם תיפתח ישיבת הוועידה, ולי התיר באמצעות ההגמון ז'ופרואה לשוב למנזרי ולהמתין שם לאשר יוחלט.
יריבי שלא בטחו בצדקתם ידעו שלא השיגו מאומה אם יידון העניין מחוץ לדיאוקסיה שלהם, במקום בו לא יוכלו לנקוט אלימות. על כן שכנעו את הארכיהגמון כי לעלבון ייחשב לו אם יועבר הדיון בנושא למקום אחר, ושיהיה זה מסוכן אם כך אצליח להימלט. הם מיהרו אל הלגאט והניעוהו לשנות את החלטתו. ובניגוד לרצונו שכנעוהו להחרים את הספר ללא כל חקירה ודרישה ולהעלותו על המוקד לעיני כול, ואותי לכלוא לעד במנזר אחר. הם טענו שכדי להחרים את ספרי די בכך שהעזתי לקוראו בציבור ואף התרתי לאנשים רבים להעתיקו ללא אישורם של האפיפיור ורשויות הכנסייה, ושהאמונה הנוצרית תצא נשכרת אם ימנע המקרה שלי אנשים אחרים מהתיימרות אשר כזו. מאחר שהלגאט היה משכיל פחות מן הראוי, סמך על שיפוטו של הארכיהגמון וזה קיבל את עצתם שלהם. משהבחין ז'ופרואה, הגמון שארטר, בעומד להתרחש, גילה לי מיד את דבר המזימות הללו והפציר בי אנושות לשאת את הדבר בקלות מאחר שידוע לכול שהם נוהגים בתוקפנות יתר. הוא אמר לי לא להטיל ספק בכך שתוקפנותם, שברור וגלוי הוא שמקורה בקנאה, תזיק בסופו של דבר להם, ותועיל לי. כמו כן אמר לי שבל אהיה מודאג באשר למאסר במנזר, ביודעו בבירור שהלגאט קובע זאת תחת לחץ, ושכמה ימים אחרי שיעזוב את העיר, ישחררני. כך ניחמני ככל שיכול בעוד שנינו מזילים דמעה.
(על שריפת ספרו)
נקראתי מיד אל הוועידה וללא כל דין ודברים אילצוני להשליך במו ידי את ספרי אל תוך האש, וכך נשרף. אולם כדי שלא ייראו כמי שאינם מסוגלים לומר דבר, מלמל אחד מיריבי שגילה שכתוב בספרי שהאל האב לבדו הנו כול־יכול. מששמע זאת הלגאט התפלא מאוד והשיב שיקשה להאמין שאף נער מסוגל לטעות כך, שהרי זה עיקר מוצהר של אמונתנו שקיימים שלושה כול־יכולים. לשמע הדברים האלה צחק טיירי, שהיה ראש בית ספר,66 ובצטטו מ״מהצהרת האמונה״ של אָתָנאסיוּס אמר: ״אף על פי כן לא שלושה כול־יכולים, כי אם כול־יכול אחד״.67 ההגמון שלו נזף בו והאשימו בפגיעה בכבוד המלכות. אך הוא עמד באומץ על שלו ובחוזרו על דברי דניאל אמר: ״'האומנם פתאים אתם בני־ישראל, הן לא חקרתם ולא ידעתם את הנכונה ותרשיעו בת ישראל. ועתה שובו אל בית הדין...'״68 והוסיף: ״דונו את הדיין אשר מיניתם למען הגנת האמונה ותיקון הטעות ואשר במקום לשפוט חִייב עצמו בדין במו פיו. זה היום הוציא האלוהים בחסדו לאור צדקת איש חף מפשע, כפי שבעבר הציל את המילים כנדרש, אישר את דברי הלגאט לאמור: ״אדוני הנכבד, האב הנו כול־יכול, הבן הנו כול־יכול ורוח הקודש הנו כול־יכול וזה אשר חולק על כך טועה בבירור ואין להאזין לו. ועתה אם טוב הדבר בעיניכם, מן הראוי שאח זה יצהיר על אמונתו קבל עם ועדה וכפי הצורך יאושרו דבריו, או יגונו ויתוקנו״. כשקמתי להצהיר את אמונתי ולהסבירה במילותי שלי, אמרו יריבי שעלי רק לקרוא את ״הצהרת האמונה של אתנאסיוס״, דבר שכל נער יכול היה לעשותו. ולמען לא אשתמט בתואנה שהמילים אינן ידועות לי (כאילו לא היו שגורות על לשוני) הביאו לי עותק של הכתב לקריאה. קראתי תוך כדי אנחות, בכי ודמעות, ככל שיכולתי. אחר זאת נמסרתי כפושע מורשע לידי אב מנזר מָדאר הקדוש69 ונגררתי למנזרו כלבית כלא.
אב המנזר והנזירים של מדאר הקדוש חשבו שעתיד אני להישאר במנזרם. הם קידמוני בהתלהבות, נהגו בי בהתחשבות ועשו כמיטב יכולתם לנחמני, אך לשווא. אלי שופט הצדק! באיזו נפש מרה טענתי כנגדך בשיגעוני, האשמתיך בזעמי וחזרתי לא פעם על קינתו של אנטוניוס הקדוש: ״ישו הטוב, אייך?״ עד כמה נצרבתי בכאב, נבוכותי מכלימה ונאכלתי בייאוש, יכולתי לחוש אז, אך איני יכול לתאר עתה. השוויתי את ייסורי לייסורים שסבלתי בעבר בגופי והאמנתי שהנני האומלל באדם. הבגידה הקודמת נראה לי קלה בהשוואה לעוולה הנוכחית. במשך זמן ממושך ביכיתי יותר את הפגיעה בשמי הטוב מאשר את הפגיעה בגופי. שהרי זו האחרונה באה עלי כעונש על חטאי, ואילו את האלימות הגלויה הביאו עלי כוונה נכונה ואהבת האמונה, שהן שהניעוני לכתוב את ספרי. כשנודע ברבים דבר שרירות הלב והאכזריות גינוהו כל שומעיו בתוקף. וכל אלה שהיו נוכחים התנערו מהאשמה וגוללוּהָ על אחרים, עד כי אף יריבי הכחישו שהדבר נעשה בעצתם. הלגאט הוקיע קבל עם ועדה את קנאת הצרפתים בפרשה ועד מהרה התחרט על מעשהו. כעבור כמה ימים, משסיפק בלחצם את קנאתם, שלחני ממנזר מדר הקדוש למנזרי שלי, סן־דני. אך שם, כפי שכבר סיפרתי, עינוני רוב הנזירים עוד קודם לכן. שכן בשל תועבת אורח חייהם ודרכיהם הנלוזות חשדו בי, מחמת דברי ביקורתי שהיה עליהם לשאת.
לא חלפו אלא חודשים ספורים והגורל זימן להם דרך להאבידני. אירע שיום אחד, בקוראי בפרשנותו של בֵּדָה70 למעשי השליחים71 נתקלתי במשפט בו הוא קובע שדיוניסוס איש האָריאוֹפּאגוֹס היה הגמון קורינתוס ולא הגמון אתונה. הדבר היה בניגוד גמור לטענתם של הנזירים שדיוניסוס, פטרון מנזרם,72 הוא דיוניסוס אריאופאגוס, אשר על פי דברי הימים שלו היה הגמון אתונה. משמצאתי עדות זו של בדה, אשר סתרה את מסורתנו, הראיתיה בבדיחות הדעת לכמה מהאחים שהיו לידי. הם כעסו מאוד ואמרו שבדה הוא שקרן גמור ושעדותו של הילדואין,73 מי שהיה אב המנזר שלהם, היא זו האמיתית; שלמען חקור את הדבר עבר את יוון לאורכה ולרוחבה, גילה את האמת ובתולדות חייו של דיוניסוס שחיבר הסיר כל צל של ספק בנדון.
כשהטיח בי אחד מהם לפתע את השאלה מה דעתי על מחלוקת זו בין בדה והילְדוּאין, השיבותי שסמכותו של בדה, שכתביו מקובלים בכל הכנסייה הלאטינית, נראית לי מכרעת.74
(על רדיפת אב המנזר והנזירים אותו)
אז החלו הכול לזעוק בקול גדול שהנה הוכחתי בבירור שמאז ומתמיד הייתי אויב מנזרנו ועתה אף פגעתי בכבוד הממלכה כולה, שכן בהכחישי שדיוניסוס אריאופאגוס היה פטרונם הסרתי מהממלכה כולה תפארת בה התהללה. השיבותי שלא הכחשתי זאת ושאחת היא לי אם היה זה דיוניסוס אריאופאגוס או אחר, כל עוד זיכה אותו האל בעטרת הקדושים. הם מיהרו אל אב המנזר ויידעוהו במה האשימוני. הוא שמע את דבריהם ברצון, בשׂומחו שנקרתה לו הזדמנות לדכאני, מאחר שככל שתועבת חייו עלתה אף על זו של הנזירים, כן התיירא מפני יותר. הוא כינס את אסיפת האחים ואיים עלי בחומרה בפניהם שישלחני במהרה אל המלך, על מנת שיענישני בעוון פגיעה בכבוד הממלכה והכתר. ובינתיים, עד שאמסר לידי המלך, ציווה להשגיח עלי היטב. הצעתי שאם אכן עברתי עבירה, איענש על פי התקנון הנזירי, אך לשווא.
כה התייראתי מפני רשעותם, והייתי כה מיואש אחרי שהגורל המר לי במשך תקופה כה ארוכה, עד כי בייאושי האמנתי כאילו העולם כולו קשר קשר נגדי. בהסכמת כמה מן האחים שריחמו עלי ובעזרת כמה מתלמידי, נמלטתי באישון לילה לשטחו הקרוב של הרוזן טיבּוֹ,75 למקום בו שהיתי בעבר במנזר קטן. הרוזן ואני הכרנו מעט זה את זה, וכששמע על תלאותי השתתף בצערי.
התיישבתי שם בעיר פְּרוֹבֶן, במנזר קטן של נזירים מטרוּאָה.76 את אב המנזר הכרתי כבר קודם לכן. הוא אהבני במאוד, שמח לבואי ודאג לכל צורכי. יום אחד בא לעיר אב המנזר שלי כדי לשאת ולתת עם הרוזן בעניין מסוים. כשנודע לי הדבר, באתי יחד עם אב המנזר שבו שהיתי אל הרוזן, וביקשתיו להשתדל למעני אצל אב מנזר סן־דני ולבקשו שימחל לי ויתיר לי לחיות כנזיר היכן שיימצא לי מקום הולם. אב מנזר סן־דני ובני לווייתו התייעצו בדבר על מנת להודיע את החלטתם לרוזן בטרם יעזבו את העיר. משנמלכו בדבר נראה להם שרצוני לעבור למנזר אחר מעטה עליהם קלון. הם התגאו בכך שמשהייתי לנזיר הצטרפתי אליהם, כאילו בזתי לכל המנזרים האחרים, ואמרו שאם אנטשם עתה יהיה הדבר לחרפה למנזרם. על כן סירבו לחלוטין להאזין לרוזן ולי, ואיימו עלי שאם לא אמהר לחזור אליהם יטילו חרם הן עלי והן על אב המנזר שאליו נמלטתי. שנינו כאחד נחרדנו מאוד. אב מנזר סן־דני עזב את העיר כשהוא דבק בעיקשותו, וכעבור ימים ספורים מת.
לאחר שנתמנה לו יורש,77 הלכתי אליו יחד עם ההגמון של מוֹ78 לבקשו שיתיר לי עשות את אשר ביקשתי מקודמו. תחילה סירב, אולם בעזרת כמה מידידי פניתי אל המלך ומועצתו וכך השגתי את מבוקשי. אֶטיאן, סֵנֵשאל המלך,79 זימן את אב המנזר ופמלייתו ושאלם מדוע חפצים הם להחזיק בי בניגוד לרצוני, דבר העשוי לגרום לשערורייה ושאין בו תועלת, שהרי אורח חיי בשום פנים אינו יכול להתיישב עם זה שלהם. האמנתי שאשיג בקלות את הסכמת המלך ומועצתו, משום שדעתם הייתה שככל שהיה מנזר נאמן פחות לתקנון הנזירי, כן היה נתון יותר למרותו של המלך והביא לו יותר רווח ארצי. וכן היה. אולם על מנת שלא יאבד מנזר סן־דני את תהילת שמי, הסכימו שאחיה בבדידות כל עוד לא אהיה כפוף לאב מנזר אחר. הדבר הוסכם ואושר על ידי שני הצדדים, בנוכחות המלך ומועצתו.
כך פרשתי למקום מבודד שהכרתיו כבר בעבר במחוז טרוּאה. בהסכמת הגמון המקום80 ניתנה לי חלקת אדמה ובניתי שם מקָנים ומסכך בית תפילה לשילוש הקדוש. מצאתי לי שם מסתור יחד עם איש כנסייה אחד ויכולתי בלב שלם לקרוא לאלוהים: ״הנה ארחיק נְדֹד, אָלִין במדבר...״81 כאשר נודע הדבר לתלמידי נטשו ערים ועיירות ונקהלו ובאו לחיות בשממה בבקתות צנועות במקום בבתים מרווחים, ומאכלם פת קיבר ועשבי שדה במקום מעדנים. תחת מיטות רכות, הציעו להם מצע מזרדים ומקש, ושולחן בנו מרגבי אדמה. אכן מאמין היית שחיקו את הפילוסופים הקדמונים, על אודותם כותב הירונימוס בחלק השני של חיבורו ״נגד יוֹביניאנוּס״ במילים אלה:
חמשת החושים כמוהם כחלונות דרכם חודר החטא לנשמה. מצודת ובירת הרוח לא תוכל להיכבש אלא אם יפרוץ צבא האויב את שעריה... אם הנך נהנה מהקרקס, מתחרויות האתלטים, מהופעת השחקנים, מיפי הנשים, מזוהר האבנים היקרות ומלבושי הפאר ועוד כגון אלה, נלכדת חירות הנשמה בחלון העין ומתקיימים דברי הנביא ״...עלה מָוֶת בְּחלונֵנו...״82 ומשחזרו התאוות דרך השערים אל מבצר הרוח, היכן תהיה החירות? היכן יהיה כוחה? היכן תהיה המחשבה על אודות האלוהים? ובעיקר, כשחוש המגע מצייר לעצמו את תשוקות העבר וזיכרון החטאים כופה על הנשמה ליטול חלק בהם וכאילו לממש את אשר אינה מבצעת עוד. מסיבות אלה נטשו פילוסופים רבים את קהל הערים ואת גני הפרברים, בהם כרי דשא, עלוות עצים, ציוץ ציפורים, השתקפות במימי המעיין, שכשוך הפלג ושאר פיתויים לעין ולאוזן, פן מחמת המותרות והשפע ירְפֹּס כוח הנשמה ותומתה תגווע. אין טעם להתבונן באשר עשוי לפתותך ביום מן הימים, ולחשוף עצמך לאשר קשה יהיה לך לוותר עליו. הפיתגורֵאים התרחקו מן ההמון ונהגו לגור בבדידות במקומות עזובים. אף אפלטון שהיה איש עשיר (ואשר דיוגנס רמס את יצועו ברגליים מרופשות),83 כדי שיוכל להיפנות לפילוסופיה, בחר ב״אקדמיה״ שנמצאה הרחק מן העיר, במקום שהיה לא רק נטוש כי אם גם מחליא, כדי שהדאגה המתמדת לבריאותם תרסן את תשוקת היצר של תלמידיו, ולא יתענגו עוד על מאומה פרט ללימודיהם.84
מספרים שגם בני הנביאים שהלכו בעקבות אלישע דבקו בחיים אלה. על אודותם כתב הירונימוס במכתבו לנזיר רוּסְטִיקוּס, כמו היו הנזירים בני אותה תקופה:
בני הנביאים שבברית הישנה, אשר אותם אנו מכנים בשם ״נזירים״, בנו לעצמם בקתות על גדות הירדן, נטשו את המון הערים ומאכלם שעורים ועשב השדה.85
כמוהם, בנו לעצמם אף תלמידי בקתות על שפת נהר הארדסון, ונראו כנזירים מתבודדים יותר מאשר כתלמידים.
ככל שנהרו אלי יותר תלמידים וככל שקשו חייהם בהיותי מורם, כך סברו יריבי שהדבר מגדיל את תהילתי, ואילו עליהם — מעטה חרפה. הם פעלו נגדי ככל שהיה לאל ידם, ולא יכלו לשאת ששרוי אני בטוב. כפי שכתב הירונימוס:
רחקתי מן הערים, מענייני הציבור, מהתדיינויות משפטיות ומההמון, אף על פי כן, כדברי קווינטיליאנוס, ״מצאתני הקנאה במקום מחבואי״.86
בינם לבין עצמם קוננו יריבי בחשאי באומרם: ״...'הנה כל העולם נמשך אחריו'.87 ביקשנו למחות את שמו, ותחת זאת הגדלנוהו. תלמידיו, שיש להם כל צורכם בהישג יד בערים, בזים לתענוגות העיר, נוהרים אל מחסור השממה ומרצונם החופשי חיים חיי מסכנות״.
הייתה זו עניותי הקשה מנשוא שהביאתני לשוב וללמד, ״כי לעדור לא אוכל ולחזר על הפתחים אני בוש״.88 פניתי אל האמנות אשר ידעתי, אמנות הלשון, במקום לעבודת הכפיים. תלמידי דאגו לכל מחסורי: למזון וללבוש, לעיבוד האדמה ולהוצאות הבנייה, למען לא אוטרד מתלמודי בדאגה למשק הבית. מאחר שבית התפילה שהקמתי צר היה מלהכיל אפילו חלק מתלמידי, נאלצו להרחיבו ושיפרוהו בבנייה באבן ובעץ. בית התפילה נוסד בשם השילוש הקדוש והוקדש לו. אך מאחר שהגעתי שמה כפליט מיואש וזכיתי שם בחסד האל לנחמת מה, קראתי לו בשם ״פָּרַקליטוּס״ (״המנחם״),89 לזכר מתת זו. כשנודע הדבר, תמהו רבים תמיהה גדולה והיו אף לא מעטים שגינוני באומרם שהנוהג העתיק אוסר להקדיש כנסייה לרוח הקודש לבדו, או לאל האב לבדו, כי אם רק לאל הבן לבדו, או לשילוש כולו. ללא ספק הייתה זו טעותם שהביאה אותם לגנותני, מאחר שהאמינו שאין כל הבדל בין הפרקליטוס לבין רוח הקודש. אך כשם שניתן לכנות את השילוש כולו, וכן את כל אחד ממרכיביו, בשם ״אלוהים״ ובשם ה״מושיע״, כך ניתן גם לכנותם בשם ״פרקליטוס״, כדברי השליח: ״ברוך האלוהים ואבי אדוננו ישוע המשיח אב הרחמים ואלוהי כל נחמה״,90 וכדברי ״האמת״: ״והוא ייתן לכם פרקליט אחר״.91 אם הכנסייה כולה מוקדשת לאב, לבן ולרוח הקודש כאחד, מה מונע שבית האלוהים ייוּחס לאב לבדו, או לרוח הקודש לבדו, כמו לבן לבדו? מיהו זה אשר יעז למחות מהכותרת שבשער הבית את שמו של בעל הבית? הבן הקריב עצמו קורבן לאב, ועל כן בטקס המיסה מופנות התפילות אל האב ולחם הקודש מוקרב לו. מדוע, אפוא, לא נראה לנו שהמזבח שייך במיוחד לזה אשר אליו מופנות התפילות ולו מועלה הקורבן? האם יהיה נכון יותר לומר שהמזבח שייך לזה המוקרב קורבן מאשר לזה אשר לו מקריבים? היצהיר מישהו שנכון יותר יהיה שהמזבח ייקרא על שם הצלב הקדוש, או קבר אדוננו, או על שם מיכאל המבורך, או פטרוס, או קדוש אחר אשר אינו מועלה לקורבן ואין מקריבים לו ואין מפנים תפילות אליו? הן אף בקרב עובדי האלילים היו המזבחות והמקדשים שייכים רק לאלה להם הקריבו קורבן ואותם עבדו. אולי יטען אי־מי שאל לנו להקדיש כנסייה או מזבח לאלוהים האב משום שאין כל מעשה שלו שלכבודו קיים חג מיוחד. אך טיעון זה גורע מכבוד השילוש, לא מכבוד רוח הקודש. שהרי לרוח הקודש מאז התגלותו,92 היה לו חגו שלו, חג השבועות, כשם שלאל הבן היה חגו שלו מאז היוולדו, חג המולד. כשם שהאל הבן נשלח לעולם, כך נשלח רוח הקודש אל השליחים ועל כן יכול היה לתבוע לו את חגו שלו.
אם נפנה תשומת לבנו לסמכות השליחים ולפעולת רוח הקודש עצמו, נראה שראוי להקדיש היכל לרוח הקודש יותר מאשר לשאר מרכיבי השילוש. השליח אינו מייחס מקדש מיוחד לשני האחרים, כי אם לרוח הקודש לבדו. באיגרתו הראשונה אל הקורינתיים אין הוא מזכיר מקדש לאב או מקדש לבן, כפי שהוא מזכיר מקדש לרוח הקודש: ״אבל הדבק באדון רוח אחד הוא עמו״. ועוד: ״או הלא ידעתם כי גופכם הוא היכל רוח הקודש השוכן בקרבכם אשר היה לכם מאת האלוהים ולא שלכם אתֶם״.93 מי אינו יודע שמתת הסאקראמנטים הקדושים הניתנים בכנסייה מיוחסת בראש ובראשונה לפעולת החסד האלוהי שפירושה רוח הקודש? בטבילה אנו נולדים מחדש במים וברוח הקודש וכך הופכים מקדש מעט לאל. כדי להשלים מקדש זה מועברת אלינו בשבע פנים מתת חסד רוח הקודש שבה מעוטר מקדש האל. מה פליאה, אפוא, אם נקדיש היכל חומרי לרוח הקודש אשר לו במיוחד הקדיש השליח מקדש רוחני? למי ממרכיבי השילוש ראוי יותר להקדיש כנסייה אם לא לזה אשר לכוחו במיוחד מיוחס חסד הסאקראמנטים של הכנסייה? כשקראתי לראשונה לבית התפילה שלי בשם ״פרקליטוס״ לא התכוונתי להצהיר על הקדשתו למרכיב אחד של השילוש בלבד. עשיתי זאת, כפי שכבר אמרתי, לזכר הנחמה לה זכיתי. אך אף אם הייתי עושה זאת בכוונה תחילה (כפי שמאמינים אחרים) לא היה הדבר בניגוד להיגיון, גם אם אין זה מנהג מקובל.
(על רדיפתו על ידי הרוצים להיות שליחים חדשים)94
בעוד גופי נחבא באותו מקום, נפוצה תהילתי בעולם כולו. היא הדהדה כמו אותה דמות פיוטית, ״הד״,95 אשר קולות רבים לה, אך אין בה כל ממשות. יריבי משכבר שלא יכלו לעשות עוד מאומה בעצמם הסיתו נגדי שליחים חדשים אשר העולם נתן בהם אמונו. האחד מהם התפאר בכך שהחיה את אורח חייהם של הקנוניקים הרגולריים,96 והשני — את זה של הנזירים. הם עברו את הארץ לאורכה ולרוחבה ונשאו דברים נגדי בדרשותיהם בעזות מצח, עד כי הייתי לבוז בעיני רבי הכנסייה וגדולי הארץ כאחד. הם כה השמיצו את אמונתי ואורח חיי, עד כי הרחיקו מעלי גם את הטובים שבידידי. אף אלה מביניהם שעוד רחשו לי אהבה, נפחדו והסתירו זאת. האלוהים עדי שכל אימת ששמעתי על אסיפה כנסייתית כלשהי האמנתי שהתכנסה על מנת להאבידני. אחוז חלחלה וכמצפה למכת ברק חיכיתי שיגררוני לוועידת כנסייה, קבל עם ועדה, דוגמת מין או כופר בעיקר. אם אעז להשוות פרעוש ללביא, או נמלה לפיל, אומר שאויבי רדפוני באותה חמה שפוכה בה רדפו המינים את אתנאסיוס הקדוש. האלוהים יודע שלא אחת שקעתי בייאוש אשר כזה, עד כי הייתי מוכן לעזוב את ארצות הנוצרים וללכת אל עובדי האלילים.97 ושם, תמורת מס כלשהו, לחיות בשלווה כנוצרי בקרב אויבי המשיח. האמנתי שיקבלוני ברצון, שכן בשל ההאשמות שבהן הואשמתי לא יחשדו בי שהנני נוצרי ויאמינו שיוכלו בקלות להטותני לאמונתם.
(הוא נבחר לאב מנזר והשיקולים לקבלת הבחירה)
בהיותי נתון ללא הרף לדאגות אלה, עד כי כמפלט אחרון עלתה בי המחשבה להימלט אל המשיח בקרב אויבי המשיח, נקרתה לי הזדמנות שבאמצעותה, כך האמנתי, אטה מעלי קמעה את המזימות נגדי. אך נפלתי בידי נוצרים ונזירים שהיו פראים וגרועים פי כמה מעובדי האלילים. היה בברטאן, בדיאוקסיה של וַאן,98 מנזר על שם גִילְדָס הקדוש מרוּאִיס.99 כשמת אב המנזר, נבחרתי פה אחד על ידי הנזירים להיות להם לאב, ובהסכמת אדון הארץ נקראתי לבוא שמה.100 אב מנזר סן־דני ואחַי הנזירים נתנו בקלות הסכמתם לכך. כך גליתי מערבה מקנאת הצרפתים, כשם שהירונימוס הקדוש גלה מזרחה מאיבת הרומאים.101 האלוהים יודע שהסכמתי לכך, כפי שכבר אמרתי, רק כדי להימלט מהרדיפות החוזרות והנשנות להן הייתי נתון. הארץ הייתה ברברית ואת שפתה לא ידעתי.102 הנזירים היו בלתי ניתנים לריסון וידועים לשמצה באורח חייהם המביש; ועם הארץ היה אכזרי וגס. כאדם המשליך עצמו אל התהום מאימת החרב התלויה מעל לראשו וברגע שבו נמלט ממוות אחד נתקל בשני, כך אני במנוסתי מסכנה אחת הבאתי על עצמי, ביודעין, סכנה אחרת. ושם בקצווי ארץ, במקום שממנו לא היה עוד להיכן להימלט, מול זעף גלי האוקיינוס, חזרתי תדיר בתפילותי על הפסוק: ״מקצה הארץ אליך אקרא בַּעֲטֹף לִבִּי״.103
אני סבור שלא נסתר עוד מאיש איזו חרדה הייתה בלבי מפני אלה שנטלתי על עצמי להנהיגם. חוסר המשמעת של הנזירים ייסרני, ויומם ולילה חשבתי על הסכנה לגופי ולנפשי. ידעתי שאם אנסה לכפות עליהם לקיים את אורח החיים הנזירי לוֹ התחייבו בנדרם, אשלם על כך בחיי, ואם אמָנע מעשות זאת אהיה נידון לאובדן עולם. בשל אי־הסדרים במנזר, השתלט עליו זה כבר עריץ אחד מקרב בעלי השררה שבמקום. הוא עשה שימוש בכל אדמות המנזר כבשלו וגבה מן הנזירים תשלומים כבדים יותר מאשר מיהודים המעלים מס. הנזירים דרשו ממני לספק את צורכיהם היום־יומיים, אולם לקהילה לא היו עוד כל נכסים משותפים (מהם יכולתי לתת להם) וכל נזיר קיים את עצמו, את פילגשו ובניו ובנותיו מכיסו הוא. הם ששו להטרידני בדרישותיהם, ואף גנבו ונשאו עמם כל מה שיכלו, בהניחם שאם לא אוכל לספק את צורכיהם איאלץ לחדול מלדרוש מהם לקיים את התקנון הנזירי, או לעזוב את המנזר. הארץ הייתה ברברית, ללא כל חוק וסדר, ומנהגי תושביה לא היו מנהגי. לא היה איש שאליו יכולתי לפנות לעזרה. מחוץ רדפוני אותו עריץ ועושי דברו ומבית ארבו לי הנזירים, עד כי נתקיים בי במלואו דבר השליח: ״...מחוץ מלחמות ומחדרים אימה״.104
חשבתי וקוננתי על חיי העלובים וחסרי התועלת, חיי סרק עבורי ועבור האחרים כאחד. עשיתי בעבר רבות למען אנשי הכנסייה,105 ועתה משעזבתים למען הנזירים לא ראיתי עוד כל פירות בעמלי. ומאחר שנכשלתי בכל אשר החילותי התאימו לי, יותר מאשר לכל אדם אחר, המילים: ״...האיש הזה החל לבנות ולא יכול לכַלּוֹת״.106 חשתי ייאוש עמוק כשנזכרתי ממה נמלטתי ולהיכן נפלתי. תלאותי הקודמות נראו בעיני עתה כאין וכאפס. לא אחת אמרתי לעצמי בגונחי שבצדק באו עלי ייסורי הנוכחיים שכן נטשתי את הפרקליטוס, הוא ״המנחם״. וכשביקשתי להתרחק מאיומים נקלעתי לסכנה בטוחה, ובמו ידי הבאתי על עצמי חורבן.
כאב לי מאוד שמאז עזבתי את בית התפילה שלי לא יכולתי להבטיח את הדרוש לעבודת הקודש בו, שכן בשל דלותו של המקום ניתן היה בקושי לכלכל בו אדם אחד. אך הפרקליטוס האמיתי ניחמני על צערי זה ודאג לבית התפילה אשר שלו היה. אירע שאב מנזרי, מנזר סן־דני, העביר לרשותו בדרך כלשהי את מנזר ארז'נטיי האמור,107 אשר בו הייתה אלואיז — אחותי במשיח עתה יותר מאשר אשתי — לנזירה, על כל נכסיו. הוא טען שאלה היו שייכים למנזרו בדין, מקדמת דנא. ומשהעביר את המנזר וקרקעותיו לרשותו, גירש בכוח את קהילת הנזירוֹת אשר בראשה עמדה בת לווייתי.108 משהתפזרו הגוֹלוֹת לכל עבר, הבנתי שהאלוהים חנני בהזדמנות לדאוג לבית התפילה שלי. חזרתי לשם,109 קראתי לאלואיז ולנזירוֹת שנותרו עמה לבוא ולהתיישב שם והענקתי להן את בית התפילה על כל קנייניו. בהתערבות הגמון המקום אושרה ההענקה על ידי האפיפיור אינוֹצַנטיוּס השני להן וליורשותיהן לצמיתות.110
בימים הראשונים היו עזובות לנפשן וסבלו מחסור. אך האלוהים, אשר אותו עבדו במסירות, הביא להן בחסדו עד מהרה נחמה. הוא היה להן פרקליטוס אמיתי כשהניע את לב העם לרחמים עליהן ולסיוע להן. אכן האל יודע שרכושן גדַל בשנה אחת, יותר משהיה גדֵל לוּ נשארתי אני שם, במאה שנים. שכן המין הנשי חלש יותר ועל כן עניותו אומללה יותר ומעוררת בקלות את רחמי הבריות. ומעלותיהן של הנשים נושאות יותר חן וחסד בעיני אלוהים ואדם. האל העניק חסד כה רב לאחותנו אלואיז, שהייתה ראש לנזירוֹת, עד כי הגמונים אהבוה כאהוֹב בת, אבות מנזר כאהוֹב אחות וההדיוטות כאהוֹב אם. והכול העריצו את חסידותה הדתית, את שיקול דעתה, את אורך רוחה וצניעותה. וככל שהמעיטה להיראות בציבור והסתגרה בתאה כדי להתמסר כליל להתבוננות קדושה ולתפילה, כך ביקשו אלה ביתר להט את נוכחותה ואת שיחתה הרוחנית והדרכתה.111
(ההאשמה בניאוף)
תושבי המקום החלו להאשימני בכך שלא סייעתי לקהילת הנזירות בעונייה ככל יכולתי וחובתי, ושעלי היה לפחות להטיף להן. החילותי אפוא לבקרן לעתים מזומנות על מנת לעזור להן בדרך כלשהי. וכך החלו להישמע רמיזות מכוערות שמקורן בקנאה. היו אלה רחמים כנים שהניעוני לעשות זאת. ואילו משמיצי, בשפלותם, האשימוני ללא בושה שעדיין דבק אני בתאוות הבשר וכי איני יכול לשאת את הניתוק מן האישה שהייתה בעבר אהובתי. תכופות שבתי והרהרתי בתלונתו של הירונימוס הקדוש על ידידים כוזבים בכותבו לאָסֶלָה:
אין בי כל דופי פרט למיני, ודופי זה מוטל בי רק כשיוצאת פאולה לדרכה לירושלים. ועוד: בטרם הכרתי את ביתה של פאולה הקדושה הִדהדוּ שבחי בכל העיר, וכמעט הכול חשבו שראוי אני למשרה הכנסייתית הרמה ביותר... אך ידוֹע אדע שבשם טוב ורע כאחד נגיע למלכות השמים.112
כשחשבתי על העוול שבהוצאת דיבה על אדם כה גדול, שאבתי מכך לא מעט נחמה באומרי: אם מצאו יריבי סיבה אשר כזו לחשוד בי, באילו השמצות ידכאוני! אך האלוהים ברחמיו שחררני מכל חשד בנוטלו ממני את היכולת לבצע מעשה זימה. כיצד, אפוא, נשאר החשד? מה היא עלילה חדשה זו? הן מצבי מסיר כל צל של חשד, עד כי גברים שביקשו לשמור על נשותיהם מכל משמר הפקידון בידי סריסים, ככתוב בכתבי הקודש על אודות אסתר ושאר נערותיו של המלך אחשוורוש.113 ועוד קוראים אנו על סריסה של המלכה קָנְדַּק, שהיה בעל סמכות וממונה על כל גנזיה, ושמלאך ציווה על השליח פיליפּוס להביאו בברית האמונה ולהטבילו.114 סריסים זכו מאז ומעולם לקרבה ולמעמד של סמכות אצל נשים צנועות וישרות, משום שהיו מעל לכל חשד. ובספר השישי של ״תולדות הכנסייה״115 מסופר שכשרצה אוֹריגֵנֶס, גדול הפילוסופים הנוצרים, להורות את התורה הקדושה לנשים, הרי על מנת להסיר כל חשד סירס עצמו במו ידיו. אך סבורני שהחסד האלוהי היטיב עמי יותר מאשר עמו. שכן אוריגנס נחשב כמי שפעל מתוך דחף וגונה בשל מעשהו ואילו בי הייתה יד אחרים על מנת לשחררני ולהכינני לעבודה דומה. אף סבלתי פחות, שכן הם באו עלי במפתיע ובמהירות בעודי שקוע בשנתי וכמעט שלא חשתי כאב. אך בעוד שסבלתי פחות בשל הפציעה, זה כבר הנני מתייסר בשל החרפה, ואני מתענה יותר בשל הפגיעה בשמי הטוב מאשר בשל הטלת המום האכזרית בגופי. ככתוב: ״נבחר שם מעושר רב״.116 וכפי שמזכיר אוגוסטינוס בדרשתו ״על חיי ומנהגי אנשי הכנסייה״:
זה הסומך על מצפונו ומזניח את שמו הטוב, אכזר הנו. וקודם לכן הוא אומר: ״...כי משגיחים אנחנו״, אומר השליח, ״על הטוב לא לפני האדון בלבד אלא גם לפני האדם״.117 לנו די במצפוננו. באשר לכם — בל ייטמא שמנו הטוב כי אם יתחזק בקרבכם... מצפון ושם טוב שניים הם; המצפון לך, והשם הטוב לרעך.118
איזו מרה היו יריבי זורקים בקנאתם בישו עצמו ובאיבריו, כלומר בנביאים, בשליחים ובאבות הקדושים האחרים לוּ חיו בזמנם, בראותם אותם בגברותם השלמה באים במגע קרוב וידידותי עם נשים. אוגוסטינוס הקדוש בספרו ״על עבודת הנזירים״ מראה שנשים היו בנות לוויה בלתי נפרדות של אדוננו ישו ושל השליחים ואף הלכו עמם כשיצאו להטיף:
על כן, הוא אומר, נשים מאמינות בעלות נכסים ארציים הלכו עמם ודאגו לכל מחסורם בחיים אלה. ואם מטיל מאן דהו ספק בכך שנשים קדושות ליוו אותם לכל מקום בו הטיפו יאזין לדבר הבשורה וידע שבעשותן כן הלכו בעקבות אדוננו עצמו... שהרי בבשורה נאמר: ״ויהי אחרי כן ויעבור מעיר אל עיר ומכפר אל כפר קורא ומבשר את מלכות האלוהים ושנים העשׂר אתו. ונשים אשר נרפאו מרוחות רעות ומֵחָלָיִים מריָם הנקראת מַגְדָלִית... ויוחנה אשת כּוּזָא סוכן הורדוס ושושנה ואחרות רבות אשר שֵׁרְתֻהוּ מנכסיהן״.119
וליאו ה־IX באיגרתו נגד פרמניאנוס ממנזר סטודיוס כותב:120
אנו מצהירים שאסור להגמון, כוהן או דיאקון לשַלח את אשתו למען הדת; עליו לדאוג לה, שארה וכסותה לא יגרע אך לא ישכב עמה. כך כפי שכותב פאולוס הקדוש נהגו השליחים: ״האין רשות בידנו להוליך עמנו אחות לאישה כשליחים האחרים וכַאֲחֵי האדון וכמו כֵיפָא?״121 שים לב, אוויל, אין הוא אומר: האין רשות בידינו לחבק אישה לאחות, כי אם להוליך עמנו, וזאת למען תתפרנסנה מדמי הטפתם, ולא למען קשר הבשר.
אותו פרושי שאמר בלבו על אודות האדון: ״אילו היה נביא כי עתה ידוֹע ידע מי היא זאת ואיזו היא הנוגעת בו, כי אישה חטאה היא״,122 יכול היה על פי שיפוט אנושי להאשים את אדוננו ביתר קלות משיכולים אויבי להאשים אותי. שהרי מי שהיה רואה את אדוננו מפקיד את אמו בידי איש צעיר,123 ואת הנביאים מתארחים אצל האלמנות ובאים בשיח עמן,124 לבטח מתעורר בו חשד. ומה היו אותם מלעיזים אומרים לוּ ראו את מַלְכוּס, הנזיר השבוי על אודותיו כתב הירונימוס הקדוש, חי בבקתה אחת עם אשתו? לבטח היו קובעים שהנו חוטא, בעוד שהירונימוס שראהו מילא פיו תהילתו:
היה שם זקן בשם מלכוס... יליד אותו מקום, ואישה זקנה שחיה עמו בבקתתו... שנים היו כה מסורים לדת וצמודים למפתן הכנסייה, שהיית מאמין שאלה זכריה ואלישבע מן הבשורה. רק יוחנן לא היה עמם.125
מדוע אין הם מגנים אף את האבות הקדושים אשר תכופות אנו קוראים על אודותיהם ורואים אותם מייסדים מנזרים לנשים ודואגים להן, דוגמת שבעת הדיאקונים שמונו לשמש ליד השולחנות ולדאוג לכל מחסורן של הנשים?126 המין החלש יותר זקוק לעזרתו של החזק יותר. על כן אומר השליח שהגבר הנו תמיד ראש לאישה.127 לפיכך תמה אני על הנוהג שהתבסס זה כבר במנזרים, על פיו ממונות נשים לאמהות מנזר כשם שגברים ממונים לאבות מנזר, והן מחויבות על פי נדרן לאותו תקנון עצמו, על אף שבתקנון דברים רבים שאישה, בין שהיא בעלת סמכות ובין שהיא נתונה למרות, בשום פנים אינה יכולה למלא. במקומות רבים אף נהפך הסדר הטבעי כליל ואמהות מנזר ונזירות שולטות בכוהנים אשר להם כפוף העם. וככל שרב יותר כוחן על הגברים כן יכולות הן ביתר קלות לפתותם לתשוקות בזויות ולהכביד עולן עליהם.128 על כך חשב מחבר הסאטירה בכותבו: ״אין דבר בלתי נסבל יותר מאישה עשירה״.129
לאחר שחשבתי בדבר ארוכות, החלטתי לעשות כל שביכולתי למען האחיות שבפרקליטוס ולדאוג להן. ועל מנת שתכבדנה אותי יותר, אף להימצא במחיצתן, וכך גם להשגיח עליהן. ומאחר שבני הנזירים רדפוני עתה ביתר שאת משרדפוני בעבר, שבתי ובאתי אל הפרקליטוס כאל מחסה מזעף הסערה ונמל מבטחים, למען תהיה לי רווחה. אצל הנזירים לא השגתי מאומה. קיוויתי שאצלן, לפחות, יישאו מאמצי פרי, ושככל שתהיינה זקוקות לי יותר בשל חולשתן יהיה הדבר לברכה לי. אך השטן מנע ממני למצוא מקום בו אוכל לשקוט, או אף לחיות. הייתי כפליט נע ונד, וקללת קַיִן עלי בכל אשר אפנה. מעונה, כפי שאמרתי כבר, על ידי ״מִחוץ מלחמות ומחדרים אימה״,130 או נכון יותר על ידי מלחמות ואימה מחוץ ומחדרים כאחד. רדיפותיהם של בני בחמתם מסוכנות ואכזריות מאלה של יריבי. מחוץ למנזר אורבת לי סכנה מאויבי, ובמנזר עלי להתגונן ללא הרף מפני מזימותיהם האלימות והערמומיות של בני, כלומר של הנזירים שהופקדו בידי להיות להם ראש מנזר ואב. כמה פעמים ניסו להרעילני, כפי שקרה אף לבנדיקטוס הקדוש!131 ואותה סיבה שהביאה את בנדיקטוס הקדוש לנטוש את בניו בני הבליעל עודדה אותי ללכת בעקבותיו לבל אנסה את האל במקום לאהוב אותו, בהפקירי עצמי לסכנה גלויה, ולבל אביא על עצמי כליה במו ידי. נשמרתי כל שיכולתי מפני מזימותיהם היום־יומיות במאכל ובמשקה. הם ניסו להאבידני אף בקורבן המזבח עצמו בתִתם רעל בגביע הסאקראמנט.132 וכשבאתי יום אחד לננט כדי לבקר את הרוזן שהיה חולה והתארחתי אצל אחד מאחי על פי הבשר, זממו להרעילני באמצעות אחד ממשרתי בהאמינם שאעמוד שם פחות על המשמר. עצת האלוהים הייתה שלא אגע במזון, אך אחד האחים ממנזרי שנלווה אלי טעם ממנו ונפל ומת. המשרת שהעז לעשות זאת נמלט על נפשו בשל ייסורי האשמה ומפחד העונש כאחד.
משעה שנודעה עוולתם ברבים, רחקתי מפני מזימותיהם בגלוי ככל שיכולתי. עזבתי את המנזר ושהיתי עם כמה מהאחים בתאים שמחוצה לו. וכאשר חשבו הנזירים שעומד אני לצאת לדרך כלשהי הציבו בדרכים ובמשעולים ליסטים ששיחדום בכסף כדי להורגני. ובעוד אני מתייסר בסכנות אלה, אירע יום אחד שיד האלוהים ניחתה בי בחוזקה: נפלתי מסוסי ושברתי עצם בצווארי. שבר זה גרם לי כאבים והחלישני יותר מפצעי הקודם. ניסיתי לדכא את מרידתם הפראית על ידי הטלת חרם, ואת אלה מביניהם שמפניהם התייראתי במיוחד חייבתי להבטיח לי באלה ובשבועה שיעזבו את המנזר ולא יתעמרו בי עוד. אך הם הפֵרו בגלוי ובעזות מצח את הבטחתם ואת שבועותיהם עד שאולצו בסופו של דבר על ידי לגאט133 האפיפיור אינוצנטיוס, שנשלח למטרה זו, לשוב ולהישבע שבועה זו ועוד שבועות אחרות בנוכחות הרוזן וההגמונים.
ועדיין לא שקטו. לאחר שגירשתי את אותם נזירים שהזכרתי, חזרתי למנזר והפקדתי עצמי בידי אותם אחים שבהם חשדתי פחות, אך הם נמצאו כוזבים עוד יותר. לא ברעל כי אם בחרב באו עלי, ורק בעזרת אחד משועי הארץ הצלחתי להימלט מידיהם. עודני נתון בסכנה, ומדי יום ביומו כאילו תלויה חרב מעל לראשי. בזמן הארוחות בקושי אני נושם. הריני כאותו אדם שאנו קוראים על אודותיו שהאמין שעוצמתו ואוצרותיו של הטיראן דיוניסוס הם האושר, עד שראה את החרב התלויה בחוט מעל לראשו ולמד לדעת מה הוא האושר שבעוצמה ארצית.134 ואני, נזיר אביון, שהועליתי להיות אב מנזר, חווה זאת ללא הרף. משהייתי לעשיר יותר, אומללתי יותר, למען אשמש דוגמה לכל אלה שמרצונם בחרו באותה דרך, כדי שירסנו את שאפתנותם.
זהו אחי האהוב בישו, ידידי הקרוב ובן לווייתי משכבר הימים, סיפור אסונותי אשר תחתם מתענה אני כמעט מערש ילדותי. העליתי אותו על הכתב בחושבי על ייסוריך ואסונותיך למען, כפי שציינתי בפתיחת מכתבי, תשוום לאסונותי שלי, ואזי ייראו בעיניך מזעריים בלבד, אם לא אין ואפס. וככל שתחשבם לפחותים, כן ייקל עליך לשאתם באורך רוח. תמיד תוכל למצוא נחמה בדברי אדוננו לרעיו על אודות רעי השטן: ״...אם רדפו אותי גם אתכם ירדפו... אם העולם אוהב את אשר לוֹ...״135
והשליח אומר: ״וכל החפצים בחסידות ולחיות במשיח ישוע המה ירדפו״.136 ובמקום אחר: ״...אם מבקש אנוכי למצוא חן בעיני בני אדם הן במוצאי חן בעיני בני אדם לא אהיה עוד עבד המשיח״.137 ומשורר ספר תהלים: ״המבקשים לשאת חן בעיני בני אדם יבולעו כי אלוהים מאסם.״138 והירונימוס הקדוש, אשר רואה אני עצמי כיורשו בסבל ובדיבה, בכוונו דעתו לפסוקים אלה במכתבו לנפוטיאנוס, כותב:
״אם אבקש עוד לשאת חן בעיני בני אדם לא אהיה עבד המשיח״, אומר השליח. הוא חדל לשאת חן בעיני אנשים והיה לעבד המשיח.
ובמכתב לאֶסלה על אודות ידידי כזב:
מודה אני לאלוהי שנמצאתי ראוי לשנאת העולם.
ולהֶליוֹדוֹרוּס הנזיר:
טועה אתה אח, טועה אתה אם הנך מאמין שאי פעם לא יסבלו הנוצרים רדיפות. ״...יריבכם השטן מתהלך כאריה שואג ומבקש את אשר יְבַלֵע״139 ואתה חושב על שלום? ״הוא ישב במארב עם עשירים״.140
וכך נתחזק על ידי הוכחות ודוגמאות אלה ונישא את ייסורינו ביתר אורך רוח ככל שיהיו בלתי צודקים יותר. בל נפקפק בכך שאם אין הם מקנים לנו זכות, הם לפחות מטהרים אותנו. ומאחר שהכול נעשה ברצון האלוהים יתנחם כל מאמין במסותיו שהאל אינו מתיר שייעשה דבר שלא על פי תוכניתו, וכל אשר ראשיתו הִנה עוול מביא האל לטובה בסופו. ועל כן נאמר לו על הכול: ״ייעשה כרצונך״.141 חשוב על הנחמה לאוהבי האל שבדברי השליח: ״והנֵה ידענו כי אוהבי אלוהים הקרואים בעצת הכֹּל יעזוב לטוב להם״.142 לכך התכוון החכם מכל האדם בדבריו בספר משלי: ״לא יאונה לצדיק כל אָוֶן״.143 בדבריו אלה הוא מוכיח בבירור שזה אשר זועם על עוול כלשהו שנעשה לו, סוטה מדרך הישר, שהרי אין ספק שהעוול נעשה ברצון ההשגחה האלוהית. הוא משתעבד לרצונו הוא במקום לרצון האל; דוחה את מילות הפסוק ״ייעשה רצונך״ ומבכר את שאיפותיו הנסתרות הוא על פני רצון האל. היֵה שלום.
