1
בלוויה של אבי, אחרי שהכול נגמר, הדלקתי לזכרו מדורה גדולה מארגזי תפוחים ורהיטים שבורים וענפי עץ שנפלו. הלהבות היתמרו מעל פיסת האדמה הדלה שאני מכנָה גן המדורה, והתלקחו, גדולות מכדי להילחם בהן, על רקע אור אחר הצהריים המתפוגג. על המדשאה מתחתַי, בנֵי משפחתי התאמצו לנשום כאילו הם דגים מחוץ למים. הם לפתו את הפרצופים שלהם כמו בציור הצעקה של אדוארד מונק, כמו מסוממים. המתאבלים זרמו מחוץ לבית, מתייפחים בבגדי המעצבים שלהם, מוארים בלהבות כמו רוחות רפאים.
אבי החורג, לוֹאֶל בַּקסטֶר, סֵמל סקס מזדקן, כוכב טלוויזיה בעבר וכלומניק בהווה, עמד מתנודד, מטושטש וחלול מבט, כמו אדם שהקיץ משינה ממושכת ומצא את עצמו במקום הלא נכון. אמא שלי, האנָה, צנחה על הדשא הלח כמו סייחה שרק נולדה, מקושטת בכל תכשיטי כרטיס האשראי שלה, ופניה המרהיבים מתכווצים ומתכרכמים לאט. היא נאחזה בבגדים שלה, התייפחה בפראות, אבל לא טרחה לקום. נראה לי שהיא לא זכרה איך קמים — היא כרעה תחת נטל החובות הכבדים.
יכולתי לצלם אותם, לשמר את ייסוריהם בסרט לצפיות חוזרות, אבל לא צילמתי. עשיתי מה שתֵרסטוֹן, החבר הכי טוב והיחיד שלי, תמיד אמר לי. התענגתי על הרגע, כי הרגע היה מספק מעל ומעֵבר. עמדתי מאחור וצפיתי בהם סובלים, מזינים את האש באגרופים מלאי ניירות.
תהיתי אם הם ידברו איתי שוב אי פעם. תמיד קיוויתי שהאנה ולואל יפסיקו לדבר.
הם לא התנהגו כך כשאבי היה בכבשן. לא הצטערו לראות אותו הולך מאיתנו. לפני האש נערך עבורו טקס במשרפת המתים. אֶרנֶסט טוֹבּי ג׳וֹנס, אחד המתים הממתינים בתור להישרף. לואל הסתובב בחדר בחליפה צמודה, והאנה הִרכיבה משקפי שמש שחורים וגדולים כדי להסתיר את היעדרן של הדמעות. היא נעלה נעלי עקב שחורות מבריקות עם סוליות אדומות, בצבע השפתון שלה. אביזרי אופנה דרמטיים היו התשובה של אמי לאירועים גדולים, תחליף לרגשות של ממש.
לא יכולתי לשאת את המחשבה שארנסט שוכב בקופסה עם מכסה סגור, באפלה, כל כך בודד ואיננו. זה לא נראה לי הגיוני. לא הסתגלתי. אבל כמו מים שמכבים גפרור בוער, שאר העולם עיכל את עובדת היעדרו, והמשיך הלאה. רכב המתים שלו התקדם בתנועה היומיומית. נהגים מאחור בחנו את סבלנותם במסעו האִטי והמפואר אל הקבר. רק זקן אחד, שהלך עם מקל, עצר כשהארון תמרן בכיכר תנועה, הביט לתוך עינַי והרכין את ראשו אל המת בנימוס. בִּפנים, הקהל הדליל של ארנסט התפזר בין שורות הספסלים וניסה למלא את החדר. אלוהים יודע מי היו מרבית האנשים האלו. הם לבשו את הבגדים הכי משעממים שלהם והתאימו את קולותיהם לתדר של עצב ואובדן. ישבתי לבד. לא רציתי כל קשר אליהם. השטיחים הצבעוניים בכנסייה נראו כמו העתקים של השטיחים מהסרט הניצוץ, או מקזינו ישן בלאס וגאס. רציתי לפגוש את האחראי ולברר אם הוא התבדח, או אולי הוא עיוור צבעים, או סתם מעריץ של סרטי סטֶנלי קוּבּריק. רציתי לתאר אותם לתרסטון כי הוא היה מבין, כי ביום הזה מכל הימים הנוכחות שלו היתה עוזרת לי. ואז הבנתי שהשטיחים נבחרו בקפידה כי הם הסיחו את דעתי מהפיל שבחדר, הגדם הטרי של החָסר, היעדרו של אבי, חסרונו של ארנסט, שלא יחזור לעולם.
לא היה לי אותו מספיק זמן. זאת האמת. וכשכבר מצאתי אותו לא הייתי מוכנה לשחרר.
״אתה רוצה שנשמיע שיר?״ שאלתי אותו, שבוע קודם לכן. ״כשהווילונות ייסגרו, כשהארון שלך ייכנס. אתה רוצה נעימה כלשהי או משהו?״
הוא חשב על זה במשך רגע מעורפל במורפיום.
״הרוֹלד מֶלווין והבּלוּ נוֹטס,״ אמר, וקולו נשמע כמו חצץ בפיו, כמו עכברים מכרסמים בעליית גג רחוקה. לקח למילים יובלות לצאת אל האוויר. ״אם עדיין אינך מכירה אותי.״
״בחיים, בחיים, בחיים לא תכירי,״ שרתי איפשהו בין צחוק לדמעות.
תרסטון ערך פעם לוויה מזויפת. הוא שׂכר רֶכב מתים, ודוֹד שלו מֵק נהג בו. ישבתי מלפנים, והארון מאחורַי ריחף כמו משהו חי ועגמומי אפילו שהיה ריק, וכל הזמן חשבתי שיש עוד מישהו ברכב. תרסטון הלך לפנינו ברחוב, בקצב האִטי שלו, במקטורן ארוך ובמגבעת שחורה גבוהה, ופניו כמו רעם רטוב, מכוסים בדמעות. היה יום ראשון טיפוסי בפרברים, בדרך לוֹנג ביץ׳, רוֹסמוּר. אנשים שטפו את המכוניות וניקו את החצרות, וחבורת ילדים רכבה על אופניים במעגלים סביב חתול דרוס. דוד מק המשיך לנהוג, לאט ככל האפשר, בעקבות תרסטון, עם חיוך גדול על הפנים. הוא לא ידע מה עומד לקרות בהמשך, וזה מצא חן בעיניו.
״אני סומך על הילד הזה,״ אמר, ״כי הוא גאון.״
לא חלקתי עליו.
הילדים עצרו את האופניים, אנשים הפסיקו לכסח ולגרף את הדשא ועוד אנשים יצאו מהבתים, וכולם הסתכלו על הלוויה הזאת שלא היתה שלהם. אפשר היה לראות שהם תוהים של מי הלוויה ומה לכל הרוחות היא עושה ברחוב שלהם, בסוף השבוע שלהם. ואחרי שזכינו לתשומת הלב של כולם, תרסטון הכניס יד לכיס המקטורן שלו בדיוק כשפתחתי את חלונות המכונית והגברתי את הסטריאו עם השיר זה רק מתחיל של ג׳ימי קסטוֹר. בזרימה רגעית אחת, כשהמוזיקה מתעצמת, הוציא תרסטון ארבע פצצות צבע ביתיות והטיח אותן במסלול לפניו. הוא הלך ואנחנו נסענו בעקבותיו, ייצוגיים ומכובדים, דרך עננת צבע סמיכה שגדלה והתרוממה ושקעה על עורו מוכתם הדמעות ובגדיו השחורים והמכונית הרצינית שלנו. כשיצאנו מעננת הצבע והשיר המשיך להתנגן, תרסטון התחיל לרקוד. הוא לא סתם הניע את כפות הרגליים או הזיז אצבעות, לא משהו קטן. כל גופו שקע והחליק וזרם כמו מים בתוך המוזיקה, הצלילים העיפו אותו באוויר ואחר כך הצניחו אותו נמוך על הכביש עד שהחיוך על פנַי כאב מציפייה, עד ששכחתי לנשום. אלוהים, הילד הזה יודע לזוז.
כולם חוץ מאיתנו קפאו במקום כאילו הטלנו עליהם כישוף, כאילו עצרנו את הזמן. אבל המשכנו לנוע. אנשים בהו בנו. זה כל מה שהם יכלו לעשות. זאת היתה לוויה שכל אחד היה רוצה לעצמו, לוויה שאתה רואה ושָנים אחר כך לא יודע להגיד אם היא התרחשה באמת או שחלמת חלום.
זה היה רגע, זה מה שזה היה. תרסטון חלם אותו ונתן אותו לאנשי רוסמור, בחינם. לא היה להם מושג מה הם מקבלים. הם לא ידעו כמה מזל יש להם.
מעפר באתָ ואל עפר תשוב.
כשגופו הריק של ארנסט הגיע ל־1,000 מעלות צלזיוס והצטמצם לקופסת נעליים מלאת חול לח ומוזר שהצטנן לפני האיסוף, הצטערתי שאין פרצי צליל וצבע חזקים, חגיגה, חלום חופשי. בִּמקום זה הכול היה שקט ורגיל ועצוּר. אולי נשמעה נעימה, ואנשים קמו לצאת במבט מושפל. נסענו בדממה בחזרה לביתו לכיבוד קל ושיחת חולין, לקוקטיילים עם ג׳ין וכריכים מקושטים זעירים בחצר. חבל שתרסטון לא היה שם לעזור לי. אני זוכרת שחשבתי ככה. זה היה יכול להיות עוצר נשימה ומרהיב.
לא טעיתי.
בסוף זאת היתה האש הטובה ביותר והאחרונה שלי. יצאתי לגינה לבדי. החום חמק מהשמש והאור הסתלק. נָשמתי עמוק. הדלקתי גפרור, קירבתי אותו בשלווה לסמרטוטים ספוגים בדלק בשולי המדורה, וחיכיתי.
והצטערתי בכל לבי שארנסט לא כאן כדי לראות את זה.
