הרציחות ברחוב מורג
איזה שיר שרו הסירנות, ובאיזה שם נתכנה אכילס כשהסתתר בין הנשים, אלה אמנם שאלות קשות, אך לא כאלה שהן מעבר לכל פתרון.
סר תומס בראון
התכונות השכליות שמכנים אותן ״אנליטיות״, כשהן לעצמן, ניתנות אך מעט מאוד לניתוח. אנו יכולים להעריך אותן רק על פי תוצאותיהן. ידוע לנו עליהן, בין שאר הדברים, שלמי שמחזיק בהן במידה ניכרת - הן תמיד מקור להנאה מלאת חיים. כשם שאדם חזק שואב עונג מיכולתו הגופנית, ומהנה את עצמו בתרגילים שמזמנים פעולה לשריריו, כן עולץ המומחה באנליזה בפעילות הרוחנית המביאה לידי פענוח. הוא שואב עונג אפילו מהעיסוקים הפעוטים ביותר שמביאים את כישרונו לכלל פעולה. הוא מחבב תעלומות, חידות, כתבי־סתרים, ובפתרון כל אחד מהם הוא מציג דרגה כזאת של חריפות השכל, שלבעלי התפיסה הרגילה נראית על־טבעית.
התוצאות שלו, שהן פועל יוצא של השיטתיות בתמציתה, נראות, לאמתו של דבר, באינטואיציה ממש.
אין זאת אלא שכישרון הפענוח שואב משנה כוח, במידה רבה, מלימוד המתמטיקה, ובמיוחד מהענף הגבוה שלה, אשר לא בצדק - ורק בגלל פעולותיו הנסוגות לאחור — נקרא, כמו במלוא הידורו, חוכמת הניתוח. ואולם חישוב כשלעצמו איננו ניתוח. שחקן שחמט, למשל, עושה את האחד בלא שיתאמץ באחר. יוצא אפוא שמידת השפעתו של משחק השחמט על אופיו של השכל לוקה באי־הבנה גדולה. אינני כותב עתה מאמר, אלא רק מקדים לסיפור מוזר למדי מחשבות אקראיות במידה רבה; אשתמש אפוא בהזדמנות זו כדי לקבוע שמשחק הדמקה הצנוע מעמיד את הכוחות הגבוהים ביותר של האינטלקט החושב במבחן נחרץ ויעיל יותר מכל גנדרנותו המשוכללת של השחמט. באחרון, שבו לכלים יש מהלכים שונים ומשונים, בעלי ערכים שונים ומשתנים חליפות, המסובך נחשב בטעות (טעות שכיחה למדי) למעמיק. כאן נזקקים היזקקות רבה לתשומת לב. אם תרפה ולו לרגע, תיגרם שגיאה שבהיסח הדעת, והתוצאה תהיה היפגעות או תבוסה. המהלכים האפשריים אינם רק מרובים אלא גם מפותלים, ולכן הסיכויים לשגות שגיאה כזאת, שבהיסח הדעת, מוכפלים, ובתשעה מתוך עשרה מקרים, השחקן המרוכז יותר, לא החריף יותר, הוא המנצח. לעומת זאת במשחק הדמקה, שמהלכיו יחידים וכמעט שאין בהם גיוון, הסיכויים לשגיאה שמתרחשת בהיסח הדעת מתמעטים עד מאוד, וכשתשומת הלב כמעט שאין לה שימוש, כל יתרון שישיג אחד המְשחקים יושג באמצעות חריפות השכל. אם לנקוט ניסוח מופשט פחות - נדמיין משחק דמקה שהכלים בו הם ארבעה מלכים בלבד, ושכמובן, אין לצפות בו לטעות. ברור שהניצחון כאן יוכרע (אם שני המתמודדים שווים לחלוטין) רק באמצעות מהלך מחוכם, תוצאה של מאמץ גדול של האינטלקט. המתמודד, שנשללו ממנו התחבולות הרגילות, משליך את עצמו אל תוך רוחו של היריב, מזדהה עמה, ולא אחת מבחין, רק במבט, באמצעים היחידים (שלעתים הם אמנם פשוטים עד כדי גיחוך) שיאפשרו לו לשדל את יריבו לשגות או לזרזו לכלל שיקול מוטעה.
משחק הוויסט נודע מאז ומעולם בהשפעותיו על מה שמכונה כושר החישוב; ואנשים בעלי אינטלקט מן הדרגה הגבוהה ביותר ידועים כמי ששואבים ממנו הנאה שאין להסבירה כביכול, ואילו את השחמט הם פוטרים כמשחק שטותי וריקני. אין ספק שאין כמשחק הוויסט להעמיד בניסיון את כושר הניתוח. שחקן השחמט הטוב בעולם אינו אלא שחקן השחמט הטוב ביותר; אבל שליטה בוויסט מעידה על יכולת להצליח בכל אותן משימות חשובות, שבהן שכל מתמודד עם שכל. באומרי שליטה, כוונתי לדרגת שלמות הכוללת הבנה של כל המקורות שמהם אפשר להשיג יתרון לפי חוקי המשחק. הללו מרובים, ולא זו בלבד אלא שגם לובשים צורות רבות, ולעתים קרובות הם שרויים בחביוני מחשבה, החסומים בפני ההבנה הרגילה. להתבונן בתשומת לב פירושו לזכור בדייקנות; ובכך יצליח שחקן השחמט המרוכז גם בוויסט, כל עוד חוקיו של הויל (שהם עצמם מבוססים על המנגנון הפשוט של המשחק) יהיו מובנים כל צורכם לכול. מקובל אפוא לחשוב שדי בזיכרון טוב ובפעולה ״לפי הכללים״ כדי להגדיר משחק טוב. ואולם מיומנותו של בעל חוכמת הניתוח ניכרת בעניינים שהם מעבר לכלל לבדו. הוא מבצע בדממה אינספור פעולות של התבוננות והסקת מסקנות. כך, אולי, עושים גם חבריו; וההבדל בהיקף המידע המושג טמון פחות בתוקף המסקנה ויותר באיכות ההתבוננות. הידע הדרוש הוא במה להתבונן. השחקן שלנו איננו מגביל את עצמו כלל וכלל; והוא גם איננו דוחה הסקת מסקנות מדברים שהם מחוץ למשחק רק משום שהמשחק הוא המטרה. הוא בוחן את ארשת פניו של שותפו למשחק ומשווה אותה בקפידה לארשת פניהם של יריביו. הוא מביא בחשבון את דרך מיון הקלפים בכל ״יד״; ולעתים מזומנות סופר סדרה אחר סדרה וקלף קובע אחר קלף קובע על פי המבטים שנותנים בהם אלה המחזיקים בהם. ככל שהמשחק מתקדם הוא שם לב לכל שינוי בהבעת פנים ואוסף שפע של מחשבה מן ההבדלים בין ארשת של ביטחון, של הפתעה, של ניצחון או של כאב. לפי האופן שבו נלקחת לקיחה הוא שופט אם יש בכוחו של המשחק לקחת לקיחה נוספת מיד. הוא מבחין בתחבולה על פי האופן שבו מושלכים הקלפים על השולחן. מילה שנפלטה בטעות; קלף שנפל או התהפך, ושהסתרתו מלווה דאגה או אדישות; ספירת הלקיחות והסדר שלהן, מבוכה, היסוס, להיטות או פחד - כל אלה מספקים לכושר התפיסה האינטואיטיבי כביכול שלו עדויות למצב הדברים הממשי. לאחר שניים־שלושה סיבובים ראשונים, הוא יודע בבירור את תוכנה של כל ״יד״, ומאותו רגע ואילך הוא מניח את קלפיו בתכלית שאין מדויקת ממנה, ממש כאילו הפנו אליו שאר המשחקים את קלפיהם.
אסור לבלבל בין כישרון הניתוח לבין חריפות השכל סתם. כי בעוד שבעל כישרון הניתוח הוא בהכרח גם חריף שכל, האיש ששכלו חריף לעתים מזומנות איננו מסוגל לניתוח כלל ועיקר. כישרון הפרשנות, או ההרכבה, שבאמצעותו מתגלה בדרך כלל חריפות השכל, ואשר לו ייחסו הפתולוגים (בשוגג, לדעתי) איבר נפרד במוח בהניחם שמדובר בתכונה פרימיטיבית, נצפה לעתים קרובות כל כך באנשים שהאינטלקט שלהם גובל מבחינות אחרות בטמטום, שכל מי שכתבו על עניינים שבשכל העירו על כך. בין חריפות שכל לבין כישרון ניתוח שורר הבדל גדול הרבה יותר מההבדל בין שיגיון לדמיון, אם כי הוא מסוג דומה מאוד. תמצא, למשל, שחריפי השכל שוגים בדמיונות תמיד, בעוד בעלי הדמיון האמיתיים הם לעולם אנליטיים.
הסיפור שלהלן ייראה לקורא, במידה מסוימת, כפרשנות לטענות שהובאו לעיל.
כשגרתי בפאריס באביב ובחלק מן הקיץ של שנת --18, התוודעתי שם לאדון ושמו ס׳ אוגוסט דופאן. האדון הצעיר הזה היה בן למשפחה מצוינת, נעלה, לאמתו של דבר; אבל בשל מגוון שלם של אירועים אומללים בא לידי עוני כזה, שתשו כוחות נפשו, והוא חדל להתערב בעולם וגם לא טרח להשיב לעצמו את הונו. בחסדי נושיו נשאר בידו שריד קטן מירושת אביו, ומן ההכנסות שהניב הצליח, באמצעות ניהול קפדני של משק הבית, להשיג את צורכי החיים הבסיסיים בלי להטריח את עצמו במותרותיהם. אכן, ספרים היו דבר המותרות היחיד שלו, ובפאריס אפשר להשיגם בקלות.
