אפשר אחרת

הקדמה

 

התובנות בנוגע לחשיבה היוצרת של התלמוד המוצגות בספר זה התפתחו במשך שנים רבות של מחקר תוך כדי הוראה, פיתוח מודלים וכתיבת ספרי לימוד. אולם ההתחלה האמִתית, הסמויה, של הקשב לקסם של השיח התלמודי, היתה שנים רבות לפני כן, בהיותי כבן עשר. עשיתי אז את צעדַי הראשונים כתלמידו האהוב של סבא זישא, שפתח לי שערי לימוד, ניגון וחלום. סבא זישא ידע ללמוד גמרא בניגון, ללמוד עם הניגון ובתוכו. כשהיה מוציא את שני הכיסאות המתקפלים לחצר שבשכונת בית ישראל בירושלים, הניח את הגמרא על הכיסא האחד, כמין ״סטנדר״, והתיישב מולו על הכיסא האחר, מתנועע לו בניגון מזדמר. בפנים מפויסות, בבת צחוק קלה ובהאזנה עדינה לנהורא מעליא היה מפליג בים.

כל חיי אני מתאמץ לחזור ולשזור את הניגון, להקשיב לטביעת קולו של סבא המתנגנת במסתרים. זהו הניגון שבגללו חזר סבא מוכה מה״חדר״, משום שאמר למלמד שהניגון הוא מהות הגמרא ושהוא חשוב יותר מן המילים. זהו הניגון שחלחל לעולמם הסעור של בניו, ונפרם, ונשאג בעונג ובדמע, וכאור חוזר הסתנן לחדרי לבי, לב נכדו הבכור.

בטעם ובדעת פתח לי סבא את שערי התלמוד עם ״חזקת הבתים״, הפרק השלישי במסכת שאהב מכול — בבא בתרא. ועד היום יש בעינַי לסוגיות הראשונות של הפרק הזה איכויות של חלום ושל געגועים וחיבור לעולם טמיר ונעלם, שמעט ממנו מתגלה עם השקלא וטריא הנפרשׂ בסוגיה.

בצדה הפנימי של הכריכה כתב סבא למסכת שיר אהבים. רק שלוש מארבע שורותיו שמורות עמי, כיקר שבאוצרותַי:

בבא בתרא הנעימתי

[...]

מכל טוב בך מצאתי

קשה עלַי ממך פרדתי

האותיות פרחו, הניגון נפרם, וגם הספר נעלם, ואולי גנז את עצמו בגעגועים אל מקור הניגון. אחרי עשרות שנים אני עדיין כותב בדמע. וכשבני מלחין, ומנגן, ושר — אני שומע בבואת קול מעמקי הדורות, אוושה על מים שאין להם סוף, ואני שומע. כי לבּנו לב אחד. כי עוד נמשכת השלשלת. וכמו בסיפור החסידי הידוע, בן הדור האחרון כבר אינו יודע היאך מדליקין את הנר ומה הן המילים הנכונות שיש לומר, והוא יכול רק לספר את הסיפור. הניגון עבר דרכי, מרפרף על מיתרי פנימיות הלב. בספר ובסיפור ניסיתי למסור את הניגון הפנימי, את הבנת הלב שביסוד המחשבה המחדשת שִׂפתֵי ישנים וקושרת חידושים אל המבּוּע.

מעולמה של הישיבה עולים בזיכרוני לילות דמומים של שיוט בדפי התלמוד תוך מאבק בעייפות וביתושים ועמל איתנים לעמוד במכסת הדפים היומית שהטלתי על עצמי ואני כבן ט״ז שנים. מעבר לקיר רחשו בָּארון ספרֵי תלמוד ממורטים, פליטי אש, מיוגעים מהדרך, שולחים את זעקת הדל שאינה נשמעת לבחורים החוגגים את נעוריהם, מלמדים את ידיהם למלחמה בלי דעת עד כמה היא סמוכה ונראית, אחר כותלנו ממש. כותלי בית המדרש, שהחלו להתאושש מאימי השואה, שבו ופלטו בחשאי שברירים משירת המתמיד ״הו אמר רבא, הו הו אמר אביי״, ובת הקול עולה בניגון נערים, נכדי אביי ורבא שחזרו לבית מדרשנו.

מהתלמוד המתרונן של בית המדרש עברתי ללימוד אקדמי של התלמוד, חושף צפונות ומתחיל לגלות רמזים של שיטת חשיבה ושל יצירה. בתהליך קליל, שהתנהל כאילו מעצמו, נעשיתי מורה בבית ספר תיכון, ושם התגלה לי עומק המימרה התלמודית ״וּמתלמידַי יותר מכולם״. מדי שנה אני פוגש אחד או שניים מהם, בוגרים ומצליחים, החוזרים ומעלים זכר נעים של גרסא דינקותא, משא ומתן שבין דורות ובין עולמות והדהודו של ניגון.

בשנים שבהן לימדתי בבית הספר התיכון התחלתי להתחקות אחר דפוסי הכתיבה והחשיבה של התלמוד, ובהדרגה פיתחתי שיטה קלה ויעילה ללימודו ולהוראתו. תלמידַי עברו בהצלחה מבחני בגרות שכללו קטעים שלא נלמדו (״unseen״), לאחר לימוד שנתי של כמה שעות בלבד בשבוע. מבחנים אלו נחשבים אבני נגף גם לתלמידים שהשקיעו שנים רבות בלימוד התלמוד. כשהעמקתי בחקר שיטת החשיבה של התלמוד, התברר לי שהממד העיקרי בשיטה הוא החשיבה היוצרת והמחדשת, שבאותן שנים נעשתה נושא נחקר ומטופל. עם ידידי, ד״ר חנן רפפורט, שפרש מניהול מכון סאלד בירושלים, חיברתי מאמר קצר על אחד הממדים של החשיבה התלמודית ועל אפשרות השימוש בו בהכשרת מנהלים. זאת ההזדמנות להודות לידיד ותיק זה על סיועו בניסוח שיטתי ומוקפד של הרעיונות הראשונים ועל התמיכה והעידוד שהעניק לי מלוא חופניים. כמה משפטים מאותו מאמר משולבים בפרק הראשון, ורוח הדברים מצויה ברקע הספר ונשמעת בכמה משפטים בפרק האחרון.

בסוף שנות התשעים של המאה העשרים התוודעתי לתגליות ולפיתוחים בתחום החשיבה היוצרת המעשית, ובעיקר לעבודתם של גנריך אלטשולר (מייסד שיטת TRIZ — ראשי תיבות ברוסית: תאוריה של פתרון בעיות יצירתי) ושל תלמידיו, ולפיתוחים המאוחרים שנעשו בה בישראל ובמקומות אחרים בעולם. מיד צדה את עיני הקִרבה הרבה של מתודות החשיבה התלמודיות לעיקרי הרעיונות של TRIZ, כגון גילוי הסתירות ויישובן וכן הפעלת אנלוגיה חדשנית. הספרות הכתובה והעושר שהאינטרנט מזמן היו לי מקור של חדווה ושל לימוד וסייעו מאוד לעבודתי. תרמו לכך גם הקשרים שיצרתי עם חוקרי TRIZ בחברת Ideation International שבסאותפילד (ליד דטרויט, מישיגן), ובעיקר עם מייסד החברה ומנהלה ציון בראל. היו לנו שיחות מעמיקות והוא שיתף אותי בשיחות ועידה עם מומחים שונים, בהם זאב הד מחברת הממציאים IRI (Invent Resources, Inc.) שבבוסטון, מסצ'וסטס.

הערותיו המאירות של ידידי אוריאל סייעו לי להבהיר את מטרות הספר ואת מבנהו כפרישׂה מסודרת של אופני החשיבה היוצרת שהתפתחה בתלמוד.

הצבתי לי שלוש שאלות עיקריות:

1. מה הן מתודות החשיבה היוצרת (החדשנית) של התלמוד וכיצד הן פועלות?

2. אילו ״רווחים״ הפיקו חכמי התלמוד מהפעלת המתודות הללו?

3. האם אפשר להאיר את עבודתם של חכמי התלמוד בהצבעה על השימוש שנעשה במתודות כאלו בתקופות שונות של התפתחות התרבות האנושית?

אפיון דרכי החשיבה בתלמוד

בדרך כלל אין בתלמוד הצגה פורמלית של שיטות חשיבה ופירוש, ושיטות אלה מובלעות בתוך הפתרונות שניתנו לבעיות קונקרטיות. עם זאת, בכמה סוגיות מופיע תיאור גלוי וישיר של שיטת החשיבה והטיעון הדיאלוגית ושל מטרותיה. הידוע שבהם מצוי באגדה שתובא בפרק 1 ובה תיאר רבי יוחנן את אופן הלימוד שלו עם תלמידו־חברו ריש לקיש: ״כאשר הייתי אומר דבר, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, ואני מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים; וממילא השמועה [הסוגיה] מתרווחת״ (בבא מציעא פד ע״א; בתרגום לעברית). כאמור, בתלמוד אין כמעט דיונים תאורטיים על שיטות הלימוד שלו, אך בכמה סוגיות מצויות הערות בנוגע לדרך הרצויה ליישב סתירה בין משניות: לייחס אותן למחברים שונים,1 או לטעון שהן עוסקות במצבים שונים.2

הערות מתודיות כאלו הן מעטות מאוד, אף על פי שהתלמוד מפעיל את השיטות הללו אלפי פעמים. לפיכך הייתי צריך לשחזר את מודל החשיבה השיטתית המתואר בהמשך הדברים על ידי מיון של מספר רב של מופעים, ניתוחם והבהרתם — בעזרת ביאורים של פרשני התלמוד במשך הדורות מצד אחד, והקבלתם למודלים מודרניים של אופני חשיבה מצד אחר.

הערה מתודית: הספר בנוי על ניתוח הסוגיות התלמודיות כפי שהן מובאות בנוסח הסופי של התלמוד, נוסח שהתגבש באלף וכמה מאות השנים עד שהגיע לידינו. בנוסח הזה, סגנון ההרצאה הרוֹוח הוא של הצגת בעיות (קושיות), שנפתרות על ידי רעיונות חדשניים המוצגים כתירוצים. נושא זה יידון בהרחבה בפרק 4 — הדיאלוג התלמודי.

אני יודע שחוקרים בכל הדורות, ובעיקר בימינו, הצביעו על כך שלעתים אין ביסוס היסטורי לצימוד הספרותי שיצרו עורכי התלמוד בין הקושיות לבין הרעיונות המופיעים כתירוצים לקושיות אלה. כלומר, ייתכן שרעיון (גם חדשני) נוצר בפני עצמו, כפירוש לגופו של המקור או כפתרון לבעיה מעשית, ולא מתוך לחצה של הקושיה, ורק בשלב מאוחר יותר הוא משמש שימוש משני ומוצג כ״תירוץ״ לקושיה.

אולם ספקות כאלה יכולים לעלות בנוגע לקושיות ולתירוצים ספציפיים, ואילו המתודות המתוארות בספר פותחו מתוך ניתוח של מאות סוגיות כסיכום של המסקנות הכלליות שאפשר להפיק מהן. עם העניין הרב שיש במחקר גלגולי הנוסח והעריכה להבנת תולדות הטקסט התלמודי, הספר מבוסס על התלמוד הנקרא כפי שהכירוהו החכמים והלומדים באלף השנים האחרונות, ואין אני עוסק בו בזיהוי הריבוד של הסוגיות ובהתפתחות הטקסט התלמודי. בהסתכלות כוללת, כל החוקרים מכירים באופי הדיאלקטי של החשיבה התלמודית, ומודים שהעלאת שאלות וקושיות וחיפוש פירושים ופתרונות חדשים הם נשמת אפה.

ואלה יעמדו על הברכה

זכרם הברוך של סבא, שפתח לי שערי תלמוד ועומק ניגון; ושל אבא שתמך ועודד והיה תמיד משען נאמן, ובשנות גבורותיו ענה לחברים ותיקים ששאלו לשלומו: ״איתן כהרי יהודה״; אימא תיבדל לחיים ארוכים, שבשיחותיה החכמות ובזיכרונה המופלא החיתה בעבורי את העולם שבאתי ממנו, את שורשי האילנות ואת ענפיהם; רעייתי דסי, משוש חיי, שהאירה לפנַי באהבה של אש תמיד, וששאלותיה הנבונות הישירו את דרכי.

לאחַי ורעַי שקראו, העירו ותרמו רבות להבהרה של הדברים ולהעשרתם. בראשם אחִי, הרב אלעזר נאה, שהדיונים המעמיקים אִתו הבהירו לי סוגיות חשובות, ואחי הצעיר, פרופסור שלמה נאה, שביקורתו הבונה והערותיו המחודדות האירו את עינַי וסייעו לי לתקן כמה וכמה פרקים. זכיתי לקבל הערות בונות ומאירות גם מילדַי — מיכל, איילת וטל, ואף מנכדַי — דוד ואורי. זכור לטוב ידידי הצעיר רמי, שהשלים את ההערות הללו והוסיף עליהן. לחברי הוותיק, רעי כנפשי אורי, שחידד והבהיר תובנות רבות; ולשאר ידידי נפשי, מימי הישיבה עד היום הזה, שזה לא מכבר חגגנו יובל שנים לפגישתנו שאין לה סוף: בֶּנִי, יעקב ושמואל.

ברכה שמורה לעורכת הראשונה של הספר, שליוותה את חבלי היצירה שלו ואת לידתו, ידידתי היקרה עדנה לוי, ולבעלה אריק, שבביתם קיימנו חוג לימוד שבו נדונו עיקרי הדברים המובאים בספר. ירון ויץ, אחד החברים ללימוד, מצא את השם המתאים לספר ברוח הדיונים שניהלנו. רעייתו כרמית ספיר־ויץ ליוותה אותי בעצותיה וסייעה להבאת המלאכה לגמר.

לעורך הלשון יצחק ש' רקנטי, שתרם לשיפור הסוגיות ולליבונן, גזם, טיפח ויישר הדורים, ולעורך הלשון איסי שמש, ששקד בחריצות ובאהבה רבה על ״גמר המלאכה״.

לעובדי הוצאת עם עובד, שטרחו והוציאו תחת ידם מלאכה נאה ומתוקנת.

מבואות השערים

ארבעה שערים לספר:

שער א (פרקים 1-2) — מכיל שני פרקי מבוא, המניחים תשתית להכרת החשיבה התלמודית.

פרק 1 — ״התלמוד והחשיבה היצירתית״ — מביא הגדרות שונות של חשיבה יצירתית, ומסומנים בו הממדים העיקריים של היצירתיוּת התלמודית: עידוד להעלאת שאלות וקושיות, עימות חברים כדרך מועדפת ללימוד ולחקר ומציאת פירושים מגוּונים למקורות.

פרק 2 — ״מהמשנה אל התלמוד״ — סוקר בקצרה את תקופת המשנה והתלמוד ומבהיר את הסגנון המיוחד של המשנה ואת התכונות המאפיינות את ההלכה: רציונליוּת, ראליוּת והומניוּת. הפרק מסמן את הגורמים העיקריים להתפתחות החשיבה התלמודית ולסגנון הדיון בסוגיה וחותם בתיאור קצר של ספרות האגדה שהתפתחה בד בבד עם המשנה והתלמוד.

שער ב (פרקים 3-5) — התלמוד והמשנה — מתאר את החלק הפרשני והמחקרי של עבודת האמוראים (חכמי התלמוד), עבודה החותרת להבהרה של המשנה ושל שאר המקורות התנאיים — לגופם.

פרק 3 — ״התלמוד מפרש את המשנה״ — מתעמק בסגולותיו של סגנון המשנה, סגנון המעורר שאלות רבות ומניח מקום להעלאת פירושים מגוּונים. מוצגות בו השאלות התדירות של התלמוד, המקבילות לשאלות חקר מקובלות בעולם העתיק והחדש. שאלות אלו מביאות לפרשנות מחודשת של הלכות המשנה, פרשנות מרחיבה ומצמצמת. הפוטנציאל היצירתי של העלאת השאלות נוגע בכל תחומי החיים ויש בו מן המתח המתמיד שבין פרשנות נאמנה לבין חדשנות נועזת.

פרק 4 — ״העימות התנאי״ — עוסק בסתירות שמצאו אמוראים במשנה ובשאר המקורות התנאיים. מוצע בו מיון של הסתירות לפי עוצמת הבעיה שבהן ומוצג בו העימות כשיטה יעילה לעיון ולמחקר, הן בתקופת התלמוד הן בימינו. התלמוד מציע סוגים שונים של פתרונות לסתירות; פתרונות הדבקים ב״פשט״ המקורות, מול גישות חדשניות וממציאות. בפרק נכלל דיון מקיף בדרך הפתרון העיקרית: ה״חילוק״ היצירתי; סוגי החילוקים והתשתית הערכית שלהם. בד בבד נסקרות שיטות מודרניות לפתרון בעיות הנוקטות את גישת החילוק, ומובאות לכך דוגמאות רבות.

פרק 5 — ״האם יש 'צורך' בכל המקורות״ — עוסק בבעיה הפוכה של חקר המשנה בתלמוד: מקורות ״כפולים״ או מיותרים. גם כאן מוצע מיון של הבעיות לפי מידת הקושי של ״כפל ההיגדים״. הפתרון המקובל בתלמוד הוא הסברת הצורך שבכל המקורות, ואילו הגישה המודרנית ממליצה על זיהוי המיותר וסילוקו. הפרק עומד על אופיין המיוחד של סוגיות אלו ועל הגורמים המשותפים להן ולסוגיות החילוק.

שער ג (פרקים 6-8) — מסורת וחידוש בתלמוד — עוסק בחלק הדיאלקטי של החשיבה התלמודית, הממוקד במתח המתמיד שבין הנאמנות למסורת לבין חופש החידוש והפרשנות היוצרת. שלושת פרקיו מציגים דרגות שונות של המתח בין מסורת לבין חידוש.

פרק 6 — ״האנלוגיה בתלמוד״ — מתאר את מאמצי האמוראים להפיק רעיונות חדשים מתוך המקורות התנאיים, על ידי מתיחה של אנלוגיות — קרובות ורחוקות, מבהירות ויוצרות — בין הנושאים הנידונים במקורות לבין בעיות ונושאים חדשים. הפרק מתאר את הדיון העקרוני המובא בתלמוד על האנלוגיה (הדימוי), כוחה ומגבלותיה. הוא מתאר את האנלוגיה ככלי יצירתי ראשי בימינו, ומציע דוגמאות של המצאות ושל אגדות המדמות ומקרבות נושאים רחוקים (״נעשָׂה כאילו״).

פרק 7 — ״העימות האמוראי״ — מתאר שימוש אמוראי במקורות תנאיים להוכחת צדקת רעיונותיהם, ובעיקר לדחיית הרעיונות של יריביהם, כלומר הצגת קושיות. גם הקושיות ממוינות בהתאם לרמת הניגוד שבין ״פשט״ המקור לרעיון של האמורא. עוד בפרק: התועלת היצירתית שבחיפוש קושיות ובהעלאתן, בכל תחום; ציר הדיון: מתח בין נאמנות למסורת לבין חופש החדשנות בפסיקה ובפירוש; דיון נרחב בסוגי הפתרונות אגב עיון בדוגמאות רבות; הפתרונות החדשניים: צמצום (אוקימתא) ושכתוב הטקסט התנאי. פתרונות חדשניים אלה עוררו תמיהות בכל הדורות, וגם בימינו מוצעים להם הסברים שונים. כן מובא בפרק מבחר של פתרונות מודרניים לקושיות טכנולוגיות ופוליטיות (כגון ״נמר של נייר״). והדובדבן שבקצפת: מפגש עם טום סויר, גיבורו של מארק טוויין, כ״תרצן תלמודי״ מבריק.

פרק 8 — ״קושיות האמוראים על המשנה״ — ממשיך את הדיון על ציר ״מסורת וחידוש״, אולם בכיוון ההפוך: אמוראים בוחנים את המקורות, מקשים עליהם ומפרשים אותם בדרכים חדשות, שבדרך כלל מצמצמות מאוד את ״תחולת״ ההלכה. יתרה מזו, במקרים רבים מוצגים פירושים כאלה בצורה ישירה, בלא הצבעה על ״קושי״ שמצדיק זאת. במקרים נדירים האמוראים אף קובעים שמקור תנאי פשוט אינו נכון.

שער ד (פרקים 9-10) — השלמות — כשמו כן הוא, מכיל שתי השלמות לתמונה הכוללת של החשיבה היוצרת בתלמוד. זו הוצגה בששת הפרקים הקודמים ברמת הדיון הבסיסי, של בעיה ופתרונה.

פרק 9 — ״החשיבה היצירתית באגדה״ — סוקר בקצרה את החשיבה שהשפיעה בעקיפין גם על הדיונים ההלכתיים וחושף אגדות ״פלאיות״ שבהן בעיות שונות נפתרות בעזרת דמיון ומעשי נסים. היסודות המשותפים לאגדות אלה ולדיוני התלמוד הם שימוש מגוּון במשאבים (מקורות), מיקוד החשיבה במטרה והשלמה בין ניגודים. שיטות מודרניות לפתרון בעיות יצירתי ממליצות על שלב של הפלגות דמיוניות ושל ״פתרון״ הבעיות בדרכים פלאיות.

פרק 10 — ״המהלך היוצר של הסוגיה״ — מציע הצצה לדינמיקה היוצרת המצויה בתהליך הכולל של הסוגיה. הדיון מְפתח לא רק את הבנת המקורות אלא מעצב מחדש את הגישות ההלכתיות של האמוראים. יש בפרק זה השוואה בין מהלכי הסוגיה התלמודית לבין המתודה של הדיאלוגים הסוקרטיים של אפלטון והצעות להפעלת ״סוגיה״ לפתרון בעיות בימינו.

הסיום, ״בעת נעילת שער״, חותם את המסע בשבילֵי התלמוד ומצביע על כיוונים של שימוש בחשיבה תלמודית, מועשרת ברעיונות מודרניים, כמתודה יצירתית בימינו.