מסך הברזל

פתח דבר

 

משטטין לחוף הים הבלטי לטרייסטה לחוף הים האדריאטי, מסך של ברזל יורד על פני היבשת. מאחורי הקו הזה נמצאות כל בירות המדינות העתיקות של מרכז אירופה ומזרחה. ורשה, ברלין, פראג, וינה, בודפשט, בלגרד, בוקרשט וסופיה — כל הערים הידועות הללו והאוכלוסייה סביבן נמצאות במה שאני חייב לכנות התחום הסובייטי, וכולן נתונות בצורה זו או אחרת לא רק להשפעה סובייטית אלא גם לאמצעי שליטה חמורים ביותר, ובמקרים מסוימים אף מחמירים והולכים, מצד מוסקבה.

וינסטון צ'רצ'יל, פולטון, מיסורי, 5 במארס 1946

שנת 1945 היתה עדה לתמורות רבות, ובהן בין השאר אחת מתנודות האוכלוסין יוצאות הדופן ביותר בתולדות אירופה. בכל רחבי היבשת חזרו מאות אלפי בני אדם ממקום גלותם בברית המועצות, מעבודת פרך בגרמניה, ממחנות ריכוז וממחנות שבויים, ממקומות מסתור ומקלט מכל סוג ומין. הכבישים, הדרכים, השבילים והרכבות המו בני אדם לבושי בלויים, רעבים, מזוהמים.

המחזות בתחנות הרכבת היו קשים מנשוא במיוחד. אמהות מורעבות, ילדים חולים ואף משפחות שלמות ישבו על רצפות הבטון ימים על ימים בציפייה לרכבת הבאה. סכנת המגפות והרעב ריחפה מעליהם. אך בעיר לודז' שבמרכז פולין קמה קבוצת נשים שהיתה נחושה בדעתה למנוע טרגדיות נוספות. בהנהגת ה״ליגה קובייט״ (Liga Kobiet), ליגת הנשים של פולין, ארגון צדקה פטריוטי שנוסד ב־1913, ניגשו הנשים לעבודה. בתחנת הרכבת של לודז' הקימו הנשים מקלט לנשים ולילדים וסיפקו להם מזון חם, תרופות ושמיכות, בצד מתנדבות ואחיות.

מניעיהן של הנשים הללו באביב 1945 לא היו שונים מאלה שהיו דוחפים אותן לפעולה בשנת 1925 או 1935. הן היו עדות להתקוממות חברתית. הן התארגנו כדי לעזור. איש לא ביקש מהן, איש לא ציווה עליהן, איש לא שילם להן פרוטה על מעשיהן. כשפגשתי את ינינה שושקה־ינקובסקה (Suska-Janakowska) היא היתה בשנות השמונים לחייה. היא סיפרה לי שהיא זוכרת את אותם מאמצים ראשונים בלודז' כמאמצים נטולי כל גוון פוליטי: ״איש לא קיבל כסף בתמורה לפעילות צדקה [...] כל מי שהיה לו רגע של פנאי, הושיט יד.״1 פרט לסיוע לנוסעים הנואשים, בגלגולה הראשון לא היה לליגת הנשים של לודז' כל מצע פוליטי.

חמש שנים חלפו. ב־1950 כבר היתה ״ליגת הנשים הפולנית״ שונה בתכלית. מרכזה שכן בוורשה. היה לה גוף שליט כלל־ארצי, מרכזי, שהיה בסמכותו לפרק סניפים מקומיים שלא מילאו אחר ההוראות, והוא אכן עשה זאת. היתה לו מזכירה כללית, איזולדה קוולסקה־קירילוק (Kowalska-Kiryluk), שתיארה את המשימות העיקריות על סדר יומה של הליגה במונחים פטריוטיים, ולא במונחי צדקה:

עלינו להעמיק את הפעילות הארגונית שלנו ולגייס קבוצה רחבה של פעילוֹת, לחנך אותן ולעשות אותן לפעילות חברתיות בעלות הכרה. עלינו להעלות מדי יום ביומו את התודעה החברתית של הנשים ולהשתלב במשימה הגדולה של השיקום החברתי של העם של פולין בתוך פולין סוציאליסטית.

״ליגת הנשים״ קיימה גם קונגרסים כלל־ארציים, דוגמת זה שהתקיים ב־1951 ובו פרשה סופיה וסילקובסקה (Wasilkowska) — סגנית נשיאת הארגון באותם ימים — בגלוי את המצע הפוליטי שלה: ״צורת הפעילות העיקרית של הליגה, כפי שנקבעה בחוק, היא עבודת חינוך והרחבת דעת [...] העלאת מודעותן של נשים לדרגה גבוהה הרבה יותר וגיוס הנשים להגשמה המלאה של מטרות 'תוכנית שש השנים'.״2

במילים אחרות, ב־1950 כבר היתה ״ליגת הנשים הפולנית״ למעשה חטיבה לכל דבר במפלגה הקומוניסטית של פולין. בתוקף מעמדה זה עודדה הליגה את הנשים לציית לקו המפלגה בסוגיות פוליטיות פנימיות וביחסים בין־לאומיים. היא עודדה נשים לצעוד במצעדי 1 במאי ולחתום על עצומות המוקיעות את האימפריאליזם המערבי. היא העסיקה צוותים של מטיפות, ואלה השתתפו בקורסים ולמדו כיצד להפיץ את המסר של המפלגה. כל מי שהתנגדה לדרישות הללו — מי שסירבה למשל להשתתף במצעדי 1 במאי או בחגיגות לציון יום הולדתו של סטלין — היתה עלולה להיזרק מ״ליגת הנשים״, וכך אכן עלה בגורלן של כמה וכמה נשים. אחרות פרשו מרצונן. מי שנשארו חדלו להיות מתנדבות ונעשו פקידות בשירות המדינה והמפלגה הקומוניסטית.

חמש שנים חלפו. בחמש השנים הללו עברו ״ליגת הנשים הפולנית״ וארגונים אחרים רבים מספור שינוי מהקצה אל הקצה. מה אירע? מה גרם את השינויים הללו? מדוע הצטרף אליהם מישהו? התשובות לשאלות האלה עומדות במוקד הספר הזה.

המונח ״טוטליטריות״ — totalitarismo — שימש אמנם לתאר את גרמניה הנאצית ואת ברית המועצות של סטלין, אך הוא עלה בפעם הראשונה בהקשר של הפשיזם האיטלקי. הוא הומצא בפי אחד ממבקריו, אך אומץ בהתלהבות בידי בניטו מוסוליני (Mussolini), ובאחד מנאומיו הוא הציע למאזיניו את ההגדרה הטובה ביותר עד היום של המושג: ״הכול בתוך המדינה, שום דבר מחוץ למדינה, שום דבר כנגד המדינה.״3 בהגדרה מצמצמת, משטר טוטליטרי אוסר על קיומם של כל מוסד שהוא, חוץ מאלה שמקבלים את אישורו הרשמי. מכאן שבמשטר טוטליטרי יש מפלגה פוליטית אחת, מערכת חינוך אחת, תורת אמנות אחת, כלכלה אחת ריכוזית ומתוכננת מן המרכז, רשת אחת של אמצעי תקשורת אחידים, אין בו עסקים פרטיים, אין בו ארגוני שטח ואין בו חשיבה ביקורתית. מוסוליני והפילוסוף האהוב עליו, ג'ובאני ג'נטילה (Gentile), כתבו פעם על ״תפיסת המדינה״ כי היא ״חובקת כול; מחוץ לה אינם יכולים להתקיים ערכים אנושיים ורוחניים, ועל אחת כמה וכמה שלא ייתכן להם ערך כלשהו.״4

מהמונח האיטלקי ״טוטליטריסמו״ נפוצה המילה ״טוטליטריות״ לכל לשונות אירופה והעולם כולו. אך לאחר הסתלקותו של מוסוליני נמצאו רק מעט מליצי יושר גלויים למילה, והיא הוגדרה בידי מבקריה, רבים מהם מגדולי ההוגים של המאה העשרים.5 ספרו של פרידריך האייק (Hayek) הדרך לצמיתות Road to Serfdom, וגם ספרו של קארל פופר (Popper) החברה הפתוחה ואויביה, The Open Society and Its Enemies, הם תגובות פילוסופיות לאתגרי הטוטליטריות. ספרו של ג'ורג' אורוול (Orwell) 1984 הוא חזון דיסטופי נורא של עולם הנשלט לחלוטין בידי משטרים טוטליטריים.

התלמידה הגדולה ביותר מן הסתם של הפוליטיקה של הטוטליטריות היתה חנה ארנדט (Arendt). היא הגדירה את המונח בספרה יסודות הטוטליטריות מ־1949 ״צורה חדשה של ממשלה״, שהתאפשרה בזכות צמיחת המודרנה. הרס החבָרות ואורחות החיים המסורתיים, טענה, יצר את התנאים להתפתחות ״האישיות הטוטליטרית״, גברים ונשים שזהותם תלויה לחלוטין במדינה. ידועה ברבים טענתה של ארנדט כי גרמניה הנאצית וברית המועצות שתיהן הן משטרים טוטליטריים, וקווי הדמיון ביניהן לא היו קטנים מההבדלים ביניהן.6 קארל ג' פרידריך (Friedrich) וזביגנייב בז'ז'ינסקי (Brzezinski) הרחיבו את הטיעון הזה בספר דיקטטורה טוטליטרית ואוטוקרטיה (Totalitarian Dictatorship and Autocracy), שראה אור ב־1956, וביקש גם הוא להגיע להגדרה אופרטיבית יותר. למשטרים טוטליטריים, הצהירו, יש לפחות חמישה היבטים משותפים: אידאולוגיה שלטת, מפלגת שלטון יחידה, משטרה חשאית המוכנה לנקוט טרור, מונופול על המידע וכלכלה מתוכננת. על פי אמות המידה הללו, המשטר הסובייטי והמשטר הנאצי לא היו המדינות הטוטליטריות היחידות. מדינות אחרות — כמו סין של מאו — עומדות גם הן באמות המידה הללו.7

אך בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים חרג המושג ״טוטליטריות״ מתפיסה תאורטית גרדא. בשנים הראשונות של המלחמה הקרה היו למונח גם הקשרים פוליטיים מוחשיים. בנאום מכונן שנשא ב־1947 הכריז הנשיא הארי טרומן (Truman) כי האמריקנים חייבים להיות ״מוכנים לסייע לעמים החופשיים לקיים את המוסדות החופשיים שלהם ואת שלמותם הלאומית כנגד תנועות תוקפניות המבקשות לכפות עליהם משטרים טוטליטריים.״8 הרעיון הזה קיבל את השם ״דוקטרינת טרומן״. הנשיא דווייט אייזנהאואר (Eisenhower) נקט גם הוא את המונח הזה במערכת הבחירות שלו לנשיאות בשנת 1952. אז הכריז על כוונתו לנסוע לקוראה כדי להביא לקץ המלחמה שם: ״אני יודע משהו על הנפש הטוטליטרית. בשנות מלחמת העולם השנייה נשאתי בנטל כבד של החלטות במסע הצלב של העולם החופשי נגד העריצות שאיימה על כולנו.״9

לוחמי המלחמה הקרה האמריקנים התייצבו בגלוי נגד הטוטליטריות, ומי שראו את המלחמה הזאת בספקנות החלו מטבע הדברים לפקפק במושג ולשאול את עצמם מה פירושו. האם הטוטליטריות היא איום של ממש או שמא רק הפרזה, שד מפלצתי, המצאה פרי מוחו של הסנטור ג'וזף מקארתי (McCarthy)? בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים טענו היסטוריונים רביזיוניסטים החוקרים את ברית המועצות כי אפילו ברית המועצות של סטלין מעולם לא היתה טוטליטרית ממש. הם טענו כי לא כל ההחלטות בברית המועצות התקבלו במוסקבה; כי המשטרה המקומית נטתה ליזום מעשי טרור לא פחות מאלו שיזמו העומדים בראש המערכת; שאנשי התכנון המרכזי לא הצליחו בכל ניסיונותיהם לשלוט בכלכלה; ושהטרור רחב ההיקף יצר ״הזדמנויות״ לרבים בחברה.10 היו שהחלו לראות במונח ״טוטליטריות״ הגדרה גסה, לא מדויקת ורווּיַת אידאולוגיה מוגזמת.

למעשה גם רבים מקרב התאורטיקנים ה״אורתודוקסים״ של הטוטליטריות העלו את אותם טיעונים ממש. מעטים אמרו שהטוטליטריות עלתה יפה. אדרבה, ״מאחר שהשלטון הטוטליטרי שואף לבלתי אפשרי ורוצה להכפיף תחתיו את אישיותו של האדם ואת גורלו, הוא ניתן להגשמה במקוטע בלבד,״ כתב פרידריך.

זה בדיוק מה שעושה את טענות הטוטליטריות לשלטון לעניין מסוכן ודכאני כל כך, דווקא היותן מעורפלות, לא ניתנות לחיזוי וקשות להוכחה [...] ההתפתלות הזאת נובעת מהשאיפה הלא מוגשמת לכוח: היא מאפיינת את החיים במשטר כזה ומקשה עד מאוד על גורמים מבחוץ לתפוס אותה.11

בשנים האחרונות נוטים תאורטיקנים פוליטיים להרחיב את הטיעון הרביזיוניסטי הזה. יש האומרים כי המונח ״טוטליטריות״ מועיל למעשה רק במישור התאוריה, כדגם שלילי שמולו יכולות דמוקרטיות ליברליות להגדיר את עצמן.12 אחרים אומרים שמדובר במושג חסר משמעות, ומסבירים כי הוא אינו אלא ״אנטי־תזה תאורטית לחברה המערבית,״ או פשוט, ״אנשים שאנחנו לא אוהבים.״ פרשנות מאיימת וקודרת יותר גורסת שהמונח ״טוטליטריות״ אינו משרת אלא את עצמו: אנו נוקטים אותו רק כדי להעצים את הלגיטימיות של הדמוקרטיה המערבית.13

בלשון העממית המקובלת, המילה ״טוטליטריות״ אינה משמשת דווקא לשרת את עצמה, אלא שמפריזים בשימוש בה. פוליטיקאים שנבחרו בהליך דמוקרטי מתוארים כטוטליטרים (כגון דיבורים על ״החושים הטוטליטריים של ריק סנטורום״), וגם ממשלות ואפילו חברות (אפשר לקרוא על ״המצעד של ארצות הברית אל הטוטליטריות״ או ללמוד שחברת ״אפל״ נוקטת ״גישה טוטליטרית לחנות היישומים שלה״).14 ליברטריאנים, מאיין ראנד (Rand) ואילך, נוקטים את המונח כדי לתאר ליברלים פרוגרסיבים. ליברלים פרוגרסיבים (ואף שמרנים) נוקטים אותו כדי לתאר את איין ראנד.15 היום המילה מיוחסת לאנשים ולמוסדות כה רבים, עד שדומה שהיא מאבדת את משמעותה.

אך אף על פי שעצם רעיון ״השליטה הטוטלית״ עלול להיראות מגוחך, משונה, מוגזם או מטופש, ואף על פי שהמילה עצמה אולי איבדה את יכולתה להדהים, חשוב לזכור שה״טוטליטריות״ אינה מתמצה בגידוף לא מנוסח היטב. בהיסטוריה היו משטרים ששאפו לשליטה טוטלית. אם ברצוננו להבין אותם - ואם ברצוננו להבין את תולדות המאה העשרים — עלינו להבין כיצד פעלה הטוטליטריות להלכה ולמעשה. זאת ועוד, לא אבד לחלוטין כלח על רעיון השליטה הטוטלית. המשטר בקוראה הצפונית, שהוקם ברוחו של סטלין, לא השתנה כמעט בשבעים השנים האחרונות. אמנם הטכנולוגיה החדשה מקשה על השאיפה לתפיסת השליטה הטוטלית, ועל אחת כמה וכמה על יישומה, אך איננו יכולים לדעת בוודאות שהטלפונים הניידים, האינטרנט ותמונות הלוויין לא יהיו בסופו של דבר אמצעי שליטה בידי משטרים שגם הם שמים להם למטרה להיות ״חובקי כול״.16 ״הטוטליטריות״ היא עדיין תיאור אמפירי מועיל וחיוני. הגיעה השעה לחדש אותו.

היה משטר אחד שהבין יותר מאחרים את השיטות והטכניקות של השליטה הטוטליטרית עד כדי כך שהוא אף ייצא אותן: בעקבות סיום מלחמת העולם השנייה והמצעד של הצבא האדום אל ברלין, עשתה הנהגת ברית המועצות מאמצים גדולים לכפות את שיטת המשטר הטוטליטרי על המדינות האירופיות השונות מאוד זו מזו שהיא כבשה, כשם שהיא ניסתה לכפות שיטה טוטליטרית על אזורים רבים ושונים בתחומי ברית המועצות עצמה. המאמצים הללו התאפיינו ברצינות רצחנית. כאשר יצרו סטלין, קציני הצבא שלו ואנשי המשטרה החשאית שלו — שכונו בשנים 1934-1946 בשם ״קומיסריאט העם לענייני פנים״ (נָרוֹדְנִי קוֹמִיסַרְיָאט וְנוּטְרֵנִיח דֶל, נקוו״ד) ולימים בשם ק־ג־ב — ובעלי בריתם בכל מקום ומקום את המדינות הטוטליטריות של מזרח אירופה, הם לא ניסו לומר משהו על איין ראנד או על הליברלים הפרוגרסיבים. כדברי מוסוליני, הם ניסו בכל כוחם להקים חברות שהכול בהן נמצא בתחום המדינה, דבר אינו קיים מחוץ למדינה, ודבר אינו קיים כנגד המדינה — והם רצו לעשות זאת במהירות.

שמונה המדינות האירופיות שהצבא האדום כבש ב־1945, את כולן או את חלקן, היו בעלות מגוון תרבותי רחב, מסורות פוליטיות שונות ומבנים כלכליים שונים מאוד אלה מאלה. השטחים החדשים הללו כללו את צ'כוסלובקיה הדמוקרטית לשעבר ואת גרמניה הפשיסטית לשעבר, מלוכות, אוטוקרטיות ומדינות פאודליות למחצה. תושבי האזור היו קתולים, אורתודוקסים, פרוטסטנטים, יהודים ומוסלמים. הם דיברו לשונות סלביות, רומיות, פינו־אוגריות וגרמנית. היו בהם רוסופילים ורוסופובים; בוהמיה התעשייתית ואלבניה החקלאית; ברלין הקוסמופוליטית וכפרים נידחים בהרי הקרפטים. היו בהם נתיניהן של האימפריה האוסטרו־הונגרית, האימפריה הפרוסית והאימפריה העות'מאנית ונתיני האימפריה הרוסית.

אך האמריקנים והמערב־אירופים ראו באותם ימים במדינות אירופה הלא סובייטיות שנשלטו בידי הקומוניסטים — פולין, הונגריה, צ'כוסלובקיה, גרמניה המזרחית, רומניה, בולגריה, אלבניה ויוגוסלביה — ״בלוק״, ״גוש״, שנודע לימים בשם ״מזרח אירופה״. זה מונח פוליטי והיסטורי, ולא גאוגרפי. הוא אינו כולל מדינות ״מזרחיות״ כמו יוון, שמעולם לא היתה קומוניסטית. הוא גם אינו כולל את המדינות הבלטיות או את מולדובה, אשר היו דומות מן הבחינה ההיסטורית והתרבותית למזרח אירופה, אך באותה תקופה היו למעשה חלק לא נפרד מברית המועצות. ישנם קווי דמיון בין הניסיון של המדינות הבלטיות לזה של פולין במיוחד, אך יש גם הבדלים חשובים: מבחינתם של תושבי המדינות הבלטיות, הסובייטיזציה היתה אובדן של ריבונות, ולו רק סמלית.

בשנים לאחר מותו של סטלין — ובייחוד מ־1989 ואילך — עלו שמונה המדינות של מזרח אירופה על מסלולים שונים בתכלית, והיה מקובל לחשוב שמלכתחילה לא היה להן הרבה מן המשותף. ואכן זו אמת לאמתה: עד 1945 הן מעולם לא היו מאוחדות, בשום אופן וצורה, וגם עתה המשותף ביניהן היה זעום להפתיע, פרט לזיכרון ההיסטורי המשותף של הקומוניזם. אך בפרק הזמן שבין 1945 ל־1989 היה הרבה מאוד מן המשותף לשמונה מדינות מזרח אירופה. למען התיאור הפשוט והמדויק ולמען הדיוק ההיסטורי אשתמש אפוא במונח ״מזרח אירופה״ כדי לתאר אותן בספר זה.17

לזמן קצר, בין 1945 ל־1953, נדמה שברית המועצות תצליח להפוך מגוון רחב של מדינות במזרח אירופה לאזור הומוגני מן הבחינה האידאולוגית והמדינית. מתוך אויביו של היטלר ובעלי בריתו הם יצרו בתקופה זו גוש של ישויות זהות לכאורה.18 לקראת ראשית שנות החמישים כל הבירות האפורות של ״המדינות העתיקות״ באזור, כדברי צ'רצ'יל, שנשאו את צלקות המלחמה, היו עדות לסיורים של שוטרים מכל סוג ומין, פניהם קפואות בלי חיוך. הן עוצבו בידי אותם אדריכלי הראליזם הסוציאליסטי ונעטפו באותן כרזות תעמולה. פולחן האישיות של סטלין, ששמו הואדר בברית המועצות כ״סמל הניצחון הקרוב של הקומוניזם״, קוּים בכל האזור בצד פולחני אישיות דומים של מנהיגי מפלגה מקומיים.19 מיליוני בני אדם השתתפו במצעדים ובחגיגות מבוימים בקפידה בידי המדינה לכבוד העוצמה הקומוניסטית. בשעתו היה הביטוי ״מסך הברזל״ הרבה יותר ממטפורה: חומות, גדרות תיל הפרידו הלכה למעשה בין מזרח אירופה למערבה. ב־1961, שנת הקמתה של חומת ברלין, נדמה שהמחסומים הללו יישארו במקומם לנצח.

במבט לאחור, המהירות שהתרחשו בה כל השינויים הללו היתה מדהימה ועוצרת נשימה. בברית המועצות עצמה נמשכה התגבשותה של המדינה הטוטליטרית עשרים שנה, והיא נעשתה בצורה מקרטעת. כשיצאו הבולשביקים לדרך לא עמדה לרשותם תבנית מוכנה מראש. הם הלכו בעקבות המהפכה הרוסית בנתיב עקלתון, לפעמים נוקשה יותר, לפעמים ליברלי יותר, אך כל גוני המדיניות הללו לא הצליחו להגשים את ההבטחות הכלכליות. לאחר ״הקומוניזם המלחמתי״ הקולקטיביסטי ומדיניות ״הטרור האדום״ של עידן מלחמת האזרחים הגיע תור ״המדיניות הכלכלית החדשה״ (נא״פ) הליברלית יותר של לנין, שהתירה קיום עסקים וסחר פרטיים. ״המדיניות הכלכלית החדשה״ חוסלה ב־1928, ואת מקומה תפסו תוכנית חומש ומערכת עקרונות חדשה שקיבלה את השם ״סטליניזם״: מאמץ לתיעוש מהיר יותר, קולקטיביזציה בכפייה ותכנון מרכזי; הגבלות דרקוניות על חופש הביטוי, על הספרות, על אמצעי התקשורת ועל האמנויות; והרחבת רשת הגולאגים, מחנות ענקיים של עבודת כפייה. המונחים ״סטליניזם״ ו״טוטליטריות״ משמשים לסירוגין לתיאור התקופה הזאת, ובדין.

אך לקראת סוף שנות השלושים נקלע גם הסטליניזם למשבר. רמת החיים לא השתפרה במהירות שהבטיחה המפלגה. השקעות שלא תוכננו כראוי השיגו תוצאות הפוכות מן המתוכנן. הרעב הגדול באוקראינה ובדרום רוסיה בתחילת שנות השלושים אולי הועיל במידת־מה למשטר, אך יותר משעורר הערצה עורר פחד. ב־1937 פתחה המשטרה החשאית הסובייטית במבצע מעצרים, מאסרים והוצאות להורג בפומבי, שנועד תחילה נגד מחבלים, מרגלים ו״מחריבים״, שבלמו כביכול את מצעד הקִדמה של החברה, אך לבסוף התפשט וכלל גם חוגים בכירים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. ״הטרור הגדול״ לא היה גל המעצרים הראשון בברית המועצות ואף לא הגדול שבהם — מתקפות טרור שקדמו לו כוונו בעיקר נגד האיכרים ובני מיעוטים אתניים, בייחוד אלה שהתגוררו סמוך לגבול הסובייטי. אך הוא היה הראשון שכוון נגד צמרת המפלגה, והוא חולל תסיסה עמוקה בקרב קומוניסטים מבית ומחוץ למדינה. ייתכן שעם הזמן עשוי היה ״הטרור הגדול״ לסלול את הדרך להתפכחות אמתית. אך הסטליניזם — וסטלין עצמו — ניצלו בדרך לא דרך בזכות מלחמת העולם השנייה. למרות הכאוס והטעויות, למרות המוני המתים והחורבן האדיר, הניצחון חיזק את הלגיטימיות של המשטר ומנהיגו ו״הוכיח״ כי הם ראויים. בעקבות הניצחון שבר פולחן האישיות הדתי כמעט של סטלין שיאים חדשים. התעמולה תיארה את המנהיג הסובייטי כ״התגלמות הגבורה שלהם, הפטריוטיזם שלהם ומסירותם למולדתם הסוציאליסטית.״20

בד בבד העניקה המלחמה לסטלין הזדמנות שאין לה אח ורע לכפות את החזון הייחודי שלו בדבר חברה קומוניסטית על שכנותיו. ההזדמנות הראשונה נקרתה עוד בהתחלה, ב־1939, לאחר שברית המועצות וגרמניה הנאצית חתמו על הסכם מולוטוב־ריבנטרופ והסכימו לחלק את פולין, רומניה, פינלנד והמדינות הבלטיות לתחומי השפעה סובייטיים מזה וגרמניים מזה. ב־1 בספטמבר פלש היטלר לפולין ממערב. ב־17 בספטמבר פלש סטלין לפולין ממזרח. בתוך חודשים אחדים כבשו כוחות סובייטיים את המדינות הבלטיות, חלקים מרומניה ואת מזרח פינלנד. אמנם אירופה הכבושה בידי הנאצים שוחררה בסופו של דבר, אך סטלין לא החזיר מעולם את השטחים שכבש בשלב הראשון של המלחמה. מזרח פולין, מזרח פינלנד, המדינות הבלטיות, בוקובינה ובסרביה, הנקראת היום מולדובה, מוזגו בברית המועצות. שטחי מזרח פולין נשארו חלק מאוקראינה ובלורוסיה עד היום.

בתחום הכיבוש שלהם החלו קציני הצבא האדום והנקוו״ד מיד לכפות את שיטות העבודה שלהם. מ־1939 ואילך הם ניצלו משתפי פעולה מקומיים, חברי התנועה הקומוניסטית הבין־לאומית, אלימות רחבת היקף וגירושי המונים למחנות הריכוז של הגולאג כדי לעשות תהליך ״סובייטיזציה״ של האוכלוסייה המקומית. סטלין למד לקחים חשובים מההתנסות שלו בעבר ורכש לעצמו בעלי ברית חשובים: פלישת הסובייטים למזרח פולין ולמדינות הבלטיות ב־1939 יצרה קאדר של קציני נקוו״ד שהיו מוכנים — ומעוניינים — לחזור על מעשיהם. מיד, עוד לפני פלישת הנאצים לברית המועצות ב־1941, החלו השלטונות הסובייטיים להכשיר את הקרקע לשינוי דומה בכל רחבי מזרח אירופה.

עניין זה שנוי במחלוקת, שכן בהיסטוריוגרפיה המקובלת, ההיסטוריה של האזור לאחר המלחמה מחולקת בדרך כלל לשלבים.21 בשלב הראשון, בשנים 1945-1944, היתה דמוקרטיה אמתית; אחריה דמוקרטיה כוזבת, כמו שכתב יו סטון־ווטסון (Seton-Watson); ואחר כך, בשנים 1948-1947, חל שינוי פתאומי במדיניות וההשתלטות הושלמה: הטרור הפוליטי הוגבר, אמצעי התקשורת הושתקו ותוצאות בחירות זויפו. עתה נעלמו כלא היו כל העמדות הפנים של אוטונומיה לאומית.

כמה היסטוריונים ומדעני מדינה תלו את השינוי באווירה הפוליטית במלחמה הקרה, שפרצה באותם ימים. יש אפילו המאשימים את לוחמי המלחמה הקרה בכינון הסטליניזם במזרח אירופה בשל הרטוריקה התוקפנית שלהם, ש״אילצה״ את המנהיג הסובייטי להדק את אחיזתו באזור. ב־1959 לבש הטיעון ה״רביזיוניסטי״ הכללי הזה את צורתו הקלסית בדבריו של ויליאם אפלמן ויליאמס (Appleman Willians) כי המלחמה הקרה לא פרצה עקב ההתפשטות הקומוניסטית, אלא בשל הדחף של האמריקנים לפתוח שווקים בין־לאומיים. לימים טען חוקר גרמני ידוע שחלוקת גרמניה לא נגרמה בשל המדיניות הטוטליטרית של הסובייטים במזרח גרמניה מ־1945 ואילך, אלא משום שמעצמות המערב לא השכילו לנצל את יוזמות השלום של סטלין.22

בחינה קפדנית של האירועים ברחבי האזור בשנים 1944-1947 חושפת את הפגמים העמוקים הטמונים בטיעונים הללו — ובזכות חומרי הארכיונים הסובייטיים והמזרח־אירופיים העומדים היום לרשותנו, מתאפשרת עתה בחינה כזו.23 מקורות חדשים סייעו להיסטוריונים להבין שאותה תקופה ״ליברלית״ מוקדמת לא היתה למעשה ליברלית כמו שהצטיירה לעתים במבט לאחור. לא כל מרכיבי השיטה הפוליטית הסובייטית יוצאו לאזור מיד עם חצייתו של הצבא האדום את הגבול, ואין שום ראיות שסטלין ציפה ליצור ״גוש״ קומוניסטי במהירות. ב־1944 כתב שר החוץ שלו איוון מייסקי (Maiskii) מכתב ובו חזה שכל מדינות אירופה יהיו בסופו של דבר קומוניסטיות, אך יידרשו לכך שלושים או אף ארבעים שנה (הוא אף צפה שהעתיד באירופה יהיה שייך רק למעצמה יבשתית אחת, ברית המועצות, ולמעצמה ימית אחת, בריטניה). עד אז חשב מייסקי שאל לברית המועצות לנסות להצית ״מהפכות פרולטריות״ במזרח אירופה, וכי עליה לנסות לקיים יחסים טובים עם הדמוקרטיות המערביות.24

תפיסה ארוכת טווח זו עלתה כמובן בקנה אחד עם האידאולוגיה המרקסיסטית־לניניסטית על פי פרשנותו של סטלין. הקפיטליסטים, כך גרס, לא יוכלו לשתף פעולה זה עם זה לנצח. במוקדם או במאוחר האימפריאליזם תאב הבצע שלהם יגרור אותם לעימות, וברית המועצות תרוויח ממנו. ״הסתירות בין אנגליה לאמריקה עדיין מורגשות,״ סיפר לעמיתים חודשים אחדים לאחר סיום המלחמה.

העימותים החברתיים באמריקה ניכרים יותר ויותר. חברי הלייבור באנגליה הבטיחו לפועלים האנגלים דברים רבים הנוגעים לסוציאליזם, כך שיקשה עליהם לחזור בהם. בעוד זמן לא רב הם ייקלעו לסכסוכים לא רק עם הבורגנות שלהם, אלא גם עם האימפריאליסטים האמריקנים.25

אם לברית המועצות לא אצה הדרך, על אחת כמה וכמה גם למנהיגי הקומוניסטים במזרח אירופה, שמעטים מהם ציפו לתפוס את השלטון מיד. בשנות השלושים היו רבים מהם חלק מקואליציות של ״חזיתות לאומיות״ בצד מפלגות מרכז ומפלגות סוציאליסטיות — או שעקבו אחר הישגיהן של קואליציות של חזיתות לאומיות שכאלה בכמה מדינות ובראשן ספרד וצרפת. ההיסטוריון טוני ג'אדט (Judt) אף תיאר את ספרד כ״חזרה כללית לקראת תפיסת השלטון במזרח אירופה לאחר 1945.״26 קואליציות ״החזיתות הלאומיות״ המקוריות הללו קמו לצורך ההתנגדות להיטלר. לאחר המלחמה היו רבים מוכנים להחזיר אותן לקדמותן, הפעם כנגד הקפיטליזם המערבי. סטלין נקט את הגישה ארוכת הטווח: המהפכה הפרולטרית תתרחש בבוא העת, אך עד אז חייב האזור לעבור תחילה מהפכה בורגנית. על פי הפרשנות הסובייטית הסכמטית של ההיסטוריה, המהפכה הבורגנית הבלתי נמנעת הזאת טרם יצאה אל הפועל.

אך כמו שיוסבר בחלקו הראשון של הספר, ברית המועצות ייצאה מרכיבים חשובים של השיטה הסובייטית לכל המדינות שכבש הצבא האדום למן ההתחלה. ראשית, הנקוו״ד הסובייטי, בשיתוף מפלגות קומוניסטיות מקומיות, מיהר להקים כוח משטרה חשאית בדמותו ובצלמו, לא אחת בעזרת אנשים שהוכשרו לכך בעוד מועד במוסקבה. בכל מקום שהגיע אליו הצבא האדום — אפילו בצ'כוסלובקיה, שממנה נסוגו בסופו של דבר הכוחות הסובייטיים — החלו השוטרים החשאיים החדשים הללו לנקוט מיד אלימות סלקטיבית, בזמן שהם מקפידים לאתר את אויביהם הפוליטיים על פי רשימות ואמות מידה שהוכנו בעוד מועד. בכמה מקרים הם פעלו גם נגד קבוצות אתניות יריבות. הם אף השתלטו על משרדי הפנים ועל משרדי ההגנה באזור והשתתפו בהפקעות קרקעות וחלוקתן מחדש.

שנית, בכל מדינה כבושה הציבו השלטונות הסובייטיים קומוניסטים מהימנים מקומיים בראש אמצעי התקשורת החזק ביותר של אותם ימים: הרדיו. אמנם בחודשים הראשונים לאחר המלחמה היה אפשר להוציא לאור ברוב מדינות מזרח אירופה עיתונים וכתבי עת לא קומוניסטיים, ולא קומוניסטים הורשו לנהל מונופולים ממלכתיים אחרים, אך תחנות הרדיו הממלכתיות, שהגיעו לכל אדם, החל באיכרים הנבערים וכלה באינטלקטואלים המתוחכמים ביותר, היו נתונים לשליטה מלאה והדוקה של המפלגה הקומוניסטית. בטווח הארוך קיוו השלטונות שהרדיו ואמצעי תעמולה אחרים, וגם שינויים שיוכנסו למערכות החינוך, יסייעו לגייס את המוני העם למחנה הקומוניסטי.

שלישית, בכל מקום שהגיע אליו הצבא האדום החלו הסובייטים והקומוניסטים המקומיים במסעות רדיפה והטרדה של עצמאיים של מה שנהוג לכנות היום ״החברה האזרחית״: ליגת הנשים של פולין, התארגנויות ״אנטי־פשיסטיות״ גרמניות, ארגוני כנסייה ובתי ספר, ולבסוף גם אסרו על פעילותם לחלוטין. בייחוד רדפו כאחוזי דיבוק, למן ימי הכיבוש הראשונים, את ארגוני הנוער הקתוליים והפרוטסטנטיים, הצופים והצופות. עוד קודם שאסרו על קיומן של מפלגות פוליטיות עצמאיות למבוגרים, ואף קודם שהוציאו את ארגוני הכנסייה והאיגודים המקצועיים העצמאיים אל מחוץ לחוק, הם העמידו את ארגוני הילדים והנוער בפיקוח ובהגבלות החמורים ביותר.

ולבסוף בכל מקום שהדבר התאפשר לשלטונות הסובייטיים — גם הפעם בשיתוף מפלגות קומוניסטיות מקומיות — הם הוציאו אל הפועל מדיניות של טיהור אתני רחב היקף, עקירה של מיליוני גרמנים, פולנים, אוקראינים, הונגרים ואחרים מערים וכפרים שהתגוררו בהם מאות בשנים. משאיות ורכבות העבירו המונים על מיטלטליהם הזעירים למחנות פליטים ולבתים חדשים במרחק מאות קילומטרים ממקומות הולדתם. מבולבלים ועקורים, היה קל יותר להפעיל את הפליטים הללו ולשלוט בהם. ארצות הברית ובריטניה היו מעורבות במידת־מה במדיניות זו — טיהור אתני של הגרמנים נכלל בהסכם פוטסדאם — אך מעטים במערב הבינו בשעתו עד כמה נרחב ואלים היה הטיהור האתני של הסובייטים.

היו מרכיבים אחרים של הקפיטליזם ואפילו של הליברליזם ששרדו לזמן־מה. חקלאות פרטית, עסקים פרטיים ומסחר פרטי החזיקו מעמד ב־1945 וב־1946, ולעתים אף אחרי כן. כמה עיתונים וכתבי עת עצמאיים המשיכו לראות אור, וכמה כנסיות נשארו פתוחות. היו מקרים שמפלגות פוליטיות לא קומוניסטיות הורשו להמשיך לפעול, וגם פוליטיקאים לא קומוניסטים נבחרים. אך זה לא היה משום שהקומוניסטים הסובייטים ובעלי בריתם במזרח אירופה היו דמוקרטים בעלי נטיות ליברליות, אלא משום שבטווח הקצר הם ראו בעניינים הללו פחות חשיבות מאשר במשטרה החשאית, ברדיו, בטיהור האתני ובשליטה בארגוני הנוער ובארגונים אזרחיים אחרים. אין זה אך מקרה שכל הקומוניסטים הצעירים השאפתנים ביקשו לעבוד באחד התחומים הללו. עם הצטרפותו למפלגה, ב־1945, הוצעו לסופר הקומוניסטי ויקטור וורושילסקי (Woroszylski) שלוש אפשרויות: תנועת הנוער הקומוניסטית, המשטרה החשאית או מחלקת התעמולה שעסקה בתקשורת ההמונים.27

במדינות אחדות התקיימו ב־1945 וב־1946 בחירות חופשיות, אך גם בכך אין לראות סימן לסובלנות של הקומוניסטים. המפלגות הקומוניסטיות הסובייטיות והמזרח־אירופיות הניחו לבחירות הללו להתקיים משום שחשבו שבעזרת הפיקוח על המשטרה החשאית ועל הרדיו, ועם השפעתם הגדולה על בני הנוער, ניצחונם מובטח. הקומוניסטים בכל מקום האמינו בכוח התעמולה שלהם עצמם, ובשנים הראשונות לאחר המלחמה היו להם סיבות טובות להאמין בו. בני אדם אכן הצטרפו למפלגה לאחר המלחמה, אם מתוך ייאוש, בלבול, פרגמטיזם, ציניות ואם מתוך אידאולוגיה, לא רק במזרח אירופה אלא גם בצרפת, באיטליה ובבריטניה. ביוגוסלביה אכן היתה המפלגה הקומוניסטית של טיטו פופולרית בזכות התפקיד שמילאה בתנועת ההתנגדות לכיבוש הגרמני. בצ'כוסלובקיה — שנפלה לידי היטלר ב־1938 בשל מדיניות הפיוס של המערב - תלו רבים תקוות של ממש בברית המועצות וקיוו שהיא תהיה מעצמה אוהדת יותר. אפילו בפולין ובגרמניה, שהחשדות כלפי מניעיהם של הסובייטים היו עמוקים ונפוצים בהן, תרמה ההשפעה הפסיכולוגית של המלחמה לעיצוב תפיסות של רבים. הקפיטליזם והדמוקרטיה הליברלית כשלו כישלון הרה אסון בשנות השלושים. רבים האמינו שהגיעה העת לנסות משהו שונה לגמרי.

עד כמה שיקשה עלינו להבין זאת היום, הקומוניסטים אכן האמינו בדוקטרינה שלהם עצמם. רק משום שהיום האידאולוגיה הקומוניסטית נראית מוטעית לחלוטין, אין פירוש הדבר שהיא לא החדירה אמונה לוהטת ללב רבים בשעתה. רוב המנהיגים הקומוניסטים של מזרח אירופה — ורבים מחסידיהם - אכן חשבו כי במוקדם או במאוחר הרוב של מעמד הפועלים יסגל לעצמו תודעה מעמדית, יבין את גורלו ההיסטורי ויצביע בעד משטר קומוניסטי.

הם טעו טעות מרה. למרות ההפחדה, למרות התעמולה ואפילו למרות המשיכה האמתית שחשו רבים שחייהם נהרסו לבלי תקנה במלחמה, נחלו המפלגות הקומוניסטיות הפסדים צורבים בבחירות הראשונות שהתקיימו בגרמניה, באוסטריה ובהונגריה. בפולין בחנו הקומוניסטים את השטח באמצעות משאל עם, וכאשר זה לא התנהל כשורה לטעמם, זנחו מנהיגיהם את רעיון הבחירות החופשיות. בצ'כוסלובקיה השיגה המפלגה הקומוניסטית הישגים של ממש בשורת הבחירות שהתקיימו ב־1946 וזכתה בשליש מן הקולות. אך כאשר התברר שבבחירות הבאות, ב־1948, מצבה עלול להיות גרוע הרבה יותר, יזמו מנהיגיה הפיכה. מכאן שהמדיניות הנוקשה יותר שנאכפה בגוש המזרחי ב־1947 וב־1948 לא היתה רק תגובה למלחמה הקרה, ובוודאי לא היתה התגובה היחידה לה. זו היתה גם תגובה לכישלון. ברית המועצות ובעלי בריתה לא הצליחו לכבוש את השלטון בדרכי שלום. הם לא הצליחו אפילו להשיג שליטה מוחלטת או אף מסוימת. למרות שליטתם בשידורי הרדיו ובמשטרה החשאית הם לא זכו לפופולריות ולגלי הערצה עממית. מספר אוהדיהם הצטמצם במהירות, אפילו במדינות כצ'כוסלובקיה ובולגריה, ששם נהנו בתחילת הדרך מתמיכה אמתית.28

לכן נקטו הקומוניסטים המקומיים, בהמלצת בעלי בריתם הסובייטים, שיטות פעולה קשוחות יותר שננקטו בעבר — ובהצלחה — בברית המועצות. חלקו השני של הספר מתאר את השיטות הללו: גלי מעצרים; הרחבת מחנות עבודת הכפייה; יתר פיקוח על אמצעי התקשורת, על האינטלקטואלים ועל האמנויות. בכל מקום ניכרו דפוסי הפעולה הקבועים: תחילה חיסול מפלגות ה״ימין״ או מפלגות אנטי־קומוניסטיות, אחר כך חיסול השמאל הלא קומוניסטי, ולבסוף חיסול האופוזיציה בשורות המפלגה פנימה. במדינות מסוימות אפילו קיימו השלטונות הקומוניסטיים משפטי ראווה דומים מאוד לאלה שהתקיימו בברית המועצות. לבסוף ניסו המפלגות הקומוניסטיות באזור לחסל את אחרוני הארגונים העצמאיים שנותרו; לגייס אוהדים לארגוני ההמונים הממלכתיים; להגביר את הפיקוח על החינוך; ולערער את יסודות הכנסייה הקתולית והפרוטסטנטית. הם יצרו צורות חדשות וחובקות כול של תעמולה בחינוך, יזמו מצעדים והרצאות, תלו כרזות ודגלים, ארגנו מבצעי חתימה על עצומות ואירועי ספורט.

אך כולם כשלו. לאחר מות סטלין, ב־1953, פרצה ברחבי האזור שורת התקוממויות קטנות וגדולות. ב־1953 יצאו תושבי מזרח ברלין להפגנה שהסתיימה בהתערבות טנקים סובייטיים. ב־1956 פרצו שתי התקוממויות גדולות, בפולין ובהונגריה. בעקבותיהן מיתנו שוב הקומוניסטים המזרח־אירופים את שיטות הפעולה שלהם. והם המשיכו להיכשל — והמשיכו לשנות את שיטות הפעולה שלהם — עד שסופם שוויתרו על השלטון ב־1989.

בשנים 1945-1953 ערכה ברית המועצות שינוי דרסטי בפניו של אזור שלם, מהים הבלטי לים האדריאטי, מלב יבשת אירופה לגבולותיה מדרום וממזרח. אך בספר זה אני מבקשת להתמקד במרכז אירופה. אני עוסקת באירועים בצ'כוסלובקיה, ברומניה, בבולגריה וביוגוסלביה, אך אני מתמקדת בעיקר בהונגריה, בפולין ובגרמניה המזרחית. בחרתי בשלוש המדינות הללו לא משום קווי הדמיון ביניהן, אלא להפך, בגלל ההבדלים העמוקים ביניהן.

בראש ובראשונה, ניסיונות המלחמה שלהן שונים מאוד זה מזה. גרמניה היתה כמובן התוקפנית הגדולה והמפסידה הגדולה. פולין לחמה בעוז נגד הכיבוש הגרמני ונמנתה עם מחנה בעלות הברית, אך לא שותפה בפֵרות הניצחון. הונגריה מילאה תפקיד באמצע, היא חוותה שלטון אוטוריטרי, שיתפה פעולה עם הגרמנים, ניסתה לחצות את הקווים אך גילתה שאיחרה את המועד. גם הניסיון ההיסטורי של שלוש המדינות הללו שונה מאוד. גרמניה היתה מעצמה שליטה מן הבחינה המדינית והכלכלית במרכז אירופה במשך עשרות בשנים. פולין אמנם היתה אימפריה ביבשת במאה ה־17, אך במאה ה־18 חולקה בין שלוש אימפריות, וב־1795 איבדה את ריבונותה. זו שבה אליה ב־1918. כוחה והשפעתה של הונגריה הגיעו לשיא בראשית המאה העשרים. לאחר מלחמת העולם הראשונה איבדה הונגריה שני שלישים משטחה, ניסיון טראומטי שהדיו נשמעים בפוליטיקה שלה עד היום.

אף לא אחת מן המדינות הללו לא היתה ערב המלחמה דמוקרטית במלוא מובן המילה. אך כולן ידעו ליברליזם פוליטי, ממשלות חוקתיות ובחירות. בשלושתן פעלו בורסות, היו שם השקעות זרות, חברות בעירבון מוגבל וחוקים שהגנו על רכוש הפרט. בכולן פעלו מוסדות אזרחיים — כנסיות, תנועות נוער ואיגודי סחר — במשך מאות שנים, ופרחו בהן מסורות של עיתונות, הוצאה לאור ופרסומים. העיתון הראשון של פולין ראה אור ב־1661. הגרמנים יצרו תקשורת מגוונת להפליא עד לעליית היטלר לשלטון ב־1933. שלוש המדינות קיימו קשרי כלכלה ותרבות מפותחים עם מערב אירופה, ובשנות השלושים היו הקשרים הללו חזקים הרבה יותר מקשריהן עם רוסיה. דבר בהיסטוריה או בתרבות שלהן לא רמז כי גורלן נועד להיות דיקטטורות טוטליטריות. גרמניה המערבית היתה אמנם זהה מן הבחינה התרבותית לגרמניה המזרחית, אך נעשתה דמוקרטיה ליברלית, כמוה כאוסטריה, שהיתה תקופה ארוכה חלק מהאימפריה ההבסבורגית בצד צ'כוסלובקיה והונגריה.

במבט לאחור ההיסטוריה מצטיירת לא אחת כבלתי נמנעת, ובעשרות השנים שחלפו לאחר השלטת הקומוניזם היו שחיפשו אחר היגיון שבדיעבד לקיומם של משטרים קומוניסטיים במזרח אירופה. נאמר שהמחצית המזרחית של היבשת ענייה מזו המערבית (חוץ מגרמניה, כמובן); נאמר שמדינות האזור מפותחות פחות (אלא שלעומת יוון, ספרד ופורטוגל, הונגריה ופולין לא היו מפותחות פחות) או מתועשות פחות (שטחי צ'כיה היו מהמתועשים ביותר בכל אירופה). אך מנקודת המבט של 1945, איש לא חזה שהונגריה, בעלת הקשרים הממושכים עם המדינות הדוברות גרמנית במערב; פולין, בעלת המסורות האנטי־בולשביקיות העזות; או גרמניה המזרחית, בעלת העבר הנאצי — כולן יישארו בשליטה פוליטית סובייטית במשך כמעט מחצית המאה.

כאשר הן אכן מצאו את עצמן נתונות לשליטה פוליטית סובייטית, מעטים מחוץ לאזור הבינו מה אירע ומדוע. עד היום יש רבים המוסיפים להתבונן במזרח אירופה אך ורק מבעד לעדשת המלחמה הקרה. ספרים הרואים אור במערב על מזרח אירופה לאחר המלחמה מתמקדים בדרך כלל (פרט לחריגים מעטים) בעימות מזרח־מערב; בחלוקת גרמניה (״הבעיה הגרמנית״); בכינון נאט״ו ובברית ורשה.29 חנה ארנדט עצמה פטרה את ההיסטוריה של האזור לאחר המלחמה כלא מעניינת:

נדמה כאילו השליטים הרוסים חזרו בחיפזון גדול על כל שלבי מהפכת אוקטובר עד לעלייתה של דיקטטורה טוטליטרית. זה מה שעושה את הסיפור קשה מנשוא, אך נטול עניין לעצמו, וחוזר על עצמו במידה רבה.30

אך ארנדט טעתה: ״השליטים הרוסים״ לא הלכו בעקבות כל שלביה הנפתלים של מהפכת אוקטובר במזרח אירופה. הם יישמו רק את אותן שיטות שלמיטב ידיעתם היה להן סיכוי להצליח, ופגעו רק באותם מוסדות שלאמונתם לא היה מנוס מלהרוס אותם. זה סוד העניין הרב בסיפור שלהם: הוא מספר לנו על הלוך המחשבה הטוטליטרי, על סדרי הקדימויות של הסובייטים ועל הלוך המחשבה הסובייטי יותר מכל מחקר של ההיסטוריה הסובייטית עצמה. ומה שחשוב יותר, מחקר של האזור מספר לנו על דפוסי התגובה של בני אדם על אכיפת הטוטליטריות יותר מכל מחקר של כל מדינה ומדינה בנפרד.

בשנים האחרונות החלו חוקרים רבים משלל זרמים להכיר בכך. בעשרים השנים שחלפו מאז נפילת הקומוניזם ופתיחת הארכיונים ברחבי מרכז אירופה, גרמניה ורוסיה, יוחדו מחקרים אקדמיים לרוב לנושא. להתייחסות טובה במיוחד בעולם הדובר אנגלית זוכות התוצאות ההרסניות במבנים ובנפש של מלחמת העולם השנייה — בהקשר זה ראוי לציין את עבודתם של יאן גרוס (Gross), טימותי סניידר (Snyder) וברדלי אברמס (Abrams) — וגם ההיסטוריה של הטיהור האתני באזור.31 קל אף יותר להבין את הפוליטיקה הבין־לאומית של האזור. מוסדות שלמים מייחדים עתה את פעילותם לחקר המקורות של המלחמה הקרה והסכסוך האמריקני־סובייטי.32 בדיון בסוגיות אלה נסמכתי בדרך כלל על מקורות משניים.

הוא הדין בהיסטוריה הפוליטית של מזרח אירופה, שסופרה היטב בעזרת מקורות ארכיוניים בלשונות האזור השונות. לא ניסיתי להעתיק את עבודתם של היסטוריונים מעולים דוגמת אנדז'יי פצקובסקי (Pazkowski) וקריסטינה קרסטן (Kersten), שעד היום אין מתחרה לכתביהם על ההנהגה הקומוניסטית והמשטרה החשאית של פולין; נורמן ניימרק (Naimark), שספרו על הכיבוש הסובייטי של גרמניה המזרחית הוא החיבור השלם ביותר בשפה האנגלית; פטר קנש (Kenes) ולסלו בורהי (Borhi), שכתבו תיאורים מעולים של המנגנונים הפוליטיים בהונגריה; ברדלי אברמס, מרי היימן (Heimann) וקארל קפלן (Kaplan), שתיארו את התקופה בצ'כוסלובקיה.33 נושאים מוגדרים יותר עמדו גם הם במרכז מאמרים וספרים משובחים. מהטובים ביותר באנגלית ברצוני לציין את ג'ון קונלי (Connelly), שכתב על הסטליניזציה של האוניברסיטאות במזרח אירופה; את קתרין אפשטיין (Epstein) ומרסי שור (Shore) על האינטלקטואלים הקומוניסטים והשמאלנים; את מריה שמידט (Schmidt) על משפטי הראווה; את מרטין מוויוס (Mevius) על הסימבוליזם הלאומי בהונגריה; ואת מרק קריימר (Kramer) על הדה־סטליניזציה ואירועי 1956.34

תיאורים היסטוריים כלליים של האזור כולו נדירים הרבה יותר, ולו רק בגלל הקשיים הלוגיסטיים הכרוכים בכתיבה כזו. לא קל למצוא היסטוריון הקורא שלוש או ארבע שפות הנהוגות באזור, ועל אחת כמה וכמה תשע או עשר. לא אחת התשובה מצויה באנתולוגיות, ובאחרונה פורסמו לפחות שתי אנתולוגיות טובות מאוד: Stalinism Revisited The Establishment of Communist Regimes in East Central Europe and the Dynamic of the Soviet Bloc בעריכת ולדימיר טיסמאנו (Tismaneau); ו־The Establishment of Communist Regimes in Eastern Europe, 1944-1949, בעריכת נורמן ניימרק ולאוניד גיביאנסקי (Gibianskii). שני הספרים כוללים מאמרים מעולים, אך האנתולוגיות אינן מחפשות בהכרח אחר דפוסים משותפים ואינן עוסקות בהשוואות. מאחר שזה בדיוק מה שרציתי לעשות, הסתייעתי בעבודה על הספר בשני חוקרים ומתורגמנים מעולים, שניהם סופרים בזכות עצמם, רג'ין ווסניצה (Wosnitza) ואטילה מונג (Mong) בבודפשט. ככל שנדרשתי לפולנית ולרוסית, הסתמכתי על ידיעותי.

אמנם לא מעט נכתב על התקופה הזאת, אך סיפורים רבים טרם סופרו. בזמן ההכנה לכתיבת הספר עבדתי בארכיונים של המשטרה החשאית לשעבר - ה־PN בוורשה, ÁBTL בהונגריה, BStU (ארכיון ה״שטאזי״) בברלין — וכן בארכיונים של משרדי ממשלה, באקדמיות לאמנות בגרמניה, במכון הקולנוע ההונגרי, ברדיו של גרמניה המזרחית ושל פולין, ועוד רבים אחרים. השתמשתי גם באוספים חדשים, או חדשים יחסית, של מסמכים סובייטיים מהתקופה. אלה כוללים שני כרכים של Vostochnaya Evropa v dokumentakh rossiskikh arkhivov, 1944-1953 (מזרח אירופה במסמכים מהארכיונים הרוסיים,

1953-1944), שני כרכים של Sovetskii factor v vostochnoi evrope, 1944-1953 (הגורם הסובייטי במזרח אירופה, 1953-1944), וסדרה בת שלושה כרכים על מדיניות הכיבוש הסובייטי בגרמניה המזרחית, כולם ראו אור במוסקבה בעריכת עורכים רוסים, וסדרה בת שבעה כרכים שהוציא לאור הארכיון הרוסי הממלכתי באותו נושא.35 ועדה משותפת של היסטוריונים פולנים ואוקראינים ליקטה סדרה מרשימה של מסמכים על ההיסטוריה המשותפת שלהם. נוסף על כך, ארכיון צבא פולין בוורשה העתיק בראשית שנות התשעים אוסף גדול של מסמכים מארכיונים רוסיים. בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה האירופית המרכזית (Central European University Press) פרסם שני קובצי מסמכים מצוינים על ההתקוממויות בגרמניה ב־1953 ובהונגריה ב־1956. מגוון רחב של מסמכים ראה אור בפולנית, בהונגרית ובגרמנית.

נוסף על העבודה בארכיונים קיימתי שורת ראיונות בפולין, בהונגריה ובגרמניה כדי ללמוד מפי האנשים שחוו על בשרם את התקופה הזאת ולשמוע אותם מתארים את האירועים והרגשות של אותם ימים בשפתם שלהם. אני מודעת היטב לכך שייתכן שהיה זה הרגע האחרון למיזם שכזה, ותוך כדי כתיבת הספר הלכו לעולמם כמה וכמה אנשים שראיינתי בשלבים הראשונים של העבודה. אני אסירת תודה להם ולבני משפחותיהם על שהתירו לי לשאול אותם שאלות מקיפות על פרק זה בחייהם.

מטרות המחקר היו שונות ומגוונות. במסמכי התקופה חיפשתי ראיות לחיסול מכוון של החברה האזרחית ושל העסקים הקטנים. חקרתי את תופעות הראליזם הסוציאליסטי והחינוך הקומוניסטי. אספתי מידע רב ככל האפשר על ייסוד המשטרה החשאית באזור ועל התפתחותה בראשית דרכה. בעזרת קריאה ושיחות ניסיתי להבין כיצד בני אדם מן השורה למדו להתמודד עם המשטרים החדשים; כיצד הם שיתפו פעולה, ברצון או בלעדיו; כיצד הם הצטרפו למפלגה ולמוסדות אחרים של המדינה ומדוע; כיצד הם התנגדו, אקטיבית או פסיבית; כיצד הם קיבלו החלטות קשות, שרובנו, במערב, היום, איננו צריכים להתמודד אתן לעולם. ומעל לכול, ניסיתי להבין משהו על הטוטליטריות האמתית — לא זו שלהלכה, אלא זו שלמעשה — וכיצד היא עיצבה את חייהם של מיליוני אירופים במאה העשרים.