למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?

 

כשאמא כעסה עלי, וזה קרה לעתים קרובות, היא הייתה אומרת: "השטן הוליך אותנו לעריסה הלא-נכונה."

בתמונה הזאת של השטן המתפנה מעיסוקיו במלחמה הקרה ובמקרתיזם רק כדי לפקוד את מנצ'סטר ב-1960– מטרת הביקור: להוליך שולל את הגברת וינטרסון – יש איזו תיאטרליות מפוארת. ואמי הייתה דיכאונית מפוארת; אשה עם אקדח במגירת המטליות וקליעים בקופסה של משחה לצחצוח רהיטים. אשה שהייתה נשארת ערה כל הלילה ואופה כדי לא לישון במיטה אחת עם אבי. אשה עם צניחת רחם, בעיה בבלוטת התריס, לב מוגדל, כיבים פתוחים ברגל ושתי מערכות של שיניים תותבות – רגילות ליומיום ופניניות ל"חגיגי".

אינני יודעת מדוע לא רצתה או לא יכלה ללדת. אני יודעת שהיא אימצה אותי כי רצתה חבֵרה (לא היו לה חברות) ומשום שהייתי מעין זיקוק, נוּר שנשלח אל העולם – דרך להצהיר על קיומה – לסמן את מקומה על המפה.

היא לא יכלה לשאת את האלמוניות, וכמו כל הילדים, מאומצים או לא מאומצים, נאלצתי גם אני לחיות חלק מהחיים שלא חייתה. זה מה שאנחנו עושים למען הורינו – הרי אין לנו ברירה.

היא הייתה בחיים ב-1985, כשהתפרסם ספרי הראשון, תפוזים הם לא הפרי היחיד. זה רומן אוטוביוגרפי-למחצה בכך שהוא מספר את סיפורה של נערה שאומצה בידי הורים פֶּנטָקוֹסטָלים. הנערה אמורה לגדול ולהיות למיסיונרית.

במקום זה היא מתאהבת באשה. שוד ושבר. הנערה עוזבת את הבית, מצליחה להגיע לאוניברסיטת אוקספורד, חוזרת הביתה ומגלה שאִמה הקימה לעצמה תחנת רדיו והיא משדרת את הבשורה לכופרים. לאם יש כינוי – קוראים לה "אור נדיב".

הרומן נפתח כך: כמו רוב האנשים, חייתי הרבה זמן עם אמי ואבי. אבי אהב לצפות בהיאבקות, אמי אהבה להיאבק.

רוב חיי נלחמתי באגרופים חשופים. המנצח הוא מי שמרביץ הכי חזק. כילדה חטפתי מכות ומהר מאוד למדתי לא לבכות אף פעם. אם השאירו אותי בחוץ כל הלילה הייתי יושבת על המפתן עד שבא החלבן, שותה את כל החלב, משאירה את הבקבוקים הריקים כדי להוציא את אמי מהכלים והולכת לבית-הספר ברגל.

לכל מקום הלכנו ברגל. מכונית לא הייתה לנו וגם לא כסף לאוטובוס. הממוצע שלי היה שמונה קילומטרים ביום: שלושה קילומטרים הלוך ושוב לבית-הספר, חמישה קילומטרים הלוך ושוב לכנסייה.

לכנסייה הלכנו ערב-ערב, פרט לימי חמישי.

על כמה מהדברים האלה כתבתי בתפוזים וכשהספר התפרסם אמי שלחה לי פתק נזעם בכתב ידה המסולסל והמושלם ודרשה ממני לטלפן.

לא נפגשנו כמה שנים. אני סיימתי את הלימודים באוקספורד, התחלתי לארגן לי חיים, וכתבתי את תפוזים בצעירותי – הייתי בת עשרים וחמש כשראה אור.

הלכתי לטלפון ציבורי – לא היה לי טלפון בבית. היא הלכה לטלפון ציבורי – לא היה לה טלפון בבית. חייגתי את הקידומת של אקרינגטון ואת המספר כפי שנצטוויתי, ומיד קמה והייתה לפנַי – מי צריך סקַייפּ? בקולה ראיתי אותה, דמותה קרמה עור וגידים לנגד עיני כשדיברה.

היא הייתה אשה גדולה, די גבוהה, ושקלה כמאה ועשרים קילוגרם. גרביים רפואיים, סנדלים שטוחים, שמלת קרימפלין ומטפחת ראש סינתטית. סביר להניח שפידרה את פניה (צריך להיראות כמו בן אדם) אבל את שפתיה לא צבעה בשפתון (כמו מופקרת).

היא מילאה את תא הטלפון כולו. היא חרגה מכל קנה מידה, גדולה מהחיים. היא הייתה כמו אגדה שבה הגודל משוער ולא יציב. היא התגבהה. היא התרחבה. רק מאוחר יותר, מאוחר הרבה יותר, מאוחר מדי, הבנתי כמה קטנה הייתה בעיני עצמה. התינוקת שאיש לא הרים. הילדה הלא-חבוקה עוד בתוכה. אבל ביום ההוא היא נישאה על כתפי זעמה-שלה. היא אמרה, "זאת הפעם הראשונה שהייתי צריכה להזמין סֵפר בשם בדוי."

ניסיתי להסביר מה רציתי להשיג. אני סופרת שאפתנית – איני מוצאת טעם לעסוק במשהו, ולא משנה מה, בלי לשאוף להצטיין בו. ב-1985 לא היה ביקוש לספרי זיכרונות – ומכל מקום, אני לא כתבתי את זיכרונותי. ניסיתי להתנתק מהדעה המקובלת שנשים כותבות תמיד על "החוויה" – מתוך ניסיונן האישי – ואילו גברים כותבים בגדול – יריעה רחבה, ניסיונות צורניים.

הנרי ג'יימס לא הבין כראוי את דבריה של ג'יין אוסטן שהיא כותבת על פיסת שנהב קטנה – כלומר פרטי פרטים זעירים ומובחנים. וזה בערך מה שאמרו גם על אמילי דיקינסון ועל וירג'יניה וולף. הדברים האלה הכעיסו אותי. ובכלל, למה אי אפשר לכתוב גם מתוך ניסיון אישי וגם להתנסות בצורות כתיבה חדשות? למה לא לשלב את מה שחזינו במו עינינו עם המדומיין? למה שמשהו או מישהו יגביל נשים? למה שאשה לא תשאף לגדולות בספרות? ובחייה?

גברת וינטרסון לא הייתה מוכנה לשמוע. היא הרי ידעה טוב מאוד שסופרים הם בוהמיינים חולי מין, פורצי גדר שלא יוצאים לעבוד. ספרים היו אסורים בביתנו – עוד אסביר למה – וזה שאני כתבתי ספר, ועוד פרסמתי אותו, ועוד זכיתי עליו בפרס... ועכשיו אני עומדת בתא טלפון ועוד מרצה לה על ספרות ומנהלת דיון פמיניסטי...

צפצופים – להוסיף מטבעות – וכשקולה עולה ויורד כמו הים אני חושבת, "למה את לא גאה בי?" צפצופים – להוסיף מטבעות – ושוב אני בחוץ, יושבת על המפתן. ממש קר ויש לי גיליון של עיתון מתחת לישבן ואני מכורבלת במעיל.

אשה עוברת ואני מכירה אותה. היא נותנת לי שקית צ'יפס. היא יודעת איזה מין אמא יש לי. בתוך הבית האור דולק. אבא במשמרת לילה אז היא יכולה לשכב במיטה, אבל לישון לא תישן. כל הלילה תקרא בכתבי הקודש וכשאבא יבוא הביתה הוא יכניס אותי, והוא לא יאמר דבר, והיא לא תאמר דבר, ואנחנו נתנהג כאילו זה נורמלי להשאיר את הילדה בחוץ כל הלילה וזה נורמלי לא לישון עם בעלך אף פעם. וזה נורמלי שיש שתי מערכות של שיניים תותבות, ואקדח במגירת המטבח...

אנחנו עדיין מדברות בתאי הטלפון שלנו. היא מספרת לי שההצלחה שלי היא מהשטן, שומר העריסה הלא-נכונה. היא טוענת כנגדי שהשתמשתי ברומן בשמי האמיתי – אם זה סיפור, למה לדמות הראשית קוראים ג'נט? למה באמת?

אני לא מצליחה להיזכר בזמן מן הזמנים שבו לא העמדתי את הסיפור שלי כנגד הסיפור שלה. כך שרדתי מהרגע הראשון. ילדים מאומצים ממציאים את עצמם בלית ברירה; בראשית חיינו יש היעדר, לא כלום, סימן שאלה. חלק חיוני מהסיפור שלנו נמחק, ובאלימות, כמו פצצה ברחם.

התינוק מתפוצץ אל תוך עולם לא ידוע שאפשר להתוודע אליו רק דרך סיפור כלשהו – כך כמובן חיים כולנו, זה הנרטיב של חיינו, אבל אימוץ מצניח אותך אל תוך הסיפור אחרי שכבר התחיל. כמו לקרוא ספר שהעמודים הראשונים חסרים בו. כמו להגיע להצגה אחרי שהמסך עולה. ההרגשה שמשהו חסר לא מרפה ממך לעולם – ולא יכולה להרפות, ולא צריכה להרפות, כי משהו באמת חסר.

זה כשלעצמו לאו דווקא שלילי. הדבר החסר, העבר החסר, יכול להיות פתח, לא חלל ריק. הוא יכול להיות כניסה ולא רק יציאה. זהו שריד מאובן, חותם של חיים אחרים, וגם אם החיים האלה לא יהיו שלך לעולם, אצבעותייך מתחקות אחר המקום שבו הם היו עשויים להיות, ואצבעותייך לומדות מין כתב ברייל.

יש כאן סימנים, בולטים כמו צלקות. קראי אותם. קראי את הפצע. כתבי אותם מחדש. כתבי מחדש את הפצע. לכן אני סופרת – אינני אומרת "החלטתי" להיות, או "נעשיתי" סופרת. זה לא היה מעשה רצוני ואפילו לא בחירה מודעת. כדי לא להילכד ברשת הצפופה של סיפורה של גברת וינטרסון הייתי חייבת להיות מסוגלת לספר סיפור משלי. החיים הם תערובת של מציאות ובדיון. והם תמיד סיפור כיסוי. כתבתי לי דרך החוצה. היא אמרה, "אבל זאת לא האמת..."

האמת? מדובר באשה שטענה שהתרוצצות העכברים במטבח היא אֶקטוֹפְּלַזמָה.

היֹה היה בית טוּרי באקרינגטון אשר בלַנקַשֶר – קראנו לבתים האלה שניים על שניים: שני חדרים למטה, שני חדרים למעלה. שלושתנו גרנו יחד בבית ההוא שש-עשרה שנים. סיפרתי את הגרסה שלי – נאמנה ובדויה, נכונה ומסולפת, טרופה בזמן. אני הייתי הגיבור, כמו בכל סיפור על ספינה שנטרפה. זאת אכן הייתה ספינה שנטרפה, ואני נפלטתי אל חוף האנושות, והוא היה לי לא לגמרי אנושי, ורק לעתים נדירות היה מפלט.

ואולי הדבר העצוב ביותר בעיני, כשאני חושבת על גרסת הכיסוי תפוזים, הוא שכתבתי סיפור שיכולתי לחיות איתו. הסיפור האחר היה כאוב מדי. לא יכולתי לעמוד בו.

לא פעם שואלים אותי, בתקווה לקבל רשימה מסודרת, מה "אמיתי" ומה לא "אמיתי" בתפוזים. באמת עבדתי בבית לוויות? באמת נהגתי באוטו גלידה? באמת היה לנו אוהל בשׂוֹרה? גברת וינטרסון באמת הרכיבה משדר רדיו במו ידיה? האם באמת ובתמים צלפה על חתולי רחוב ברוגטקה?

אני לא יכולה להשיב על השאלות האלה. אני יכולה לומר שבתפוזים יש דמות בשם "אלזי המעידה", והיא משגיחה על ג'נט הקטנה ומהווה חומה רכה כנגד חוזק (ידה) של האם.

הכנסתי אותה לסיפור כי לא יכולתי לשאת אותו בלעדיה. המצאתי אותה כי נורא רציתי שככה יהיה באמת. כשאת ילדה גלמודה את מוצאת לך חברה דמיונית.

אלזי לא הייתה ולא נבראה. לא הייתה אף אחת כמו אלזי. במציאות הבדידות הייתה גדולה הרבה יותר.

רוב שנות הלימודים ביליתי בישיבה על הברזלים מחוץ לשערי בית-הספר בהפסקות. לא הייתי ילדה מקובלת או חביבה על הבריות; סרבנית מדי, כועסת מדי, מתלהטת מדי, מוזרה מדי. האדיקות לא חיבבה אותי על הילדים ובבית-הספר מתבלט תמיד החריג. תיק ההתעמלות שלי עם הרקמה עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשָעְנוּ נראה למרחקים.

אבל אפילו כשכן הצלחתי לרכוש חברים דאגתי לקלקל את זה...

אם מצאתי חן בעיני מישהי, הייתי מחכה עד שתרגיש ביטחון, ואז אומרת לה שאני כבר לא רוצה להיות חברה שלה. הייתי מתבוננת במבוכה ובצער. בדמעות. אחר-כך הייתי בורחת, שולטת במצב כמנצחת, ומהר מאוד היו הניצחון והשליטה נמוגים, ואז הייתי בוכה נורא, כי שוב הוצאתי את עצמי החוצה, שוב אני יושבת על המפתן, במקום שלא רציתי להיות.

אימוץ הוא בחוץ. את נותנת ביטוי להרגשה של מי שאינה שייכת. ואת נותנת לה ביטוי בזה שאת מנסה לעשות לאחרים מה שעשו לך. את לא מסוגלת להאמין שמישהו אוהב אותך בזכות עצמך.

אף פעם לא האמנתי שהורי אוהבים אותי. ניסיתי לאהוב אותם, אבל זה לא הלך. לקח לי הרבה זמן ללמוד איך לאהוב – איך לתת ואיך לקבל. כתבתי על אהבה בקדחתנות, בדקדקנות, והכרתי בה, כאז כן עתה, כערך עליון.

אהבתי את אלוהים כמובן, בהתחלה, ואלוהים אהב אותי. גם זה משהו. ואהבתי בעלי חיים וטבע. ושירה. הבעיה הייתה בני אדם. איך אפשר לאהוב אדם אחר? איך אפשר לסמוך על אדם אחר שיאהב אותך? לא היה לי מושג.

חשבתי שאהבה פירושה אובדן.

מדוע נמדדת האהבה באובדן?

זה היה משפט הפתיחה של רומן שכתבתי – כתוב על הגוף (1992). ארבתי לאהבה, צדתי אהבה, איבדתי אהבה, נכספתי לאהבה...

האמת היא דבר מורכב מאוד לכל אדם. כשמדובר בסופרים, מה שמושמט מן הסיפור משמעותי לא פחות ממה שנכנס אליו. מה נמצא מחוץ לשולי הטקסט? צלמים ממסגרים את התמונה; סופרים ממסגרים את עולמם.

גברת וינטרסון התרעמה על מה שהכנסתי, אבל נראה לי שמה שהשארתי בחוץ הוא התאום האילם של הסיפור. יש כל-כך הרבה דברים שאיננו יכולים לומר, כי הם כואבים מדי. אנחנו מקווים שהדברים שאפשר לומר ירגיעו את הדברים השתוקים, או יפייסו אותם איכשהו. סיפורים הם פיצויים.

העולם לא הוגן, לא צודק, לא נודע, לא בשליטה. כשאנחנו מספרים סיפור אנחנו מפעילים שליטה, אבל באופן שמשאיר פער, פתח. זאת גרסה אחת, אבל אף פעם לא הגרסה הסופית. ואולי אנחנו מקווים שמישהו אחר ישמע את השתיקות, והסיפור יוכל להימשך, יסופר מחדש.

כשאנחנו כותבים אנחנו מציגים את השתיקה לא פחות מאשר את הסיפור. מילים הן אותו חלק של השתיקה שאפשר לומר.

גברת וינטרסון הייתה מעדיפה שאשתוק.

זוכרים את סיפורה של פילוֹמֶלָה שנאנסה והאנס תלש את לשונה כדי שלא תוכל לספר לעולם? אני מאמינה בספרות ובכוחם של סיפורים כי כך אנו מדברים בלשונות רבות. איננו מושתקים. במצבי טראומה עמוקה כולנו מהססים, מגמגמים; שתיקות ארוכות מתגלעות בדיבורנו. זה תקוע. אנחנו מחזירים לעצמנו את השפה דרך שפתם של אחרים. אנחנו יכולים לפנות אל השיר. אנחנו יכולים לפתוח את הספר. מישהו כבר היה שם בשבילנו ושלה ממעמקים את המילים.

נזקקתי למילים מפני שמשפחות לא מאושרות הן קשר של שתיקה. אין סליחה למי שמפר את השתיקה. הוא או היא צריכים ללמוד לסלוח לעצמם.

אלוהים פירושו מחילה – כך לפחות מסופר בסיפור ההוא, אבל בביתנו אלוהים היה אלוהי התנ"ך ולא הייתה מחילה בלי הקרבה גדולה. גברת וינטרסון הייתה אומללה ועלינו נגזר להיות אומללים איתה. היא חיכתה לאפוקליפסה. המזמור האהוב עליה היה "אלוהים מָחָה אותם", וגם אם לכאורה הייתה הכוונה לחטאים שנמחו, היא התכוונה בעצם לכל מי שאי-פעם הרגיז אותה, כלומר לכולם.

היא פשוט לא אהבה אף אחד והיא פשוט לא אהבה את החיים. החיים היו עול שנושאים עד הקבר ואז משליכים. החיים היו עמק הבכא. החיים היו חוויית טרום-מוות. גברת וינטרסון התפללה יום-יום, "אלי, קח נפשי." זה היה קשה לי ולאבא שלי.

אִמה-שלה הייתה בת טובים שנישאה לבריון פתיין, נתנה לו את כספה וראתה איך הוא מכלה אותו ברדיפת נשים. זמן-מה, בערך מאז שהייתי בת שלוש עד שהייתי בת חמש, נאלצנו לגור עם סבא שלי כדי שגברת וינטרסון תוכל לסעוד את אמה, שגססה מסרטן הגרון.

גברת ו' הייתה אמנם דתית מאוד אבל היא האמינה גם ברוחות רפאים, ומאוד כעסה שהחברה של סבא היא לא רק ברמנית מזדקנת עם שיער מחומצן, אלא גם מדיום שעורכת סיאנסים אצלנו בסלון. אחרי הסיאנסים אמי התלוננה שהבית מלא גברים במדים מהמלחמה. כשהייתי נכנסת למטבח כדי לקחת לי כריך בשר כבוש אסור היה לי לאכול כל עוד המתים בסביבה. לפעמים זה לקח כמה שעות, וזה לא קל כשאת בת ארבע.

התחלתי להסתובב ברחוב ולבקש אוכל. גברת וינטרסון תפסה אותי ואז שמעתי בפעם הראשונה את הסיפור האפל על השטן והעריסה...

בעריסה לידי היה ילד ושמו פּוֹל. הוא היה אח הצללים שלי, כי שמו הקדוש תמיד צץ כשהייתי ילדה רעה. פול לא היה מפיל את הבובה החדשה לאגם (לא נתנו את דעתנו לעצם האפשרות המופרכת מלכתחילה שפול היה מקבל בובה).

פול לא היה ממלא את תיק הפיג'מה שלו בצורת פודל בעגבניות כדי שיוכל לנתח בטן מלאה מחית מדממת. פול לא היה מחביא את מסכת הגז של סבא (סבא שמר משום-מה על מסכת הגז שלו מימי המלחמה, ואני אהבתי אותה מאוד).

פול לא היה מגיע למסיבת יום הולדת יפה, שאליה לא הוזמן, במסכת הגז של סבא. לוּ לקחו את פול במקומי, הכל היה אחרת, טוב יותר. אני הייתי אמורה להיות חברה... כמו שהייתה היא לאמא שלה.

ואז מתה אִמה והיא הסתגרה ביגונה. אני הסתגרתי במזווה כי למדתי להשתמש בפותחן הקטן שפותח את קופסאות הבשר המשומר.