מבוא:
״הציפורים הקדימו את צאתן״
ביום שני, 4 בספטמבר 1939, בישרה הנהלת גן החיות בתל אביב כי הגן התעשר באיילה רכה ובחולדת ערבה (הנקראת גם חולדת פרעה). נוספו לו גם 17 דוכיפתים שמצבן מעורר חמלה: הן ניצלו מידיו של ערבי שלכד אותן ומרט את אבריהן, ולכן אינן יכולות לעוף. השלטונות החרימו את הציפורים והעבירו אותן לגן. בדבר לילדים נכתב: ״הדוכיפתים והצִפרים האחרות נלכדו בארץ בדרך נדידתן מאירופה. השנה הקדימו העופות הללו את צאתן לארצות החמות ואולי מבשר דבר זה, כי החורף הקדים לבוא השנה. ואולי בורחים גם העופות מפני המלחמה באירופה?״1
כשבוע קודם לכן, בסוף חודש אוגוסט, נסעו ברוניה רייטברגר, עקרת בית מרחוב מזא״ה בתל אביב, ושרה, בתה בת העשר, לבקר את משפחת האם בפיוטרקוב טריבונלסקי, עיר השוכנת כ־26 קילומטר מדרום ללודז', שבה חיו כ־18 אלף יהודים (כשליש מתושבי העיר). קרובי משפחה, ידידים ושכנים מודאגים ניסו להניא את גברת רייטברגר מכוונתה לנסוע: הרי כולם יודעים שמלחמה עומדת לפרוץ בכל יום! ואולם, היא עמדה על דעתה. הרי הן נוסעות רק לביקור משפחתי קצר, ומיד אחרי החגים ישובו. לקראת הנסיעה תפרו לשרה מעיל מבד אדום, קנו לה כובע קטיפה אדום ומילאו מזוודה במתנות לקרובי המשפחה. האם ובתה הפליגו באונייה ״הר ציון״ לנמל קונסטנצה שברומניה, ובליל 1 בספטמבר ירדו השתיים בתחנת הרכבת של ורשה. על הרציף התגודדו אנשים רבים שחיפשו דרך לצאת מן העיר. אחד מהם פנה לאם ואמר לה: ״גברת, חזרי לפלשתינה. עכשיו!״ היא לא קיבלה את העצה: הרי הן כה קרובות ליעדן ולכן לא ישובו על עקבותיהן. בבוקר של יום שבת 2 בספטמבר 1939 לא המתינה להן נפש חיה בתחנת הרכבת של פיוטרקוב. האם ובתה נסעו בעגלה לרחוב ורשה הישנה 5, והתקבלו שם בקבלת פנים צוננת; איש לא שם לב למעיל ולכובע הקטיפה של שרה: ״למה באתן עכשיו? הרי פרצה מלחמה והגרמנים מפציצים. מסוכן כאן וצריך לברוח״. המנוסה מן העיירה כבר החלה, ובדרך לסוליוב נעו ״עגלות רבות מספור״ שהותקפו מן האוויר. שרה מצאה את עצמה בעגלת עץ רתומה לסוס ועמוסה בבני המשפחה, כרים וכסתות. ״מה קרה? לאן נוסעים? [...] לא היתה כל תשובה״.2 פיוטרקוב נכבשה בידי הצבא הגרמני ב־5 בספטמבר. בימים הראשונים אחרי הכיבוש הצליחו כאלפיים יהודים להימלט מזרחה, אבל במקומם הגיעו פליטים רבים מהעיירות הסמוכות. הגטו הראשון בפולין, שבו הצטופפו כ־25 אלף נפשות, הוקם ב־8 באוקטובר. תהליך העקירה לגטו הסתיים בסוף ינואר 1940.3 לשרה ולאמה ציפו שלושה חודשי אימה ותלאות לפני שהצליחו לחזור לתל אביב.
בנמל קונסטנצה שברומניה המתינו בתחילת ספטמבר כמה מאות נשים וילדים מארץ ישראל לאוניות שיחזירו אותם מביקור הקיץ אצל משפחותיהם. ביניהן היו דבורה גרץ ובתה דלית בת החמש, שביקרו אצל הורי בעלה של דבורה בביאליסטוק. הן הגיעו ברכבת לקונסטנצה מכיוון שלא מצאו מקום בטיסה מוורשה ללוד, ונאלצו להמתין בנמל שלושה ימים. רחוק משם, בקאליש, הרגיע מר פרגר את אשתו המבוהלת, ואמר שהגרמנים רק מנסים להלך אימים על פולין, ״אך הפולנים חזקים דים כדי לעמוד בהצלחה מול הניסיונות הגרמניים האלה״.4 עורך דין מקרקוב, ד״ר יוחנן (יאן) בדר, מראשי התנועה הרביזיוניסטית בפולין, הכין בשנת 1938 לבקשת הנהלת ההסתדרות הציונית החדשה (הצ״ח) מייסודה של התנועה הרביזיוניסטית (שפרשה שלוש שנים קודם לכן מההסתדרות הציונית) ״נייר עבודה״ על תוכנית האווקואציה — תוכנית להגירה המונית מאורגנת של יהודים מפולין לארץ ישראל שתימשך עשר שנים, עד 1948. עכשיו שמע בדר מאנשי צבא כי קצב תנועת הצבאות הלוחמים יהיה דומה לזה שבמלחמת העולם הראשונה; כלומר, קצב אטי. בטוח בכוחו של הצבא הפולני להגן על הגבול, סבר בדר כי הצבא הגרמני יפנה את רוב כוחותיו לחזית המערב. לכן ״יעבור זמן לא מעט עד שהאויב יתקרב לקרקוב״, ולפניו די זמן להחליט מה לעשות.5 פעיל רביזיוניסטי אחר, ד״ר וולפגנג (בנימין זאב) פון וייזל, שהיה בין נוסעי טיסת הצפלין מגרמניה למזרח התיכון בפורים 1929, נהג אחרת. פון וייזל היה עיתונאי וסופר פורה ששירת בתפקיד קצין תותחנים בצבא ההבסבורגי וזכה בעיטור צלב הברזל על שירותו. כששמע ברדיו האוסטרי את הודעת הקנצלר האוסטרי קורט שושניג על עריכת משאל עם בנוגע לעתידה של אוסטריה, אמר פון וייזל לאשתו: ״ארזי מיד את המזוודות, קחי מה שאפשר לקחת, הלילה ניסע עם הילדים לפריז״. רעייתו המופתעת השיבה: ״בוודאי יש לך חום!״, וד״ר פון וייזל ענה: ״אין דבר״. הזוג פון וייזל ושני ילדיהם הקטנים עזבו ללא מטען את וינה לפריז ב־13 במארס 1938, יום לפני כניסת הנאצים לעיר. למחרת היום התדפקו קציני הגסטפו על דלת ביתם בקירשנגָאסֶה 48, אך מצאו את הדירה ריקה.6 באוטוביוגרפיה שלו הרהר בדר מדוע לא נהג כמו פון וייזל ועזב את פולין למרות התראותיו של זאב ז'בוטינסקי על הצפוי ליהודים החיים בה, והתוודה: ״ייתכן שגם אני הייתי יותר מדי עסוק בעבודתי המקצועית, בענייני התנועה והשבועון, בצילום, בקריאת ספרים ובהליכה לבתי קפה ולתיאטרון, ושכחתי את העיקר: אזהרת ז'בוטינסקי. השליתי את עצמי: יש לנו עוד פנאי״.7 הוא לא האמין כי לפולין מצפה גורל דומה לזה של אוסטריה ושל צ'כוסלובקיה.
ויקטור (אביגדור וילהלם) חַיות מלבוב (למברג), בנקאי, פטריוט פולני נאמן ועסקן פוליטי שהגדיר את עצמו ״גם יהודי, גם פולני״, ואשר זכה בתחילת שנות השלושים בכמה עיטורי כבוד נכבדים מהממשלה הפולנית, כתב ב־16 באוגוסט:
נראה שמתקרב רגע היסטורי. מלחמה? מהפכה? אם כך, היכן? יש לציין שאצלנו המצב מתוח אך ללא עצבנות. כולם מוכנים להגנה. ההיטלריות משתוללת. מטיחה עלבונות, כזבים ואיומים בעיתונים וברדיו. אדולף עצמו מסתגר בבְּרֶכְטֶסגָדן ושותק. מנהל שיחות, רוקם תכניות, מכין משהו. זה חודש אני קורא את המיין קאמפף. הוא כתב אותו לפני כחמש עשרה שנה וסולל בשיטתיות את הדרך לתזות ולדוקטרינות שלו. הוא עקבי. ככל שאני קורא את מיין קאמפף שלו, אני חרד יותר מפניו. אך הוא יפסיד, הוא בוודאי יפסיד.8
ז'בוטינסקי, מנהיגה של התנועה הרביזיוניסטית, היה נינוח: ״אין אפילו סיכוי קלוש למלחמה; ואינני אומר זאת מתוך עקשנות. [...] העולם נראה נווה שאננים מפון ד'אוון״, שבבְּרֶטֵן.9 אִילה לובינסקי־שטרסמן, חברת משלחת האצ״ל, ביקרה אותו בעיירה ואל לה ביין שבה נפש, בדרכה לקונגרס הציוני הכ״א בז'נווה. היא הביעה את חששה כי אם תפרוץ מלחמה לא תוכל לשוב למשפחתה בוורשה, אך ז'בוטינסקי הרגיע אותה: ״לא תהיה מלחמה [...] איש אינו רוצה בה [...] נתראה תוך כמה ימים בפריז ונלך לעשות חיים״ (on fera la bombe).10
ב־29 באוגוסט, בדרזדן, כתב ויקטור קלמפֶרר, מלומד יהודי־גרמני מומר
הימים האחרונים מרטו ועדיין מורטים את עצבַי יותר מדי. הגיוס הגלוי בלי הודעה מראש על גיוס (אנשים, מכוניות, סוסים), החוזה עם רוסיה וההיפוך העצום במצב, הבלבול, חוסר היכולת לחזות את העתיד, את יחסי הכוחות אחרי התפנית הזאת. [...] שיא הטירוף היה תמונת ה״יד ביד״: ריבנטרופ־סטלין. מקיאוולי הוא תינוק תמים לעומת זה.11
למחרת כתב מלונדון נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, לאחיו פייבל בחיפה: ״כולנו חיים על הר געש ובכל רגע צפויים אווירוני האויב בשמי לונדון או פריז. כולנו בידי אלוהים. אני עצמי שקול ומשום מה אינני מאמין בשואה הסופית. אבל העצבים דרוכים, כמובן״.12
העיתונות הארץ־ישראלית דיווחה על הסימנים למלחמה קרובה: הרכבת המהירה מווינה ומברלין לא הגיעה לפריז ב־29 באוגוסט, רחובות בירת צרפת הוחשכו, בתי הספר נערכו לפינוי התלמידים לערי השדה ואפילו בעלי החיים בגן החיות ביער וֶנסן הועברו לגני חיות בערי השדה. על אף אותות המלחמה האלה הזמינה מודעה שהתפרסמה בעיתוני ארץ ישראל ב־30 באוגוסט תיירים מהארץ לצאת לחופשה חלומית בצרפת: ״בקרו בצרפת, ארץ היופי. היא מציעה לכם הבראה במרחצאות החמים שלה, מרגוע בהרים, חדוות חיים בפלאג'ות [חופי הים] ובתחנות הימיות שלה. פרטים, חוברות הסברה ומחירי בתי המלון, להשיג בכל סוכנות ידיעות חשובה״.
כשהתפזר הקונגרס הציוני הכ״א שנערך בז'נווה המריא ללונדון ד״ר משה קליינבוים (סנה), מנהיג התנועה הציונית בפולין, וזאת למרות חששו כי אם תפרוץ מלחמה לא יוכל לחזור לביתו. מדי יום פקד את משרדי חברת התעופה הפולנית ״לוט״, ושם נמסר לו כי הטיסות לוורשה מלאות ואין בהן מקום בימים הקרובים. באחד מביקוריו התמזל מזלו: הוא שמע שהתפנה במפתיע מקום בטיסה היוצאת לוורשה ביום חמישי, 30 באוגוסט. במכתב לנחום גולדמן הסביר קליינבוים שהחליט לחזור לוורשה למרות הסכנות הכרוכות בכך משום שהוא ״יותר מדי קשור אל פולין ואל יהודי פולין. איני יכול להיהפך למהגר״. קליינבוים יצא בדרכו לוורשה ב־30 באוגוסט, בטיסה האחרונה מלונדון ליבשת. אחרי כמה נחיתות ביניים הגיע לביתו בשעות הערב של יום 31 באוגוסט ומיהר להצטרף ליחידה הצבאית שבה שירת בתפקיד רופא.13 ההיסטוריון ד״ר עמנואל רינגלבלום, ציר לקונגרס הציוני הכ״א מטעם מפלגת פועלי ציון שמאל בפולין, כתב ביומנו על דרך התלאות שהחזירה אותו ואת חבריו מז'נווה לוורשה:
אנו נוסעים שלושים שעות בקרון שינה לוורשה. אזעקה. [...] ניתלים על הקרונות, על הגגות. אחדים מנסים לפרוץ לקרון שלנו. גילויים אנטישמיים במדינה. התודעה האזרחית הכריעה בהחלטתנו לשוב למדינה. אלה שרצו להישאר במדינה.14
ב־29 באוגוסט בשעה ארבע אחר הצהריים נחת בשדה התעופה לוד מטוס של חברת התעופה הפולנית ״לוט״, שהמריא מוורשה בשעה אחת בלילה. אזרחים צמאים לחדשות המתינו לעשרת הנוסעים שירדו מהמטוס ליד משרדי חברת ״אורביס״, שייצגה את חברת התעופה הפולנית ברחוב מונטיפיורי בתל אביב. הנוסעים דיווחו שהאוכלוסייה בפולין מגלה אומץ לב, וכי הלך הרוח הכללי הוא שאין לוותר להיטלר ולמסור לו אפילו שעל אחד מאדמת פולין או לוותר על זכות פולנית כלשהי ב״פרוזדור״ לדנציג (גדנסק).15 מורגשת מתיחות באוויר, הם סיפרו למקבלי פניהם הכמהים לידיעה מכלי ראשון, אבל אין שום סימני בהלה מיוחדים. החיים בפולין לא שובשו, אין מחסור במצרכי מזון, הבנקים פתוחים וארגונים יהודיים התגייסו להשתתף בהכנות להתגונן מפני התקפות מן האוויר.16 הצופה, עיתון מפלגת המזרחי בארץ ישראל, הודיע לקוראיו בגאווה כי ״מאות יהודים חרדים בעלי זקן ופאות עובדים שכם אל שכם עם האזרחים הפולניים״ בחפירת שוחות מגן.17
השכם בבוקר 1 בספטמבר חצו טורי השריון של גרמניה הנאצית את הגבול לפולין. מלחמת העולם השנייה החלה. קשה לחמוק מצלו של ה״סוף״ — שבאוגוסט 1939 לא היה אפשר לחזותו — הרובץ במלוא כובדו על חודש זה. אף קשה להתעלם מן העננה הכבדה של האשמות והאשמות שכנגד הרובצת על החודש הזה: עיניו של מי טחו גם ערב המלחמה לראות את האסון הקרב ובא? מי היה תמים, ומי היה סומא בארובה? מה אפשר היה לעשות ולא נעשה, ומדוע? אוגוסט 1939 — וכמובן, גם החודשים והשנים שקדמו לו — מצטייר כהפלגה ב״ספינת שוטים״ שנוסעיה עסוקים במריבות מיותרות ובוויכוחי סרק, שקועים בזוטות של חיי היום־יום, שהמאורעות לאחר 1 בספטמבר חושפים את עקרותם ואת תפלותם, ואפילו את קלונם. שאלה כמעט מתבקשת: איך ייתכן שבמהלך חודש זה המשיכו יהודים בארץ ישראל ובפולין בחיי השגרה שלהם? הסבר אחד לכך נמצא במכתב שכתב ברל כצנלסון מלונדון בתחילת אוקטובר 1938: ״אנו חיים פה מזעזוע אל זעזוע. לא כל זעזוע מתפרץ החוצה, לא כל גזרה שמורה לנו מתגלה לעין השמש, אך כאן אתה חי כל פורענות, גם לפני היגלותה, וגם בשעה שקורה נס והפורענות נדחית, אם לשעה או לזמן ארוך״.18
אין בכוונתנו לתאר את המאורעות ואת האירועים בכפוף ל״ספירה לאחור״. השתדלנו לא לקרוא את הסיפור מסופו, אלא לספר אותו במידת האפשר כ״הווה״. לפני אוגוסט 1939, וגם במשך החודש הזה, איש לא ידע באמת מה ילד יום. רק קריאה לאחור היא החורצת כי המאורעות נעו בכיוון בלתי נמנע אל עבר פורענות שלא היתה דומה לה וכי לא היה אפשר לעצור את מהלכם. ערפל של אי־ודאות ושל חוסר ידיעה כיסה את החודש הזה. ובכל מקרה, גם אילו ידעו הכול לאן נעים גלגלי ההיסטוריה, הם היו חסרי אונים להטות את הספינה אל חוף מבטחים. המהלכים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה שוחזרו ונותחו בלא מעט ספרים וחלק מהם מתעד ומשחזר את ההתרחשויות מאחורי הקלעים שלא נודעו לבני התקופה. על תולדות העם היהודי, התנועה הציונית והיישוב בשנות השלושים קיימת ספרות מחקר ענפה. לא היה אפשר לכתוב את ספר זה בלי להיעזר בה.
הקורא בספר לא ימצא בו כמעט את יהודי גרמניה.19 כך גם לא יידון בו גורלם של יהודי רומניה או צרפת, למשל. הבחירה להתמקד ביהודי פולין נראית לנו מובנת מאליה. בפולין חיה האוכלוסייה היהודית הגדולה בעולם — כ־3.5 מיליון יהודים בשנת 1939 — ואחרי שנת 1924 היא היתה המאגר העיקרי של ההגירה היהודית אל מעבר לים ולארץ ישראל. בשנים 1938-1921 יצאו מפולין יותר מ־400 אלף יהודים. בהתחלה נסעו רובם לארצות הברית, אבל משנת 1924 ואילך גדל שיעור העולים לארץ ישראל. בשנים 1935-1929 קלטה ארץ ישראל כ־43.7 אחוזים מכלל ההגירה היהודית, ואילו ארצות הברית קלטה 10.9 אחוזים. אם בשנת 1929 קלטה ארץ ישראל פחות מעשירית של ההגירה היהודית מפולין, הרי שבשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה היא היתה ליעד העיקרי של ההגירה ממנה. ב־1935 קלטה ארץ ישראל כ־80.6 אחוזים מהמהגרים, ובשנת 1937 32.2 אחוזים.20 בשנים 1939-1919 עלו מפולין לארץ ישראל כ־140 אלף נפשות — והיו כ־35 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית בה. בתקופת המנדט היתה אפוא פולין המאגר הגדול של העלייה לארץ ישראל והמקור העיקרי לגידול הדמוגרפי של היישוב. גם חלק גדול מההון הפרטי שיובא לארץ ישראל היה של יהודי פולין, שתרמו לא מעט לקרנות הלאומיות (״ההון הלאומי״).
באמצע שנות השלושים, עת גבר הלחץ לצאת מפולין וארץ ישראל היתה ליעד הקולט הבלעדי כמעט, הטילה ממשלת בריטניה הגבלות חדשות על העלייה. בשל כך ננעלו שערי הארץ לפני רבים שרצו להגר אליה. התנועה הציונית ומוסדותיה נדרשו להניח את הגשר שעליו יעברו לפחות חלק מיהודי פולין אל ארץ ישראל. עתידו הפוליטי של היישוב וכוחו, וגורלם של יהודי פולין, נכרכו עתה זה בזה. ואולם, הגורל של יהודי פולין לא עלה לסדר היום של הדיון הציבורי והבין־לאומי, בניגוד לגורלם של יהודי גרמניה ואחר כך בניגוד לגורלם של היהודים הנתונים בשלטון ״הרייך השלישי״. הוא לא תפס מקום כלשהו בשיקולים של המדינאות הבריטית או הבין־לאומית, שכן יהודי פולין לא גורשו ולא נהפכו לפליטים מחפשי מקלט. למדינות העולם החופשי לא היה אינטרס כלשהו לפתור את בעיותיה הפנימיות של פולין באמצעות פתיחת שעריהן להגירה יהודית גדולה ממנה.
התנועה הציונית נקלעה לדילמה קשה. מצד אחד, הצבת הצורך בהגירה יהודית מפולין על סדר היום הבין־לאומי התקבלה בברכה. מצד אחר, משמעות הכוונת אפיקי ההגירה הזאת לארצות שונות באפריקה או בדרום אמריקה היתה שהציונות הופכת לבלתי רלוונטית. באוקטובר 1936, לדוגמה, כתב ויצמן למשה שרתוק (שרת), מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, כי פולין העלתה את שאלת ההגירה היהודית ממזרח אירופה על סדר היום הבין־לאומי.21 מכאן נגזרה המסקנה כי אפשר יהיה לעורר את הממשלות ואת מצפון העולם לראות במציאת פתרון למצוקת היהודים חובה מצפונית נעלה. לכך גם נלוותה אמונה כי כוחו של העולם היהודי לא רק במצוקתו. ואולם, ויצמן לא התכוון שהעלאת נושא ההגירה היהודית לסדר היום הבין־לאומי תכלול חלופות לארץ ישראל. הוא — ואחרים — סברו כי כשיתברר שאין אלטרנטיבות כאלה, יתחזק מעמדה של ארץ ישראל בתור יעד יחיד. ואולם, טעות לתאר את תולדות יהודי פולין בין שתי מלחמות העולם רק מנקודת תצפית ציונית או ארץ־ישראלית. מרבית יהודי פולין לא היו ציונים, ורבים מהם התנגדו לציונות או היו אדישים לה. גם הרבה ציונים לא גילו דחיפות או להיטות להגר לארץ ישראל. ליהודי פולין היו חיים עשירים ורבי־פנים בתור חלק בלתי נפרד מן ההוויה הפולנית ובהשפעתה. הצל של מלחמה אפשרית רבץ עליהם בלי שנקשר בהכרח בעתידו של היישוב היהודי בארץ ישראל ואף במנותק ממנו.
בתום ארוחת ערב שנערכה ב־22 בפברואר 1938 בביתו של ליאופולד אמרי, השר לענייני הדומיניונים בשנים 1929-1924, אמר בן־גוריון לסר הרולד מק־מייקל, שהתמנה לנציב העליון בארץ ישראל ב־1938 (וכיהן בתפקיד עד 1944), כי התנועה הציונית רוצה ״להציל את הדור הצעיר שביהדות מזרח אירופה ומרכזה — וזה אפשרי. זוהי שאלה של שני מיליוני יהודים״. מק־מייקל השיב לו כי היהודים ״נחפזים יותר מדי״. בן־גוריון רשם ביומנו: ״ושוב ראיתי שאנו נתקלים בקיר. אין האנגלי יודע מה בשבילנו הזמן״.22 מה היה ״ממד הזמן״ הציוני בשנות השלושים? האם נוכל להבחין בין רטוריקה לתוכניות פעולה, בין רצונות לאמצעים? ספרות המחקר, ועוד יותר ממנה הוויכוח הפוליטי והציבורי, רוויים כבר יותר מיובל שנים במחלוקת מרה בשאלה עד כמה היו יהודים בכלל, וההנהגה הפוליטית של התנועה הציונית בפרט, מודעים לכך שהזמן דוחק. האם השתנתה ״תודעת הזמן״ בשנים 1939-1935? מה נעשה בלחץ ״הזמן הדוחק״ כדי לפרוץ את ה״קיר״, והאם יהודי פולין והיישוב חלקו את אותה ״תפיסת זמן״?23 תוכניות ופתרונות שונים עלו על הפרק, נדונו בפומבי ובחדרי חדרים, עוררו פולמוס ויצרו קיטוב. תוכניות יכולות ללמדנו על תחושת הזמן ועל רצון לפעול. ואולם אין בהן כדי ללמד שהיו בידי הוגי התוכניות הכוח והכלים להוציאן אל הפועל. שנות השלושים העמידו את יהודי אירופה ואת היישוב משני צדי תהום, שעליה אפשר היה להניח רק גשר צר מאוד. מסוף 1939 הם חיו בעולמות שונים. רק ציפורי הנוד יכלו לצאת מאירופה כאילו אין גבולות בעולם וכאילו אין מתחוללת על פני הארץ למטה מלחמה שלא היתה דומה לה.