1
בסך הכול, הלוויה של אחותה הקטנה הייתה די משעממת.
הלן ג'אנג — האחות הטובה, החכמה והמשעממת, בעיניה של מישל, מנוחתה עדן — יושבת בשורה הראשונה בכנסייה בין הוריה האבלים.
אם מישל הייתה כאן, היא הייתה מצחקקת בתגובה למשהו בלתי הולם, כמו סידור הפרחים על ארון המתים הסגור שלה שנראה בטעות כמו זין. היא הייתה מתופפת ברגלה בקוצר רוח, מתה כבר לחטוף סיגריה וזוממת לברוח משם לאפטר פארטי. אם מישל הייתה כאן, לא היה פה פאקינג שקט כל כך.
אימא של הלן רועדת בפרצים של התייפחות אילמת ואוחזת בידה הימנית של בתה שנשארה בחיים בעוצמה כזאת, שהלן מאבדת תחושה כבר בדברי ההספד של הכומר. אבא שלה נועץ מבט בכן העץ שעליו מונחת התמונה של מישל מהתיכון. מבטה של הלן נודד אל התריסים המשמימים של חלונות הכנסייה (והלן מצטערת — ולא לראשונה — שהם לא קתולים, כי אצלם הווייב שווה ברמות), ולבסוף מבטה יורד אל נעליו של הכומר. אבא מסתכל לכל כיוון שבו אין מישהו שפניו יוכלו להשיב אליו מבט.
הלן מיצתה את מלאי הדמעות שלה כבר בארבעים ושמונה השעות הראשונות, כשרעדה ובכתה לבדה בחדר כאילו הייתה חיה פצועה. היא בכתה עד שהעיניים שלה הפכו לחריצים נפוחים, והתחבטה בשאלות קיומיות והרות גורל מכדי שתצליח לנסח אותן במילים עלובות. מעיין הדמעות שלה התייבש ונשאר ממנו רק בור של טינה, שהלך ונפער ואיים לבלוע אותה לתוכו.
היא מתעבת את המילים הנדושות של הכומר שמנסה ליצוק לחייה הקצרים של מישל משמעות, היא שונאת את הדמעות של אימא שלה ואת היעדר הדמעות של אביה. אולי היא אפילו שונאת את עצמה, אבל למה? האמת היא שאם כבר לכעוס, הזעם צריך להיות מופנה כלפי מישל.
הדלת בשולי הכנסייה נפתחת בחריקה. מישהו כנראה מאחר ועקצוץ פתאומי בעורפה של הלן מגלה לה מי.
הוא.
לחשושים מהוסים עוברים בין שורות המושבים, ולמרות שהלן פוקדת על עצמה לא להסתובב ולא להסתכל, אימא שלה לא שקועה מספיק באֶבל שלה וקולטת את השינוי הפתאומי בחדר. היא מסתובבת ופולטת צווחה דרמטית שמציפה את הלן במבוכה.
הלן מסתובבת ועיניה מאשרות שניחשה נכון. גרנט שפרד — גרנט פאקינג שפרד — נשיא השכבה, מלך נשף הסיום, חובב המסיבות והפוטבול, יקירם הבלתי מעורער של החברים והמורים.
והאיש שרצח את אחותה.
המשפט האחרון כנראה לא יהיה קביל מבחינה משפטית — יותר מדי עדים ראו את מישל ג'אנג בת השש־עשרה קופצת בכוונה תחילה אל גלגלי הג'יפ של גרנט שפרד בן השמונה־עשרה, זמן קצר אחרי שתיים בלילה, וגורמת לפקק תנועה מחריד בכביש 22. די והותר מילות חיפוש בהיסטוריית הגלישה של מישל אישרו את המידע.
המהלומה המשפילה מכול עבור ההורים שלהן הייתה כמות העדויות בדו"ח הרעלים בדם, שהצדיקה את הכינוי "נערה במצוקה" בדיווחי החדשות המקומיות.
כולם ריחמו על גרנט. כמה עצוב, כמה טרגי, כמה אנוכי מצד הנערה הזאת — כמעט זרה, סתם תלמידת תיכון צעירה שהתחשק לה להתאבד — לעשות דבר כזה, ולגרום לבחור מבריק כמוהו לחיות את חייו הזוהרים והמבטיחים עם הידיעה שהרג מישהי.
"אתה," אומרת הלן ונעמדת באמצע המעבר שבין שורות המושבים. הפה שלה פעור כאילו הם בעיצומה של טרגדיה יוונית.
גרנט שפרד עומד בלי לזוז כאילו נברא כדי שאימהות אבלות ילטשו בו מבטים בפה פעור, ודודים ודודות ממוצא סיני בגיל העמידה ינעצו בו עיניים נוקבות.
הוא נראה בדיוק כמו שהלן תיארה אותו בדמיונה — לבוש סריג כחול כהה מעל חולצה לבנה מכופתרת ומגוהצת, כאילו הוא ממשיך מכאן לישיבת מועצת תלמידים כדי לדון ברעיונות לנושא של מסיבת הסיום. העניבה שלו קשורה להפליא, שערו החום כהה מסורק בקפידה והוא נראה טוב מדי — צעיר מדי, יפה מדי, חי מדי ולכן אין לו זכות להיות באולם הזה.
עיניו החומות הרכות של גרנט מתרוצצות על פני הכנסייה. היא רואה על פניו שהוא מבין שעשה טעות כשהגיע לכאן. הוא כנראה חשב שזה יעבור בשלום, שהם יבינו למה הוא מבקש להביע תנחומים, אולי... אולי אפילו חשב שיביעו אמפתיה כלפיו וימחלו לו.
כנראה יש לו אגו מנופח בטירוף אם חשב שהנוכחות שלו כאן תתקבל בברכה.
"לא," אומרת אימא של הלן בשפתיים קפוצות ונחושות.
ידיו של גרנט מתרוממות כמעט בכניעה. "לא התכוונתי —"
"היא רוצה שתלך," אומרת הלן בתקיפות. "לך. עכשיו."
עיניו של גרנט מתעכבות על הלן. הוא משפיל את ראשו בהבנה. כשהוא פונה ללכת, הוא ממלמל משהו רפה שנשמע כמו "סליחה".
הכול מאוד דרמטי והלן מרגישה דחף לצעוק אל גבו המתרחק, ושלא תעז להראות את הפרצוף הדפוק שלך פה שוב!
כאילו הם בסרט ולא בכנסייה הפרסביטריאנית שבה לא ביקרו יותר משבע שנים.
אבל לא נראה שיש טעם, כי ממש לא סביר שגרנט שפרד יפגוש אי פעם את משפחת ג'אנג האבלה עם האימא פעורת הפה, האב המתחמק, הדודים והדודות הרכלנים וכל השאר.
במקום זה, הלן מחזירה את אימא שלה לספסל. כשהיא פוסעת במעבר שבין המושבים במרכז הכנסייה, היא יוצרת קשר עין עם התצלום המחייך של מישל.
זה בטח היה מוצא חן בעינייך, חושבת הלן ומצפה בדמיונה לתגובתה של אחותה. בטח זה היה הקטע האהוב עלייך בכל הלוויה הזאת.
2
כעבור שלוש־עשרה שנים
כשהטלפון מצלצל ביום שלישי בבוקר, הלן כבר יודעת שמחכות לה בשורות טובות. הסוכנת הספרותית שלה צ'לסי פירס, מבשרת חדשות רעות במייל, בשורות ניחומים קצרצרות המנוסחות כמו שירה — הם לא גילו עניין. זין עליהם, אבל בשביל בשורות טובות היא מרימה טלפון.
"אני מקווה שאת שונאת את הדירה שלך, כי את נוסעת להוליווד!"
הלן צוחקת ומרגישה מייד פרץ אנרגיה זהיר מתפשט בה. אל תעופי על עצמך, כלום עוד לא חתום, הכול עוד יכול להתפרק.
היא פיתחה אמונות טפלות. כשפרסמה את הספר הראשון בסדרת "מסמכי הקיסוס" היא אמרה לעצמה, שלא יעלה לך לראש, אולי ישנאו את זה או שאף אחד לא יקרא את זה בכלל. כשהספר הפך לרב־מכר והניו יורק טיימס כלל אותה ברשימת הסופרים שמומלץ לשים לב אליהם בקטגוריית נוער בוגר היא גערה בעצמה, זה לא באמת חשוב, הספר הוא בדיוק מה שהיה גם לפני שהגיע לרשימות רבי־המכר. מה יקרה אם לא יאהבו את הספר השני?
כל הקריירה שלה עד עכשיו הייתה מורכבת מרצף של הסתייגויות בינה ובין עצמה, עד שהגיעה ההודעה שבכירים בהוליווד מתכוונים להפוך את הספרים שכתבה על מתבגרים זעופים בתיכון פרטי ששומרים על סודות אקדמיים אפלים לסדרת טלוויזיה סקסית ומלודרמטית.
"מה עושים לגבי תסמונת המתחזה, כשאת מרגישה לא באמת ראויה להכרה שאת זוכה לה?" היא שאלה פעם סופר ותיק ומצליח ממנה בהרבה בבראנץ' חגיגי.
"תקשיבי, מתישהו זה כבר לא מתאים," הוא ענה.
חודש וחצי מאוחר יותר, כשהיא פותחת את הדלת לדירה החדשה שקיבלה — נוף לים (כל ההוצאות בזמן ההכנה והצילומים על חשבון ההפקה, כולל אש"ל) ממש מול מזח סנטה מוניקה — הלן חושבת שאולי המתישהו הזה הגיע.
הדירה מעוצבת בטוב טעם, עם צבעי קרם עדינים ואווירה של מלון בוטיק יוקרתי. קרני השמש של סוף ספטמבר חודרות דרך החלונות הגבוהים, המשתרעים מהרצפה ועד לתקרה ומובילים למרפסת האישית. הלן מהרהרת אם מקום כזה יכול לשנות את אישיותה לחלוטין, להפוך אותה לאדם מסודר ורגוע יותר.
בקומה העליונה נמצא אזור משותף לאירועים, שהיא יכולה להזמין עבור מסיבות (למרות שהלן לא מכירה די אנשים בעיר החדשה כדי לארגן מפגש, היא עדיין מהנהנת באדיבות כשמנהל הבניין מזכיר זאת). מחלונות המטבח שלה נשקף נוף לחצר הפנימית של דיירת זמנית סמוכה — השחקנית זוכת האוסקר פרנסס מקדורמנד.
חבריה מהחוף המזרחי מגיבים בציניות כשהיא מספרת להם על השכנה המפורסמת. "כמה אופייני ללוס אנג'לס," הם אומרים.
בשיחת הווידאו הראשונה מחוף לחוף עם אימא שלה, היא שואלת את הלן בתמיהה, "מי?"
הלן נאנחת תוך כדי פריקת הקניות. "פרנסס מקדורמנד, אימא. היא שחקנית ידועה. את בטח זוכרת אותה. היא שיחקה ב —"
הלן משתתקת כשהיא מגלה שזיכרונה בגד בה לגבי הישגיה המרשימים של השחקנית זוכת האוסקר. היא נזכרת ב"מיס פטיגרו", אבל יודעת שאימא שלה לא צפתה בסרט הזה.
"נדמה לי שהיא שיחקה מלכה באיזשהו סרט. אה, והיא הייתה האם בסרט 'ממלכת אור הירח'!"
"לא מוכרת לי," עונה אימא שלה. "לא חשוב. מה את מתכננת לארוחת ערב?"
הלן מפרטת את תפריט הערב שלה — סתם משהו פשוט, עדיין חסרים לי כלי מטבח, כן, אוסיף ירקות, תודה, אימא — ומקבלת בתמורה ארבעים דקות של דאגה לגבי הסיכון לרעידות אדמה באזור לוס אנג'לס.
"אם האדמה תיפער, פשוט אקפוץ פנימה כדי שיהיה מהיר ונטול כאבים," אומרת הלן בהומור, מסיימת את קערת האורז עם העגבניות והביצה. "אל תדאגי יותר מדי. אוהבת אותך, להתראות!"
היא מחפשת ברשת "רשימת השמעה לדירה חדשה בלוס אנג'לס" ומפעילה פלייליסט מוקפד של מישהו אחר במערכת השמע המשוכללת בדירה.
הלן מעולם לא הרגישה מספיק אופנתית כדי להיות בקיאה במוזיקה. היא מעדיפה להסתמך על זרים באינטרנט שחוו רגעים דומים לשלה, כמו "בוקר סתווי נעים במטבח" או "נסיעה לעתיד לא ידוע", בתקווה שיבחרו עבורה את השירים שיבטאו את רגשותיה בצורה הטובה ביותר, כמו צעיף בגוון מסוים המדגיש את צבע העיניים.
בזמן ששירה של סטיבי ניקס מתנגן ברקע, ומדבר על הזמן שמחשל אותה ועל ילדים שגדלים, הלן תולה את הבגדים שלה לפי סדר אורך עולה בחדר הארונות, מהרהרת איך לפעמים החיים מסתדרים בצורה מושלמת כמו פרקים בספר.
נסיעות הן הזדמנות להתחלה חדשה, היא מזכירה לעצמה את דברי הפסיכולוגית שלה. אולי סוף־סוף אצליח ליצור משהו חדש.
בדמיונה, הלן מוחקת את המילה "אולי" בנחישות.
היא מקווה שהפרק הזה בחייה יהיה קצר ופורה.
כשהטלפון מצלצל ביום רביעי, גרנט כבר יודע שזו תהיה שיחה מעיקה.
"רק תסכים לפגישה," מפצירה בו סוכנת הטלוויזיה שלו, פרן. "מה כבר יכול לקרות אם תגיע לפגישה?"
"לא התחברתי לספר," הוא מודה בכנות.
חיי המין של תלמידי תיכון פרטי הם לא בדיוק תחום העניין שלו, וגרנט קיווה לסיים את תקופת האבטלה שלו עם משהו מרתק יותר, כמו סרט באורך מלא (שישלים ברגע שיתפנה) או לפחות מענק פיתוח למשהו (זו לא אשמתו שהחמיץ את עונת הפיילוטים בגלל שאימא שלו שכרה קבלן לא אמין שביצע עבודה גרועה, מה שאילץ את גרנט לבלות את כל הקיץ בניו ג'רזי בהחלפת הרצפה שלה).
"אז החומר לא הלהיב אותך. לא מכשול שלא התגברנו עליו בעבר," אומרת פרן. "למעשה, זה הופך אותך למועמד מתאים יותר מאשר מישהו שמתלהב יתר על המידה מהספרים. תוכל לזהות את הפגמים, לתקן אותם, וכו' וכו' — "
"למדתי בתיכון עם הסופרת," הוא מודה לבסוף.
"זה מצוין — "
"לא," גרנט אומר בעצב. "ממש לא. היא לא חיבבה אותי."
"זה פשוט מגוחך. כולם אוהבים אותך," אומרת פרן בנימה של פגיעה אימהית. "חוץ מזה, היא לא תהיה בפגישה. יהיו רק השואו־ראנרית, היוצרת והמפיקים הבכירים."
"אני —" הוא נושם נשימה עמוקה כדי להירגע, הנשיפה שלו ארוכה יותר מהשאיפה, ומניד בראשו. "אני לא רוצה לדבר על זה כרגע. בטח יש משהו אחר. מה לגבי הספין־אוף של ג'ייסון? זו הייתה פגישה מוצלחת, לא?"
"אין להם תקציב לתסריטאי ברמה שלך," אומרת פרן בשלווה. "ואתה לא תסכים להורדה בשכר כדי להיות מפיק זוטר אחרי שסוף־סוף העלינו אותך לדרגת מפיק בפועל."
הפרופיל של גרנט באיי־אם־די־בי מסכם בתמציתיות כל שלב בקריירה שלו עד כה לשורת קרדיט אחת — תסריטאי, עורך תסריט, עורך תסריט ראשי, עוזר מפיק, מפיק ומפיק בפועל. תסריטאים אחרים שפגש מעולם לא הצליחו להתקדם מעבר לשורה הראשונה ברשימה זו, ובאמת שלא היו כל כך הרבה שורות שהפרידו בינו ובינם. גרנט מרגיש שהוא לא ראוי להצלחה זו, ולכן היא תמיד נראית לו שברירית.
גרנט בולע אדוויל ומשפשף את הרקות. "ומה עם סרטים?"
"ברגע שתביא לי טיוטה, אשמח לקרוא. אבל בינתיים, אתה כותב לטלוויזיה. וזה מה שמכניס לנו כסף," אומרת פרן. "זו הצעה לעונה שלמה, בסדרה יוקרתית ומאוד טרנדית עכשיו." היא מתעלמת מהפרצוף החמוץ שלו. "האולפנים אהבו את העבודות שלך, והשואו־ראנרית כבר קראה את הדוגמה. אתה באמת רוצה שאגיד להם שהם בזבזו את הזמן?"
גרנט נאנח. איכשהו הוא יודע שזאת טעות, אבל אומר, "אוקיי, אבוא לפגישה."
באותו ערב הוא עורך חיפוש מהיר על "הלן ג'אנג, סופרת". התמונה הרשמית שלה צצה ראשונה, והיא נראית בערך כמו שהוא זוכר, רק מבוגרת ויותר אלגנטית. העיניים שלה חכמות וחודרות, והיא יושבת זקוף כמו באותו יום בכנסייה, בהלוויה של אחותה. היא לא מחייכת — הלן אף פעם לא חייכה בזיכרונות שלו — והוא עדיין רואה בה את העורכת הקשוחה של עיתון בית הספר, גם אחרי כל כך הרבה שנים.
הם לא ממש הסתובבו באותם חוגים לפני אותו לילה ששינה הכול. הלן הייתה עם החנונים ששאפו להגיע לאוניברסיטאות של ליגת הקיסוס, ולא ממש הסתירה את המבטים השיפוטיים שלה כלפיו וכלפי חבריו שחקני הפוטבול והמעודדות. היא תמיד גלגלה עיניים מול משחקים ונשפים וכל מה שהיה חשוב לו בגיל שבע־עשרה.
ואחר כך... אחר כך הלן פשוט התעלמה ממנו לגמרי. הוא היה שקוף בעיניה בכל פעם שהם היו באותו חדר.
גרנט תוהה מה פרן תגיד אם יסביר לה שהוא לא יכול לקחת את העבודה הזאת בגלל "סיבות שקשורות לבריאות הנפש". הוא צוחק לעצמו. פרן בטח תזכיר לו את המשכנתה (הוא לא היה צריך לקנות את הבונגלו ההוא בסילבר לייק, אבל הוא היה בטוח שתוכנית "החבר'ה" תקבל עוד עונה לפחות) ותנופף לו במספרים יפים (פחות עשרה אחוזים) ותזכיר לו שגם טיפול עולה כסף.
כמה ימים לאחר מכן, כשהיא מתקשרת להגיד לו שהם רוצים להציע לו את התפקיד, הוא כבר עבר את נקודת האל־חזור ולא יכול לסרב. טיפול אכן עולה כסף, ואם להלן ג'אנג יש בעיה עם זה שהוא בצוות הכתיבה של הסדרה שלה, שתדבר עם עורך הדין שלו.
1
בסך הכול, הלוויה של אחותה הקטנה הייתה די משעממת.
הלן ג'אנג — האחות הטובה, החכמה והמשעממת, בעיניה של מישל, מנוחתה עדן — יושבת בשורה הראשונה בכנסייה בין הוריה האבלים.
אם מישל הייתה כאן, היא הייתה מצחקקת בתגובה למשהו בלתי הולם, כמו סידור הפרחים על ארון המתים הסגור שלה שנראה בטעות כמו זין. היא הייתה מתופפת ברגלה בקוצר רוח, מתה כבר לחטוף סיגריה וזוממת לברוח משם לאפטר פארטי. אם מישל הייתה כאן, לא היה פה פאקינג שקט כל כך.
אימא של הלן רועדת בפרצים של התייפחות אילמת ואוחזת בידה הימנית של בתה שנשארה בחיים בעוצמה כזאת, שהלן מאבדת תחושה כבר בדברי ההספד של הכומר. אבא שלה נועץ מבט בכן העץ שעליו מונחת התמונה של מישל מהתיכון. מבטה של הלן נודד אל התריסים המשמימים של חלונות הכנסייה (והלן מצטערת — ולא לראשונה — שהם לא קתולים, כי אצלם הווייב שווה ברמות), ולבסוף מבטה יורד אל נעליו של הכומר. אבא מסתכל לכל כיוון שבו אין מישהו שפניו יוכלו להשיב אליו מבט.
הלן מיצתה את מלאי הדמעות שלה כבר בארבעים ושמונה השעות הראשונות, כשרעדה ובכתה לבדה בחדר כאילו הייתה חיה פצועה. היא בכתה עד שהעיניים שלה הפכו לחריצים נפוחים, והתחבטה בשאלות קיומיות והרות גורל מכדי שתצליח לנסח אותן במילים עלובות. מעיין הדמעות שלה התייבש ונשאר ממנו רק בור של טינה, שהלך ונפער ואיים לבלוע אותה לתוכו.
היא מתעבת את המילים הנדושות של הכומר שמנסה ליצוק לחייה הקצרים של מישל משמעות, היא שונאת את הדמעות של אימא שלה ואת היעדר הדמעות של אביה. אולי היא אפילו שונאת את עצמה, אבל למה? האמת היא שאם כבר לכעוס, הזעם צריך להיות מופנה כלפי מישל.
הדלת בשולי הכנסייה נפתחת בחריקה. מישהו כנראה מאחר ועקצוץ פתאומי בעורפה של הלן מגלה לה מי.
הוא.
לחשושים מהוסים עוברים בין שורות המושבים, ולמרות שהלן פוקדת על עצמה לא להסתובב ולא להסתכל, אימא שלה לא שקועה מספיק באֶבל שלה וקולטת את השינוי הפתאומי בחדר. היא מסתובבת ופולטת צווחה דרמטית שמציפה את הלן במבוכה.
הלן מסתובבת ועיניה מאשרות שניחשה נכון. גרנט שפרד — גרנט פאקינג שפרד — נשיא השכבה, מלך נשף הסיום, חובב המסיבות והפוטבול, יקירם הבלתי מעורער של החברים והמורים.
והאיש שרצח את אחותה.
המשפט האחרון כנראה לא יהיה קביל מבחינה משפטית — יותר מדי עדים ראו את מישל ג'אנג בת השש־עשרה קופצת בכוונה תחילה אל גלגלי הג'יפ של גרנט שפרד בן השמונה־עשרה, זמן קצר אחרי שתיים בלילה, וגורמת לפקק תנועה מחריד בכביש 22. די והותר מילות חיפוש בהיסטוריית הגלישה של מישל אישרו את המידע.
המהלומה המשפילה מכול עבור ההורים שלהן הייתה כמות העדויות בדו"ח הרעלים בדם, שהצדיקה את הכינוי "נערה במצוקה" בדיווחי החדשות המקומיות.
כולם ריחמו על גרנט. כמה עצוב, כמה טרגי, כמה אנוכי מצד הנערה הזאת — כמעט זרה, סתם תלמידת תיכון צעירה שהתחשק לה להתאבד — לעשות דבר כזה, ולגרום לבחור מבריק כמוהו לחיות את חייו הזוהרים והמבטיחים עם הידיעה שהרג מישהי.
"אתה," אומרת הלן ונעמדת באמצע המעבר שבין שורות המושבים. הפה שלה פעור כאילו הם בעיצומה של טרגדיה יוונית.
גרנט שפרד עומד בלי לזוז כאילו נברא כדי שאימהות אבלות ילטשו בו מבטים בפה פעור, ודודים ודודות ממוצא סיני בגיל העמידה ינעצו בו עיניים נוקבות.
הוא נראה בדיוק כמו שהלן תיארה אותו בדמיונה — לבוש סריג כחול כהה מעל חולצה לבנה מכופתרת ומגוהצת, כאילו הוא ממשיך מכאן לישיבת מועצת תלמידים כדי לדון ברעיונות לנושא של מסיבת הסיום. העניבה שלו קשורה להפליא, שערו החום כהה מסורק בקפידה והוא נראה טוב מדי — צעיר מדי, יפה מדי, חי מדי ולכן אין לו זכות להיות באולם הזה.
עיניו החומות הרכות של גרנט מתרוצצות על פני הכנסייה. היא רואה על פניו שהוא מבין שעשה טעות כשהגיע לכאן. הוא כנראה חשב שזה יעבור בשלום, שהם יבינו למה הוא מבקש להביע תנחומים, אולי... אולי אפילו חשב שיביעו אמפתיה כלפיו וימחלו לו.
כנראה יש לו אגו מנופח בטירוף אם חשב שהנוכחות שלו כאן תתקבל בברכה.
"לא," אומרת אימא של הלן בשפתיים קפוצות ונחושות.
ידיו של גרנט מתרוממות כמעט בכניעה. "לא התכוונתי —"
"היא רוצה שתלך," אומרת הלן בתקיפות. "לך. עכשיו."
עיניו של גרנט מתעכבות על הלן. הוא משפיל את ראשו בהבנה. כשהוא פונה ללכת, הוא ממלמל משהו רפה שנשמע כמו "סליחה".
הכול מאוד דרמטי והלן מרגישה דחף לצעוק אל גבו המתרחק, ושלא תעז להראות את הפרצוף הדפוק שלך פה שוב!
כאילו הם בסרט ולא בכנסייה הפרסביטריאנית שבה לא ביקרו יותר משבע שנים.
אבל לא נראה שיש טעם, כי ממש לא סביר שגרנט שפרד יפגוש אי פעם את משפחת ג'אנג האבלה עם האימא פעורת הפה, האב המתחמק, הדודים והדודות הרכלנים וכל השאר.
במקום זה, הלן מחזירה את אימא שלה לספסל. כשהיא פוסעת במעבר שבין המושבים במרכז הכנסייה, היא יוצרת קשר עין עם התצלום המחייך של מישל.
זה בטח היה מוצא חן בעינייך, חושבת הלן ומצפה בדמיונה לתגובתה של אחותה. בטח זה היה הקטע האהוב עלייך בכל הלוויה הזאת.
2
כעבור שלוש־עשרה שנים
כשהטלפון מצלצל ביום שלישי בבוקר, הלן כבר יודעת שמחכות לה בשורות טובות. הסוכנת הספרותית שלה צ'לסי פירס, מבשרת חדשות רעות במייל, בשורות ניחומים קצרצרות המנוסחות כמו שירה — הם לא גילו עניין. זין עליהם, אבל בשביל בשורות טובות היא מרימה טלפון.
"אני מקווה שאת שונאת את הדירה שלך, כי את נוסעת להוליווד!"
הלן צוחקת ומרגישה מייד פרץ אנרגיה זהיר מתפשט בה. אל תעופי על עצמך, כלום עוד לא חתום, הכול עוד יכול להתפרק.
היא פיתחה אמונות טפלות. כשפרסמה את הספר הראשון בסדרת "מסמכי הקיסוס" היא אמרה לעצמה, שלא יעלה לך לראש, אולי ישנאו את זה או שאף אחד לא יקרא את זה בכלל. כשהספר הפך לרב־מכר והניו יורק טיימס כלל אותה ברשימת הסופרים שמומלץ לשים לב אליהם בקטגוריית נוער בוגר היא גערה בעצמה, זה לא באמת חשוב, הספר הוא בדיוק מה שהיה גם לפני שהגיע לרשימות רבי־המכר. מה יקרה אם לא יאהבו את הספר השני?
כל הקריירה שלה עד עכשיו הייתה מורכבת מרצף של הסתייגויות בינה ובין עצמה, עד שהגיעה ההודעה שבכירים בהוליווד מתכוונים להפוך את הספרים שכתבה על מתבגרים זעופים בתיכון פרטי ששומרים על סודות אקדמיים אפלים לסדרת טלוויזיה סקסית ומלודרמטית.
"מה עושים לגבי תסמונת המתחזה, כשאת מרגישה לא באמת ראויה להכרה שאת זוכה לה?" היא שאלה פעם סופר ותיק ומצליח ממנה בהרבה בבראנץ' חגיגי.
"תקשיבי, מתישהו זה כבר לא מתאים," הוא ענה.
חודש וחצי מאוחר יותר, כשהיא פותחת את הדלת לדירה החדשה שקיבלה — נוף לים (כל ההוצאות בזמן ההכנה והצילומים על חשבון ההפקה, כולל אש"ל) ממש מול מזח סנטה מוניקה — הלן חושבת שאולי המתישהו הזה הגיע.
הדירה מעוצבת בטוב טעם, עם צבעי קרם עדינים ואווירה של מלון בוטיק יוקרתי. קרני השמש של סוף ספטמבר חודרות דרך החלונות הגבוהים, המשתרעים מהרצפה ועד לתקרה ומובילים למרפסת האישית. הלן מהרהרת אם מקום כזה יכול לשנות את אישיותה לחלוטין, להפוך אותה לאדם מסודר ורגוע יותר.
בקומה העליונה נמצא אזור משותף לאירועים, שהיא יכולה להזמין עבור מסיבות (למרות שהלן לא מכירה די אנשים בעיר החדשה כדי לארגן מפגש, היא עדיין מהנהנת באדיבות כשמנהל הבניין מזכיר זאת). מחלונות המטבח שלה נשקף נוף לחצר הפנימית של דיירת זמנית סמוכה — השחקנית זוכת האוסקר פרנסס מקדורמנד.
חבריה מהחוף המזרחי מגיבים בציניות כשהיא מספרת להם על השכנה המפורסמת. "כמה אופייני ללוס אנג'לס," הם אומרים.
בשיחת הווידאו הראשונה מחוף לחוף עם אימא שלה, היא שואלת את הלן בתמיהה, "מי?"
הלן נאנחת תוך כדי פריקת הקניות. "פרנסס מקדורמנד, אימא. היא שחקנית ידועה. את בטח זוכרת אותה. היא שיחקה ב —"
הלן משתתקת כשהיא מגלה שזיכרונה בגד בה לגבי הישגיה המרשימים של השחקנית זוכת האוסקר. היא נזכרת ב"מיס פטיגרו", אבל יודעת שאימא שלה לא צפתה בסרט הזה.
"נדמה לי שהיא שיחקה מלכה באיזשהו סרט. אה, והיא הייתה האם בסרט 'ממלכת אור הירח'!"
"לא מוכרת לי," עונה אימא שלה. "לא חשוב. מה את מתכננת לארוחת ערב?"
הלן מפרטת את תפריט הערב שלה — סתם משהו פשוט, עדיין חסרים לי כלי מטבח, כן, אוסיף ירקות, תודה, אימא — ומקבלת בתמורה ארבעים דקות של דאגה לגבי הסיכון לרעידות אדמה באזור לוס אנג'לס.
"אם האדמה תיפער, פשוט אקפוץ פנימה כדי שיהיה מהיר ונטול כאבים," אומרת הלן בהומור, מסיימת את קערת האורז עם העגבניות והביצה. "אל תדאגי יותר מדי. אוהבת אותך, להתראות!"
היא מחפשת ברשת "רשימת השמעה לדירה חדשה בלוס אנג'לס" ומפעילה פלייליסט מוקפד של מישהו אחר במערכת השמע המשוכללת בדירה.
הלן מעולם לא הרגישה מספיק אופנתית כדי להיות בקיאה במוזיקה. היא מעדיפה להסתמך על זרים באינטרנט שחוו רגעים דומים לשלה, כמו "בוקר סתווי נעים במטבח" או "נסיעה לעתיד לא ידוע", בתקווה שיבחרו עבורה את השירים שיבטאו את רגשותיה בצורה הטובה ביותר, כמו צעיף בגוון מסוים המדגיש את צבע העיניים.
בזמן ששירה של סטיבי ניקס מתנגן ברקע, ומדבר על הזמן שמחשל אותה ועל ילדים שגדלים, הלן תולה את הבגדים שלה לפי סדר אורך עולה בחדר הארונות, מהרהרת איך לפעמים החיים מסתדרים בצורה מושלמת כמו פרקים בספר.
נסיעות הן הזדמנות להתחלה חדשה, היא מזכירה לעצמה את דברי הפסיכולוגית שלה. אולי סוף־סוף אצליח ליצור משהו חדש.
בדמיונה, הלן מוחקת את המילה "אולי" בנחישות.
היא מקווה שהפרק הזה בחייה יהיה קצר ופורה.
כשהטלפון מצלצל ביום רביעי, גרנט כבר יודע שזו תהיה שיחה מעיקה.
"רק תסכים לפגישה," מפצירה בו סוכנת הטלוויזיה שלו, פרן. "מה כבר יכול לקרות אם תגיע לפגישה?"
"לא התחברתי לספר," הוא מודה בכנות.
חיי המין של תלמידי תיכון פרטי הם לא בדיוק תחום העניין שלו, וגרנט קיווה לסיים את תקופת האבטלה שלו עם משהו מרתק יותר, כמו סרט באורך מלא (שישלים ברגע שיתפנה) או לפחות מענק פיתוח למשהו (זו לא אשמתו שהחמיץ את עונת הפיילוטים בגלל שאימא שלו שכרה קבלן לא אמין שביצע עבודה גרועה, מה שאילץ את גרנט לבלות את כל הקיץ בניו ג'רזי בהחלפת הרצפה שלה).
"אז החומר לא הלהיב אותך. לא מכשול שלא התגברנו עליו בעבר," אומרת פרן. "למעשה, זה הופך אותך למועמד מתאים יותר מאשר מישהו שמתלהב יתר על המידה מהספרים. תוכל לזהות את הפגמים, לתקן אותם, וכו' וכו' — "
"למדתי בתיכון עם הסופרת," הוא מודה לבסוף.
"זה מצוין — "
"לא," גרנט אומר בעצב. "ממש לא. היא לא חיבבה אותי."
"זה פשוט מגוחך. כולם אוהבים אותך," אומרת פרן בנימה של פגיעה אימהית. "חוץ מזה, היא לא תהיה בפגישה. יהיו רק השואו־ראנרית, היוצרת והמפיקים הבכירים."
"אני —" הוא נושם נשימה עמוקה כדי להירגע, הנשיפה שלו ארוכה יותר מהשאיפה, ומניד בראשו. "אני לא רוצה לדבר על זה כרגע. בטח יש משהו אחר. מה לגבי הספין־אוף של ג'ייסון? זו הייתה פגישה מוצלחת, לא?"
"אין להם תקציב לתסריטאי ברמה שלך," אומרת פרן בשלווה. "ואתה לא תסכים להורדה בשכר כדי להיות מפיק זוטר אחרי שסוף־סוף העלינו אותך לדרגת מפיק בפועל."
הפרופיל של גרנט באיי־אם־די־בי מסכם בתמציתיות כל שלב בקריירה שלו עד כה לשורת קרדיט אחת — תסריטאי, עורך תסריט, עורך תסריט ראשי, עוזר מפיק, מפיק ומפיק בפועל. תסריטאים אחרים שפגש מעולם לא הצליחו להתקדם מעבר לשורה הראשונה ברשימה זו, ובאמת שלא היו כל כך הרבה שורות שהפרידו בינו ובינם. גרנט מרגיש שהוא לא ראוי להצלחה זו, ולכן היא תמיד נראית לו שברירית.
גרנט בולע אדוויל ומשפשף את הרקות. "ומה עם סרטים?"
"ברגע שתביא לי טיוטה, אשמח לקרוא. אבל בינתיים, אתה כותב לטלוויזיה. וזה מה שמכניס לנו כסף," אומרת פרן. "זו הצעה לעונה שלמה, בסדרה יוקרתית ומאוד טרנדית עכשיו." היא מתעלמת מהפרצוף החמוץ שלו. "האולפנים אהבו את העבודות שלך, והשואו־ראנרית כבר קראה את הדוגמה. אתה באמת רוצה שאגיד להם שהם בזבזו את הזמן?"
גרנט נאנח. איכשהו הוא יודע שזאת טעות, אבל אומר, "אוקיי, אבוא לפגישה."
באותו ערב הוא עורך חיפוש מהיר על "הלן ג'אנג, סופרת". התמונה הרשמית שלה צצה ראשונה, והיא נראית בערך כמו שהוא זוכר, רק מבוגרת ויותר אלגנטית. העיניים שלה חכמות וחודרות, והיא יושבת זקוף כמו באותו יום בכנסייה, בהלוויה של אחותה. היא לא מחייכת — הלן אף פעם לא חייכה בזיכרונות שלו — והוא עדיין רואה בה את העורכת הקשוחה של עיתון בית הספר, גם אחרי כל כך הרבה שנים.
הם לא ממש הסתובבו באותם חוגים לפני אותו לילה ששינה הכול. הלן הייתה עם החנונים ששאפו להגיע לאוניברסיטאות של ליגת הקיסוס, ולא ממש הסתירה את המבטים השיפוטיים שלה כלפיו וכלפי חבריו שחקני הפוטבול והמעודדות. היא תמיד גלגלה עיניים מול משחקים ונשפים וכל מה שהיה חשוב לו בגיל שבע־עשרה.
ואחר כך... אחר כך הלן פשוט התעלמה ממנו לגמרי. הוא היה שקוף בעיניה בכל פעם שהם היו באותו חדר.
גרנט תוהה מה פרן תגיד אם יסביר לה שהוא לא יכול לקחת את העבודה הזאת בגלל "סיבות שקשורות לבריאות הנפש". הוא צוחק לעצמו. פרן בטח תזכיר לו את המשכנתה (הוא לא היה צריך לקנות את הבונגלו ההוא בסילבר לייק, אבל הוא היה בטוח שתוכנית "החבר'ה" תקבל עוד עונה לפחות) ותנופף לו במספרים יפים (פחות עשרה אחוזים) ותזכיר לו שגם טיפול עולה כסף.
כמה ימים לאחר מכן, כשהיא מתקשרת להגיד לו שהם רוצים להציע לו את התפקיד, הוא כבר עבר את נקודת האל־חזור ולא יכול לסרב. טיפול אכן עולה כסף, ואם להלן ג'אנג יש בעיה עם זה שהוא בצוות הכתיבה של הסדרה שלה, שתדבר עם עורך הדין שלו.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
