הקדמה
מאת
ראסל. א. דיקארלו
קרני שמש כתומות בשעת שקיעה מרהיבה יכולות ברגעים מיוחדים להעניק לנו רגע של יופי כה נשגב, עד שאנחנו עשויים למצוא את עצמנו ניצבים המומים, כשהמבט בעינינו קופא לרגע. יופיו של רגע כזה מסחרר אותנו כל כך, עד שהמוח הפטפטני שלנו עוצר לרגע. שטופים באור הנגוהות, נראה כאילו נפתחת דלת למציאות אחרת, זו שתמיד נוכחת, ויחד עם זאת אנו עדים לה רק לעתים נדירות.
אברהם מאסלו קרא לכך ״חוויות שיא׳׳, כיוון שהן מייצגות את הרגעים הנשגבים של החיים, בהם אנחנו מוצאים את עצמנו מוזנקים בחדווה מעבר לגבולות היומיומי והרגיל. באותם רגעים של התרחבות, אנחנו מגניבים מבט אל הממלכה הנצחית של ההוויה עצמה. גם אם זה לרגע קצר בלבד, אנחנו חוזרים הביתה, לעצמי האמתי שלנו.
״אה״, יכול מישהו להגיד, ״זה כה נשגב אילו רק יכולתי להישאר כאן, אבל איך אפשר להשתקע כאן בקביעות?״
במשך עשר השנים האחרונות הקדשתי את עצמי לבירור הסוגיה הזו. תוך כדי מחקרי, היה לי הכבוד לנהל דיאלוגים עם כמה מ״חלוצי הפרדיגמה״ האמיצים, בעלי ההשראה והתובנות הגדולות של זמנני בתחומי הרפואה, המדע, הפסיכולוגיה, העסקים, הדת, הרוחניות והפוטנציאל האנושי. קבוצת אנשים מגוונת זו מביעה תובנה משותפת, שהאנושות עושה עכשיו קפיצה קוונטית קדימה בהתפתחותה האבולוציונית. שינוי זה מלווה בתזוזה בהשקפת העולם – התמונה הבסיסית שלנו לגבי ״כיצד הדברים מתנהלים״. השקפת עולם מבקשת לענות על שתי שאלות־יסוד: ״מי אנחנו? ו״מהו הטבע של היקום בו אנחנו חיים?״ התשובות שלנו לשאלות אלה מכתיבות את איכות יחסינו עם בני משפחה, ידידים, מעסיקים ומועסקים. מנקודת מבט רחבה יותר, הן מגדירות את פני החברה.
אין זה מפתיע, אם כן, שהשקפת העולם המתהווה מטילה ספק בדברים רבים שנחשבים אמיתיים בעולם המערבי:
מיתוס מס׳ 1 האנושות הגיעה לשיא התפתחותה
מייקל מרפי, מייסד אסאלן, בהסתמכו על מחקרים השוואתיים בתחום הדת, המדע הרפואה, האנתרופולגיה והספורט, העלה את הטיעון הפרובוקטיבי שיש מצבים מפותחים יותר של התפתחות אנושית. כאשר האדם מגיע לרמות מתקדמות אלה של בשלות רוחנית, מתחילות לפרוח אצלו יכולות יוצאות דופן – של אהבה, חיוניות, אנושיות, מודעות לגוף, אינטואיציה, קליטה, תקשורת וכוח רצון.
הצעד הראשון: להכיר בקיומן. מרבית האנשים אינם מכירים ביכולות אלו. לאחר ההכרה בהן, תוך מודעות, ניתן להיעזר בשיטות שונות לפיתוח יכולות אלו.
מיתוס מס' 2 אנחנו נפרדים לחלוטין אחד מן השני, מן הטבע ומן היקום
מיתוס זה של ״האחר שונה ממני״ הוא האחראי למלחמות, להריסת כדור הארץ, ולכל הצורות והביטויים האחרים של חוסר הצדק האנושי. אחרי ככלות הכל, מי היה פוגע באדם אחר אילו חווה את האדם האחר כחלק ממנו? סטן גרוף, במחקרו על מצבי תודעה בלתי שגרתיים, מסכם זאת באומרו ״הנפש והתודעה של כל אחד מאיתנו שקולות בסיכומו של דבר לכל מה שיש משום שאין גבולות מוגדרים בין הגוף והאגו ובין מוחלטות הקיום״.
רפואת העידן השלישי של ד״ר לארי דוסי, לפיה המחשבות, ההתייחסות וכוונות הריפוי של אדם מסוים יכולות להשפיע על הפיסיולוגיה של אדם אחר (בניגוד לרפואה הרווחת של העידן השני, שהיא רפואת גוף-נפש) נתמכת על ידי מחקרים רפואיים בנוגע לכוח הריפוי של התפילה. זו תופעה שאינה יכולה להתרחש על פי עקרונות הפיזיקה הידועים והשקפת העולם של המדע המסורתי, ובכל זאת, ההוכחות מרמזות שהיא אכן קיימת.
מיתוס מס' 3 העולם הפיזי הוא כל מה שיש
המדע המסורתי, הכבול לחומריות, מניח שכל דבר שלא ניתן למדידה, לבחינה במעבדה או לקליטה באמצעות חמשת החושים או שלוחותיהם הטכנולוגיות, פשוט אינו קיים ואינו אמיתי. התוצאה: המציאות כולה הצטמצמה למציאות הפיזית. ממדים רוחניים, או מה שהייתי מכנה ממדים לא-פיזיים של המציאות, יצאו מן התמונה.
דבר זה מנוגד לפילוסופיה הנצחית (perennial philosophy), אותו קונסנזוס פילוסופי חובק דורות, דתות, מסורות ותרבויות, המכיר בקיומם של ממדים שונים של מציאות. אלו נעים מן הצורה הדחוסה ביותר והכי פחות מודעת – מה שהיינו מכנים ״חומר״- לצורה הכי פחות דחוסה והכי מודעת – מה שהיינו מכנים ״רוח״. מעניין שמודל רב ממדי מורחב זה של המציאות נתמך על ידי תיאוריות קוונטיות כמו זו של ג׳ק סקארפטי, המתאר מסע במהירות גבוהה ממהירות האור. מסע שמעבר למהירות האור – המחסום העליון של המהירויות-מוסבר על ידי ממדים אחרים של מציאות. קחו, למשל, גם את עבודתו של הפיזיקאי האגדי, דיויד בוהם, עם מודל המציאות, הרב-ממדי, המפורש (פיזיקלי) והמרומז (לא-פיזיקלי) שלו.
תיאוריה זו כבר הוכחה בניסוי. ב-1982 הודגם במחקר בצרפת, ששני חלקיקים קוונטיים שהיו פעם מחוברים ועתה נפרדים מרחק רב – נשארו קשורים באופן כלשהו. אם חלקיק אחד השתנה, השתנה גם השני באופן מיידי. מדענים אינם יודעים להסביר כיצד יכול להתרחש מסע מהיר ממהירות האור, ואולם תיאורטיקנים מסוימים מציעים הסבר, שזה קורה באמצעות מעבר דרך שערים לממדים גבוהים יותר.
כך, שבניגוד למה שתומכי הפרדיגמה המסורתית עשויים לחשוב, החלוצים רבי ההשפעה עמם דיברתי, חשים שעדיין לא הגענו לפסגת ההתפתחות האנושית: אנחנו מחוברים ולא נפרדים מכלל החיים, והטווח המלא של התודעה מכיל בתוכו הן ממדים פיזיים והן ממדים שונים של מציאות לא פיזית.
בבסיסה, ראיית עולם חדשה זו עוסקת בראיית עצמכם, בראיית אחרים והחיים בכללותם – לא דרך עיני העצמי הקטן והארצי שלנו שנולד בזמן וחי בזמן, אלא דרך עיניה של הנשמה, הווייתנו, העצמי האמיתי שלנו. אחד אחד, מצטרפים נוסעים נוספים למסלול הזה, הגבוה יותר.
באמצעות ספר זה נוטל אקהארט טול לעצמו בזכות, את מקומו בתוך אותה קבוצה מיוחדת של מורים עולמיים. המסר של אקהארט הוא שהבעיה של האנושות נעוצה עמוק בנפשנו – במחשבות וברגשות שלנו. או ליתר דיוק, בהזדהותנו המוטעית עמם.
המודעות הנסחפת שלנו מאפשרת למוח שלנו, הלכוד במושג הזמן, להשתלט על כל המרחב, במקום למלא את תפקידו כמשרת נאמן. כמו פרפר המתעופף מפרח לפרח, המוח טרוד בחוויות העבר, או ממציא אופרות סבון ־ ציפיותיו מן העתיד. לעתים נדירות אנו מוצאים את עצמנו נחים במעמקים העצומים של הכאן והעכשיו. משום שכאן – ברגע זה ממש – אנו מוצאים את העצמי האמיתי שלנו, השוכן מעבר לגוף הפיזי, הרגשות המשתנים והמוח הלהגני שלנו.
גולת הכותרת של ההתפתחות האנושית אינה נעוצה ביכולתנו לחשוב ולהבין, למרות שדבר זה מבדיל אותנו מבעלי החיים. האינטלקט, כמו האינסטינקט, הוא רק נקודה בדרך. יעודנו הסופי הוא להתחבר מחדש להוויתנו הבסיסית ולהביא לידי ביטוי את המציאות האלוהית הנפלאה שלנו בעולם הפיזי היומיומי, רגע אחר רגע. ובכל זאת, נדירים הם אלה שרכשו לעצמם את העושר הנוסף הזה של ההתפתחות האנושית.
למרבה המזל, ישנם מדריכים ומורים שיכולים לעזור לנו בדרך. כמדריך וכמורה, כוחו העצום של אקהארט נעוץ לא ביכולתו המרשימה לשעשע בסיפורים מרתקים, להפוך את המופשט לברור, או לספק לנו טכניקה שימושית. קסמו נעוץ בהתנסותו האישית, כאחד שיודע. כתוצאה מכך, יש לו כוח שעובר מעבר למילים, כזה הנמצא רק אצל מורים רוחניים נשגבים ביותר. מעצם העובדה שהוא חי בתוך המציאות הרחבה יותר, פותח אקהארט שביל אנרגטי לאחרים שיצטרפו אליו.
ומה יקרה אם הם אכן יעשו כן? אין ספק שהעולם כפי שאנו מכירים אותו ישתנה לטובה. ערכים חדשים יצמחו במקום הפחדים שייכחדו על ידי מערבולת ההוויה עצמה. אנושות חדשה תיוולד.
״היכן ההוכחה למציאות הנשגבת הזו?״ אתם שואלים. אני יכול להציע לכם רק אנלוגיה: סוללת מדענים יכולה להתכנס ולפרוש לפניכם את כל ההוכחות המדעיות לכך שבננות הן מרות. אבל כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לטעום אחת, פעם אחת, ולהיווכח שלבננה יש גם היבט אחר לגמרי. בסופו של דבר, ההוכחה אינה נמצאת בטיעונים האינטלקטואליים, אלא בנגיעה כלשהי במקודש, מבפנים ומבחוץ. אקהרט טול, פותח בנו פתח לאפשרות הזו, במומחיות.
ינואר 1993
ראסל א. דיקארלו
מחבר לעבר השקפת עולם חדשה, שיחות בקצה המוביל
ארי, פנסילבניה.
