1. אנו מצטערים להודיעך - זרקתי אל הסל. פעם ועוד פעם ועוד אחת. מימין אל הסל, משמאל ומהאמצע. זריקות מהפינה, קליעות מחצי פינה ומהמרכז, מקרוב ומרחוק, בצעד וחצי, בכניסה בשתי רגליים, ביד אחת ובשתי ידיים. זרקתי וזרקתי, מאות זריקות מעשרות מצבים שונים, ולא יכולתי להפסיק. עשרת אלפים צופים עמדו על רגליהם וקראו בשמי בקריאות קצובות: "ע-ו-ד-ד!" "ע-ו-ד-ד!".
הנה אני במדי נבחרת ישראל, בחמישיה הראשונה, משחק מול נבחרתה של ספרד. מוסר כדור מאחורי הגב אל השחקן הגבוה שלנו, שמטביע אותו בחוזקה בתוך הסל. רגע אחרי אני כבר חוטף כדור מידיו של הרכז שמולי, מעביר אותו בין רגליי ועולה לזריקת ניתור מעל שחקן יריב בדרך לעוד שתי נקודות קלות. והנה, ברגע הבא אני מקבל כדור במחצית המגרש, עושה הטעיה, מוסיף עוד אחת, מקנח בקרוס אובר - חד כמו סכין - וזורק לשלוש. הכדור מקפץ על הטבעת ויוצא החוצה. אלא שלא סטאר כמוני ירים ידיים: אני כבר מסתער על הריבאונד מעל שחקנים ענקיים ממני ו... עוד שתי נקודות נרשמות לטובת נבחרת ישראל.
"המשחק צמוד, ולעודד ירדני, המצטיין במגרש עד עתה, 15 נקודות", אני משדר לעצמי את מהלך המשחק בקול רם ותוך כדי כך עושה שוב הטעיה מושלמת לשחקן יריב בדמיוני. הוא נופל ואני שוב עולה אל הסל, המחובר ללוח הישן שבחצר בית הספר, אחרי כדרור מהיר נוסף על גבי הבלטות העקומות שעל המגרש. הפעם אני משיג סל קל בליי-אפ - צעד וחצי - והנה, אנחנו בדרך לניצחון ולזכייה באליפות. גביע אירופה לתל אביב אני, עודד ירדני, אלוף אירופה!
כך, בכל יום מימות החופש הגדול והארוך שהפריד ביני לבין כיתה ז', שב התרחיש הזה וחזר על עצמו בכל פעם מחדש: אני, הכדור, טבעת הסל, המגרש העלוב בחצר בית הספר והדמיון הפורה שלי. כמה נעים היה להתאמן ולחלום כך, לדמיין איך עודד ירדני כובש עוד תואר, משיג ניצחון נוסף ומוביל את נבחרת ישראל אל רגעי תהילה בלתי נשכחים.
ואז נחתה עלי המציאות הכואבת: עד כמה רחוקה באמת היתה היכולת האמיתית שלי מהיכולת הנפלאה שהפגנתי רק בחלומותיי; כמה רחוקה היתה קריירת המשחק שתוארה במוחי הקודח ממצבי האמיתי. קריירת משחק - חה! - בדיחה מעולה! איך אפשר לקרוא לכלום שעשיתי בכדורסל בשם הזה, "קריירה"? ברגעי הפיכחון הרבים הללו הרגשתי שהמשחק שהכי אהבתי בעולם - מפנה לי עורף.
באותם ימים חמים של חודש יולי נראה היה שאני עומד להיפרד מהכדורסל אחת ולתמיד, או יותר מדויק לומר: הכדורסל הוא שהחליט להיפרד ממני. "אנו מצטערים להודיעך, אך לא תוכל להתקבל לקבוצה בעונת המשחקים הקרובה. אנחנו ממליצים שתנסה שוב בשנה הבאה", אמר לי אותו מאמן, אחד מצוות המאמנים העצום שבחן אותי לפני מספר שבועות במגרש האימונים של מכבי תל אביב. יחד איתי נבחנו על מגרש הבלטות הישן עוד עשרות ילדים תל אביביים אחרים שחלומם היה זהה לשלי: להתקבל לנבחרת הכדורסל של בית הספר היוקרתי. "כדאי גם שתִגְבה בכמה סנטימטרים עד אז", הוסיף המאמן בחיוך מנחם, שרק העצים עוד יותר את תחושת העלבון והעלה את הדמעות אל קצה הגרון.
גם עכשיו, כשאני זורק אל הסל ומדמיין את עצמי קורע לגזרים את נבחרת ספרד, הזכרונות ממבחן הקבלה הארור לא עוזבים אותי. היו לי דווקא ציפיות גדולות מאותו יום: הגענו למבחנים, כמה עשרות נבחנים מלאי מוטיבציה. במשך שעות בחן אותנו צוות האימון בקפדנות ובקשיחות על כל יסודות הכדורסל. עברנו בין תחנות עבודה שונות ומפרכות ונבחנו בכדרור, בקליעה ובמסירה. בכל תחנה קיבלנו ציון על הביצועים שלנו, ואלה נרשמו בטופס מיוחד. האמת היא שהרגשתי מצוין ועשיתי את כל המשימות באופן הטוב ביותר שרק יכולתי.
בסלאלום בכדרור מהיר בין קונוסים - סיימתי ראשון. כך גם בתחרות המסירה אל תוך עיגול המסומן על גבי הקיר. בתחנת קליעות העונשין - כמעט שלא החטאתי אף כדור. בקיצור, במשימות שהתבקשתי לבצע הרגשתי שהייתי טוב מהאחרים, או לפחות טוב כמותם. ובכל זאת, כשהגעתי אל התחנה האחרונה, "תחנת המדידות הגופניות", של מדידת גובה, משקל, מוטת הזרועות והכי חשוב - השאלה "מה הגובה של ההורים שלך?" - הבנתי שגורלי נחרץ. עם זוג הורים המתנשאים לגובה ממוצע ואולי אף למטה מכך, ידעתי שעבור שחקן נמוך כמוני - מטר ושלושים ושמונה סנטימטרים בסך הכל - מדובר בסיום קריירת הכדורסל.
זהו זה, נגמר. נכשלתי בניסיון להתקבל למכבי תל אביב, לליגה אמיתית ולקבוצה אמיתית - כזו עם מאמן, שחקנים, שופטים, לוח תוצאות אלקטרוני, פרקט, יציעים, תלבושות, אימונים מדי יום, משחקים, טורנירים, קהל, תחרויות, גביעים והכי חשוב - סיכוי כלשהו להפוך לכדורסלן אמיתי.
עכשיו, עם בשורת "מצטערים להודיעך...", נגזר עלי להמשיך להתאמן לנצח בחוג לכדורסל של בית הספר שלי, "עלומים", שבשכונת נוה אביב בתל אביב, פעמיים בשבוע בימי ראשון ורביעי, כמו שעשיתי עד עכשיו. איך אוכל להמשיך ולשחק עם שחקנים בינוניים, תחת מאמן כמו אהרון - המורה לספורט של בית הספר - שלא ממש מלמד שום דבר ורק נותן לנו כדור שנשחק לנו בכיף בשעה שהוא יושב בצד ומקשקש בנייד שלו או סתם מלקק לו גלידת טילון בלי חשק ועניין? איך אוכל להמשיך להשתתף בחוג לכדורסל ולדמיין שאני בעצם נמצא במקום אחר? זו המציאות המרה איתה נאלץ לחיות אחד כמוני, שנכשל במבחני קבלה לקבוצה: לדמיין. שחקן אמיתי כבר בחיים לא אהיה. לא עם גובה כזה.
