בזמן שלא היית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בזמן שלא היית
הוספה למועדפים

בזמן שלא היית

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ענבל מלכה נולדה בחיפה בי' באלול תש"ם, 22 באוגוסט 1980. כתבה ב-Ynet, עבדה בחדשות ערוץ 2 וכעת בעיתון 'הארץ' - בעיקר ביקורות במוסף 'ספרים'. מתגוררת בתל-אביב עם בן זוגה.

    לדבריה: "נולדתי ב-1980 בנוה שאנן, חיפה. השלמתי תואר ראשון בספרות השוואתית באוניברסיטה העברית ולמדתי לתואר שני בלימודי תרבות, שלא הושלם מעולם. כדי לממן את הלימודים עבדתי כמוכרת פרחים, סדרנית, עוזרת למזכירה, ועוזרת מחקר במכון לארכיאולוגיה. אחר כך עברתי לחברת החדשות, ומקץ שנה כשהתפטרתי, הרגשתי שאפשר לכתוב על זה סיפור. היום אני עורכת ומבקרת ספרים וגרה בתל אביב. בתור חיפאית וירושלמית לשעבר, קצת לא נעים לי להודות שאני ממש אוהבת את העיר הזאת."

    תקציר

    יש אנשים שאפשר לראות עליהם שהדבר הרע כבר קרה להם. 
    מצד שני יש ילדים בבית ספר שמתנהגים כאילו לא סיפרו להם עליו 
    או כאילו חיסנו אותם כשהם היו קטנים, ועכשיו הם יכולים להיות 
    בטוחים שהדבר הרע לא יקרה להם. לפעמים מעניין אותי לדעת מה הם 
    רואים כשהם מסתכלים עלי. אולי הם רואים את הילדה שאבא שלה מת. 
    אני יודעת שיש ילדים שחושבים ככה ואני לא מתקנת אותם.
     
     
    נילי מעבירה את ימיה בודדה בביתה אפילו שהיא לא באמת לבד. אבא שלה שם, אך אינו מסוגל לצאת מהמיטה. גם בבית הספר היא כבר לא מסתובבת עם החברות שלה. הכול נראה רחוק וריק ושקט. בעוד היא שקועה בניסיונות להתמודד עם המציאות שנכפתה עליה, נער בשם רון נכנס במפתיע לחייה ומשנה הכול. 
     
    בסגנון המזכיר את כתיבתה של שרון קריץ', מבטאת ענבל מלכה את תהפוכות הנפש של נערה מיוחדת במינה. סיפור שנע בעדינות בין כאב לאושר.
     
    בזמן שלא היית הוא רומן הנעורים השני בסדרת פרא לספרות מקור עכשווית, המביאה לקוראות ולקוראים קולות חדשים ולא שגרתיים.
     
     
    ענבל מלכה היא מבקרת ספרות בעיתון "הארץ" ומתגוררת בתל אביב. 
    ספרה הבחורה העיקרית ראה אור בשנת 2013. 
    בזמן שלא היית הוא הרומן הראשון שלה לבני הנעורים.

    פרק ראשון

    אם תמות מחר, אני לא אחשוב על הימים של לִפני. לא על הטיולים, לא על ימי ההולדת, לא על הים או הפיקניקים או העפיפונים או החגים או השבתות. אני אמשיך לכעוס עליך, והכעס שלי יעצור את כל הזיכרונות ולא ייתן להם להיכנס. אם תלך ותמות אני אדע שצדקתי ושאי אפשר לסמוך עליך. אני לא ארשה לעצמי לחשוב על הקול שלך או על הריח שלך והעיניים שלך שמתחילות ישרות ואז נופלות קצת בצדדים. אני אסתכל במראָה ולא אראה אותן בעיניים שלי. העיניים שלי יהיו חדשות כאילו עשיתי אותן בעצמי. אני אלך לבית הספר ואף אחד לא יֵדע. מי שכבר חושב שאתה מת ימשיך לחשוב ככה, ומי שבכלל לא חושב על זה ימשיך לא לחשוב. אם מישהו ישאל אותי אני אגיד שאתה מת אבל זה קרה מזמן, כשהייתי ממש קטנה, ושאני בכלל לא זוכרת אותך. זה יהיה שקר, כי אני אמשיך לזכור אותך, אבל רק כמו שהיית בימים של אחרֵי. אני אזכור אותך בפיג׳מה, את הפָּנים שלך עם העור החיוור והעיניים שבוהות באוויר ולא רואות שום דבר. אני אקעקע את הפנים האלה על הלב שלי בשביל לא לשכוח אף פעם.
    עם אנשים שהכירו אותך אני לא אסכים לדבר עליך בכלל. אם ידברו עליך אני אקום ואלך. אני לא ארשה לאף אחד לקרוא לי בשם שאתה קראת לי, ואם מישהו ינסה אני אמשיך ללכת בלי להסתובב. בסוף הם ישכחו שקראת לי ככה פעם, וגם אני אשכח. אני אשכח את כל הסיפורים שסיפרת לי, את הצליל של הצחוק שלך. אני כמעט שוכחת אותו כבר עכשיו. אני אגרש את המחשבות עליך עד שהן יתייאשו ויפסיקו לנסות להיכנס. את אתה רוצה ללכת — תלך, אבל אל תחשוב שאני ארשה לך לחזור.

    ענבל מלכה נולדה בחיפה בי' באלול תש"ם, 22 באוגוסט 1980. כתבה ב-Ynet, עבדה בחדשות ערוץ 2 וכעת בעיתון 'הארץ' - בעיקר ביקורות במוסף 'ספרים'. מתגוררת בתל-אביב עם בן זוגה.

    לדבריה: "נולדתי ב-1980 בנוה שאנן, חיפה. השלמתי תואר ראשון בספרות השוואתית באוניברסיטה העברית ולמדתי לתואר שני בלימודי תרבות, שלא הושלם מעולם. כדי לממן את הלימודים עבדתי כמוכרת פרחים, סדרנית, עוזרת למזכירה, ועוזרת מחקר במכון לארכיאולוגיה. אחר כך עברתי לחברת החדשות, ומקץ שנה כשהתפטרתי, הרגשתי שאפשר לכתוב על זה סיפור. היום אני עורכת ומבקרת ספרים וגרה בתל אביב. בתור חיפאית וירושלמית לשעבר, קצת לא נעים לי להודות שאני ממש אוהבת את העיר הזאת."

    עוד על הספר

    בזמן שלא היית ענבל מלכה
    אם תמות מחר, אני לא אחשוב על הימים של לִפני. לא על הטיולים, לא על ימי ההולדת, לא על הים או הפיקניקים או העפיפונים או החגים או השבתות. אני אמשיך לכעוס עליך, והכעס שלי יעצור את כל הזיכרונות ולא ייתן להם להיכנס. אם תלך ותמות אני אדע שצדקתי ושאי אפשר לסמוך עליך. אני לא ארשה לעצמי לחשוב על הקול שלך או על הריח שלך והעיניים שלך שמתחילות ישרות ואז נופלות קצת בצדדים. אני אסתכל במראָה ולא אראה אותן בעיניים שלי. העיניים שלי יהיו חדשות כאילו עשיתי אותן בעצמי. אני אלך לבית הספר ואף אחד לא יֵדע. מי שכבר חושב שאתה מת ימשיך לחשוב ככה, ומי שבכלל לא חושב על זה ימשיך לא לחשוב. אם מישהו ישאל אותי אני אגיד שאתה מת אבל זה קרה מזמן, כשהייתי ממש קטנה, ושאני בכלל לא זוכרת אותך. זה יהיה שקר, כי אני אמשיך לזכור אותך, אבל רק כמו שהיית בימים של אחרֵי. אני אזכור אותך בפיג׳מה, את הפָּנים שלך עם העור החיוור והעיניים שבוהות באוויר ולא רואות שום דבר. אני אקעקע את הפנים האלה על הלב שלי בשביל לא לשכוח אף פעם.
    עם אנשים שהכירו אותך אני לא אסכים לדבר עליך בכלל. אם ידברו עליך אני אקום ואלך. אני לא ארשה לאף אחד לקרוא לי בשם שאתה קראת לי, ואם מישהו ינסה אני אמשיך ללכת בלי להסתובב. בסוף הם ישכחו שקראת לי ככה פעם, וגם אני אשכח. אני אשכח את כל הסיפורים שסיפרת לי, את הצליל של הצחוק שלך. אני כמעט שוכחת אותו כבר עכשיו. אני אגרש את המחשבות עליך עד שהן יתייאשו ויפסיקו לנסות להיכנס. את אתה רוצה ללכת — תלך, אבל אל תחשוב שאני ארשה לך לחזור.