ציביליזציה

1: 

תחרות

 

נראה שסין שרויה במצב של קיפאון זמן רב, ומן הסתם השיגה זה כבר את מלוא העושר ההולם את חוקיה ומוסדותיה. אך דרגה זו נופלת מן הסתם הרבה מן הדרגה שקרקעה, אקלימה ומצבה הגיאוגרפי היו עשויים להניח לה להגיע אליה אילו היו חוקיה ומוסדותיה שונים. […] אין ספק כי סחר חוץ ענף יותר […] היה מגביר עד מאוד את ענפי הייצור השונים בסין ומשפר בהרבה את תפוקת התעשייה היצרנית. אילו שטו יותר בעולם היו הסינים לומדים באופן טבעי כיצד לנצל ולבנות במו ידיהם את כל מגוון המכונות המשמשות בארצות אחרות, כמו גם על שאר השיפורים בתחומי הטכניקה והתעשייה הנהוגים באזורים השונים בעולם.

אדם סמית

 

מדוע הם חזקים, למרות קוטנם? מדוע אנחנו חלשים, למרות גודלנו? […] כל שעלינו ללמוד מן הברברים הוא […] ספינות איתנות ורובים יעילים.

פֶנג גוּאיפֶן

 

 

שני נהרות

 

כשהוקמה העיר האסורה (גוּגוֹנג) בלב בייג׳ין השתתפו במלאכה יותר ממיליון פועלים, שהשתמשו בחומרי בניין מכל קצוות האימפריה הסינית. העיר האסורה — מכלול בן כמעט אלף בניינים, שהוקמו ועוטרו בתור סמל לעוצמתה של שושלת מינג — אינה רק שריד לתרבות שהיתה פעם הגדולה בעולם; היא גם תזכורת לכך שאף ציביליזציה אינה שורדת לעד. בשנת 1776 עוד יכול אדם סמית לכתוב שסין היא ״אחת הארצות העשירות בעולם, כלומר, אחת הארצות הפוריות ביותר, המעובדות ביותר, החרוצות ביותר והמאוכלסות ביותר בעולם […] עשירה יותר מכל מקום באירופה״. ובה בעת סמית מציין שהיא ״שרויה במצב של קיפאון זמן רב״ או ״עומדת במקום״.47 בכך אין ספק שצדק. פחות ממאה שנים לאחר שהוקמה העיר האסורה — בין 1406 ל־1420 — ניתן לומר שהחלה שקיעתו היחסית של המזרח. במערב אירופה פתחו האומות הקטנות המרוששות, מוכות הקרבות, בחצי מילניום של התרחבות כמעט בלתי ניתנת לעצירה. אימפריות המזרח, מנגד, התנוונו ונכנעו במידה רבה להשתלטות המערב.

מדוע זה כשלה סין בשעה שאירופה הסתערה קדימה? התשובה העיקרית של סמית היתה שסין לא ידעה ״לעודד סחר חוץ״, ועל כן לא זכתה לקצור את פֵּרות היתרון היחסי וחלוקת העבודה הבין־לאומית. אבל הוצעו גם הסברים אחרים. בשנות הארבעים של המאה השמונה עשרה האשים שארל דה סקוֹנדָה, הברון מוֹנטֶסקְייה, את ה״עריצות המיושמת בקפידה״, שאת שורשיה זיהה בריבוי האוכלוסין יוצא הדופן שבסין, דבר אשר, בתורו, נבע מתנאי האקלים במזרח אסיה:

הנה הטיעון: באסיה אין אזור ממוזג ראוי לשמו, שכן המקומות שבהם שורר אקלים קר מאוד נמצאים בשכנות לאלה שבהם חום עז, דהיינו טורקיה, פרס, הודו, סין, קוראה ויפן. באירופה, לעומת זאת, האזור הממוזג נרחב מאוד […] מכאן עולה שכל [ארץ] דומה לשכנתה; שאין הבדל תהומי בין אחת לחברתה […] מכאן שבאסיה אנו מוצאים אומות חזקות בצד חלשות; עמים ששים אלי קרב, עזי רוח ופעלתנים דרים בשכנות לאלה שהם עצלים, נשיים ומוגי לב; ועל כן אין מנוס מכך שהאחד יכבוש והאחר ייכבש. באירופה, מנגד, ניצבות אומות חזקות מול חזקות; והקרבות נערכים כמעט תמיד בין צדדים שעוזם דומה. זוהי הסיבה הראשית לחולשתה של אסיה ולחוזקה של אירופה; לחירותה של אירופה ולשעבוד של אסיה: ואינני זוכר שראיתי אי־פעם התייחסות לסיבה זאת.48

כותבים אירופים אחריו גרסו כי הטכנולוגיה המערבית היא שהכריעה את הכף — בפרט הטכנולוגיה שלימים תוליד את המהפכה התעשייתית. זו, ללא ספק, היתה דעתו של הרוזן מקרתני בשובו משליחותו לחצר קיסר סין בשנת 1793, שליחות שהיתה מאכזבת לכל הדעות (ראו בהמשך הדברים). טיעון נוסף, שזכה לעדנה במאה העשרים, היה שהפילוסופיה הקונפוציאנית מונעת חדשנות. אבל ההסברים האלה לנחשלות המזרח היו שגויים. הראשונה מבין שש האפליקציות המנצחות שהיו למערב ולא למזרח לא היתה מסחרית, לא אקלימית, לא טכנולוגית ואף לא פילוסופית. היא היתה, כפי שסמית השכיל לזהות, בראש ובראשונה ממסדית.

אילו יצאת למסע, בשנת 1420, לאורך שני נהרות — נהר התמזה ונהר היאנגצה — היה ההבדל בין השניים מותיר עליך רושם עז.

נהר היאנגצה היה חלק ממערכת תעבורה ימית עצומה שחיברה בין ננקינג הבירה לבייג׳ין בצפון — מרחק של כ־900 קילומטר — ולהאנְגְג׳וֹאוּ בדרום. לב המערכת היה התעלה הגדולה, שחיברה בין מקומות מרוחקים זה מזה ביותר מ־1,500 קילומטר. בניית התעלה, שמעליה גשרים מרהיבי עין דוגמת גשר ״החגורה היקרה״ מרובה הקשתות, החלה עוד במאה השביעית לפני הספירה, וכבר במאה העשירית לספירה הותקנו בה תאי שַיט. בשלטון הקיסר יוֹנְגְלֵה משושלת מינג (1402-1424) נערכו בתעלה שיפוצים והרחבות מהותיים. כשסיים בּאי יִינְג, המהנדס הקיסרי הראשי, את הקמת הסכרים על הנהר הצהוב ואת הסטת מסלולו, יכלה התעלה להכיל כמעט 12 אלף דוברות עמוסות דגנים בשנה.49 קרוב לחמישים אלף אנשים עסקו בתחזוקת התעלה. אשר לתעלות במערב, הגדולות מכולן היו ויהיו אלה של ונציה, כמובן. אבל כאשר ביקר מרקו פולו, מגלה הארצות הבלתי נלאה, בסין בשנות השמונים של המאה השלוש עשרה, אפילו הוא התרשם מהיקף התעבורה על היאנגצה:

מספר כלי השיט הצובאים על הנהר העצום הזה גדול כל כך, עד כי השומע או הקורא על כך לא יאמין לתיאור. כמות הסחורות הנישאת במורד הנהר ובמעלהו עולה על כל דמיון. הנהר גדול כל כך, למעשה, עד כי נדמה שהוא ים ולא נהר.

התעלה הגדולה של סין היתה יותר מהעורק הראשי של סחר הפנים באימפריה הסינית. בזכות התעלה אף התאפשר לשלטון לייצב את מחירי הדגנים בעזרת חמשת מחסני התבואה הממלכתיים, שקנו דגן כשהיה זול ומכרו כשמחירו היה גבוה.50

בשנת 1420 היתה אוכלוסיית ננקינג בין חצי מיליון למיליון איש, קרוב לוודאי העיר הגדולה בעולם באותה עת. זה מאות שנים היתה העיר מרכז הומה לתעשיות המשי והכותנה. בשלטון הקיסר יונגלה היתה העיר גם למרכז השכלה. פירוש השם ״יוֹנגלה״ הוא ״אושר נצחי״; השם ״תנועה נצחית״ הוא אולי תיאור הולם יותר. הגדול שבקיסרי שושלת מינג מעולם לא הסתפק בחצי עבודה. הוא הורה על הכנת אנציקלופדיה שתרכז את כל הידע הסיני — יצירה שיותר מאלפיים מלומדים שקדו על הכנתה, ואשר מילאה יותר מ־11 אלף כרכים. האנציקלופדיה החזיקה בתואר ״האנציקלופדיה הגדולה בעולם״ 600 שנים בדיוק, עד שוויקיפדיה תפסה את מקומה בשנת 2007.

אבל יונגלה לא הסתפק בננקינג. זמן קצר לאחר הכתרתו גמר אומר להקים עיר בירה חדשה ואפילו מפוארת ממנה בצפון: בייג׳ין. בשנת 1420, כשהסתיימה הקמת העיר האסורה, לא יכול איש לערער על מעמדה של סין בתור התרבות המתקדמת ביותר בעולם.

לעומת נהר היאנגצה, בראשית המאה החמש עשרה היתה התמזה נחל קרתני של ממש. נכון, לונדון היתה עיר נמל הומה, נקודת הקשר העיקרית של אנגליה עם היבשת. ריצ׳רד ויטינגטוֹן, הלורד ראש העיר6 המפורסם ביותר, היה סוחר בדים מוביל שהתעשר בזכות ייצוא הצמר הגובר מאנגליה. גם הצורך להעביר חיילים ואספקה למלחמות התכופות שניהלה אנגליה בצרפת המריץ את תעשיית הספנות של הבירה. בשאדוֶל ובראטקליף — כיום שכונות בפרוורי לונדון — היו מעגני בוץ שהיה אפשר להעלות עליהם את הספינות ולתקנן. ובל נשכח את מצודת לונדון — אולי לא העיר האסורה, אך בהחלט עיר מאסר.

6 ‎Lord Mayor of London: ראש ה״סיטי של לונדון״, להבדיל מראש העיר של לונדון (הערת המתרגם).

 

אבל מבקר מסין היה מתקשה להתפעל מכל אלה. המצודה עצמה היתה מבנה גס ועלוב לעומת ההיכלים הרבים של העיר האסורה. גשר לונדון היה בזאר מגושם על קביים לעומת גשר ״החגורה היקרה״. ושיטות הניווט הפרימיטיביות של המלחים האנגלים הגבילו אותם לגופי מים צרים — נהר התמזה ותעלת למאנש — שהם יכלו להישאר בהם בטווח ראייה מן הגדות והחופים המוכרים. המחשבה על ספינות לונדוניות המפליגות במעלה היאנגצה היתה בלתי נתפסת עבור אנגלים וסינים כאחד.

ב־1421, כשהנרי החמישי שב עטור ניצחון מן הקרבות בצרפת — הניצחון המפורסם ביותר היה זה שבקרב אז'נקור — הבירה שאליה שב, לונדון, היתה רק עיירה לעומת ננקינג. אורכן של חומות העיר הישנות והמטולאות היה כחמישה קילומטר בלבד — שוב, שבריר מאורכן של חומות ננקינג. הקמת החומה שמייסד שושלת מינג הקיף בה את בירתו נמשכה יותר מעשרים שנים, ואורכה היה יותר משלושים קילומטר. שערי החומה היו גדולים כל כך עד כי כל אחד מהם יכול להכיל 3,000 חיילים. והיא היתה חומה עמידה. מרביתה שרדה עד היום, ואילו לחומה שהקיפה את לונדון בימי הביניים כמעט לא נותר זכר.

בסטנדרטים של המאה החמש עשרה, סין של שושלת מינג היתה מקום נעים למדי לחיות בו. עם הקמת שושלת מינג הוחל משטר פאודלי נוקשה, אך סחר הפנים השוקק התיר את הרסן.51 עד היום אפשר לראות בארכיטקטורה של סוּג׳וֹאוּ את פֵּרות אותו שגשוג, בתעלות המוצלות ובמשעולים האלגנטיים שבמרכזה העתיק של העיר. החיים בערי אנגליה היו שונים מאוד. המוות השחור — מגפת הדֶבֶר הנגרמת בידי החיידק Yersinia pestis, מחלה שהגיעה לאנגליה ב־1349 — צמצמה את אוכלוסיית לונדון לכארבעים אלף, פחות מעשירית גודלה של ננקינג. פרט לדֶבֶר רווחו גם הטיפוס, הדיזנטריה והאבעבועות השחורות. ואפילו בהיעדר מגפות היתה לונדון מלכודת מוות בשל מצב התברואה הירוד. בעיר לא היתה מערכת ביוב מכל סוג שהוא, וברחובות עמדה צחנה עזה; מנגד, בערים הסיניות התבצע איסוף שיטתי של צואת בני האדם, אשר שימשה חומר דשן בשדות האורז הסמוכים. בימים שכיהן דיק וויטינגטון בתפקיד לורד ראש העיר — ארבע פעמים בין 1397 למותו בשנת 1423 — היו רחובות לונדון מרוצפים חומר שלא דמה לזהב כלל וכלל.

תלמידי בית ספר אנגלים בעבר למדו לחשוב את המלך הנרי החמישי לאחת הדמויות ההרואיות בתולדות ימי הממלכה, ההפך המוחלט לקודם־קודמו החלוש, ריצ'רד השני. למרבה הצער, אנגליה באותם ימים היתה רחוקה מאוד מאותו ״אִי מַלְכוּת״ שעליו כותב שייקספיר בריצ'רד השני — ״אי ביוב״ היה אולי הולם יותר. המחזאי מתאר את ארץ אהבתו בתור ״גַּן־עֵדֶן לְמֶחְצָה / זוֹ מְצוּדָה אֲשֶׁר הֵקִים הַטֶּבַע / כְּנֶגֶד מַגֵּפָה וּמִלְחָמוֹת...״52 אבל אנגלי שנולד בין 1540 ל־1800 לא היה יכול לקוות לשרוד יותר מ־37 שנים עלובות; בקרב תושבי לונדון היה המספר נמוך משלושים. אחד מכל חמישה ילדים מת בשנתו הראשונה; בלונדון היה זה כמעט אחד משלושה. הנרי החמישי בעצמו עלה על כס המלוכה בן 26 ומת מדיזנטריה בן 35 — תזכורת לכך שמרבית ההיסטוריה עד לפני זמן קצר יחסית נכתבה בידי אנשים צעירים למדי שלא האריכו ימים.

האלימות היתה חלק מהחיים. מלחמה עם צרפת היתה כמעט מצב קבוע. וכשהאנגלים לא נלחמו בצרפתים הם נלחמו בוולשים, בסקוטים ובאירים. וכשהם לא נלחמו בקלטים, הם לחמו בינם לבין עצמם על הזכות לרשת את כס המלוכה. אביו של הנרי החמישי השתלט על המלוכה באלימות; בנו הנרי השישי איבד את כיסאו באופן דומה עם פרוץ מלחמות השושנים, עימותים שבמהלכם איבדו ארבעה מלכים את כיסאם וארבעים בני אצולה גבוהה מתו בשדה הקרב או על הגרדום. בין 1330 ל־1479, רבע מהמיתות במשפחות האצולה האנגליות היו אלימות. ורצח בין פשוטי העם היה דבר שבשגרה. מתיעוד מהמאה הארבע עשרה עולה כי שיעור הרציחות השנתי באוקספורד היה יותר ממאה לכל מאה אלף תושבים. לונדון היתה בטוחה באופן יחסי — רק חמישים רציחות לכל מאה אלף תושבים. שיעורי הרצח הגבוהים ביותר בעולם כיום הם בדרום אפריקה (69 מתוך מאה אלף), קולומביה (53) וג'מייקה (34). אפילו בדטרויט בשיא השפל, בשנות השמונים של המאה העשרים, לא עלה השיעור על 45 נרצחים על כל מאה אלף תושבים.53

החיים באנגליה באותה תקופה היו באמת ובתמים, כפי שיתאר אותם לימים הוגה הדעות תומס הוֹבְּס, ״חיי בדידות, דלים, מאוסים, חייתיים וקצרים״. אפילו אנשים מבוססים דוגמת משפחת פּסטוֹן מנורפולק לא נהנו מביטחון. מרגרט, אשתו של ג׳ון פּסטון, נזרקה בכוח הזרוע מביתה כאשר ניסתה לתבוע את אחוזת גְרֵשַם, שהיתה רכוש המשפחה החוקי; יורשו של הבעלים הקודם של המקום התגורר שם באותה עת. כך גם טירת קֶייסטֶר, שאותה הוריש לבני פּסטון סר ג׳ון פַסטוֹלף: זמן קצר לאחר מותו של ג׳ון פּסטון, השתלט על הטירה הדוכס מנורפולק והחזיק בה 17 שנים ארוכות.54 ואנגליה היתה אחת המדינות המשגשגות באירופה, אחת האלימות פחות. בצרפת היו החיים מאוסים, חייתיים וקצרים עוד יותר — וככל שמתקדמים מזרחה באירופה הלך המצב והחמיר. אפילו בתחילת המאה השמונה עשרה עמדה התזונה היומית של צרפתי ממוצע על 1,660 קלוריות, כמות העוברת רק בקושי את המינימום הדרוש לקיום חיים, וכמחצית מהממוצע כיום במערב. לפני המהפכה היה גובהו של הצרפתי הממוצע 1.65 מטר.55 ובכל ארצות אירופה שעליהן יש לנו נתונים מימי הביניים היו שיעורי הרצח גבוהים מבאנגליה. איטליה — ארץ שנודעה בשל רוצחיה, לא פחות מאשר בזכות אמניה — שמרה בעקביות על המקום הראשון.

לעתים מועלית הטענה שהחיים המאוסים במערב אירופה היו כשלעצמם מעין יתרון במסווה. אפשר ששיעורי התמותה הגבוהים, במיוחד בקרב העניים, עזרו איכשהו לעשירים להתעשר עוד יותר. אין ספק שאחת מתוצאותיו של המוות השחור היתה זינוק בהכנסה הממוצעת לאדם באירופה; אלה ששרדו יכלו להשתכר עתה יותר בשל המחסור שנוצר בידיים עובדות. עובדה נוספת שאין להכחישה היא שלילדי עשירים באנגליה היה סיכוי גבוה הרבה יותר להגיע לגיל בגרות משהיה לעניים.56 אך קשה להאמין שהתפניות האקראיות הללו בדמוגרפיה האירופית הן ההסבר להבדל העצום בין מזרח למערב. יש כיום מדינות בעולם שהחיים בהן עלובים כמעט כפי שהיו באנגליה בימי הביניים, מקומות שבהם מחלה, רעב, מלחמה ורצח שומרים על תוחלת חיים נמוכה להחריד, ושרק העשירים נהנים בהן מחיים ארוכים. ואין סימנים לכך שאפגניסטן, האיטי וסומליה יוצאות נשכרות מהתנאים הללו. כפי שנראה, אירופה זינקה לעידן של שגשוג ועוצמה למרות המוות, לא בזכותו.

יש להזכיר לחוקרים ולקוראים בני ימינו מה היה פעם טיבו של המוות. ניצחון המוות, יצירת המופת רבת־החזון של הצייר הפלמי פיטר בְּרוֹיגֶל האב (1525-1529 בקירוב), כמובן איננה יצירה ראליסטית, אך לברויגל לא היה כל צורך להסתפק בדמיונו בבואו לתאר מחזה מעורר חלחלה של מוות והרס. צבא של שלדים חולש על הארץ, מלך גוסס שכל אוצרותיו לא יושיעוהו, ובקרבת מקום נוגס כלב בגווייה. ברקע אנו רואים שני אנשים תלויים על הגרדום, ארבעה על גלגלי עינויים ואחד העומד לפני עריפת ראשו. צבאות נלחמים, בתים בוערים, ספינות שוקעות. בחזית מובל ערב רב של גברים ונשים, צעירים וזקנים, חיילים ואזרחים לתוך מנהרה מרובעת צרה. אין חסים על חייו של איש. אפילו דינו של הטרובדור המזמר לאהובתו נחרץ. האמן עצמו מת בראשית שנות הארבעים שלו, כשהיה צעיר מכותב שורות אלה.

מאה שנים אחריו צייר האמן האיטלקי סלבטור רוֹזָה ציור שהוא אולי המרגש מכל היצירות בסוגת ה״מֶמֶנְטוֹ מוֹרִי״ — יצירה שנועדה להזכיר לאדם שהוא בן תמותה — ציור שנקרא בפשטות L umana fragilità (שבריריות האדם). ההשראה באה מהמגפה שהשתוללה בנפולי, עירו של הצייר, בשנת 1655; המגפה תבעה את חייו של בנו התינוק רוֹזַלבוֹ וגם את אלה של אחיו, אחותו, בעלה וחמישה מילדיהם. מלאך המוות, חיוך מצמרר על פניו, מגיח מתוך החשכה מאחורי אשתו של רוזה בבואו לקחת את בנם, השוקד על ניסיונו הראשון לכתוב. שמונה מילים בלטינית כתובות על הבד, שמונה מילים המביעות את הלך הרוח של האמן שבור הלב:

Conceptio culpa

Nasci pena

Labor vita

Necesse mori

 

״התעברות היא חטא, לידה היא כאב, החיים עמל, והמוות — הכרח״. הייתכן תיאור תמציתי מזה של החיים באירופה באותם ימים?

הסריס וחד־הקרן

 

כיצד נוכל להבין את העליונות הבולטת של המזרח? ראשית כול, החקלאות באסיה היתה יעילה באופן ניכר מזו של אירופה. במזרח אסיה, חלקת אדמה ששטחה כארבעה דונם היה בה די לכלכל משפחה — בזכות יעילות גידול האורז — ואילו באנגליה נדרשו בממוצע כשמונים דונם. עובדה זו עוזרת להסביר מדוע כבר אז היתה מזרח אסיה מאוכלסת בצפיפות רבה מזו שבאירופה. חקלאות האורז המזרחית היתה מתוחכמת יותר ויכלה להאכיל יותר פיות. אין ספק שז'וֹאוּ שישְיוּ, המשורר משושלת מינג, ראה את החיים בכפר דרך משקפיים ורודים; ועדיין, הוא מצייר תמונה של אוכלוסייה כפרית שמחה בחלקה:

מפתנים צנועים צופים על השביל האפל, משעול מתפתל יורד אל המפרץ. שמונה משפחות […] התגוררו כאן זה דורות, זו לצד זו. בכל אשר תפנה תראה את עשן ארובותיהן המתמזג; כך גם האנשים, בשגרת יומם, משתפים את חייהם. בנו של אחד הוא ראש הבית שבמערב, ובתו של אחר היא רעייתו של השכן ממערב. רוח סתיו קרירה נושבת על מקדש אל האדמה; חזרזירים ושיכר אורז מוקרבים לאבי השדות — לכבודו שורף השאמאן שטרות נייר בעוד הנערים מקישים בתוף ברונזה. ערפל עוטף בשתיקה את גן קני הסוכר, וטפטוף של גשם מרווה את שדות הטָרוֹ בשעה שהאנשים שבים הביתה מן הטקסים, פורסים מחצלות ומפטפטים, שיכורים למחצה...57

אך אידיליות כאלה של איזון כפרי הן רק חלק מהסיפור. דורות מאוחרים יותר במערב נטו לחשוב על סין הקיסרית בתור חברה סטטית, אלרגית לחידושים. בספרו קונפוציאניזם וטאואיזם (1915) מגדיר הסוציולוג הגרמני מקס וֵבֶּר את הרציונליזם הקונפוציאני בתור ״הסתגלות רציונלית לעולם״, לעומת התפיסה המערבית של ״שליטה רציונלית בעולם״. התפיסה הזאת אומצה ברובה בידי הפילוסוף הסיני פֶנג יוּלַן בספרו תולדות הפילוסופיה הסינית (1934), וגם בידי ג׳וזף נידהַם, החוקר מאוניברסיטת קיימברידג׳, בספרו רב־הכרכים על תולדות המדע והציביליזציה בסין. הסברים תרבותיים כגון זה קרצו מאז ומתמיד לאנשים דוגמת פנג ונידהם, שתמכו במשטר המאואיסטי אחרי 1949, אך קשה ליישבם עם הראיות לכך שזמן רב לפני שושלת מינג שאפה סין בהתמדה להשתלט על העולם בעזרת חידושים טכנולוגיים.

איננו יודעים בוודאות מי בנה את שעון המים הראשון. ייתכן שהיו אלה המצרים, הבבלים או הסינים. אבל בשנת 1086 הוסיף לו סוּ סוֹנג מַחְגֵר משונן ויצר את השעון המכני הראשון בעולם: מכשיר מורכב, 12 מטר גובהו, שהורה לא רק את הזמן כי אם גם את תנועות השמש, הירח וכוכבי הלכת. מרקו פולו ראה מגדל פעמונים שבו שעון שכזה כשביקר בדָדוּ שבצפון סין, זמן לא רב לאחר הקמת המגדל, ב־1272. באנגליה לא היה דבר שהתקרב ברמת הדיוק למכשיר עד מאה שנים לאחר מכן, כשנבנו השעונים האסטרונומיים הראשונים עבור קתדרלות נוריץ׳, סנט אלבּן וסליסברי.

באופן מסורתי, נהוג לייחס את מכונת הדפוס עם האותיות הנפרדות לגרמניה של המאה החמש עשרה. לאמִתו של דבר, היא הומצאה בסין במאה האחת עשרה. גם הנייר נולד בסין, זמן רב לפני שהובא למערב. כך גם שטרות נייר, טפטים מנייר ונייר טואלט.58

לעתים קרובות נטען כי חלוץ החקלאות האנגלי ג׳ת׳רו טאל גילה את המַזרעה בשנת 1701. למעשה היא הומצאה בסין, אלפיים שנה לפני זמנו. גם מחרשת הרוֹתֶרהַם — כלי חקלאי עשוי ברזל שמילא תפקיד מרכזי במהפכה החקלאית באנגליה של המאה השמונה עשרה — היתה חידוש חקלאי שהסינים הכירו זמן רב לפני האירופים.59 ספרו של וַנג זֶ׳נג, מסה על החקלאות (1313), מלא במכשירים שלא היו ידועים במערב באותה עת.60 התנור הרם ראשון — כבשן להתכת ברזל גולמי — נבנה לא בקוֹלבּרוּקדֶייל ב־1709 אלא בסין, לפני מאתיים לפני הספירה. גשר הברזל התלוי הראשון בעולם אינו בריטי אלא סיני; עדיין אפשר לראות שרידים מן הגשר, שנבנה בשנת 65 לפני הספירה ואולי אף קודם לכן, בקרבת צ׳ינג־טוּנג שבמחוז יוּנאן.61 אפילו בשנת 1788 עוד היו רמות הפקת הברזל בבריטניה נמוכות מאלה שהושגו בסין ב־1078. הסינים היו הראשונים ששינו את ייצור הטקסטיל מן הקצה אל הקצה בעזרת חידושים, כגון גלגל הטווייה והסליל לליפוף המשי, המצאות שיובאו לאיטליה במאה השלוש עשרה.62 ואין זה נכון כלל וכלל שהסינים ניצלו את המצאתם המפורסמת מכול, אבק השרפה, אך ורק לזיקוקין די־נור. בהוּאוֹלוֹנגגִ׳ינג, ספר מסוף המאה הארבע עשרה מאת ג׳יָאוֹ יוּ וליוּ ג׳י, מתוארים מוקשים ביבשה ובים, טילים וכדורי תותח חלולים ממולאים בחומרי נפץ.

ברשימת החידושים הסיניים אפשר למצוא גם את חומרי ההדברה הכימיים, את סליל הדיג, את המצפן המגנטי, קלפי המשחק, מברשת השיניים והמריצה. הכול יודעים שמשחק הגולף הומצא בסקוטלנד, אבל בספר בשם דוֹנגשוּאן מתקופת שושלת מינג (960-1279) מתואר משחק בשם ״צ׳וּאִיוַאן״. במשחק זה משתמשים בעשרה סוגי מחבטים, ובהם ״צוּאַנְבַּנְג״, ״פּוּבַּנְג״ ו״שָׁאוֹבַּנג״, המקבילים למחבטים המכונים באנגלית driver, two-wood ו־three-wood. המחבטים היו משובצים ירקן וזהב, והדבר מעיד על כך שהגולף — אז כמו היום — היה משחק לאנשים אמידים.

וזה לא היה הכול. עם פרוס המאה החמש עשרה היתה סין ערוכה להשיג עוד פריצת דרך טכנולוגית, פריצה שהיה לה הפוטנציאל לקדם את הקיסר יונגלה מעבר לשליטה על ״הממלכה התיכונה״ גרדא, לשליטה על העולם כולו — מילולית, על ״כל אשר תחת הרקיע״.

בננקינג של היום אפשר לראות העתק בגודל טבעי של ספינת האוצר של האדמירל זֶ׳נג הֵה, יורד הים המפורסם ביותר בתולדות סין. אורכה של הספינה 120 מטר — כמעט פי חמישה מה״סנטה מריה״, שבה חצה כריסטופר קולומבוס את האוקיינוס האטלנטי בשנת 1492. וזה היה רק חלק מצי בן יותר מ־300 ספינות מפרש ענקיות. על תרניהן המרובים ותאי הציפה הנפרדים המבטיחים כי גם במקרה של חור בגוף הספינה לא ישקע כלי השיט, הספינות הללו היו גדולות הרבה יותר מכל מה שנבנה באירופה במאה החמש עשרה. 28 אלף איש היו בצי של ז׳נג הה — מספר שאף צי במערב לא השתווה לו עד למלחמת העולם הראשונה.

המפקד העליון של כל אלה היה אדם מופלא. כשהיה בן 11 נשבה בשדה הקרב בידי מייסד שושלת מינג, הקיסר ז׳וּ יוּאנזַ׳נג. השבוי, כנהוג באותה תקופה, סורס. אחר כך ניתן בתור משרת לבנו הרביעי של הקיסר, ז׳וּ דִי, שלימים יתפוס את השלטון ויהיה לקיסר יוֹנגלה. בתור גמול לז׳נג הה על שירותו המסור, הפקיד יונגלה בידיו מטלה שדרשה ממנו לחקור את האוקיינוסים.

בסדרה של שישה מסעות אפיים בין 1405 ל־1424 הגיע הצי של ז׳נג הה למרחקים מדהימים.7 המצביא הפליג לתאילנד, סומטרה, ג׳אווה ולעיר הנמל המשגשגת באותם ימים, קָליקוּט (כיום קוז׳יקוד במדינת קראלה); לטֵמָסֶק (לימים סינגפור), מלאקה וציילון; לקוּטאק שבאוֹריסה; להוֹרמוּז, לעדן ובמעלה ים סוף עד לג׳דה.63 מטרתם המוצהרת של המסעות היתה חיפוש קודמו של יונגלה, שנעלם באורח מסתורי ואתו החותם הקיסרי (האם ניסה יונגלה לכפר על שורת הרציחות שסללו את דרכו לכס המלכות, או שמא לכסות עליהן?) אך מטרתם האמתית לא היתה למצוא את הקיסר האובד.

7 היה גם מסע שביעי, בשנים 1430-1433. גאווין מֶנְזיס טוען כי ספינות סיניות הקיפו את כף התקווה הטובה, עלו לאורך חופי מערב אפריקה עד לאיי כף ורדה, חצו את האוקיינוס האטלנטי והמשיכו עד לארץ האש ולחופי אוסטרליה; לטענתו אף ייתכן כי אחד מהאדמירלים של ז׳נג הה הגיע עד לגרינלנד, ושב לסין דרך החוף הצפוני של סיביר ומיצרי ברינג. העדויות לטענות הללו שנויות במחלוקת במקרה הטוב; במקרה הרע, הן אינן קיימות.

 

ערב מסעו האחרון של ז׳נג הה הוא קיבל הוראה ״לצאת בשליחות קיסרית להורמוז ולמדינות אחרות עם ספינות בגדלים שונים, 61 במספר, […] ו[לשאת] משי צבעוני […] לקנות משי־קנבוס״. כן הצטוו קציניו ״לקנות חרסינה, סירי ברזל, מתנות ותחמושת, נייר, שמן, שעווה וכו'״.64 הנחיות שכאלה מרמזות למראית עין על מניע מסחרי למסע, ואמנם אין ספק כי לסינים היו סחורות שהסוחרים לאורך חופי האוקיינוס ההודי חשקו בהן (חרסינה, משי ומושק), כמו גם טובין שהם רצו להביא אתם לסין (פלפלים, פנינים, אבנים יקרות, שנהב וקרני קרנף, שלהן יוחסו סגולות רפואיות).65 אך לאמתו של דבר, מה שעמד בראש מעייניו של הקיסר לא היה סחר במובן של אדם סמית. כפי שחושפת כתובת מאותה תקופה, על הצי היה ״ללכת לארצותיהם [של הברברים] ולהרעיף עליהם מתנות, להציג את כוחנו ובכך לשנותם...״ בתמורה לאותן ״מתנות״ רצה יונגלה שהשליטים הזרים ישלמו לו מסים כמו שכנותיה האסייתיות של סין, לאות הכרה בעליונותו. ומי יסרב להתרפס בפני קיסר שלו צי כה אדיר?66

בשלושה מהמסעות הגיעו ספינות מהצי של ז׳נג הה לחופי מזרח אפריקה. הן לא נשארו שם זמן רב. משלחות מטעם שלושים שליטים אפריקנים הוזמנו לסיפון כדי שיוכלו להכיר ב״עליונותו הקוסמית״ של קיסר מינג. סולטאן מַלינדי (כיום בקניה) שלח עם נציגיו מתנות אקזוטיות, ובהן ג׳ירף. יונגלה בכבודו ובעצמו קידם את פני החיה בשער הארמון הקיסרי בננקינג. הסינים חשבו את הג׳ירף ל״קילין״ (חד־קרן) האגדי — ״סמל לטוּב מושלם, שלטון מושלם והרמוניה מושלמת בקיסרות וביקום.״67

אבל אז, ב־1424, התנפצה ההרמוניה. יונגלה מת — ויחד אתו נקברו שאיפותיה של סין להתרחבות מעבר לים. מסעותיו של ז׳נג הה הוקפאו בו ברגע והוחיו רק לזמן קצר, עם המסע האחרון לאוקיינוס ההודי בשנים 1432-1433. צַו האי־ג׳ין אסר באופן מוחלט על מסעות באוקיינוסים. החל בשנת 1500, כל אדם בסין שנמצא בונה ספינה בעלת יותר משני תרנים נידון למוות; מ־1551 היה זה פשע אפילו להפליג בספינה כזאת.68 כל התיעוד של מסעותיו של ז׳נג הה הושמד. ז׳נג הה עצמו מת, וכמעט ודאי שהוא נקבר בלב ים.

 

מה עמד מאחורי ההחלטה הרת הגורל? האם היא היתה תולדה של בעיות כספיות ושל מאבקים פוליטיים בחצר הקיסר? ההיה זה בשל העלויות הגבוהות מהצפוי של המלחמה באנאם (כיום וייטנאם)?69 או שמא היתה זו פשוט החשדנות שהתעוררה בלב המלומדים הקונפוציאנים לנוכח ״הדברים המשונים״ שז׳נג הה הביא עמו, שהג׳ירף לא היה הפחוּת שבהם? ייתכן שלעולם לא נדע לבטח. אבל ההשלכות של התכנסותה של סין לתוך עצמה נראות ברורות.

כמו משימות אפולו לירח, כך גם מסעותיו של ז׳נג הה היו הדגמה רבת־ רושם של עושר ותחכום טכנולוגי. במובנים רבים, הנחתת סריס סיני בחופי מזרח אפריקה בשנת 1416 היתה הישג שלא נפל מהנחתת אסטרונאוט אמריקני על הירח ב־1969. אבל יורשיו של יונגלה קטעו באחת את חקר הימים, וכך הבטיחו שהתועלת הכלכלית של ההישגים תישאר זניחה.

זאת אי אפשר לומר על המסעות שמלח אחר עמד לצאת אליהם, אדם בן ממלכה אירופית זעירה בקצהּ המרוחק של אירואסיה.

מירוץ התבלינים

גבוה בגבעות המשקיפות על נמל ליסבון סחוף הרוחות, בקַסְטֵלוֹ דה סאוֹ ז׳ורז׳ה, הפקיד מלך פורטוגל הטרי מנואל בידיו של וַסקוֹ דָה גָמָה ארבע ספינות קטנות ומשימה אחת גדולה. ארבע הספינות גם יחד היו יכולות להיכנס בקלות לתוך ספינת האוצר של ז׳נג הה. 170 אנשי צוות בלבד איישו את כולן. אך המשימה שהוטלה עליהם — ״לגלות תגליות ולצאת בחיפוש אחר תבלינים״ — טמנה בחובה את הכוח להטות את העולם כולו מערבה.

התבלינים האמורים היו הקינמון, הציפורן ואגוז המוסקט — תבלינים שהאירופים לא יכלו לגדל בעצמם, אך חשקו לתבל בהם את מזונם. זה מאות שנים שדרך התבלינים עברה בים, מהאוקיינוס ההודי ובמעלה הים האדום, או ביבשה דרך חצי האי ערב ואנטוליה. באמצע המאה החמש העשרה כבר היה חלקו האחרון והמכניס של המסלול בשליטתם ההדוקה של הטורקים והוונציאנים. הפורטוגלים הבינו שאם יצליחו למצוא מסלול חלופי לאורך חופה המערבי של אפריקה ומעבר לכף התקווה הטובה אל האוקיינוס ההודי, יוכל כל הסחר הזה להיות שלהם. בַּרתוֹלוֹמיאוּ דיאַש, מלח פורטוגלי נוסף, כבר שט מעבר לכף ב־1488, אך צוותו אילץ אותו לפנות חזרה. תשע שנים לאחר מכן הגיע תורו של דה גמה ללכת עד הסוף.

הנחיותיו של המלך מנואל חושפות דבר בעל חשיבות מכרעת על האופן שבו התפשטה הציביליזציה המערבית אל מעבר לים. כפי שעוד נראה, למערב היו כמה יתרונות על מתחריו. אבל הדבר שבאמת הניע את התהליך היה ללא ספק התחרות העזה שהולידה את עידן התגליות. האירופים לא הקיפו את אפריקה כדי לדרוש מס סמלי לכבוד שליט רם ונישא המחכה בארצם. הם עשו זאת כדי לעקוף את מתחריהם, כלכלית ופוליטית. אם יצליח דה גמה, תביס ליסבון את ונציה. חקר הימים, בקיצור, היה מירוץ החלל של המאה החמש עשרה. או, ליתר דיוק, מירוץ התבלינים.

דה גמה הרים עוגן ב־8 ביולי, 1497. ארבעה חודשים לאחר מכן, כשהקיף עם צוות המלחים הפורטוגלים את כף התקווה הטובה בקצה הדרומי של אפריקה, הם לא שאלו את עצמם אילו חיות אקזוטיות יוכלו להביא למלך. הם רצו לדעת האם הצליחו סוף־סוף במקום שאחרים נכשלו — האם מצאו דרך תבלינים חדשה. הם רצו מסחר, לא מסים.

באפריל 1498, 82 שנים תמימות לאחר שעגן שם ז׳נג הה, הגיע דה גמה למָלינְדי. הסינים השאירו מעט מאוד מאחור, רק כמה כלי חרסינה ודי־אן־איי — לפי הסיפור טבעה אחת הספינות הסיניות מול חופי האי פָּטֵה, ועשרים המלחים שחו לחוף והשתקעו שם. הם נשאו נשים אפריקניות ולימדו את המקומיים להכין סלי נצרים ולהפיק משי בסגנון הסיני.70 הפורטוגלים, לעומתם, ראו מיד את הפוטנציאל של מלינדי להיות לתחנת סחר. דה גמה התלהב במיוחד מכך שפגש שם סוחרים הודים, וקרוב לוודאי שאחד מאלה עזר לו להפליג על רוחות המונסון עד לקָליקוּט.

התשוקה הזאת למסחר לא היתה ההבדל היחיד בין הפורטוגלים לסינים, רחוק מכך. האנשים מליסבון ניחנו באכזריות — שלא לומר בברוטליות — שז׳נג הה הפגין רק לעתים רחוקות. כשמלך קליקוט הביט בפקפוק בסחורות שהביאו אתם הפורטוגלים מליסבון, לכד דה גמה 16 דייגים בתור בני ערובה. במסעו השני להודו, בראש צי בן 15 ספינות, הוא הפגיז את קליקוט והטיל מומים מחרידים בצוותי הספינות ששבו. בהזדמנות אחרת, מסופר, נעל את הנוסעים על סיפון ספינה שהפליגה למכה והצית אותה.

הפורטוגלים הפגינו אלימות מופתית כזאת מכיוון שהם ידעו לצפות להתנגדות בבואם לפתוח דרך תבלינים חדשה סביב הכף. נראה שהם האמינו שמוטב להקדים נקמה למכה. כפי שאפוֹנסוֹֹ דה אלבּוּקֶרקי, המושל השני של הודו הפורטוגלית, דיווח בגאווה למלכו ב־1513: ״כששמעו על בואנו נעלמו כל הספינות [המקומיות] ואפילו הציפורים הפסיקו לרחף מעל למים״. ודאי שהיו גם אויבים שתותחים וחרבות היו חסרי תועלת מולם. מחצית מאנשי המשלחת הראשונה של דה גמה לא שרדו את המסע, ולהחלטתו של הקברניט לנסות לשוט בחזרה לאפריקה מול רוחות המונסון היה חלק לא קטן בכך. רק שתיים מארבע הספינות המקוריות הצליחו לשוב לליסבון. דה גמה עצמו מת ממלריה ב־1524, בעת מסעו השלישי להודו; עצמותיו הושבו לאירופה והן נחות עתה בקבר נאה במנזר סנט ז׳רונימו בליסבון (כיום כנסיית סנטה מריה דה בֵּלֶם). אבל היו מגלי ארצות פורטוגלים אחרים, והם המשיכו להפליג, להודו ומעבר לה, עד לסין. היתה תקופה שבה יכלו הסינים להביט בברברים הרחוקים של אירופה באדישות, אם לא בבוז. אבל עכשיו הביא מירוץ התבלינים את הברברים לשערי הממלכה התיכונה ממש. ועלינו לזכור כי אף על פי שהפורטוגלים נשאו מעט מאוד סחורות שעניינו את הסינים, הם עדיין הביאו כסף, מתכת שהיה לה ביקוש עצום בשושלת מינג. עד אותה תקופה נהגו הסינים לשלם בשטרות או בעבודה, אך עתה הלכו המטבעות ונעשו צורת התשלום העיקרית.

בשנת 1557 הוענקה לפורטוגלים מקאו, חצי אי בדלתה של נהר הפנינה. אחד הדברים הראשונים שעשו היה להקים את ה־Porta do Cerco — שער שעליו הכתובת: ״התייראו מפני גדולתנו וכבדו את סגולותינו״. ב־1586 כבר היתה מקאו תחנת סחר חשובה דייה כדי שהכס הפורטוגלי יכיר בה בתור עיר: Cidade de Nome de Deus na China (״עיר שֵם האל בסין״). היא היתה הראשונה בשורה ארוכה של מובלעות מסחריות אירופיות בסין. לואיש דה קָמוֹאֶש, מחבר הלוזיטאנים — האפוס הלאומי של הכיבוש הימי הפורטוגלי — התגורר במקאו תקופת־מה לאחר שהוגלה מליסבון בעוון תקיפה. כיצד זה, השתומם, שממלכה קטנה כמו פורטוגל, שאוכלוסייתה בת פחות מאחוז אחד מזו של סין, מעזה לשאוף לשלוט במסחר של האימפריות האסייתיות הגדולות ממנה כל כך? ואף על פי כן המשיכו בני ארצו להפליג והקימו רשת מדהימה של תחנות סחר שהשתרעו כמו שרשרת עולמית מליסבון, מעבר לחופי אפריקה, חצי האי ערב והודו, דרך מצרי מלאקה, אל איי התבלינים עצמם ועוד מעבר להם, אפילו מעבר למקאו. ״לו היו עולמות אחרים לחקור״, כפי שכתב דה קמואש על בני ארצו, ״גם אותם הם היו מגלים!״71

היתרונות הגלומים בהתרחבות מעבר לים לא נעלמו מעיני יריבותיה האירופיות של פורטוגל. בצד פורטוגל היתה ספרד הראשונה שזינקה למירוץ ועטה על ההזדמנות בעולם החדש (ראו פרק 3), וכמו כן כוננה מוצב בקצה אסיה, בפיליפינים, שאפשר לספרדים להשיט כמויות עצומות של כסף ממקסיקו לסין.72 במשך עשרות שנים לאחר חוזה טוֹרדֵסיאס (1494), שבו חילקו את העולם ביניהן, יכלו שתי המעצמות האיבריות להביט בהישגיהן האימפריאליסטיים בסיפוק עילאי. אבל ההולנדים, נתיניהם המרדנים ובעלי כישרון המסחר של הספרדים, למדו להעריך את הפוטנציאל הגלום בדרך התבלינים החדשה; ואכן, באמצע המאה השבע עשרה הם כבר עברו את הפורטוגלים הן במספר הספינות המפליגות סביב הכף והן בכמות הסחורות שהעבירו. גם הצרפתים נכנסו למירוץ.

ומה בנוגע לאנגלים? היתה תקופה ששאיפותיהם הטריטוריאליות לא הרחיקו מעבר לצרפת, והחידוש הכלכלי היחיד שלהם בימי הביניים היה הרעיון למכור צמר לפלמים. האם יכלו האנגלים לשבת מנגד בשעה שאויביהם הגדולים, הספרדים והצרפתים, צוברים הון מעבר לים? ואכן, לא עבר זמן רב וגם אנגליה הצטרפה למירוץ הסחר הבין־לאומי. בשנת 1496 הפליג ג׳ון קָבּוֹט מבריסטול בניסיונו הראשון לחצות את האוקיינוס האטלנטי. ב־1533 יצאו יוּ וילוֹאוּבּי וריצ׳רד צ׳נסלוֹר מדֶפּטפוֹרד בחיפוש אחר ״מעבר צפון-מזרחי״ להודו. וילואובי קפא למוות בדרך, אבל צ׳נסלור הצליח להגיע לארכנגלסק שבצפון רוסיה, וממנה עשה את דרכו ביבשה עד לחצר איוואן האיום במוסקבה. כששב צ׳נסלור ללונדון הוא לא התמהמה, והקים מיד את חברת מוּסקוֹבי לפיתוח המסחר עם רוסיה (השם המלא היה ״המסתורין והחברה של סוחרים הרפתקנים לגילוי אזורים, ממלכות, איים ומקומות לא נודעים״). מיזמים דומים צצו כפטריות לאחר הגשם בעידודו הנלהב של המלך, לא רק מעבר לאוקיינוס האטלנטי כי אם גם לאורך דרך התבלינים. באמצע המאה השבע עשרה כבר פרח הסחר האנגלי מבלפסט ועד בוסטון, מבנגל ועד איי הבהאמה.

תחרות אכזרית ביתרה את העולם לנתחים בשצף קצף. אך השאלה בעינה עומדת: מהיכן הלהט המסחרי הרב כל כך שהיה, כך נראה, לאירופים לעומת הסינים? מדוע היה וסקו דה גמה רעב כל כך לכסף — רעב מספיק כדי להרוג עבורו?

התשובה טמונה במפות של אירופה בימי הביניים, המראות מאות מדינות מתחרות, החל בממלכות החוף המערבי וכלה באין־ספור ערי ממלכה באזור שבין הים הבלטי לים האדריאטי, בין ליבּק לוונציה. כאלף משטרים היו שם במאה הארבע עשרה; וגם מאתיים שנה אחר כך עוד היו כ־500 ישויות עצמאיות פחות או יותר. מדוע? התשובה הפשוטה היא גאוגרפיה. בסין היו שלושה נהרות גדולים: הנהר הצהוב, היאנגצה ונהר הפנינה, שכולם זרמו ממערב למזרח.73 באירופה היו נהרות רבים שזרמו בכיוונים רבים, שלא לדבר על רכסי הרים כמו האלפים והפירנאים, שלא להזכיר את היערות העבותים והביצות של גרמניה ופולין. אולי פשוט היה קל להם יותר, לשבטי המונגולים, לפלוש לסין; אירופה היתה נגישה פחות לשבט רכוב על סוסים — ועל כן היה לה פחות צורך באחדות. איננו יכולים לדעת לבטח מדוע נסוג האיום המזרח־אסייתי מאירופה אחרי השליט המונגולי טימוּר. אולי ההגנות הרוסיות פשוט השתפרו. אולי הסוסים של המונגולים העדיפו את העשב בערבות אסיה.

אמת, ראינו שלעימותים בתוך אירופה עלולות להיות גם השלכות

הרסניות — די אם ניזכר בחורבן שהותירה מלחמת שלושים השנים בגרמניה של אמצע המאה השבע עשרה. אבוי למי שחי באזורי הגבולות בין כתריסר המדינות האירופיות הגדולות, שבין 1550 ל־1650 היו בממוצע במצב של מלחמה יותר משני שלישים מהזמן. בתקופה שבין 1500 ל־1799 היתה ספרד במלחמה 81 אחוזים מן הזמן, אנגליה לחמה 53 אחוזים מן הזמן וצרפת 52 אחוזים. אבל ללחימה הלא פוסקת הזאת היו שלושה יתרונות לא צפויים. ראשית, היא עודדה חידוש בטכנולוגיה צבאית. על היבשה היה צורך לחזק את הביצורים עם הגידול בעוצמת התותחים וביכולת התמרון שלהם. גורלה של טירת ״הברון השודד״ בטָנֶנְבֶּרְג שבדרום גרמניה היה אות אזהרה: ב־1399 היתה הטירה לבניין המבוצר הראשון באירופה שנהרס מחומר נפץ.

ועל הים, באותה העת, נותרו הספינות קטנות, והיתה לכך סיבה טובה. לעומת הספינות ששייטו בים התיכון כמעט ללא שינוי מאז ימי הרומאים, ה״קָרָוֵלָה״ הפורטוגלית של שלהי המאה החמש עשרה, על מפרשיה המרובעים ושני תרניה, היתה האיזון המושלם בין מהירות לכוח ירי. היה קל הרבה יותר לתמרן ספינה כזאת, לעומת הספינות הענקיות של ז׳נג הה, וקשה הרבה יותר לפגוע בה. ב־1501 מיקמו הצרפתים לראשונה שורות תותחים בתאים מיוחדים בשני צדי הספינה, וכך הפכו את אוניות המלחמה האירופיות למצודות שטות.74 אילו זימן הגורל קרב ימי בין ז׳נג הה לווסקו דה גמה, ייתכן שהפורטוגלים היו שולחים את הענקים הסינים הגמלוניים למצולות הים, ממש כפי שחיסלו צי קטן אך זריז יותר של ספינות דאו ערביות באוקיינוס ההודי — אף כי ב־1521 הצליח צי של שושלת מינג להטביע קרוולה פורטוגלית.

יתרונה השני של המלחמה הכמעט בלתי פוסקת באירופה היה שהמדינות היריבות הלכו והשתפרו בהדרגה ביכולתן לגייס הכנסות למימון הקרבות. במונחים של גרם כסף לאדם הצליחו שליטי אנגליה וצרפת לגייס במסים הרבה יותר משגייס מקבילם הסיני בתקופה שבין 1520 ל־1630.75 באיטליה מהמאה השלוש עשרה התנסו האירופים גם בשיטות חסרות תקדים של הלוואות לממשלה, וכך טמנו את הזרעים לשוקי איגרות החוב של ימינו. החוב הציבורי היה מוסד לא מוכר כלל בשושלת מינג, והוא הוכנס רק בשלהי המאה התשע עשרה, בהשפעה מערבית. עוד חידוש פיסקלי משנה עולמות היה הרעיון ההולנדי להעניק מונופול על זכויות סחר לחברות מניות בתמורה לנתח מהרווחים, כחלק מההבנה שהחברות ישמשו קבלני משנה של הצי בעימותים ימיים. החברה ההולנדית להודו המזרחית, שנוסדה ב־1602, והחברה האנגלית שהעתיקה ממנה את שמה ואת תחום עיסוקה, היו שני התאגידים הקפיטליסטיים האמתיים הראשונים בעולם, חברות שחילקו את הונן העצמי למניות סחירות ושילמו דיבידנדים לפי שיקול דעת הדירקטוריון. במזרח לא קם דבר שידמה למוסדות האלה, הדינמיים להפליא. ובה בעת שהם הגדילו את הכנסות המדינה, הם גם הגבילו את כוחות המלוכה בכך שיצרו בעלי עניין חדשים ועמידים במדינה המודרנית המוקדמת: בנקאים, בעלי איגרות חוב ודירקטורים.

מעל לכול, דורות של סכסוך עקוב מדם הבטיחו שאף שליט אירופי לא יוכל להתחזק במידה מספקת כדי למנוע גילוי ארצות. אפילו כשהטורקים התקדמו לתוך מזרח אירופה, כפי שעשו שוב ושוב במאות השש עשרה והשבע עשרה, לא היה קיסר כלל־אירופי שיוכל לצוות על הפורטוגלים להשהות את החקר הימי ולהתמקד באויב ממזרח.76 נהפוך הוא: השליטים האירופים עודדו כולם את הסחר, הכיבוש והקולוניזציה בתור חלק מן התחרות ביניהם.

מלחמות דת קרעו את אדמת אירופה במשך יותר ממאה שנים לאחר שסחפה המהפכה הלותרנית את גרמניה (ראו פרק 2). אבל למאבקים העקובים מדם בין פרוטסטנטים לקתולים, וגם לרדיפות היהודים המקומיות המחזוריות, היו גם תוצאות לוואי חיוביות. ב־1492 הואשמו היהודים בכפירה וגורשו מקסטיליה ואראגון. בתחילה ביקשו רבים מהם מקלט באימפריה העות׳מאנית, אבל משנת 1509 התבססה קהילה יהודית בוונציה. ב־1566 התמרדו ההולנדים נגד השלטון הספרדי וכוננו את הרפובליקה הפרוטסטנטית של המחוזות המאוחדים, ואמסטרדם היתה לעוד נווה מדבר של סובלנות. כשגורשו ההוגנוטים הפרוטסטנטים מצרפת ב־1685, הם יכלו להתיישב מחדש באנגליה, בהולנד ובשווייץ.77 וכמובן, הלהט הדתי סיפק עוד תמריץ להתפרשׂות מעבר לים. הנסיך הפורטוגלי אֶנריקֵה הספן עודד את מלחיו לחקור את חופי אפריקה, בין השאר בתקווה שיצליחו לגלות את הממלכה המיתולוגית של הכומר יוחנן, הקדוש הנוצרי האבוד; הוא קיווה שהקדוש יוכל להטות שכם במאבקה של אירופה נגד הטורקים. וסקו דה גמה לא רק התעקש על פטור מן המכס ההודי, אלא גם דרש בתוקף שמלך קליקוט יגרש את כל המוסלמים מגבולות ממלכתו, וניהל מתקפות שוד ימי ממוקדות נגד ספינות מוסלמיות העושות את דרכן למכה.

בקיצור, למערכת דומה לזו הסינית לא היה סיכוי לקום על אדמת אירופה, בזכות הפילוג הפוליטי שאפיין את היבשת. אותו פילוג גם דחף את האירופים לחפש הזדמנויות — כלכליות, גאופוליטיות ודתיות — בארצות רחוקות. אפשר לומר שהיה כאן מקרה של הפרד ומשול — אלא שבאופן פרדוקסלי, ההפרדה הפנימית של האירופים היתה זו שאפשרה להם למשול בעולם. באירופה, קטן היה יפה, מכיוון שפירושו היה תחרות — ולא רק תחרות בין מדינות אלא גם בתוכן.

מבחינה רשמית היה הנרי החמישי מלך אנגליה, ויילס ולמעשה גם צרפת, שאת כתרה דרש. אבל בשטח היה המצב שונה: הכוח האמתי באנגליה הכפרית היה בידי בני האצולה הגבוהה, צאצאי האנשים שכפו על המלך ג׳ון את המַגנָה כַּרטָה, כמו גם בידי אלפי בעלי קרקעות ואינספור גופים מאוגדים, כנסייתיים וחילוניים. הכנסייה לא היתה בשליטת המלך עד ימי הנרי השמיני. במקרים רבים נוהלו הערים באופן עצמאי. והמרכז המסחרי החשוב ביותר במדינה היה עצמאי כמעט לחלוטין — נקודה מכריעה. אבני הבניין של אירופה לא היו רק מדינות; הן היו גם נחלות: אריסטוקרטים, אנשי כמורה ותושבי הערים.

האיגוד של לונדון מתועד ברציפות מאז המאה השתים עשרה. במילים אחרות, הלורד ראש העיר, השריפים, האלדרמנים, מועצת הסיטי והגילדות נמצאים בשטח כבר למעלה מ־800 שנים. האיגוד הוא אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר למוסד מסחרי עצמאי — במובנים מסוימים מבשֵׂר התאגידים שאנו מכירים כיום, במובנים אחרים מבשֵׂר הדמוקרטיה עצמה.

עוד בשנות השלושים של המאה השתים עשרה העניק הנרי הראשון לתושבי לונדון את הזכות לבחור לעצמם שריף ושופט ״כראות עיניהם״, ולנהל את ענייניהם השיפוטיים והכלכליים ללא התערבות מצד הכתר או מצד רשויות אחרות.78 ב־1191, בשעה שריצ׳רד הראשון היה במסעות הצלב בארץ הקודש, הוענקה להם גם הזכות לבחור לעצמם ראש עיר, זכות שקיבלה גושפנקה מלכותית מן המלך ג׳ון ב־1215.79 עקב כך מעולם לא חשש הסיטי של לונדון מחצר המלכות. בתמיכת הגילדות, ראש העיר תומס פיץ תומס צידד בסימון דה מוֹנפוֹר כשזה האחרון התמרד נגד הנרי השלישי בשנים 1263-1265. ב־1319 בא תורו של אדוארד השני להתעמת עם הסיטי, כאשר המֶרסֶרים (סוחרי הבדים) ביקשו להגביל את הסוחרים הזרים. כשהמלך התנגד, תמך ״האספסוף הלונדוני״ ברוג׳ר מורטימר, שהדיח את המלך מכיסאו. בתקופת אדוארד השלישי התהפכו היוצרות, וידו של הסיטי היתה על התחתונה; סוחרים מאיטליה ומערי ההַנזֵה הגיעו ללונדון, לא מעט בזכות הלוואות בתנאים נוחים שנתנו למלך, מנהג שנמשך עד שהגיע המלך ריצ׳רד השני לבגרות.80 אבל הלונדונים המשיכו לקרוא תיגר על סמכות המלך, ולא הזדרזו לתמוך בריצ׳רד בימי מרד האיכרים (1381) או כש״הלורדים המוחים״ (Lords Appellant) קראו תיגר על כהונתו. ב־1392 ביטל המלך את זכויותיה וחירויותיה של לונדון, אבל חמש שנים לאחר מכן באה ״מתנה״ נדיבה של עשרת אלפים לירות — בתיווכו של ראש העיר ויטינגטון — והבטיחה את השבת הזכויות. הלוואות ומתנות למלך נעשו המפתח לעצמאות העיר. ככל שהתעשרה העיר כך גבר כוחה. ויטינגטון הלווה להנרי הרביעי 24 אלף לירות לפחות ולבנו, הנרי החמישי, כ־7,500.81

לא רק בין הסיטי לבית המלוכה ניטשו מאבקי כוח. כל הגילדות בסיטי החלו את חייהן עוד בימי הביניים: האורגים ב־1130, האופים ב־1155, סוחרי הדגים ב־1272, הצורפים, החייטים ופושטי העורות ב־1327, הרפדים ב־1364, סוחרי הבדים ב־1384 והחנוונים ב־1428. לכל גילדה כזאת, או ״מסתורין״ כפי שכונו, היתה השפעה לא מבוטלת על הסקטור שלה בכלכלה, אך היתה להן גם עוצמה פוליטית. אדוארד השלישי הכיר בכך כשהכריז שהוא ״אח״ לגילדת החייטים. בשנת 1607 כבר יכלו החייטים למנות בין חברי הכבוד שלהם בעבר ובהווה שבעה מלכים ומלכה אחת, 17 נסיכים ודוכסים, תשע רוזנות, דוכסיות וברוניות, מעל למאתיים רוזנים, לורדים ושאר אנשי אצולה וארכיבישוף אחד. 12 הגילדות ה״נעלות״ — בסדר הבכורה: סוחרי הבדים, החנוונים, הרפדים, סוחרי הדגים, הצורפים, פושטי העורות, החייטים, סוחרי הסדקית, סוחרי המלח, הנפחים, הייננים ויצרני הבדים — הן תזכורת לעוצמה שהיתה פעם בידי הסוחרים ובעלי המלאכה של לונדון, גם אם תפקידם כיום הוא טקסי בעיקר. בשיא ימי התחרות ביניהם הם היו עשויים להילחם זה בזה באותה קלות שבה הם סועדים זה עם זה.82

בצד גורמים נוספים, התחרות הזאת בכל הרמות, בין מדינות ובתוך מדינות — אפילו בתוך ערים — עוזרת להסביר את התפשטותו המהירה של השעון המכני באירופה ואת ההתקדמות בטכנולוגיה שלו. כבר בשנות השלושים של המאה הארבע עשרה התקין ריצ׳רד מווֹלינגפוֹרד שעון מכני מתוחכם להפליא בקיר הטְרַנְסֶפּט (בית הרוחב) הדרומי של מנזר סנט אוֹלבּנס, שעון שהראה את תנועת הירח, את הגאות והשפל ומספר גופים שמימיים. השעון המכני, על דנדון הפעמונים האופייני מדי שעה,8 ושעון הקפיץ שהחליף אותו במאה החמש עשרה היו לא רק מדויקים יותר משעוני המים הסיניים. הם גם נועדו להפצה, להבדיל משליטה מונופוליסטית של האסטרונומים הקיסריים. וכך, אם הקתדרלה בעיר אחת התקינה חוגה חדשה ונאה במגדל השעון, מיד חשה המתחרה הקרובה דחף לעשות כמוה. אחרי 1685 כבר לא היו השענים הפרוטסטנטים רצויים בצרפת, אבל השווייצים קיבלו אותם בזרועות פתוחות. וכמו בטכנולוגיה הצבאית, התחרות הולידה קדמה: האמנים הוסיפו שיפורים קטנים אך מצטברים לדיוקו של המוצר הסופי ולאלגנטיות שלו. בשלהי המאה השש עשרה, כשהמיסיונר הישועי מָטֵאוֹ רִיצִ׳י הביא שעונים אירופיים לסין, הם כבר עברו את מקביליהם המזרחיים במידה כזאת שהם התקבלו במורת רוח.83 ב־1602, לבקשת הקיסר ואן־לי, יצר ריצ׳י מפה יפהפייה של העולם על נייר אורז, שבה נראתה סין במרכז העולם. ואף על פי כן הוא ודאי ידע כי מבחינה טכנולוגית הלכה סין ונדחקה לפריפריה העולמית.

8. ואכן, המילה האנגלית לשעון — clock — התגלגלה מהמילה הצרפתית cloche, שפירושה ״פעמון״.

 

השעון, ולימים שעון היד, אפשרו למדוד זמנים ולתאם פעולות ביתר דיוק, וכך (אפשר לומר) הורו על השעה לעליית המערב ולהתפשטות הציביליזציה המערבית. עם כל שעון שנבנה אזל במעט הזמן הנותר לעליונות המזרח.

לעומת שמיכת הטלאים האירופית היתה מזרח אסיה — לפחות מבחינה פוליטית — יריעת בד עצומה, חלקה ואחידה. מתחריה העיקריים של הממלכה התיכונה היו המונגולים המשחרים לטרף בצפון ושודדי הים היפנים במזרח. מאז שלטונו של צ׳ין שה־חואנג־די — שאותו נהוג לכנות ״קיסר סין הראשון״ (221-210 לפני הספירה) — היה האיום מצפון הגדול מבין השניים, האיום שהוליד את ההשקעה העצומה בהגנה על הקיסרות, המיזם שאותו אנו מכירים כיום בשם החומה הגדולה. מאדריאנוס ועד אריך הוֹנֵקֶר, איש באירופה לא הקים דבר שהשתווה לחומה הגדולה. מיזם נוסף בקנה מידה דומה היה מערכת התעלות שהשקו את קרקעות סין, שהיו בעיני הסינולוג המרקסיסטי קרל ויטפוֹגל תוצריה החשובים ביותר של העריצות המזרחית ה״הידראולית־ביורוקרטית״.

העיר האסורה בבייג׳ין היא עוד מופת לעוצמה הסינית המונוליתית. כדי לקבל מושג על גודלה העצום והאתוס הייחודי לה, צריך המבקר להיכנס משער ההרמוניה העילאית להיכל ההרמוניה העילאית, המכיל את כס הדרקון עצמו, משם להיכל ההרמוניה המרכזית, חדרו הפרטי של הקיסר, ואז להיכל שימור ההרמוניה, אתר השלב האחרון בבחינות לשירות המדינה הקיסרי (ראה להלן). נראה ברור כי ההרמוניה () היתה חלק בלתי נפרד מרעיון הסמכות הקיסרית הבלתי מחולקת.84

כמו לחומה הגדולה, גם לעיר האסורה פשוט לא היתה מקבילה במערב במאה החמש עשרה, וודאי שלא בלונדון; שם התחלק הכוח בין חצר המלוכה, בית הלורדים ובית הנבחרים, כמו גם איגוד הסיטי של לונדון והגילדות. לכל אחד מאלה היו ארמונות והיכלים משלו אבל כולם היו קטנים מאוד בסטנדרטים מזרחיים. באותו אופן, בשעה שהשליטה בממלכות האירופיות בימי הביניים התחלקה בין יורשי אדמות לאנשי כמורה, שמונו (ולעתים קרובות הודחו באכזריות) לפי גחמות המלך, סין נשלטה בכל הרמות בידי ביורוקרטיה קונפוציאנית, שפקידיה גויסו על סמך בחינת קבלה שהיתה אולי התובענית ביותר בהיסטוריה. מי ששאף לקריירה בשירות הקיסר היה צריך לעבור שלושה שלבים של בחינות מפרכות, שנערכו במרכזי בחינה שנבנו במיוחד למטרה זאת, דוגמת המרכז שעדיין ניתן לראות בננקינג כיום — מתחם עצום מוקף חומה, ובו אלפי תאים קטנים שגודלם כתאי שירותים ברכבת:

תאי הלבֵנים הזעירים הללו [כך כותב נוסע אירופי בן התקופה] היו בעומק 1.1 מטר בערך, רוחבם מטר וגובהם 1.7 מטר. בכל אחד היו שני לוחות אבן, אחד ששימש שולחן והשני כיסא. הבחינה ארכה יומיים, ובמהלכם השקיפו על המועמדים חיילים ממגדל השמירה […] התנועה היחידה המותרת היתה מעבר המשרתים שתפקידם לחדש את מלאי המים והמזון ולפנות את הפסולת. מועמד שנתקף עייפות היה יכול לפרוש את מצעו ולישון בדוחק. אבל מאחד התאים השכנים היה בוקע בוודאי אור חזק, והוא היה נאלץ לשוב למברשתו […] אחדים מן המועמדים איבדו כליל את שפיותם בשל הלחץ.85

מה הפלא שאחרי שלושה ימים ושני לילות בקופסת נעליים, רק המועמדים המוכשרים ביותר — וודאי הנחושים ביותר — עברו את הבחינה. אך הבחינה, שעיקרה הבקיאות בארבעת הספרים ובחמש הקלסיקות של הקונפוציאניזם, על השינון המפרך של 431,286 סימנים והחיבור בן שמונת החלקים שמבנהו קבוע מראש לפרטי פרטים — חלק שהתווסף לבחינה ב־1487 — תגמלה קונפורמיזם וזהירות.86 היא היתה תחרותית מאין כמוה, ללא ספק, אבל זאת לא היתה תחרות מהסוג המקדם חדשנות, קל וחומר שאיפה לשינוי. השפה הכתובה שבלב הציביליזציה הסינית נועדה ליצור אליטה שמרנית ולנתק את ההמונים ממעשיה. קשה לדמיין דבר שונה מכך יותר מאשר בליל השפות של אירופה — איטלקית, צרפתית וקסטיליאנית, וגם פורטוגלית ואנגלית — שיכלו לשמש את האליטה הביורוקרטית אבל היו נגישות גם לציבור רחב יותר במחיר חינוך פשוט יחסית, הנותן בסיס איתן ופשוט ללימוד מתקדם.87

כפי שאמר קונפוציוס בעצמו: ״האדם הפשוט משתאה לנוכח המופלא. החכם משתאה לנוכח השגרתי״. אבל היו יותר מדי מאפיינים שגרתיים באופן שבו פעלה סין של שושלת מינג, ופחות מדי חידוש.

הממלכה הבינונית

ציביליזציות הן יצורים מסובכים. הן יכולות לשגשג מאות שנים במצב יציב של כוח וצמיחה. אבל אז, לעתים קרובות בפתאומיות, הן עלולות לצנוח אל התוהו.

שושלת מינג נוסדה בסין ב־1368, כשמצביא בשם יוּאַנזַ׳נג נטל לעצמו את השם הוֹנגווּ, שפירושו ״עוצמה צבאית כבירה״. במשך רוב 300 השנים הבאות, כפי שראינו, היתה סין של שושלת מינג הציביליזציה המתקדמת בעולם לפי כמעט כל קנה מידה. ואז, באמצע המאה השבע עשרה, קרסה המכונה. בל נסיק מכך שהיא נהנתה מיציבות מופרזת קודם לכן. יונגלה, אסור לשכוח, ירש את כס הוֹנגווּ אביו רק לאחר תקופה של מלחמת אחים ולאחר שהיורש החוקי, בנו של אחיו הבכור, הודח מתפקידו. אך אין ספק שהמשבר באמצע המאה השבע עשרה היה גדול יותר. כוח הרכישה של הכסף צנח, וכך נשחק הערך הראלי של ההכנסות ממסים; המשבר הכלכלי רק החריף את הפילוג הפוליטי.88 אקלים קשה, רעב ומגפות פתחו את הדרך למרידות פנימיות ולפולשים מבחוץ.89 ב־1644 נפלה בייג׳ין עצמה בידי מנהיג המורדים לי דזהצ׳נג. קיסר מינג האחרון התאבד בתלייה מרוב בושה. המעבר הדרמטי מאיזון קונפוציאני לאנרכיה ארך פחות מעשור.

להתמוטטות שושלת מינג היו השלכות הרסניות. מאבקים ומגפות בין 1580 ל־1650 צמצמו את אוכלוסיית סין בשיעור של בין 35 ל־40 אחוזים. מה השתבש? התשובה היא שההסתגרות היתה קטלנית, במיוחד עבור חברה מורכבת ומאוכלסת בצפיפות כמו זו הסינית. המערכת של שושלת מינג יצרה שיווי משקל ברמה גבוהה — מרשים למתבונן מחוץ, אך שברירי מבפנים. אזורי הכפר יכלו לקיים מספר גדול להפליא של אנשים, אך רק על בסיס סדר חברתי נייח ביסודו, שהחידוש נפסק בו, פשוטו כמשמעו. זו היתה מעין מלכודת. וכשהדבר הקטן ביותר השתבש נסגרה המלכודת באבחה אחת. לא היו משאבים חיצוניים להיעזר בהם. נכון, יש ספרות לא מבוטלת המנסה להציג את סין של שושלת מינג בתור חברה משגשגת, עם סחר פנימי עשיר ושוק ענף למוצרי יוקרה.90 אך עם זאת, המחקר הסיני העדכני ביותר מראה שההכנסה לנפש דשדשה בתקופת מינג, ושהון המניות אפילו התכווץ.91

 

 

באנגליה של שלהי המאה השבע עשרה, לעומת זאת, צמחה האוכלוסייה בקצב הולך וגדל, וההתרחבות אל מעבר לים שיחקה תפקיד מרכזי בהוצאת הארץ מן המלכודת שעליה הצביע תומס מַלתוּס. הסחר הטרנס־אטלנטי הביא שפע של מזונות חדשים דוגמת תפוחי אדמה וסוכר — דונם של קנה סוכר הניב כמות אנרגיה שווה לזו שהניבו תריסר דונמים של חיטה92 — וגם דגי בקלה ומליחים (הרינג) בשפע. הקולוניזציה אפשרה הגירה של אוכלוסייה עודפת. עם הזמן הביא הדבר לעלייה בתפוקה, בהכנסה, בתזונה ואפילו בגובה.

נשווה זאת לקורותיו של עם אחר שישב, כמו האנגלים, על אי מול חופי אירואסיה. בשעה שהאנגלים פנו בכל מרצם החוצה והניחו את היסודות של מה שניתן בצדק לכנותו ״אנגלובליזציה״, היפנים בחרו במסלול ההפוך אחרי 1640, כשקבעה שוֹגוּנוּת טוֹקוּגאווה את מדיניות ההסתגרות (סָקוֹקוּ). מגע מכל סוג עם העולם החיצון היה אסור באיסור חמור. בשל כך הפסידה יפן לחלוטין את כל היתרונות הנלווים לגאות המהירה בסחר העולמי ובהגירה. ההשלכות היו מרשימות. בשלהי המאה השמונה עשרה יותר מ־28 אחוזים מתפריטו של פועל החווה האנגלי היו מוצרים מן החי; מקבילו היפני התקיים מתזונה חד־גונית, ש־95 אחוזים ממנה דגנים, בעיקר אורז. הפער התזונתי מסביר את ההבדל הבולט בקומתם של תושבי שני האיים. גובהם הממוצע של אסירים אנגלים במאה השמונה עשרה היה 1.70 מטר. גובהם הממוצע של חיילים יפנים באותה התקופה היה רק 1.58 מטר.93 כשפגש מזרח במערב באותם ימים, הם כבר לא יכלו לראות עין בעין.

במילים אחרות, זמן רב לפני המהפכה התעשייתית כבר עקפה אנגליה הקטנה את הציביליזציות הגדולות שבמזרח, בזכות היתרונות החומריים של המסחר והקולוניזציה. משמעות המסלול הסיני והיפני — הפניית עורף לסחר החוץ והשקעה בחקלאות האורז — היתה שעם הגידול באוכלוסייה ירדה ההכנסה, ואִתה גם התזונה, הקומה והתפוקה. כשהיבול כשל, או כשהיתה הפרעה בעיבוד השדות, התוצאות היו הרסניות. גם בתחום הסמים התמזל מזלם של האנגלים: אחרי תקופה ארוכה של צריכת אלכוהול, באו במאה השבע עשרה הטבק מאמריקה, הקפה מחצי האי ערב והתה מסין ועוררו אותם מתרדמתם. בתי הקפה החדשים, שילוב בין מסעדה לבורסה ולחדר שיחה, המריצו אותם;94 הסינים מצאו את עצמם בתרדמת מאוּרוֹת האופיום, ואת הסם שבמקטרותיהם סיפקה לא אחרת מהחברה הבריטית להודו המזרחית.95

לא כל הפרשנים האירופים השכילו לזהות, כפי שזיהה אדם סמית, את מצב ה״קיפאון״ של סין. ב־1697 הכריז גוֹטפריד לייבניץ, הפילוסוף והמתמטיקאי הגרמני: ״איאלץ לתלות שלט על דלתי: המשרד לידע סיני״. בספרו ידיעות אחרונות מסין הוא מציע: ״הסינים צריכים לשלוח אלינו מיסיונרים שילמדו אותנו את מטרותיה ודרכיה של דת הטבע, כפי שאנחנו שולחים מיסיונרים אליהם ללמדם את דת ההתגלות״. ״אדם אינו צריך להיות שיכור מהערצה לסינים״, קבע הפילוסוף הצרפתי ווֹלְטֶר ב־1764, ״כדי להכיר בכך […] שהאימפריה שלהם היא באמת ובתמים הטובה ביותר שראה העולם״. שנתיים לאחר מכן פרסם הפיסיוקרט פרנסואה קֵנֶיי את עריצותה של סין, שבו הוא משבח את תפקידה המרכזי של החקלאות במדיניות הכלכלית הסינית.

אך מעבר לתעלת למאנש, אלה שעסקו יותר במסחר ובתעשייה — ועל כי גם נטו פחות לצבוע את סין בצבעים אידאליים כדרך לבקר בעקיפין את ממשלתם שלהם — גילו את מציאות הקיפאון הסיני. ב־1793 הוביל הרוזן מקרתני הראשון משלחת לחצר הקיסר צ׳יינלונג, בניסיון כושל לשכנע את הסינים לפתוח את האימפריה שלהם לסחר חוץ. אף על פי שמקרתני התנגד בתוקף להשתטח על הארץ מול הקיסר, הוא הביא לו מתנה נכבדת: דגם גרמני של גרמי השמים, את ״עדשת הזכוכית הגדולה והמושלמת ביותר שאולי יוצרה אי פעם״, כמו גם טלסקופים, תאודוליטים (מכשירים למדידת זוויות), משאבות אוויר, מכונות חשמליות ו״מכשיר משוכלל העוזר להסביר ולהדגים את עקרונות המדע״. ואף על פי כן, הקיסר הקשיש (הוא היה בשנות השמונים לחייו) ומשרתיו לא התרשמו מפלאי הציביליזציה המערבית:

עד מהרה התברר שהעניין [במדעים], אם התקיים אי פעם, נשחק עתה כליל […] [כל החפצים] בוזבזו על הסינים הנבערים […] שמיד לאחר עזיבת השגריר, כך מסופר, ערמו אותם במחסני העצים של יוּאֶן־מין־יוּאֶן [ארמון הקיץ הישן]. גם מגוון הדוגמאות לאלגנטיות ולאומנות שהוצגו במיטב התוצרת הבריטית לא תרמו. נראה שהרושם היחיד שהפריטים הללו הותירו על אנשי החצר היה של קנאה ותו לא […] אפשר, כנראה, לייחס התנהגות מעין זו למדיניות לאומית המתנגדת לחידושים […]

לאחר מכן שלח הקיסר איגרת מזלזלת למלך ג׳ורג׳ השלישי: ״דבר אינו חסר לנו״, הכריז. ״מעולם לא ייחסנו ערך רב לחפצים משונים או משוכללים, ואין לנו צורך בעוד מתוצרת ארצך״.96

ההזדמנות שניסה מקרתני לשווא להציע לסין מסמלת באופן מושלם את מעבר מוקד הכוח העולמי ממזרח למערב מאז 1500. הממלכה התיכונה, שהיתה פעם אם ההמצאות, נעשתה הממלכה הבינונית, העוינת במכוון המצאות של אחרים. השעון, אותה המצאה סינית משוכללת, חזר הביתה, אבל הוא חזר עם שינויים ושכלולים מתוצרת אירופה, עם מנגנונים מדויקים עוד יותר של קפיצים וגלגלי שיניים. יש כיום חדר בעיר האסורה המיוחד כולו לאוסף הקיסרי העצום של מנגנוני זמן. להבדיל מהקיסר צ׳יינלונג המזלזל, קודמיו על הכס אספו שעונים בקדחתנות. כמעט כולם יוצרו באירופה, או בידי אומנים אירופים בסין.

עליונות המערב קיבלה אישור ביולי 1842, כאשר ספינות קרב של הצי המלכותי הפליגו במעלה היאנגצה עד לתעלה הגדולה בתגובה להשמדת מצבורי אופיום במצוות פקיד סיני נלהב. סין נאלצה לשלם פיצויים בסך 21 מיליון דולר בכסף, לפתוח חמישה נמלים לסחר בריטי ולוותר על האי הונג קונג. אירוני אך הולם שהחוזה, הראשון בסדרת ״החוזים הלא מאוזנים״, נחתם דווקא בננקינג, במקדש ג׳ינגהאי — שנבנה במקור לכבוד האדמירל ז׳נג הה ולכבוד טיאנפֵה, אלת הים ששמרה עליו ועל הצי שעליו פיקד יותר מ־400 שנים קודם לכן.

כיום הסינים שוב בונים ספינות — ספינות אדירות המסוגלות להקיף את העולם, המפליגות כשעליהן מכולות מלאות בסחורה סינית ושבות עמוסות בחומרי הגלם הדרושים כדי להזין את הכלכלה התעשייתית הגדלה בלא לאות. ביולי 2010, כשביקרתי במספנה הגדולה ביותר בשנחאי, נדהמתי למראה גודלן העצום של הספינות הנבנות שם. מספנות גלזגו של ילדותי החווירו לעומת מה שראיתי שם. במפעלים בוונז׳וֹאוּ מייצרים הפועלים מאות אלפי חליפות ומיליוני עטי פלסטיק. ואסדות רבות מספור, עמוסות לעייפה בפחם, בטון ומחצבים, מערבלות בלא הרף את מימי היאנגצה. תחרות, חברות, שווקים, מסחר — אלה הדברים שסין הפנתה להם עורף בעבר. לא עוד. האדמירל ז׳נג הה, הסמל לתנופת ההתרחבות הסינית שנשכח זמן כה רב, הוא כיום גיבור בסין. במילותיו של הרפורמטור הכלכלי הגדול ביותר בעידן שלאחר מאו, דֶנְג שְׂיָאוֹפּינְג:

מדינה השואפת להתפתח בימינו אינה יכולה לנהל מדיניות דלת סגורה. אנחנו טעמנו מהחוויה המרה הזאת, ואבותינו טעמו ממנה. כשז׳נג הה הפליג על האוקיינוס המערבי במצוות הקיסר יונגלה, בראשית ימי שושלת מינג, ארצנו היתה פתוחה. אחרי מותו של יונגלה החלה השושלת לדעוך. זרים פלשו לסין. מאמצע שושלת מינג ועד למלחמות האופיום, 300 שנות בידוד רוששו את סין, וארצנו שקעה לפיגור, אפלה ובורות. אי־פתיחת השערים איננה אופציה.

זהו ניתוח מתקבל על הדעת של ההיסטוריה (והוא קרוב להפליא לזה של אדם סמית).

מי שהיה מנבא לפני שלושים שנה שבתוך מחצית המאה תהיה סין הכלכלה הגדולה בעולם היה נחשב לחולם בהקיץ. אבל מי שהיה מנבא ב־1420 כי בבוא היום תייצר מערב אירופה יותר מאסיה כולה, וכי בתוך 500 שנה יהיה הבריטי הממוצע עשיר פי תשעה מהסיני הממוצע לא היה נחשב ראליסטי יותר. זו היתה השפעתה הממריצה של התחרות במערב אירופה — והשפעתו המעכבת של המונופול הפוליטי במזרח אסיה.