פתח דבר
תל אביב, תרפ״ז, 1927
דברים שכתב משה מנדל (1949-1883) בפתח מחברת זיכרונותיו
אם הזיכרונות שלי יתגלגלו פעם לידי זרים בטח ישאלו אז, מה המריץ את האיש הזה שיכתוב זיכרונותיו ותולדות ימי חייו? והלוא ידוע לו שהוא איננו ראש מיניסטרים של איזו ממלכה אדירה וגם לא ממציא המצאות נפלאות בתבל, לא סופר ולא מורם מעם. ועל זה יש לי תשובה — הזיכרונות שאני כותב הם בעיקר בשבילי עצמי (וקצת גם בשביל בני ויוצאי חלצי). ידוע שמי שסובל מפצע זמן רב יש לו איזה תענוג רוחני לגרד באותו מקום הפצע, הגם שאחרי הגירוד תמיד נעשה יותר רע, יותר מכאיב. בכל זאת קשה במיוחד לשלוט בעצמו ולא לגרד. בימי החיים שלי יש הרבה מאוד פצעים, ויש זמנים שמרוב כאב יש לי איזה נחיצות ותענוג באותם הפצעים שלמראית עין כאילו כבר נגלדו ונרפאו. ככה אני מתחיל לצלול בתהום של נשייה ולדלות משמה ימים עברו עד שאני בא לאותו המקום שנדמה לי מתאים לאותו הכאב של היום, ואז כאילו נעשה לי מתוך מרירות יותר קל. וכדי שלא לבוא לידי שכחה למה שעבר החלטתי לכתוב את פרשת חיי וממילא בקשר עם זה אגע גם במקצת בסביבתי מנעורי עד היום. אשתדל לתאר הכול בלי כחל ופרכוס. פשוט חיים כמו שהם.
תל אביב, מוצאי שבת ט״ז בכסלו תשס״ו, 17 בדצמבר 2005
מרשימותיה של רחל לוין־שגיא (נכדתו של משה מנדל)
מוצאי שבת, נכנסתי לביתם של אמא ואבא, כשחזרתי מבית החולים הסיעודי שבו מאושפז אבא. ההרגשה היא שאלה ימיו האחרונים. הייתי אתו כל השבת כפי שהייתי בכל החודשים האחרונים אלא שהפעם הרגשתי שלא תהיה שבת נוספת. אבא לא דיבר, ישב בשקט בכיסא הגלגלים ליד השולחן בחדר גדול שבו ישבו אנשים נוספים, חלקם שקטים וחלקם צועקים או ממלמלים מילים ללא פשר. כבר לא אמר לי, ״חנה, בואי אלי, חבקי אותי״, וכשעניתי לו, ״אני לא חנה, אני רחלי״, השיב, ״אני לא מבין למה גם את וגם אמא כל הזמן אומרות לי, אני לא חנה אני רחלי״. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, וביכיתי את הגעגועים העזים שלו לאמא ואת אהבתו אליה. ישבתי לידו, מנסה להאכיל אותו, ומשסירב ליטפתי את ידיו הגרומות המלאות בהרות שמש וגיל, ליטפתי את ידיו שידי כל כך דומות להן. מעכתי בעדינות את ורידיו הבולטים, שתמיד אהבתי ללחוץ עליהם ולהרגיש בהם את הדופק. דיברתי אליו גם כשידעתי שהוא בקושי שומע אותי, שכן מכשיר השמיעה של אחת מאוזניו הלך לאיבוד בבית החולים, ואולי הוא כבר לא הכיר אותי. ואז התחלתי לשיר. שרתי לו את השירים שאמא שרה לו, השירים שכל כך אהב. תמיד ביקש ממנה, ״נו, חני, שירי לי משהו״, ואז הייתה פוצחת בקולה העמוק, קול האלט המיוחד, ושרה לו, ״שלום, מה שחורה הרכבת, שלום, זו אני הכלה, ממני אחותך האוהבת, שלום, זו אני הכלה״. והיה מבקש גם את הגחלילית, ושוב שרה לו, ״לך הבאתי גחלילית... מצאתיה באפלולית מאירה באור חיינו, אחותי יפת התואר, אחותי יפת העין, קומי שימיה על לוח לבבך... כעננים חולפים ימינו כעננים... הנה ליל בחיינו...״. לא זכרתי את כל המילים, אבל את המנגינה ידעתי. ישבתי שעות ושרתי באוזנו. פניו התבהרו, נרגעו, קיוויתי שהוא מרגיש את אמא לידו. עזבתי אותו רגוע ושלו.
באתי לביתם והתחלתי לחפש. מה חיפשתי לא ידעתי. פשפשתי במגירות מלאות הניירות, הפנקסים והמחברות, שכן אמא אהבה לכתוב. ישבתי ועיינתי חסרת מנוחה בערימות כמחפשת דבר־מה. בתחתית המגירה בחדר העבודה מצאתי את מחברות היומנים של אמא, והשיר של יהודה קרני שדקלמה לנו כה רבות עלה בראשי: ״בעצם כתב ידה היה מַַפְנִין פנינים, וכה דיברה אלי מכל פְּנין וכל כותרת״.
