פתח דבר
הכול התחיל בסבתא שלי.
הייתי רק ילד קטן כשהרופאים שלחו אותה הביתה, על כיסא גלגלים, כדי למות. היא אובחנה כחולת לב במצב סופני ועברה ניתוחי מעקפים רבים כל כך, עד שהמנתחים שלה כבר לא ידעו מה לעשות בה. הצלקות מכל אחד מהניתוחים הקשו על ביצוע הניתוח הבא, עד שלא נותרו להם אפשרויות נוספות. היא הייתה מרותקת לכיסא גלגלים וסבלה מכאבים עזים בחזה, והרופאים הודיעו לה שאין ביכולתם לעזור לה יותר. מבחינתם, חייה הסתיימו בגיל 65.
אני חושב שרבים מהילדים שרוצים להיות רופאים כשהם יהיו גדולים קיבלו את הרעיון אחרי שאחד מבני משפחתם חלה או אפילו נפטר. אבל במקרה שלי, החלטתי להיות רופא אחרי שראיתי שסבתא שלי החלימה.
זמן קצר לאחר שהיא שוחררה מבית החולים כדי להעביר את ימיה האחרונים בבית, שודר פרק בתוכנית "60 דקות" אודות נתן פריטיקין, אחד מראשוני המומחים ברפואה ותזונה טבעית ששמו הלך לפניו כמי שמרפא מחלת לב סופנית. באותה תקופה הוא פתח מרכז רפואי חדש בקליפורניה, וסבתי, ברוב ייאושה, טסה אליו לקצה השני של ארה"ב והפכה לאחת המטופלות הראשונות שלו. המטופלים הגיעו למרכז לשהות ממושכת, אכלו תפריט המבוסס על מזונות צמחיים ועסקו בפעילות גופנית לפי תוכנית מוקפדת ומדורגת. סבתי נכנסה למרכז על כיסא גלגלים ויצאה ממנו על שתי רגליה.
לעולם לא אשכח זאת.
היא אפילו מככבת בביוגרפיה של פריטיקין, The Man Who Healed America's Heart, ותוארה בה כאחת מאותם אנשים ש"היו על סף מוות":
פרנסס גרגר, מצפון מיאמי שבפלורידה, הגיעה לסנטה ברברה בימיה הראשונים של המרפאה כשהיא ישובה בכיסא גלגלים. גב' גרגר סבלה ממחלת לב, תעוקת חזה וצליעה. מצבה היה חמור כל כך, עד שהיא לא יכלה ללכת מבלי לסבול מכאבים בחזה וברגליים. למרות זאת, תוך 3 שבועות, היא קמה מכיסא הגלגלים ואף הצליחה לצעוד 16 ק"מ ביום.1
כשהייתי ילד, מה שהיה חשוב לי הוא העובדה שהצלחתי לחזור ולשחק עם סבתא שלי. אבל במשך השנים גדלתי והבנתי את החשיבות של מה שקרה אז. באותה תקופה, הרופאים לא האמינו שניתן לרפא מחלת לב. החולים קיבלו תרופות בניסיון להאט את מהלך המחלה. הם עברו ניתוחים שמטרתם הייתה לעקוף את העורקים החסומים ולהקל את התסמינים, אבל למרות הכול, הציפייה הייתה שהמחלה תלך ותחמיר עד למותם. כיום, לעומת זאת, אנחנו יודעים שברגע שנפסיק לאכול תזונה שסותמת את העורקים שלנו, הגוף שלנו יוכל להתחיל לרפא את עצמו, ובמקרים רבים, העורקים ייפתחו מחדש ללא תרופות או ניתוח.
סבתא שלי קיבלה את גזר הדין הרפואי שלה בגיל 65. מנקודת מבטם של הרופאים, היא נידונה למוות. אך הודות לתזונה איכותית ואורח חיים בריא, היא הצליחה ליהנות מ-31 שנים נוספות על פני האדמה יחד עם ששת נכדיה. האישה שבגיל 65 שמעה מרופאיה שנותרו לה שבועות ספורים לחיות, מתה בגיל 96. ההחלמה שלה, שנחשבה כמעט לנס, עוררה בקרב אחד מנכדיה את ההשראה לעסוק בעתיד ברפואה, ואף העניקה לה שנים בריאות נוספות שאפשרו לה לראות אותו מסיים את לימודיו.
כשהפכתי לרופא, רופאים דגולים כמו ד"ר דין אורניש, הנשיא והמייסד של המכון לחקר הרפואה המונעת, כבר הוכיחו מעבר לכל צל של ספק את קביעתו של פריטיקין. בעזרת החידושים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר, כמו מיפוי לב2, צנתור של העורקים הכליליים3 ועוד,4 ד"ר אורניש ועמיתיו הראו שדווקא הגישה ה"פשוטה" – שינויים בתזונה ובאורח החיים – היא זו שיכולה לרפא את גורם התמותה הראשון במעלה – מחלת לב.
המחקרים שהם ערכו פורסמו בחלק מכתבי העת הרפואיים המתקדמים ביותר בעולם. ולמרות זאת, הגישה הטיפולית הרשמית של הממסד הרפואי כמעט שלא השתנתה. מדוע? מדוע הרופאים המשיכו לרשום למטופליהם תרופות ולהמליץ להם לעבור "ניתוחי אינסטלציה" שרק מטפלים בתסמינים ודוחים את מה שנחשב בעיניהם לתוצאה הבלתי נמנעת של המחלה – מוות בטרם עת?
זו הייתה קריאת ההשכמה שלי, שגרמה לי להכיר בעובדה המצערת שלא כל הכוחות הפועלים בעולם הרפואה קשורים למדע. מערכת הבריאות בארה"ב פועלת על-פי מודל של "תשלום תמורת שירות", שבמסגרתו הרופא מקבל תשלום עבור כל תרופה שהוא רושם למטופליו וכל ניתוח שהוא מבצע. הממסד מתגמל את הרופאים לפי כמות ולא לפי איכות. אנחנו לא מקבלים תשלום עבור הזמן שאנחנו מקדישים לשיחה עם המטופלים אודות יתרונותיה של האכילה הבריאה. אילו במקום זאת תוגמלו הרופאים על-פי ביצועים, היה להם תמריץ כספי לטפל בגורמי המחלות הקשורים לאורח חיים. עד ששיטת התגמול לא תשתנה, אינני צופה שיחולו שינויים משמעותיים בשיטות הטיפול הממסדיות או בלימודי הרפואה.5
רק רבע מבתי הספר לרפואה בארה"ב הכניסו לתוכנית הלימודים קורס בנושא תזונה.6 אני זוכר שבריאיון הראשון שלי לקראת לימודי הרפואה, באוניברסיטת קורנל, המראיין טען בתקיפות כי נושא התזונה "מיותר לבריאות האדם". והוא היה רופא ילדים! ידעתי שצפויה לי דרך ארוכה. בעצם, אני חושב שהרופא היחיד שהתעניין אי פעם בתזונה של אחד מבני משפחתי, היה הווטרינר שלנו.
היה לי הכבוד להתקבל ל-19 בתי ספר לרפואה. בחרתי ללמוד באוניברסיטת טאפטס מכיוון שהם התגאו בהכשרה התזונתית המקיפה ביותר – קורס בן 21 שעות, שעדיין היווה פחות מ-1% מתוכנית הלימודים כולה.
בתקופת לימודי הרפואה שלי הוזמנתי לאינספור ארוחות ערב חגיגיות וקיבלתי מתנות מפוארות רבות מתועמלנים של חברות התרופות הגדולות, אך מעולם לא פנה אליי איש כדי לקדם את מכירות הברוקולי. יש סיבה לכך שאנחנו שומעים באמצעי התקשורת על התרופות החדשות והמתקדמות ביותר. תקציבי ענק מוקדשים כדי לקדם אותן. הסיבה לכך שבוודאי לא ראיתם אף פעם פרסומת לבטטות, היא גם הסיבה לכך שהציבור אינו שומע על פריצות דרך בנושא ההשפעות החיוביות של תזונה על הבריאות ועל תוחלת החיים – לאיש אין מניע כלכלי לעשות זאת.
למרות הקורס המדובר בתזונה, בבית הספר לרפואה שבו למדתי לא הזכירו את האפשרות של שימוש בתזונה כדי לטפל במחלות כרוניות, וודאי שלא כדי לרפא אותן. התוודעתי לנושא רק בזכות הסיפור האישי שלי.
השאלה שטרדה את מנוחתי בתקופת לימודיי הייתה זו: אם התרופה הזמינה לגורם התמותה העיקרי קבורה אי-שם במעמקי השכחה של הממסד, מה עוד קבור בעומק הספרות הרפואית? החלטתי שמשימת חיי תהיה לגלות את התשובה לכך.
את רוב שנותיי בבוסטון העברתי בסריקת המדפים המאובקים במרתף הספרייה של בית הספר לרפואה של הרווארד. כשהתחלתי לעבוד כרופא הבנתי שבלי קשר למספר המטופלים שהגיעו למרפאתי בכל יום, גם כשיכולתי לשנות את חייהם של משפחות שלמות בכל פעם, הייתה זו רק טיפה אחת בים. לכן החלטתי לצאת לדרכים.
בעזרתו של איגוד הסטודנטים לרפואה בארה"ב, שמתי לי למטרה להרצות מדי שנתיים בכל בית ספר לרפואה במדינה כדי להשפיע על דור שלם של רופאים חדשים. לא רציתי שאפילו עוד רופא אחד יסיים את לימודיו בלי שיכיר את כלי העזר הזה – כוחו של המזון – ויצרף אותו לארגז הכלים שלו. אם סבתא שלי לא הייתה חייבת למות ממחלת לב, גם סבים וסבתות אחרים יכולים להמשיך לחיות בבריאות טובה.
היו תקופות שבהן העברתי 40 הרצאות בחודש. בבוקר הייתי מגיע להרצות בפני מועדון רוטרי, בצהריים הרציתי בפני סטודנטים ומרצים מבית הספר לרפואה של הרווארד ובערב הייתי נפגש עם הקהילה המקומית. חייתי במכונית שלי. בצרור המפתחות שלי היה מפתח אחד בלבד. בסופו של דבר, העברתי למעלה מאלף הרצאות ברחבי העולם.
כצפוי, בסופו של דבר נאלצתי לסיים את מסעותיי בדרכים. נישואיי התפרקו כיוון שחייתי על גלגלים. בנוסף, לא יכולתי להיענות לכל ההזמנות להרצאות שקיבלתי. לכן, התחלתי לרכז מדי שנה את כל ממצאי המחקרים שאספתי בסדרת תקליטורי DVD, שנקראו "Latest in Clinical Nutrition". קשה להאמין שהגעתי כבר לתקליטור ה-30 בסדרה. כל הרווחים שמתקבלים ממכירת התקליטורים בעבר ובהווה מוקדשים למטרות צדקה, כמו גם הכסף שאני מקבל עבור הרצאותיי ומכירות ספריי, כולל הספר שאתם קוראים כעת.
לאור ההשפעה המשחיתה של שיקולים כספיים על עולם הרפואה, אני מאמין שהכסף עלול להשחית אפילו יותר את תחום התזונה. הרי זה נראה כאילו כל אחד ממציא היום תוסף תזונה מופלא או מכשיר גאוני חדש. גם בתחום זה רבים מתחפרים בעמדותיהם ובוחרים בקפידה רק את הממצאים המתאימים לתיאוריות שהם אימצו מראש.
גם לי יש עמדות ודעות שאני צריך לרסן. אף שהמניע הראשוני שלי היה בריאות האדם, במשך הזמן הפכתי לאוהב חיות. שלושה חתולים וכלב מנהלים את ביתנו, ואני גאה לומר שבמשך חלק גדול מחיי המקצועיים, כיהנתי כמנהל האגף לבריאות הציבור מטעם ארגון צער בעלי חיים בארה"ב. אני דואג לרווחתם של בעלי החיים שאנחנו אוכלים, אבל בראש ובראשונה, אני רופא. תפקידי העיקרי היה תמיד לדאוג למטופליי ולספק להם את הממצאים המדעיים הטובים והמדויקים ביותר.
במרפאה יכולתי להגיע למאות אנשים. בהרצאותיי ברחבי הארץ הגעתי לאלפים. אבל זהו מידע מציל חיים שחייב להגיע למיליונים. כאן נכנס לתמונה ג'סי רש, נדבן קנדי שהיה שותף לחזון שלי בנוגע להנגשת העקרונות של תזונה מבוססת-הוכחות לציבור הרחב. הקרן שלו ושל אשתו, ג'ולי, העלתה את כל המחקרים שלי לרשת, וכך נולד האתר NutritionFacts.org. כעת, כשאני עובד מהבית ולבוש בפיג'מה, אני מגיע לאנשים רבים יותר ממה שהייתי יכול לפגוש במשך שנים של נסיעות ברחבי העולם.
NutritionFacts.com פועל כארגון ללא כוונת רווח. באתר שלו תמצאו סרטונים קצרים על כל נושא שקשור לתזונה, ובכל יום אני מעלה אליו סרטונים ומאמרים חדשים. כל המידע באתר זמין תמיד לכל הגולשים ללא תשלום. אין בו פרסומות או חסויות של תאגידים וחברות גדולות. הכול נעשה מאהבה.
כשהתחלתי לעסוק בתחום זה לפני למעלה מעשור, חשבתי שהפתרון טמון בחינוך המחנכים, בהעמקת הידע של הרופאים. אבל בעידן הדמוקרטיזציה של המידע, לרופאים אין כבר מונופול על הידע בנושא בריאות. בכל הנוגע למרשמים פשוטים ובטיחותיים לשינויים באורח החיים, ברור לי שיהיה זה יעיל יותר להעצים באופן ישיר את המטופלים.
בסקר שנערך לאחרונה בקרב רופאים, נמצא כי רק כ-20% מהמטופלים המעשנים קיבלו מהם את ההנחיה להפסיק לעשן.7 בדיוק כפי שאינכם חייבים לחכות עד שהרופא שלכם יגיד לכם להפסיק לעשן, אינכם חייבים לחכות עד שהוא יגיד לכם לאכול תזונה בריאה יותר. כך נוכל להוכיח ביחד לעמיתיי הרופאים מהו כוחו האמיתי של אורח חיים בריא.
כיום אני גר במרחק של רכיבת אופניים מהספרייה הלאומית לרפואה, הספרייה הרפואית הגדולה ביותר בעולם. רק בשנה שעברה פורסמו בספרות הרפואית למעלה מ-24,000 מאמרים בנושא תזונה, וכעת יש לי צוות נהדר של חוקרים וצבא של מתנדבים שעוזרים לי להתעמק בשפע העצום הזה של המידע החדש. הספר הזה אינו רק אמצעי נוסף שבאמצעותו אני יכול לחלוק את ממצאיי, אלא הזדמנות שציפיתי לה זמן רב לשתף אתכם בעצות מעשיות אודות הדרך שבה ניתן ליישם בחיי היומיום שלנו את המידע הזה, שיכול לשנות חיים ולהציל חיים.
אני חושב שסבתא שלי הייתה גאה בי.
