פרק 1 | אוקטובר 2003
קרוב לוודאי שהקוקטייל השלישי הוא שעשה את זה. לאדוארדו היה קשה לדעת בוודאות, מפני ששלושת המשקאות הגיעו במהירות רבה בזה אחר זה, ועתה נערמו כוסות הפלסטיק הריקות זו בתוך זו על אדן החלון מאחוריו. הוא לא היה יכול להעריך בביטחון מתי התחולל השינוי, אבל עכשיו כבר לא היה יכול להכחיש אותו. ההוכחות ניכרו בכל גופו. הסומק החמים והנעים שהתפשט בלחייו, שבדרך כלל היו חיוורות; הנינוחות הכמעט רפויה שבה נשען על החלון, בניגוד בולט לתנוחתו המאובנת הרגילה, המכווצת במקצת; וחשוב מכול, החיוך הקליל על שפתיו, שעליו התאמן ללא הצלחה מול המראה במשך שעתיים לפני שיצא מחדרו במעונות באותו הערב. לא היה שמץ של ספק שהאלכוהול השפיע עליו. אדוארדו כבר לא היה מבוהל. הוא לפחות לא היה אחוז עוד דחף עז להסתלק משם לכל הרוחות.
החדר שלפניו היה מאיים בעליל: נברשת הבדולח העצומה שהשתלשלה מתקרת הקתדרלה המקומרת; שטיח הקטיפה האדום והעבה שנדמה כאילו הוא זולג היישר מתוך קירות המהגוני המלכותיים; גרם המדרגות המעוקל והמפוצל לשניים שהתפתל לעבר הקומות העליונות שכמו נלקחו מתוך אגדה, מסתוריות, עתירות חדרים ומעברים. אפילו שמשות החלון מאחורי ראשו של אדוארדו נראו לו מסוכנות, מוארות מאחור בלהבות המדורה המרצדות שהשתלטו על מרבית החצר הצרה שבחוץ, שלהבות אש מתפתלות המלחכות את הזגוגית העתיקה והמצולקת.
זה היה מקום מעורר אימה, בייחוד בעיני בחור צעיר כמו אדוארדו. הוא אמנם לא גדל בעוני — את רוב ילדותו בילה בין ברזיל למיאמי, בקהילות של מעמד בינוני־גבוה, לפני שנרשם לאוניברסיטת הרווארד — אבל סוג השפע של העולם הישן שהחדר הזה ייצג היה זר לו לחלוטין. גם מבעד לשיכרון היה יכול אדוארדו לחוש במועקה של חוסר ביטחון רובצת עמוק בקרביו. הוא הרגיש כאילו שב להיות סטודנט מתחיל הפוסע בראשונה אל תוך חצר הרווארד,1 ותוהה מה לכל הרוחות הוא עושה שם, איך יוכל בכלל להשתייך למקום כזה.
1. רחבת דשא המשתרעת על פני כתשעים דונם בלב הקמפוס, שסביבה ניצבים הבניינים החשובים ביותר של האוניברסיטה. (כל ההערות הן של המתרגמת)
הוא שינה את תנוחתו על אדן החלון, ובחן במבטו את קהל הגברים הצעירים, אספסוף של ממש, שמילא את מרביתו של האולם הרחב והתגודד סביב שני דלפקי הבר המאולתרים שהוצבו במקום לכבוד האירוע. הדלפקים עצמם היו מטיב ירוד למדי — שולחנות שלא היו הרבה יותר מלוחות עץ, סתירה בוטה לסביבה הרצינית והמכובדת. אבל איש לא הבחין בכך, משום שדלפקי הבר היו מאוישים בבנות היחידות שנמצאו בחדר: בלונדיניות תואמות ושופעות חזה, לבושות חולצות שחורות בעלות מחשוף עמוק, שהובאו מאחת ממכללות הנשים המקומיות לשרת את המוני הגברים הצעירים.
מבחינות רבות, המון הבחורים היה מפחיד יותר מהבניין עצמו. אדוארדו לא היה יכול לדעת לבטח, אבל הוא העריך שיש שם כמאתיים איש, כולם זכרים, כולם בבלייזרים כהים דומים ומכנסיים כהים באותה המידה. רובם היו תלמידי השנה השנייה, תערובת של בני גזעים שונים. אבל היה משהו דומה מאוד בכל הפרצופים — החיוכים שנראו כאילו הם כל כך הרבה יותר נינוחים מחיוכו של אדוארדו, הביטחון שנשקף מאותם מאתיים זוגות עיניים — הצעירים האלה לא היו רגילים לצורך להוכיח את עצמם. הם היו שייכים. בעיני רובם, המסיבה הזאת, המקום הזה, היו רק עניין פורמלי.
אדוארדו נשם נשימה עמוקה, ונרתע קלות מהניחוח המריר שעמד באוויר. האפר מהמדורה שבחוץ הסתנן פנימה דרך החלונות, אבל הוא לא עזב את עמדתו הבטוחה על יד אדן החלון, עדיין לא. הוא עוד לא היה מוכן.
במקום זאת הפנה את תשומת לבו אל קבוצת הבלייזרים הקרובה אליו ביותר — ארבעה צעירים בעלי מבנה גוף בינוני. הוא לא זיהה איש מהם מהקורסים שלו. שניים היו בלונדינים ונראו כמו בוגרי בתי ספר פרטיים, כאילו זה עתה ירדו מהרכבת מקונטיקט. השלישי היה ממוצא אסיאתי, ונראה מעט מבוגר יותר. הרביעי, בחור אפרו־אמריקאי בעל מראה מלוטש מאוד, החל בחיוכו וכלה בשערו המטופח בצורה מושלמת, בהחלט היה תלמיד השנה האחרונה.
אדוארדו הרגיש כיצד גבו מתקשח, והוא העיף מבט בעניבה שענב הצעיר השחור. צבע הבד היה האישור שאדוארדו נזקק לו. הבחור היה סטודנט משכבת הבוגרים. הגיע הזמן לעשות צעד.
אדוארדו יישר את כתפיו, והדף את עצמו מאדן החלון. הוא סימן בראשו לעבר שני הצעירים מקונטיקט והצעיר האסיאתי, אבל תשומת לבו נותרה ממוקדת בבחור המבוגר יותר, ובעניבתו השחורה, בעלת העיטור הייחודי.
"אדוארדו סָבֶרין," הציג אדוארדו את עצמו ולחץ בחוזקה את ידו של הסטודנט. "אני שמח מאוד לפגוש אותך."
הצעיר מסר לו בתגובה את שמו, דארון משהו, ואדוארדו תייק אותו בירכתי מוחו. השם לא היה חשוב באמת, העניבה עצמה הסגירה את כל מה שהיה צריך לדעת. מטרת הערב כולו היתה טמונה בציפורים הלבנות הקטנות הזרועות על הבד השחור החלק. העניבה העידה עליו שהוא חבר במועדון פניקס־ס"ק: הוא היה אחד מכעשרים המארחים שהיו פזורים בין מאתיים תלמידי השנה השנייה.
"סברין. אתה הבחור עם קרן הגידור, נכון?"
אדוארדו הסמיק, אבל בלבו שמח מאוד על שחבר הפניקס זיהה את שמו. זה היה קצת מוגזם — לא היתה לו קרן גידור, הוא פשוט הרוויח קצת כסף מהשקעות עם אחיו בקיץ שלפני שנת הלימודים השנייה. אבל הוא לא התכוון לתקן את הטעות. אם חברי הפניקס דיברו עליו, אם בדרך כלשהי התרשמו ממה ששמעו, אולי יש לו סיכוי.
זאת היתה מחשבה מרגשת, ולבו של אדוארדו התחיל לפעום מהר יותר כשניסה לקשקש בדיוק במידה המתאימה כדי לשמור על התעניינותו של התלמיד הבוגר. יותר מכל מבחן שעבר בשנת הלימודים הראשונה או השנייה שלו, הרגע הזה עמד לקבוע את עתידו. אדוארדו ידע מה תהיה משמעות הדבר אם יתקבל לפניקס, מבחינת מעמדו החברתי בשתי שנות לימודיו האחרונות, ומבחינת עתידו, יהיה אשר יהיה העתיד שיבחר.
בדומה לאגודות הסודיות של אוניברסיטת ייל, שזכו לפרסום רב באמצעי התקשורת במרוצת השנים, "המועדונים הסופיים"2 היו נשמת חיי הקמפוס בהרווארד, סוד גלוי כמעט לכול. שמונת המועדונים, שקיבלו לשורותיהם גברים בלבד ושכנו בבתי אחוזה מפוארים בני מאות שנים הפזורים בכל רחבי העיר קיימברידג', טיפחו דורות של מנהיגי עולם, ענקים פיננסיים ואישים בעלי כוח והשפעה. ולא פחות חשוב מכך, חברוּת באחד משמונת המועדונים העניקה זהות חברתית מיידית. לכל אחד מהם היה אופי שונה, מהפורסיליאן, ובקיצור פּורק, האקסקלוסיבי והוותיק ביותר בקמפוס, שבין חבריו אפשר למצוא את רוזוולט ורוקפלר, ועד פְלַיי המיוחס, שהוציא מקרבו שני נשיאים וקומץ מיליארדרים. לכל אחד מהמועדונים היה ייחוד משלו, שהעניק לו זהות מוגדרת. הפניקס לא היה היוקרתי ביותר, אבל במובנים רבים הוא היה מלך החיים החברתיים של הקמפוס. הבניין הרציני והמכובד ברחוב מאונט אובּרן 323 היה יעד מבוקש ביותר בלילות שישי ושבת, וחברי הפניקס לא רק השתייכו לרשת חברתית בת מאות שנים, אלא גם זכו לבלות את סופי־השבוע במסיבות הטובות ביותר בקמפוס, מוקפים בבחורות השוות ביותר שנבחרו ממוסדות לימוד מכל רחבי קיימברידג'.
2 Final Clubs — מועדונים מיוחסים לסטודנטים לתואר ראשון בהרווארד, החל בשנת לימודיהם השנייה. אגודות דומות קיימות ברוב האוניברסיטאות היוקרתיות, אבל מועדונים סופיים קיימים רק בהרווארד. בדומה לאחווֹת הסטודנטים האקסקלוסיביות ביותר, רק מוזמנים נבחרים מתקבלים אליהן. תהליך הסינון והקבלה, שנקרא "סימון" (punching), מבוסס על סדרת מסיבות שאליהן מוזמנים המועמדים הפוטנציאליים. לכל מסיבה מוזמנים פחות ופחות סטודנטים, עד המסיבה האחרונה, שבה מוצעת חברות במועדון למספר מצומצם של נבחרים. אף שהחברות בהם מבטיחה מעמד חברתי גבוה, חיי חברה פעילים ורשת של קשרים עם אנשים בעלי כוח והשפעה, המועדונים גם ידועים לשמצה: הן משום שהם חד־מיניים (בהרווארד קיימים שמונה מועדוני גברים וחמישה מועדוני נשים), והן בשל השמועות על צריכת סמים ותקיפות מיניות של הנשים המוזמנות למסיבות הסגורות. המועדונים נקראים סופיים, משום שקיימים גם מועדונים זמניים של סטודנטים בשנה הראשונה ללימודיהם.
"קרן הגידור היא רק תחביב, למעשה," הודה אדוארדו בענווה באוזני קבוצה קטנה של בלייזרים, שהקשיבו לדבריו בהתפעלות. "אנחנו מתמקדים בעיקר בחוזי נפט עתידיים. אתם מבינים, תמיד היה לי עניין כפייתי במזג האוויר, והיו לי כמה תחזיות מוצלחות לגבי הוריקנים ששאר השוק לא ממש קלט."
אדוארדו ידע שהוא הולך על חבל דק, מנסה לצמצם את הדרך החנוּנית שבה הצליח בפועל לחזות את ההתרחשויות בשוק הנפט. הוא ידע שחבר הפניקס רוצה לשמוע על שלוש מאות אלף הדולרים שהרוויח בסחר בנפט, לא על האובססיה החנוּנית שלו למטאורולוגיה שהביאה אותו אל התחום. אבל אדוארדו רצה גם להתרברב קצת. העובדה שדארון הזכיר את "קרן הגידור" שלו רק אישרה את חשדותיו כי הסיבה היחידה שבזכותה הוא נמצא בחדר הזה מלכתחילה היתה המוניטין שיצא לו כאיש עסקים מתחיל.
לעזאזל, הוא ידע שאין עוד דברים רבים שעמדו לזכותו. הוא לא היה ספורטאי, הוא לא בא משושלת ארוכה של חברי מועדון, ובהחלט לא היה כוכב חברתי. הוא היה מגושם, הזרועות שלו היו ארוכות מדי לגופו, והוא הצליח להירגע באמת רק כששתה אלכוהול. ובכל זאת, הוא נמצא כאן, בחדר הזה. אמנם באיחור של שנה — רוב האנשים "סומנו" בתחילת שנת הלימודים השנייה שלהם, לא בשנת הלימודים השלישית, כמו אדוארדו — ואף על פי כן, הוא כאן.
כל תהליך הסימון בא לו בהפתעה. רק לפני יומיים, בערב, ישב אדוארדו ליד שולחן הכתיבה בחדרו במעונות הסטודנטים, ועבד על מאמר של עשרים עמודים על שבט מוזר שהתגורר ביערות הגשם באמזונס, כשפתאום הופיעה הזמנה מתחת לדלת. לא היה מדובר בכרטיס זהב מהאגדות — מתוך מאתיים הסטודנטים שהוזמנו למסיבת הסימון, רובם תלמידי השנה השנייה, רק כעשרים יזכו להתקבל כחברים חדשים בפניקס — אבל המעמד ריגש את אדוארדו, כפי שהתרגש כשפתח את מכתב הקבלה שלו להרווארד. הוא קיווה להזדמנות להתקבל לאחד המועדונים עוד ביום שבו הגיע לאוניברסיטה, ועכשיו, סוף־סוף, זכה לה.
עכשיו היה הכול תלוי בו, וגם, כמובן, בצעירים בעלי העניבות השחורות זרוּעות הציפורים. כל אחד מארבעת אירועי הסימון, כמו מסיבת הקוקטייל שנערכה באותו ערב ונועדה לקבלת פנים ולהיכרות, היה מעין ריאיון קבלה המוני. אחרי שאדוארדו וכל שאר המוזמנים יישלחו הביתה אל בנייני המעונות שלהם הפזורים ברחבי הקמפוס, יתכנסו חברי הפניקס באחד החדרים הסודיים בקומות העליונות לדון בגורלם. אחרי כל אחד מהאירועים יזכה שיעור קטן יותר ויותר מהנוכחים להזמנה לאירוע הבא, ואט־אט ינופּו המאתיים עד שמספרם יצטמצם לעשרים.
אם אדוארדו יצליח להגיע לסיבוב האחרון, חייו ישתנו. ואם לשם כך נדרש קצת "ליטוש" יצירתי של קורותיו בקיץ האחרון, שאותו בילה בניתוח שינויים ברומטריים ובתחזיות כיצד אלה ישפיעו על דפוסי התפלגות הסחר בנפט, ובכן, אדוארדו לא ראה שום פחיתות כבוד במעט יצירתיות שימושית.
"החוכמה האמיתית היא לנסות להבין איך הופכים שלוש מאות אלף לשלושה מיליון," חייך אדוארדו. "אבל זה הכיף בקרנות גידור. צריכים להיות בעלי כושר המצאה של ממש."
הוא המשיך לקשקש בהתלהבות מוחלטת, וסחף איתו את כל קבוצת הבלייזרים. הוא שיכלל את היכולת הזו במהלך מסיבות טרום־סימון רבות בשנת הלימודים הראשונה והשנייה, ועכשיו הטריק היה לשכוח שזאת לא חזרה, לשכוח שהפעם זה הדבר האמיתי. בראשו, הוא ניסה להעמיד פנים שהוא נמצא שוב באחת מאותן מסיבות היכרות חשובות פחות, כשעדיין לא עמד למבחן, כשלא ניסה לכבוש לעצמו מקום באיזושהי רשימה מכריעה. הוא זכר אחת מהן במיוחד, מוצלחת להפליא, מסיבה באווירת האיים הקריביים, עם עצי דקל מלאכותיים וחול על הרצפה. הוא ניסה להחזיר את עצמו לשם, להיזכר בפרטי העיצוב המרשימים פחות, להיזכר כמה היה לו פשוט וקל לנהל שם שיחה. בתוך רגעים ספורים חש שהוא נעשה עוד יותר נינוח, ואיפשר לעצמו להתלהב מהסיפור שהוא עצמו מספר, מהצליל של קולו.
הוא דמיין את עצמו במסיבה הקריבית, עד הפרט האחרון. הוא זכר את מוזיקת הרגאיי המהדהדת מהקירות, את צליל התופים ההולם באוזניו. הוא זכר את משקה הפונץ' על בסיס רום, את הבחורות בביקיני הפרחוניים.
הוא אפילו זכר את הצעיר בעל רעמת השיער המתולתל שעמד אז בפינת החדר, בקושי שלושה מטרים מהמקום שבו נמצא עכשיו, וצפה בהתקדמותו בעודו מנסה לאזור אומץ לנהוג כמותו ולגשת אל אחד מחברי הפניקס הבוגרים יותר לפני שיהיה מאוחר מדי. אבל הוא מעולם לא יצא מהפינה שלו. הסרבול התבוסתני של הסטודנט הזה היה מוחשי עד כדי כך, שפעל במעין מגנטיות הפוכה שדחתה מעליו את כל מי שנמצא בקרבת מקום.
באותה העת חש אדוארדו קורטוב של אהדה כלפיו, מפני שהכיר את הצעיר המתולתל ומפני שידע שבחור כמוהו לעולם לא יתקבל למועדון הפניקס. בחור כמוהו בכלל לא היה אמור להשתתף במסיבות הסימון של אף לא אחד מהמועדונים הסופיים, השד יודע מה עשה מלכתחילה במסיבת הטרום־סימון. היו בהרווארד שפע של פתרונות שנועדו לבחורים כמוהו: מעבדות מחשבים, אגודות שחמט, עשרות ארגונים מחתרתיים ותחביבים שדאגו לכל סוג של ליקויים חברתיים שהיה אפשר להעלות על הדעת. אחרי מבט אחד בלבד, היה ברור לאדוארדו שלמתולתל אין מושג איך לפתח רשת של קשרים חברתיים, מיומנות שהיה עליו לשלוט בה כדי להתקבל למועדון כמו הפניקס.
אבל גם אז, כמו עכשיו, היה אדוארדו עסוק מדי בניסיון לממש את חלומו שלו, מכדי שיקדיש זמן רב למחשבה על הצעיר המגושם שעמד בפינה.
מובן שלא היתה לו שום דרך לדעת, אז או עכשיו, שיום אחד עתיד הסטודנט בעל השיער המתולתל להפוך את כל רעיון הרשת החברתית על פיו. שיום אחד עתיד הסטודנט הזה, שנאבק לשרוד באותה מסיבת טרום־סימון, לשנות את חייו של אדוארדו יותר מכפי שכל מועדון סטודנטים יהיה מסוגל לשנותם אי־פעם.
