קשת עילם

ילדות

זיכרון ילדות ראשון קשור בסבי, אבי אמי, שלמה קובלמן, בעת שבא לביקור בקיבוץ תל יוסף שבו נולדתי וגדלתי. סבא מחזיק אותי, ילד בן שנתיים, על ברכיו, זקן לבן ארוך מדגדג את פני, עיניים בהירות ומגע ידיים עדין ורך - ידיים של תלמיד חכם. סבא דיבר רק רוסית ויידיש ועד עתה מתנגנת באוזני נעימת קולו, קול טנור מתנגן. שלמה קובלמן בילה את מרבית זמנו בחצר של הרבי שלו בעיירה סקווירה מדרום לעיר קייב שבאוקראינה. סבתא מרים היתה זו שניהלה את בית המסחר לדגנים ולקמח ואת משק הבית.
הפּרעות ביהודים באוקראינה החלו לאחר שתמה מלחמת העולם הראשונה. ערב אחד חזר סבא שלמה מחצר הרבי פצוע ושותת דם, בגדיו קרועים וחצי זקנו מגולח. סבתא מרים, אישה קטנה, חזקה ומעשית, הבינה בדיוק מה קרה, והחליטה: עוזבים ומיד. "יציאת אוקראינה" נערכה עוד באותו הלילה.
אמי שפרה ואחותה חוה עלו לארץ כדי להצטרף לחלוצים של העלייה השלישית. לאמא היה ברור כי חקלאות היא הדבר החשוב, והיא הצליחה להתקבל לבית הספר החקלאי היוקרתי בנהלל. לימודיה שם היו עתידים לסייע לה להיות מנהלת המשתלה בקיבוץ תל יוסף. אמא הכירה כל צמח וכל עץ.
את סבי מצד אבי, יהושע טרכטנברג, לא הכרתי. באלבום התמונות המשפחתי נותרה רק תמונה אחת המראה את סבא יהושע שוכב ללא רוח חיים, גופו מרוסק. מקטעי דברים של אבי הבנתי כי גם בעיירתו, קלינובקה, היה פוגרום שביצעו הפורעים האוקראינים ביהודים, ובו נרצח סבא.
יהושע טרכטנברג היה נפח, עיסוק לא שגרתי ליהודי בימים ההם. אבי אף הוא היה נפח ופחח בקיבוץ וכילד ביליתי שעות קסומות בחברתו בנפחייה. גדלתי עם הריח של עשן פחמי האבן והברזל המלובן, הוקסמתי מן האמנות של יצירת הפרזולים ומן העיסוק המרתק של ייצור פרסות לסוסים והחיבור שלהן במסמרים מיוחדים, שאף הם יוצרו בחישול בעבודת יד, לפרסות הסוסים. ידיו של אבי היו מסוקסות, שחורות וחזקות, ובעיני הוא היה האיש הכי חזק בעולם.
אבי, ברוך, עזב את הבית בגיל 16, בשנת 1920, והצטרף לצבא האדום, אך במהרה מצא את דרכו לתנועה הציונית, שפעלה באופן מחתרתי. הוא נלכד, ולאחר משפט קצר נשלח לסיביר. יותר משנתיים בילו הציונים הצעירים בקורס המזורז לכריתת עצים ולסלילת דרכים, בשממה הסיבירית, בקור של 40 מעלות מתחת לאפס. והנה יום אחד, ב 1924, הודיעו להם כי מגרשים אותם מרוסיה לפלסטינה. מיד עם בואו הצטרף לגדוד העבודה, שאנשיו עסקו בחציבה ובסלילת כבישים.
הנה כי כן אני נושא עימי, לצד המטענים הגנטיים של סבא שלמה הלמדן וסבא יהושע בעל ידי הברזל, את זיכרון הפוגרומים. התמונה של גופתו המחוללת של סבא יהושע נשארה חקוקה בזיכרוני כמכוות אש, כמשהו מסתורי, מאיים, אבל יחד עם זאת עם אמירה ברורה: לא עוד! שילוב כוחה של הרוח ושל מורשת ישראל עם העוצמה הפיזית וחוכמת המעשה הם המורשת ששני סבי העבירו לי ואשר ליוותה אותי כל חיי.



בית הורי בקיבוץ תל יוסף היה הקרוב ביותר לגדר שהקיפה את כל הקיבוץ. ממזרח לה, ממש עד לגדר, השתרעו השדות של הפלאחים הערבים. שבת היה היום היחיד החופשי מן המסגרת המחייבת, הספרטנית משהו, של בית הילדים בקיבוץ. בשבתות הייתי נצמד לגדר כדי לראות, מקרוב ככל האפשר, את הפלאחים חורשים בשוורים עם מחרשות עץ אשר להב מברזל מחובר אליהן, ובעזרתו אפשר לפלח את אדמת העמק השחורה והכבדה. לבושי שחורים, ראשיהם עטורים בכאפייה לבנה ועקאל שחור, התמידו לחרוש, תלם אחר תלם, שעה אחר שעה במשך כל היום מבוקר ועד ערב. הפלאחים עבדו קשה ולא התפנו להרים ראש ולברך בשלום ילדים סקרנים שעקבו אחר עבודתם. לא חשנו כל איום מנוכחותם כה קרוב לגדר. יום אחד, כאשר הגעתי כרגיל בשעות בין הערביים ל"חדר", כפי שקראנו לבית ההורים, רבה היתה ההפתעה למצוא את אבי ואת השכן שלנו יוצקים בטון לתוך מכלי מתכת ומציבים אותם בפתח המרפסת הפונה אל הגדר ממזרח לבית. בבית פנימה, על קיר חדר ההורים, ששימש גם כסלון וכמטבחון, ראיתי חורים שהותירו יריות אשר נורו אל תוך הבית על ידי ערבים שהתקרבו במהלך הלילה לגדר הקיבוץ. החלה תקופת "המאורעות" - ההיסטוריונים מכנים אותה "המרד הערבי הגדול" - של השנים 1936 עד 1939. זו היתה מבחינתי תחילת ההבנה כי יש ערבים שעובדים מדי יום בשדות ויש כאלו שבאים באישון לילה ויורים. לתקופה זו נקלע צ'ארלס אורד וינגייט, קצין מודיעין בצבא הבריטי בפלסטינה. וינגייט הוא שיזם בשנת 1938 את הקמת פלוגות הלילה המיוחדות וקבע את מרכז פעילות ההדרכה וההכשרה של היחידות המובחרות מטעם "ההגנה" בעמק חרוד.
הרעיון לחמש יהודים כדי שיפעלו נגד הערבים זעזע את הרשויות הבריטיות, אך וינגייט עקף אותן והביא את תוכניתו בפני מפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון, הגנרל ארצ'יבל וייבל, שהיה לו לפטרון בכל המערכות שניהל - בארץ ישראל, באתיופיה ובבורמה. באישורו הקים וינגייט את פלוגות הלילה המיוחדות, כוח מעורב של קצינים בריטים ונוטרים יהודים. המטה הראשי שלו היה בקיבוץ עין חרוד שבעמק יזרעאל, קרוב למעיין שלידו הקים גדעון, גיבורו התנ"כי של וינגייט, את חילו. בני דור שלם של מפקדי צה"ל לעתיד למדו את הטקטיקות שלהם מווינגייט, אימצו את התעלמותו מדרגה ומפרוטוקול, וקיבלו את דרישתו שקצינים ישמשו דוגמה בכך שיובילו את אנשיהם בקרב. זהו המקור לקריאת הקרב של צה"ל, "אחרי". "אתם החיילים הראשונים של הצבא היהודי," היה מזכיר לאנשיו לפני היציאה, והיה מדקלם להם טקסטים מקראיים שתיארו את חבל הארץ שבו הם עתידים לפעול וניבאו להם ניצחון. בעיניהם, וינגייט לא היה סתם המפקד, כי אם "הידיד".
לנו, כילדים סקרנים העוקבים אחר כל דבר לא שגרתי, ובפרט פעילות הקשורה בהגנה מפני הערבים, זו היתה חוויה מיוחדת. ידענו כי המוקד לפעילות היה במבנה הענק שבין תל יוסף לעין חרוד, שנקרא "הבמה המשותפת". זה היה מעין תיאטרון תחת כיפת השמים, והמבנה שימש כבמה לכל אירועי התרבות של יישובי הסביבה. במרתף הבניין היתה מפקדתו של וינגייט ואנחנו זכינו לטעום את הביסקוויטים הצבאיים היבשים שערבו לחכנו. ידענו שהוא ואנשיו יוצאים למסעות בלילה מחוץ לגדר, והערצנו את אומץ לבם.



יום אחד, כאשר היינו בכיתה ב', לקראת סוף שנת 1941, הוקמו בחלק הצפוני של הקיבוץ אוהלים אשר התמלאו עד מהרה בצעירים וצעירות. הפלמ"ח הגיע. ההסדר של מפקדת הפלמ"ח עם הקיבוצים היה כי הצעירים יעבדו מחצית מזמנם בקיבוץ ובתמורה יקבלו שיכון ומחיה. מחצית הזמן השנייה היתה מיועדת לאימונים. אנו, הילדים, הסתובבנו לפלמ"חניקים בין הרגליים, למדנו את שמותיהם, עקבנו אחר האימונים בקרב פנים אל פנים באלה - קפא"פ - ובתרגילים של יידוי רימון. שנים מספר לאחר מכן, כאשר התאמנו אנחנו בקפא"פ, לא שמע בן זוגי לאימון את קריאת המדריך "חדל" ואני, שהורדתי את האלה ממצב "שמור", הבחנתי לפתע בצלה המאיים של האלה הנוחתת על ראשי.
הרימון שבו התאמנו הפלמ"חניקים היה "רימון שפשוף", שאותו היו מציתים על ידי שפשוף בקופסת גפרורים ואז החל תהליך הבעירה של פתיל ההשהיה. בנשימה עצורה ליווינו את התהליך: יידלק או לא יידלק? תאונת אימונים עם רימון חי אירעה במחלקת הפלמ"ח ששהתה בקיבוץ השכן, עין חרוד. המ"כ שמוליק קאופמן ועוד שני לוחמים נהרגו כאשר רימון התפוצץ טרם זמנו בידיהם. מפקדת כיתה נוספת, זהרה לביטוב, חברתו של שמוליק, נותרה בחיים. זהרה היתה שייכת למחלקת הפלמ"ח של תל יוסף וחלקה אוהל עם לוחמת פלמ"ח בשם לאה שלוסברג (לימים לאה רבין). אנחנו, הילדים, דנו ארוכות בסכנות שכלי הנשק מעמידים בפנינו. כבר אז סקרנו אותי מערכות הנשק וזכו אצלי לתשומת לב מיוחדת.
יום אחד נקראתי בסודי סודות אל אחד ממפקדי הפלמ"ח בעמק שביקש ממני לקחת את החצוצרה, שעליה ניגנתי מגיל שמונה, ולנסוע עם אנשי הפלמ"ח לאירוע שעליו לא היה מוכן למסור לי פרטים. תל יוסף נודע בארץ הקטנה של אז בזכות תזמורת כלי הנשיפה שלו. היה זה מפעל אדיר של איש אחד בלבד, משוגע לדבר, שמעון חיטריק (לימים שדמי), שניגן בתזמורת כלי נשיפה ברוסיה טרם שעלה לארץ. כאשר הוקמה הבריגדה היהודית בצבא הבריטי, ב 1944, הצטרף שמעון לתזמורת שלה, ואת מקומו בניצוח על התזמורת בתל יוסף תפס בן המשק אסף שמחוני, אשר ניגן בחצוצרת הכסף של התזמורת וגם ניצח עליה תוך כדי נגינה, ועורר אצלנו, הילדים, התפעלות רבה. אסף התנדב לפלמ"ח לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, ובמלחמת השחרור היה מפקד פלוגה ומפקד גדוד. במבצע קדש בשנת 1956 היה אסף אלוף פיקוד הדרום. הוא נספה בתאונת מטוס קל שהתרסק מעל שטח ירדן.
עם תום מלחמת העולם חזר שמעון מלא מרץ לניצוח על התזמורת של תל יוסף. הוא ערך מבחנים מדוקדקים לילדים, שכולם רצו להתקבל לתזמורת. הייתי בן שמונה כאשר הגיע מועד המבחן שלי. לאחר המתנה מתוחה התבשרתי כי עברתי את הבחינות וכי ייעדו לי קלרנית במי במול, כלי קצר מאחותה הארוכה הקלרנית בסי במול. לא שבעתי נחת: אני חשקתי בחצוצרה. כמה שבועות עברו במשחק כוחות ביני לבין שמעון, כאשר הקלרנית במי במול מונחת לה בצד כאבן שאין לה הופכין. לבסוף נכנע שמעון ואני זכיתי בחצוצרה המלווה אותי עד היום. כעבור חודשים מעטים, בזכות קצב ההתקדמות שלי, צירף אותי שמעון לתזמורת הבוגרים. נפעמתי מן המעמד היוקרתי, הגברתי את האימונים והתרגילים, עד שמצאתי את עצמי מנגן בקבוצת החצוצרה הראשונה.
רק כאשר התחלנו בנסיעה גילה לי הפלמ"חניק כי אנו נוסעים לטקס השבּעה של יחידה חדשה של הפלמ"ח, בחורשות שליד מעיין חרוד. נבחרתי לתקוע בחצוצרה להנפת הדגל בפתיחת הטקס. המתח של הסודיות, הפקודות הקצרות שנאמרו בשקט והמעמד כולו חשמלו אותי. ניגנתי ברגש ובהתרגשות ולא פספסתי ולוּ צליל אחד. חזרתי הביתה בפה חתום ובחזה נפוח מגאווה, שאותה לא יכולתי לחלוק עם איש.



מוקדם בבוקר שבת, 29 ביוני 1946, העירו אותנו המטפלות של בית הילדים ואמרו שצריך להתכנס בחדר אחד ולשכב על הרצפה כי הבריטים מקיפים את המשק. היתה סכנה כי החיילים הבריטים, שנמצאו בשעת בוקר מוקדמת זאת ליד הגדר המקיפה את הקיבוץ, יפתחו באש על כל מי שנע. המבצע, שכונה על ידי שלטונות המנדט הבריטי "מבצע ברודסייד", נועד לשבור את כוחו של הפלמ"ח, להשאיר את "ההגנה" ללא הנהגה, ולהחרים נשק ותחמושת שנאגרו והוסתרו במקומות מסתור בקיבוצים ובסליקים בחורשות וביערות.
זמן מה שכבנו על הרצפה, אבל הסקרנות לא נתנה לנו מנוח. על אף ההוראה לא להרים ראש, מצאנו כי מחלון אחד של החדר שבו ריכזו אותנו אפשר לראות את תנועות החיילים לאורך הגדר.
השמועות עברו בקיבוץ כאש בשדה קוצים: "עוצרים את כל החברים הבוגרים ומסיעים אותם למקום לא ידוע; מי שמתנגד חובטים בו ברובים ודוקרים בכידונים; חיים חרודי, בן המשק, נורה למוות..." בערב כבר היה ברור לנו כי מרבית הגברים חברי הקיבוץ נלקחו למעצר לזמן לא ידוע, וכי האחריות לטיפול בחי ובצומח בכל ענפי החקלאות של המשק מוטלת על כתפינו. היינו ילדים בני 12-11 ולקחנו את עצמנו מאוד ברצינות. היה סידור עבודה, וכל אחד מצא את מקומו באחד מענפי המשק.
במשך שבועות מספר הרגשנו, בסיפוק ובגאווה, כי אנחנו מחזיקים את המשק עד שאט אט החלו חברי הקיבוץ להשתחרר ממחנות המעצר, בלטרון וברפיח, ולחזור למעגל העבודה. אבי היה בין הראשונים שחזרו, ונשמתי לרווחה כשראיתי אותו בריא ושלם.



מלחמת השחרור התחילה מבחינתי, למעשה, עם אישור תוכנית החלוקה על ידי העצרת הכללית של האו"ם, ב 29 בנובמבר 1947. את הלילה ההוא לא אשכח. כולנו הגענו לחדר האוכל, מדברים בהתלהבות על המדינה שתקום ומצטרפים למעגלי הרוקדים שסבבו שעות בחגיגת השמחה התמימה, לא צופים מה מחכה לנו.
החלטת האו"ם הביאה לגל של התקפות של הערבים על היישוב היהודי, ואנחנו חשנו בכך היטב על בשרנו. חודשיים לפני הכרזת העצמאות על ידי דוד בן גוריון, ב 14 במאי 1948, כבר הלכו וגברו הקרבות בעמק. הכפר הערבי הגדול זרעין, אשר חלש על הכביש הראשי שעובר לאורכו של עמק יזרעאל ועמק חרוד, היה מקור קבוע לירי על התחבורה, שלא היה לה מסלול חליפי לעבור בו. באחד הבקרים בחודש מרס נפוצו שמועות כי מתחולל קרב בכפר הערבי נוריס (כיום המושב נורית, במורדות הגלבוע), כפר פורעים ידוע. עקבנו בדאגה אחר הפצועים שהגיעו למרפאה, בחורשת האורנים שבין תל יוסף לעין חרוד. לא חלף זמן רב והשמועות כבר דיברו על הרוגים, ביניהם בן תל יוסף דן צביק. יחידת בני המשקים מהעמק נקלעה לקרב בפאתי נוריס, והם ניהלו קרב קשה במעלה ההר. שבעה חללים מקרב הכוח נפלו, ולנו זו נראתה מכה קשה מאוד. דן, אחיה של אמירה בת כיתתי, היה עלם חמודות, בעל בלורית שחורה וקווי פנים חטובים, ספורטאי ואיש רעים להתרועע. למחרת הלכנו ללוויה. בשבילי זה היה המפגש הראשון עם מלחמת השחרור ועם ההכרה הצורבת כי במלחמה אפשר למות, וזה לא בהכרח קורה למישהו אלמוני, אלא גם למישהו קרוב אליך שלפתע איננו.



באביב 1949, כאשר מלחמת השחרור התקרבה לקִצה, התבשרתי כי נבחרתי להשתתף בקורס של "הפועל" למדריכים בהתעמלות, שיתקיים בחופשת פסח בחולון. לנער בכיתה ט' זו היתה התנסות ראשונה להיות לבד "בחוץ", ללא המסגרת המוכרת של הקיבוץ וחברת הילדים. בחרדת קודש קיבלתי לידי שטר של חמש לירות, דמי ההשתתפות בקורס, ועוד חצי לירה להוצאות - סכום שנראה לי עצום. החניכים היו בחלקם בני קיבוצים ובחלקם עירוניים. בין בני הקיבוצים היה אריק אכמון, מרמת הכובש, העתיד להיות קצין המודיעין של חטיבת הצנחנים 55 במלחמת ששת הימים בירושלים, ואיתו קיימתי קשר לאורך כל השנים. חניך בולט אחר היה עמיצור שפירא, ספורטאי ברמה הלאומית שהתפרסם כרץ למרחקים קצרים, בעל שיער בלונדי ופרצוף "ארי", עיניים ירוקות נבונות ומבט שהקיף ואמד אותך מן הרגע הראשון. אף על פי שהיה מבוגר ממני בשנתיים, יצרתי עימו קשר אישי מיוחד, אולי משום ששנינו התמחינו בריצות למרחקים קצרים. לימים היה עמיצור מאמנה של האצנית אסתר שחמורוב, מגדולות ספורטאי ישראל בכל הזמנים. הוא היה בין י"א הספורטאים שנרצחו בפיגוע שביצעו אנשי ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור" ב 5 בספטמבר 1972, באולימפיאדה במינכן.

1972 היתה אחת משנות השיא בטרור נגד ישראל. ב 8 במאי נחטף מטוס "סאבנה" בטיסה מבריסל לתל אביב. פיגוע זה הסתיים בכי טוב, כאשר אנשי סיירת מטכ"ל, מחופשים לאנשי תחזוקה, עלו על המטוס וחיסלו את חוטפיו. אך ב 30 במאי הגיעו לנמל התעופה לוד (אז עדיין לא נקרא על שמו של בן גוריון) שלושה חברי ארגון "הצבא האדום היפני", הוציאו ממזוודותיהם רובי סער, תת מקלעים ורימונים וטבחו בנוסעים שנחתו זה עתה.
במקרה לגמרי הייתי בנמל התעופה באותו הערב. הייתי אז כבר סגן ראש מו"פ בצה"ל, ומאחורי ניסיון שצברתי בשנתיים שבהן שירתי כסגן וכמפקד חטיבת הבקעה. לקחי חטיפות המטוסים נלמדו מהר, ונבנתה השיטה של מאבטחים מוטסים המלווים כל טיסת אל על. המאבטחים - יוצאי יחידות מובחרות בצה"ל - היו חייבים להיראות כנוסעים רגילים, ואחת הבעיות היתה הסתרת נשקם, באופן שיוכלו להפעילו מיידית בעת הצורך. באתי לנמל עם קצין צעיר, לבדוק ולייעץ ליחידת הביטחון של אל על בנוגע להסתרה, "הסלקה" בעגה המקצועית, של כלי הנשק של המאבטחים. בעוד אנו בוחנים את מקומות המסתור המתוכננים ומקבלים תדרוך מהמאמן הראשי של המאבטחים בשירות הביטחון הכללי, שמענו קולות ירי ונפץ מכיוון מסוף הנוסעים הנכנסים. תוך פחות מדקה היינו באולם ונגלתה לעינינו זירת הטבח. היה זה מחזה מצמרר: עשרות אנשים שכובים על הרצפה, חלקם פצועים וגונחים, חלקם ללא רוח חיים. ליד אחת הגופות היה תיק פתוח ולידו רובה סער קלצ'ניקוב וכמה רימונים. חלקו העליון של הגוף היה מרוטש מהתפוצצות רימון. אחר כך הבנו כי זה היה אחד היפנים, שהתאבד בעזרת רימון יד לאחר שהחליט כי ביצע את משימתו. הנוסעים שלא נפגעו טענו כי ראו חמישה "פיליפינים" פותחים באש וזורקים רימונים, וכי הם ברחו מן הפתח של אולם הנוסעים לעבר השדה הפתוח. שלחתי את אנשי משמר הגבול לאתר את ה"פיליפינים" וללכוד אותם, ונפניתי לארגן את פינוי הפצועים. בקושי יכולנו להמריץ את צוותי הקרקע של אל על, שהסתתרו מאובנים מפחד מאחורי הדלפקים, לסייע לנו.
24 אנשים נהרגו בפיגוע הזה, ו 78 נפצעו. בין ההרוגים היה פרופ' אהרון קציר, מדען בעל שם עולמי, ראש המחלקה לחקר הפולימרים במכון ויצמן, שחזר מכנס מדעי בחו"ל. הוא היה אחיו של פרופ' אפרים קצ'לסקי, שעימו עבדתי עוד בהיותי ראש ענף באמל"ח. קצ'לסקי החליף את שמו לקציר, כדי להנציח את זכר אחיו, ולימים נבחר לנשיא המדינה הרביעי. בשנות ה 90 יזמנו במפא"ת, המנהל למחקר ופיתוח ולתשתיות במשרד הביטחון, את פרויקט "מלגות אהרון קציר" לטיפוח מנהלים מדעיים בגופי המחקר והפיתוח של מערכת הביטחון, מפעל הממשיך עד עצם היום הזה.

עוד לפני הקורס למדריכים בחולון החלו שיעורי הגדנ"ע שלנו, בהדרכת חיילים. נבחרתי להשתתף בקורס מ"כים של הגדנ"ע במחנה 80 שליד העיר חדרה, במהלך חופשת הקיץ של 1949. היה זה קורס צבאי לעילא ולעילא: אימון גופני תובעני, אימון בנשק, סדר ומשמעת קפדניים ומטבח צבאי עם ריחות וטעמים זרים ומוזרים ל"ילדי השמנת" מהקיבוצים. זה היה גם כור היתוך של בני כפר ובני עיר, חילונים ודתיים, צעירים כמוני, בוגרי כיתה ט', ומבוגרים יותר, ואלה שסיימו כבר את לימודיהם התיכוניים. הממונה על המשמעת, שעשה את תפקידו באדיקות ובדבקות, היה הרב סמל הפלוגתי, חייל ארוך גוף ודק גזרה ולו עיניים חודרות וחכמות ושמו גדעון להב, לימים מנכ"ל בנק דיסקונט. עשרות שנים לאחר מכן הוא נעתר לבקשתי לשמש כיו"ר ההנהלה של התזמורת הפילהרמונית הצעירה, שבה כיהנתי בהתנדבות כחבר. אין ספק שהזיכרונות המשותפים שלנו מאותו קורס סייעו לי לגייסו.
אחד החניכים הפרועים ביותר בקורס היה נער מפתח תקווה בשם נתי פסלוב. כמעט שלא היה מסדר בוקר שבו לא נשמעה הפקודה מפיו של גדעון, "נתי פסלוב, בוא הנה בריצה!" לימים יתפרסם פסלוב כאלוף נתי שרוני, איש חיל התותחנים אשר הגיע לדרגת אלוף בתפקידו כראש אגף התכנון במטה הכללי. פעמים רבות הצטלבו הדרכים של נתי ושלי בצבא, והמכנה המשותף של אותו קורס קיץ בשנת 1949 סייע רבות להבנה ולהרמוניה בינינו. עוד פגשתי בקורס נער טברייני בשם אליעזר מזרחי, שנודע אחר כך בשם "גייזי" צפריר, שפנה לקריירה מרשימה במודיעין של צה"ל ולשורת תפקידים מרכזיים ורגישים ב"מוסד".
לאורך כל שנת הלימודים בכיתה י' שימשתי גם כמעמל בהתעמלות הבוקר של כל חברת הילדים בתל יוסף וגם כמדריך בגדנ"ע. במבט לאחור נראית פעילות ההדרכה שלי כטירוף מוחלט, מבחינת העומס. הדרכתי בעוד שני קיבוצים שכנים, בגבע ובבית השיטה, ולמטרה זו ציידו אותי באופניים קלים ומודרניים. אבל שיא האתגר היה שיעורי הגדנ"ע שהעברתי לבני הכיתה שלי מבית הספר המשותף לתל יוסף ועין חרוד. אהבתי את תפקידי הפיקוד וההנהגה, שאם לא כן ספק אם הייתי מסוגל לדחוס כל כך הרבה נושאים לסדר היום שלי. הייתי צריך להקדיש זמן ללימודים, לנגינה בחצוצרה בתזמורת הבוגרים, שאף היא תבעה זמן על מנת להגיע לרמה המוזיקלית שדרשתי מעצמי, וגם לעבודה ברפת של המשק, שהיתה חלק בלתי נפרד מהווי החיים שלנו ומהחינוך לעבודה. מה שסייע לי להצליח היה הבקיאות בנושאים הצבאיים גדנ"עיים, שנרכשה בקורס הקיץ במחנה 80, ובנוסף היכולת והאמביציה להנהיג. הצלחה זו יצרה תשתית אשר רק לאחר שנים יכולתי להעריך את חשיבותה ואת תרומתה לתפקידים שזימן לי העתיד.
שנת 1951 אילצה אותי להפוך במהירות מנער מתבגר לאיש. יום לפני חג הפורים נפטר אבי מהתקף לב. ידעתי כי מעתה אני לבדי צריך לכלכל את צעדי, לפלס לי דרך בחיים, וכי לא אקבל כל סיוע ממשי מאחרים.
ניסיונותי להכניס שינוי בחיי ולעבור מהרפת לעבודה בפלחה לא צלחו. נשארתי תקוע בעבודה ברפת כל הקיץ עד שעמדה להתחיל שנת הלימודים האחרונה בתיכון. לא הצלחתי לשכנע את מְרַכֵּז המשק שיניח לי לצאת למרחבים של השדות הפתוחים ולטרקטורים ומכונות העיבוד החקלאי, שכה השתוקקתי להפעילם, ולא יכולתי לקבל את הדין ולהישאר לעולם ועד ברפת. חשתי מחנק, כמו דג שנלכד ברשת, מראה שהיה מוכר לי היטב מעבודתו של אבא בבריכות הדגים של הקיבוץ. פרפרתי נואשות לצאת מהמצב הזה ואז גמלה בלבי ההחלטה - ללמוד כדי לגשת לבחינות הבגרות. באופן לא מוגדר, ומבלי שנתתי לעצמי דין וחשבון מלא, היתה זו הצהרה פנימית על גט כריתות שהחלטתי לתת לחיים בקיבוץ. את הזמן הפנוי שהיה לי ביתרת הקיץ עד לתחילת שנת הלימודים ביליתי בלימוד עצמי של השפה האנגלית, בהתמדה ובנחישות אשר ניזונו מהדחף לצאת ולהשתחרר מתחושות התסכול שליוו אותי בגלל הקיר האטום שחשתי עצמי עומד מולו.
לקראת תחילת שנת הלימודים פניתי לבת כיתתי, רותי שפי, מהמוכשרות והחרוצות שבכיתה, והצעתי שנלמד יחד לקראת בחינות הבגרות. בקיבוצים לא היה נהוג להכין ולהגיש את תלמידי התיכון לבחינות הבגרות, וברור היה כי נצטרך לגשת לבחינות האקסטרניות. רותי הסכימה. שוחחנו עם עוד בני כיתה, ועד מהרה מצאתי את עצמי עומד בראש קבוצה של שמונה בני כיתה מתל יוסף ומעין חרוד. תחילה נקט בית הספר עמדה שלילית לחלוטין, ואפילו הואשמנו ב"התארגנות חשאית", רחמנא ליצלן. אך אנו לא נכנענו ואף הודענו כי לא ניכנס לכיתה, אלא נגבש לעצמנו תוכנית לימודים נפרדת. מקץ כמה שבועות נמלכו המורים בדעתם והחליטו לסייע בידנו לממש את ההחלטה ללמוד לבחינות הבגרות. כך זכינו במורים למתמטיקה, פיזיקה, כימיה ואנגלית. תנ"ך, ספרות ודקדוק למדנו בעצמנו. להיותנו קבוצה בת שמונה חברים, בעלת גיבוש ותמיכה הדדית, היה משקל רב בהצלחה.
האנגלית היתה נקודת התורפה שלנו. עמלתי להתקדם בשפה באמצעות קריאת ספרים באנגלית בעזרת מילון אנגלי אנגלי. בין היתר קראתי את סילאס מארנר של ג'ורג' אליוט, זעקת הקרב של ליאון יוריס, העירומים והמתים של נורמן מיילר, ג'יין אייר של שרלוט ברונטה, ועוד. כמעט בכל עמוד נתקלתי ביותר משלושים מילים בלתי מובנות. חיפשתי אותן במילון ורשמתי לעצמי את פירושן בעברית. התנופה הזאת, של קריאת ספרים באנגלית, ליוותה אותי גם לתוך השירות הצבאי. עמיתַי ופקודַי בצנחנים נהגו להשמיץ אותי ולספר כי אצלי, בתרמיל הגב של "חגור הפילים" הכבד שעימו היינו יוצאים למסעות ולתרגילים, יש ספרים באנגלית במקום סיגריות וממתקים...
בסוף שנת הלימודים ניגשנו בחשש ובהתרגשות לבחינות הבגרות האקסטרניות, חלקן בעפולה וחלקן בחיפה. אחרי המתנה דרוכה הגיעו התוצאות, ימים ספורים לפני הגיוס לצה"ל: עברתי בהצלחה את כל המקצועות. אפילו בבגרות באנגלית, שממנה חששתי ביותר, זכיתי בציון 5, שהיה המינימום הנדרש.