עמדתי בפתח החדר רגעים ארוכים, בוהה בחשכה. עכשיו קצת אחרי חצות הלילה, מיטתו של יוחנן זעפרן מיותמת. כפי שקורה כמעט כל לילה. הפעם, החשדות גברו. חשתי צמרור קל.
אני לא באמת מכיר את יוחנן... איש לא מכיר אותו.
מעולם לא נתתי את דעתי לשעות המאוחרות בהן הגיע. מה זה ענייני? בכל מקרה, תמיד הייתי מודע לכך. אני חווה נדודי שינה, בלילה מגיעים כל הרעיונות, כאשר המודע עייף, והמוח מתחיל לכבות את המחשבה, אז משתלטים הדמיונות. עבור כל אדם מן היישוב, הדמיונות הם כאבק פורח. עבורי, כמי שכותב סיפורים, ומתכוון יום אחד להיות סופר, דמיונות שווים את המשקל שלהם בזהב טהור. וכך, עם הראש על הכרית, ועיניים פקוחות, שמעתי את חריקות הצירים, ואת צעדיו הכבדים. יוחנן נכנס, כל פעם בשעה אחרת.
היה ברור שיש לו משהו להסתיר. אבל אני לא חטטן. שיעשה ככל העולה על רוחו. לכל אחד יש סודות. כל זמן שאדם לא פוגע באחרים, לא ניתן לבוא אליו בשאלות.
אבל הפעם זה כבר יותר מדי. לא ידעתי מה לחשוב, ואיך להתחיל לנתח את מה שראיתי. זה היה משהו כבד. הסתובבתי יום שלם עם התמונה הזו בראש.
מלבד היותנו חברים לדירת המגורים, שזה חלק מפנימיית הישיבה, אני ויוחנן גם לומדים חברותא בסדר בוקר. אני לא מצפה ממנו הרבה בלימוד הזה. העיניים שלו נפוחות ואדומות, והוא מתנענע כמו לולב. הוא טוען שהעיניים שלי נפוחות ואדומות, ואני זה שמתנענע כמו לולב. לי לפחות יש סיבה. כולם יודעים שאני חווה נדודי שינה, כולל צוות הישיבה. הכתרתי את עצמי בתואר 'הנרדם האחרון', ויום אחד, אם אחשוב שיש צורך לטפל בזה, אעשה משהו בנידון. אבל הוא, מה הוא עושה בלילות?
