אגם הזאבים

פרק 1

ההתנהגות של הדורבן לא היתה הגיונית.

היה משהו מטריד בהיעדרה של מטרה בעלת היגיון כלשהו — לפחות בעיניו של דייב גֶרני.

באותו בוקר מחוספס של תחילת דצמבר הוא ישב ליד החלון בחדר העבודה והשקיף לעבר שורת העצים העירומים בצד הצפוני של כר המרעה הישן. מבטו היה ממוקד באחד העצים, באחד מענפיו הנמוכים של אותו עץ, בדורבן שמן במיוחד שדידה הלוך ושוב לאורך הענף — לאט, שוב ושוב, לכאורה ללא תכלית.

"איזה נעלי שלג אתה מתכוון לקחת?" מדלן עמדה בפתח חדר העבודה, בידה האחת זוג נעלי שלג מסורתיות עשויות רצועות עור קלועות על עץ ובידה השנייה זוג מודרני עשוי מתכת ופלסטיק. שערה הכהה והקצר נראה פרוע במיוחד, כמו תמיד כשהיא מחטטת בעליית הגג או באחורי הארון.

"אני אחליט אחר כך."

הם תכננו לבלות כמה ימים באכסניה בהרים הירוקים של ורמונט, לצאת לסקי ולטיולים בשלג. השלג עדיין לא הגיע השנה אל הרי קטסקיל שלהם, ושלג היה מה שמדלן אהבה במיוחד בחורף.

היא הנהנה לעבר החלון. "אתה עדיין אובססיבי לגבי האורח הקטן שלנו?"

הוא שקל כמה תשובות לשאלה, ופסל מיד כל אזכור של הדמיון בין הדורבן לגנגסטר כבד וחצי-סנילי שהוא הכיר בעיר. שלוש שנים אחרי שפרש ממשטרת ניו יורק, מדלן והוא הגיעו סוף סוף למעין הסכמה שבשתיקה. אף שכבר לא עבד כבלש, אחרי עשרים שנה במחלק הרצח, היה ברור שהוא לא מתכוון להפוך לטיפוס חובב טבע, רכיבה על אופניים ושיט קיאקים, כפי שמדלן קיוותה. אבל נדרשו התאמות כלשהן. הוא מצדו הסכים להפסיק להסביר כיצד החוויות העכשוויות שלו בהרים שבצפון מדינת ניו יורק מזכירות לו תיקים פליליים מהעבר. היא מצדה הסכימה להפסיק לנסות לשנות אותו. כל זה, כמובן, עלול להוביל לשתיקות טעונות.

הוא הביט שוב דרך החלון. "אני מנסה להבין מה הוא עושה."

היא השעינה את נעלי השלג על הקיר, התקרבה אליו, והציצה לכמה שניות בחיה הזיפית שהתפתלה לאורך הענף. "הוא בטח עושה משהו דורבני נורמלי. בדיוק כמו אתמול. מה הבעיה?"

"אין שום היגיון במה שהוא עושה."

"אולי בעיניו זה הגיוני."

"רק אם הוא מטורף. או מעמיד פני מטורף, וזה לא סביר. תראי. הוא הולך לאט עד קצה הענף. ואז הוא מסתובב בזהירות. ואז חוזר את כל הדרך. הוא מבזבז אנרגיה... למה?"

"לכל דבר צריך להיות הסבר?"

"לכל דבר יש בסופו של דבר הסבר. ובמקרה הזה הייתי רוצה לדעת שההסבר הוא לא כלבת."

"כלבת? למה שתחשוב דבר כזה?"

"כלבת גורמת להתנהגות מופרעת."

"אתה משוכנע שדורבנים יכולים לחלות בכלבת?"

"כן. בדקתי. אני מתכוון להציב כמה מצלמות בחוץ, לגלות לאן הוא הולך, מה הוא עושה כשהוא לא משוטט על הענף הזה."

היא עשתה פרצוף, אולי מבולבל, אולי ספקני — הוא לא ידע להחליט.

"מצלמות. כלומר, מצלמות אבטחה חיצוניות," הוא הסביר. "מופעלות בחיישני תנועה."

"מצלמות אבטחה? אלוהים אדירים, דיוויד, רוב הסיכויים שהוא פשוט חי את החיים הדורבניים שלו, ואתה מתייחס אליו כאילו... כאילו הוא ביצע איזה פשע." היא השתתקה. "איפה תשיג מצלמות כאלה בכלל?"

"מג'ק הארדוויק. יש לו כמה."

הוא לא הזכיר לה שהמצלמות נשארו מהפעולה — שהתבטלה — שהוא והארדוויק תכננו בתיק פיטר פן, אבל הבעתה הסגרירית העידה שלא היה צורך בתזכורת. במאמץ להטות את השיחה מתהום הזיכרונות הרעים הוא הוסיף, "ברגע שאוכל לראות איך החיה מתנהגת על הקרקע, אני אדע טוב יותר מה קורה."

"לא נראה לך שאתה אולי מגזים קצת?"

"לא אם לחיה הארורה יש כלבת."

היא שלחה אליו את אחד המבטים הארוכים שלה שמעולם לא הצליח לפענח. "אנחנו נוסעים לוורמונט מחרתיים."

"אז?"

"אז מתי אתה מתכנן לעשות את מה שאתה רוצה לעשות עם המצלמות?"

"בהקדם האפשרי. ברגע שאקח אותן מהארדוויק. כדאי שאתקשר אליו עכשיו."

ההבעה הלא מפוענחת הפכה לדאגה גלויה. "מתי אתה מתכוון לארוז?"

"אלוהים, אנחנו נוסעים רק לשלושה ימים."

"ארבעה."

"מה ההבדל?"

גרני יצא מחדר העבודה כדי לחפש את הטלפון הנייד שלו, וקולה של מדלן עקב אחריו. "חשבת על האפשרות שהדורבן לחלוטין לא מזיק, והסיבה שבגללה הוא מטייל על הענף היא בכלל לא עניינך?"