כן לאושר
כמו כלב שמריח חתיכת חולצה ויוצא לחפש את החשוד.
ככה אני מרגיש כל יום, כל בוקר, כשאני נועץ עיניים לכמה שניות בתמונה שלה. כמו כלב שמחפש חשוד. חשוד או נעדר, חשודה או נעדרת. נועץ עיניים ויוצא לשוק הכרמל. הולך את כל השוק, מאלנבי עד לגן הכובשים. הולך וסורק פרצופים. כל פרצוף אנושי-נשי עובר סריקה. המוח שלי מקפיץ את התמונה שלה, מציב אותה מימין לפרצוף ועורך השוואה. ואלה אף פעם לא אותן פנים. לפעמים אני מרגיש שאני כבר לא זוכר את הפנים הנכונות, כי הן התערבבו לי עם הפנים הנסרקות. אבל אני מרגיע את עצמי — כשזאת תהיה היא אני בטוח אזהה. זה ייקח לי מאית השנייה. אני בטוח.
כבר שלושה חודשים שאני ככה. כל בוקר, גם בשבתות ובחגים. באותה שעה, לא משנה מה. אם היא תהיה פה שוב, כמו באותו בוקר, אני לא אפספס אותה. לא שוב. יש אנשים שיגידו שזה אידיוטי. אני מבין שהסיכוי שאראה אותה שוב ככה הוא לא גדול. ויכול להיות שהייתי מוותר מזמן. אם לא ההרגשה הזאת. ההרגשה התמידית הזאת שהפרצוף הבא יהיה שלה. ההרגשה הזאת לא נותנת לי לוותר.
אני לא בן אדם אופטימי באופן כללי. זה לא שאני בן אדם שלילי. פשוט ריאלי שמסתפק במה שיש לו. לפחות ככה הייתי עד לפני שלושה חודשים. עכשיו אני כבר לא כל כך יודע להגדיר את עצמי. גם אין לראש שלי זמן לחשוב על זה, הוא עסוק כל היום בחישובים סטטיסטיים. אני יודע שרוב הסיכויים שהיא הייתה כאן באופן חד-פעמי, שהיא בכלל לא מהאזור ושזה בטח לא הרגל קבוע שלה לקנות תקליט בשוק הכרמל בתשע בבוקר. אני לא טיפש, אני מבין את הדברים. אבל בכל החישובים יש מקום לסיכוי הקטן. סיכוי קטן שכל החיים שלי ייראו אחרת כי הקדמתי בשעה את הקפה של הבוקר. וההרגשה הזאת, שהפנים הבאות הן שלה, גורמת לסיכוי להרגיש פחות קטן. הקטע המוזר הוא שבכל שלושת החודשים האלה לא ראיתי פנים דומות לשלה. אפילו פעם אחת לא יצא לי להתעכב על פנים כדי לוודא שזאת לא היא. אני פשוט מרגיש במאית השנייה שזאת לא היא, ומרגיש שהפנים הבאות כן שלה. ואם לא הבאות, אז אלה שאפגוש אחריהן.
כבר מזמן הפסקתי לחשוב על מה שיקרה כשאראה אותה שוב. על מה אני אגיד ועל איך היא תגיב. על איך זה יתקדם ועל כמה זמן זה ימשיך. אני רק חושב על לראות שוב את הפנים שלה. מתחיל להרגיש כמו רובוט שמתוכנת רק לסרוק ולמצוא משהו. כמו כלב שמחפש חשוד.