איש החול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איש החול
מכר
מאות
עותקים
איש החול
מכר
מאות
עותקים

איש החול

4.7 כוכבים (32 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר מודפס
6978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2016
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 503 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 23 דק'

לארס קפלר

לארס קפלר הוא שם העט של אלכסנדרה ואלכסנדר אמדורל, הזוג שאחראי לכמה מספרי המתח המצליחים ביותר שראו אור בסקנדינביה בשנים האחרונות. רבי-המכר שלהם, 'המהפנט' ו'חוזה פגניני', ראו אור בהוצאת מודן.

תקציר

איש צעיר נמצא הולך על פסי הרכבת במצב של תשישות ובלבול. הפעם האחרונה שמישהו ראה את הגבר הזה היתה לפני שלוש-עשרה שנים. מיכאל קוהלר-פרוסט נעלם יחד עם אחותו, ושניהם נחשבו לקורבנותיו האחרונים של יוּרק ואלטר -
הרוצח הסדרתי המזוויע ביותר שפעל אי פעם בשבדיה, עד שנעצר בידי הַמפקח יונה לינה. מאז מרצה ואלטר עונש מאסר עולם במוסד פסיכיאטרי. 
כעת מתחיל חיפוש קדחתני אחר אחותו של מיכאל בניסיון להציל גם אותה. אולם הפרטים שמיכאל יודע לספר דלים עד ייאוש, והזמן הולך ואוזל. כדי לגלות מיהו "איש החול" שהחזיק את מיכאל ואחותו כל השנים, ייאלץ יונה לעשות את מה שהוא יודע כי אסור לו בשום אופן - להתקרב שוב אל ואלטר: האיש שבגללו נותר יונה בלי משפחתו, האיש שאינו רוצה רק להביא למותו של יונה, אלא מייחל לעשות לו משהו גרוע הרבה יותר.
 
לארס קפלר הוא שם העט של אלכסנדרה ואלכסנדר אמדורל, מחברי רבי־המכר 'המהפנט', 'חוזה פגניני' ו'משחקי זיכרון', שיצאו בעברית בהוצאת מודן.
 
"הספרים של קפלר מותחים תמיד, אבל 'איש החול' הוא אחד מהמותחנים מסמרי-השיער ביותר שפורסמו השנה." - סאנדיי טיימס
"לקפלר יש קו ישיר אל מקום אפל מאוד בנפש האדם." - טיים

פרק ראשון

אמצע הלילה, ושלג נושב מהים. איש צעיר חוצה גשר רכבת גבוה בכיוון סטוקהולם. פניו חיוורות כזכוכית עכורה. מכנסי הג'ינס שלו נוקשים מדם קפוא. הוא צועד בין הפסים, פוסח מעל האדנים. חמישים מטר מתחתיו נראה בקושי הקרח על המים כרצועת בד. שמיכת שלג מכסה את העצים, ומכליות נפט בנמל מעורפלות במרחק. השלג מסתחרר בזוהר שמפיץ העגורן הרחק למטה.
דם חמים ניגר מזרועו השמאלית של האיש אל כף ידו ונוטף מקצות אצבעותיו.
המסילה מתחילה לשיר ולשרוק כשרכבת לילה מתקרבת לגשר, שאורכו שני קילומטרים.
הצעיר מתנודד ומתיישב על הפסים ואז קם וממשיך ללכת.
אוויר נחבט בקדמת הרכבת והשלג המיתמר מסתיר את הנוף. רכבת הטראקס כבר הגיעה לאמצע הגשר כשהנהג מבחין סוף־סוף באיש על הפסים. הוא צופר ורואה את הדמות כמעט נופלת, עושה צעד ארוך שמאלה לעבר המסילה הנגדית ונאחזת במעקה הרעוע.
בגדיו של האיש מתבדרים סביב גופו. הגשר מיטלטל תחת רגליו. הוא עומד בלי לזוז, עיניו פעורות, ידיו על המעקה.
הכול רק שלג מסתחרר וחשכה פרועה.
כשהוא ממשיך בדרכו, ידו המדממת כבר מתחילה לקפוא.
קוראים לו מיכּאל קוֹהלר־פְרוֹסט. הוא נעלם לפני שלוש־עשרה שנים והוכרז מת לפני שבע שנים.
 
 
1
 
האגף הפסיכיאטרי המאובטח של שירות בתי־הסוהר 
בית־החולים לוֹבֶנְסְטְרוֹמְסְקָה
שער הפלדה נסגר בחבטה רמה מאחורי הרופא החדש. ההד המתכתי חולף על פניו וממשיך במורד המדרגות הלולייניות.
כשהכול דומם פתאום, רעד חולף בגוו של אנדֵרס רֶן.
מהיום והלאה הוא עובד באגף המאובטח של שירות בתי־הסוהר.
בשלוש־עשרה השנים האחרונות היה הבונקר המבודד הזה ביתו של יוּרֶק ואלטֶר המזדקן. הוא נשלח לאשפוז פסיכיאטרי עם הגבלות חמורות, ללא אפשרות לשחרור על תנאי.
הרופא הצעיר אינו יודע הרבה על המטופל שלו, למעט שהוא אובחן כלוקה ב״סכיזופרניה לא ספציפית. חשיבה כאוטית. פסיכוזה אקוטית חוזרת ונשנית עם פרצי אלימות לא קבועים וקיצוניים.״
בקומת הקרקע מראה אנדרס רן את תעודת הזיהוי שלו, מוציא את הטלפון הנייד ותולה את מפתח השער בארונית שלו לפני שהשומר פותח את הדלת הראשונה של תא המעבר. הוא נכנס ומחכה שהדלת תיסגר לפני שהוא ניגש לדלת הבאה. בהישמע האות, השומר פותח גם אותה. אנדרס מסתובב ומנופף ואז ממשיך להתקדם בפרוזדור לעבר חדר הצוות של האגף המאובטח.
הרופא הבכיר רולנד בְּרוֹלין הוא גבר מוצק בשנות החמישים לחייו, עם כתפיים שפופות ושיער קצוץ. הוא עומד ומעשן מתחת לוונטה במטבח, ובתוך כך מעלעל במאמר על פערי השכר בין נשים לגברים במגזין של עובדי מערכת הבריאות.
״ליוּרק ואלטר אסור להישאר לבד עם איש צוות,״ אומר הרופא. ״אסור לו לפגוש מטופלים אחרים, הוא לא מקבל מבקרים ואסור לו להתעמל בחצר. הוא גם לא...״
״אף פעם?״ שואל אנדרס. ״אבל אסור להחזיק מישהו...״
״לא,״ אומר רולנד ברולין בחדות.
״אז מה הוא עשה בעצם?״
״רק דברים טובים,״ אומר רולנד ופונה לעבר הפרוזדור.
אף שיורק ואלטר הוא הרוצח הסדרתי האכזר ביותר בתולדות שוודיה, הוא זר לחלוטין לציבור הרחב. ההליכים נגדו התנהלו מאחורי דלתיים סגורות בבית־המשפט ובבית־הדין לערעורים בארמון וְרַניֶלְסְקָה, והתיקים עודם חשאיים.
אנדרס רן והרופא הבכיר רולנד ברולין חולפים דרך דלת ביטחון נוספת, ובחורה צעירה עם זרועות מקועקעות ולחיים מלאות פירסינג קורצת לעברם.
״תחזרו בחתיכה אחת,״ היא אומרת בקלילות.
״אל דאגה,״ אומר רולנד לאנדרס בשקט. ״יורק ואלטר זקן ושקט. הוא לא נאבק ולא מרים את הקול. הכלל הבסיסי הוא שלא נכנסים לתא שלו. אבל לֵפֶה, שהיה במשמרת לילה אתמול, שם לב שהוא הכין מין סכין והסתיר אותה מתחת למזרן, אז ברור שצריך להחרים אותה.״
״איך נעשה את זה?״ שואל אנדרס.
״נפר את הכלל.״
״ניכנס לתא של יורק?״
״אתה תיכנס... ותבקש ממנו יפה את הסכין.״
״אני אכנס...?״
רולנד ברולין צוחק בקול ומסביר שהם יעמידו פנים שהם נותנים למטופל את זריקת הריספֵּרידוֹן הקבועה, אבל בעצם ייתנו לו מנת יתר של זיפָּדֵרָה.
הרופא הבכיר מעביר את הכרטיס המגנטי בקורא אלקטרוני נוסף ומקיש קוד. נשמע צפצוף, והמנעול של דלת הביטחון מזמזם.
״חכה רגע,״ אומר רולנד ומוציא קופסה קטנה עם אטמי אוזניים צהובים.
״אמרת שהוא לא צועק.״
רולנד מחייך קלושות, מביט בעמיתו החדש בעיניים יגעות ונאנח בכבדות לפני שהוא מתחיל להסביר.
״ואלטר ידבר איתך די בנועם, כנראה גם בהיגיון מוחלט,״ הוא אומר בקדרות. ״אבל בהמשך הערב, כשתיסע הביתה, אתה תסטה לנתיב הנגדי ותתנגש במשאית... או תעצור בחנות עשה־זאת־בעצמך ותקנה גרזן לפני שתאסוף את הילדים מהגן.״
״אני אמור לפחד עכשיו?״ מחייך אנדרס.
״לא, אבל אני מקווה שתיזהר,״ אומר רולנד.
לאנדרס אין מזל בדרך כלל, אך כשקרא את המודעה בכתב־העת לרפואה על משרה מלאה, זמנית, אבל לטווח ארוך, באגף המאובטח בבית־החולים לוֹבֶנְסְטְרוֹמְסְקָה, הלב שלו האיץ את פעימותיו.
בסך הכול עשרים וחמש דקות נסיעה מהבית, ועם סיכוי סביר שהעבודה תוביל למשרה קבועה.
מאז עבד כמתמחה בבית־החולים של סְקָראבּוֹרג ובמרכז הבריאותי בהוּדינגֶה, הוא נאלץ להסתפק בחוזים זמניים במרפאה האזורית של בית־החולים סנקט זיגפריד.
הנסיעות הארוכות לוֶוקשֶה והשעות המשתנות פשוט לא השתלבו עם העבודה של פֶּטרָה במחלקת הפנאי והנופש של המועצה המקומית, ועם האוטיזם של אגנס.
רק לפני שבועיים ישבו אנדרס ופטרה ליד שולחן המטבח וניסו להחליט מה לעזאזל הם יעשו.
״אנחנו לא יכולים להמשיך ככה,״ אמר בשלווה מוחלטת.
״אבל איזו אפשרות אחרת יש לנו?״ היא לחשה.
״אני לא יודע,״ השיב אנדרס ומחה את הדמעות מלחייה.
הסייעת של אגנס בגן אמרה שעבר על הילדה יום קשה. היא סירבה להרפות מבקבוק החלב והילדים האחרים צחקו עליה. היא לא הצליחה להשלים עם העובדה שההפסקה נגמרה כי אנדרס לא בא לאסוף אותה כרגיל. הוא נסע היישר מוֶוקשה, אבל הגיע רק בשש. אגנס עוד ישבה בחדר האוכל עם הידיים סביב הבקבוק.
כשחזרו הביתה, נעמדה אגנס בחדרה, לטשה עיניים בקיר שלצד בית הבובות והתחילה למחוא כפיים בדרכה המסוגרת. אין להם מושג מה היא רואה, אבל היא אומרת שמקלות אפורים כל הזמן מופיעים שם ושהיא חייבת לספור אותם ולעצור אותם. היא עושה זאת כשהיא חרדה במיוחד. לפעמים עשר דקות מספיקות, אבל באותו ערב היא עמדה יותר מארבע שעות לפני שהצליחו להכניס אותה למיטה.

לארס קפלר

לארס קפלר הוא שם העט של אלכסנדרה ואלכסנדר אמדורל, הזוג שאחראי לכמה מספרי המתח המצליחים ביותר שראו אור בסקנדינביה בשנים האחרונות. רבי-המכר שלהם, 'המהפנט' ו'חוזה פגניני', ראו אור בהוצאת מודן.

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2016
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 503 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 23 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
32 דירוגים
25 דירוגים
6 דירוגים
0 דירוגים
1 דירוגים
0 דירוגים
12/4/2024

וואו וואו וואו!!! אני מאוהבת בכל הספרים של לארס קפלר, אבל זה האהוב עליי ביותר!

14/9/2023

ספר מתח מעולה!! לא יכולתי להפסיק לקרוא

20/8/2023

וואו פשוט וואו, מתח מעולה שמלווה אותך לאורך כל הספר, לא יכולתי לעזוב ובכל רגע פנוי שהיה לי חזרתי לספר. אמשיך לספרים נוספים מידי הסופר.

16/8/2023

אפל וחולני.... מתח במיטבו

2/5/2023

פשוט ספר מעולה

5/7/2022

ספר מתח מעולה. מומלץ למי שאוהב את הז'אנר

10/6/2022

נהדר

8/1/2022

מרתק

12/12/2021

מושלם!!!!

11/5/2021

יונה לינה - סדרת ספרים מעולה

25/3/2021

סופר מותחנים מושלם

31/10/2020

מותח מאוד ומפתיע מאוד. מומלץ

17/5/2020

ספר מתח מעולה.

10/1/2020

ספר מתח מרתק, לקרוא בלי הפסקה. מומלץ מאוד

6/7/2019

פשוט וואו!!! בדיוק כשחושבים שזה הספר הטוב ביותר בסדרה, מגיע אחד עוד יותר טוב!!! אי אפשר לנשום עד הסוף, הנאה מושלמת!!!

18/11/2024

מותח כמיטב המסורת של הסופר. יונה לינה - גיבור סדרת הספרים של הסופר שוב נדרש לפתור תעלומה, שוב מצליח ושוב משלם מחיר אישי. ולמרות שהתבנית קבועה, עדיין המתח והעניין נשארים. החיסרון הוא בחד מימדיות של הדמויות "החיוביות" המשתתפות בפיתרון התעלומה.

7/8/2021

מותח וכתוב היטב. מומלץ לחובבי הז'אנר.

9/3/2024

לא התחברתי בכלל הרבה יותר מידי דמויות ופרטים חסרי משמעות. בלאגן בכתיבה וקפיצה בין דמויות. יש חלקים שנשארו פתוחים והיה צריך לסגור אותם. ספר מותח אבל כתוב לא טוב.

איש החול לארס קפלר
אמצע הלילה, ושלג נושב מהים. איש צעיר חוצה גשר רכבת גבוה בכיוון סטוקהולם. פניו חיוורות כזכוכית עכורה. מכנסי הג'ינס שלו נוקשים מדם קפוא. הוא צועד בין הפסים, פוסח מעל האדנים. חמישים מטר מתחתיו נראה בקושי הקרח על המים כרצועת בד. שמיכת שלג מכסה את העצים, ומכליות נפט בנמל מעורפלות במרחק. השלג מסתחרר בזוהר שמפיץ העגורן הרחק למטה.
דם חמים ניגר מזרועו השמאלית של האיש אל כף ידו ונוטף מקצות אצבעותיו.
המסילה מתחילה לשיר ולשרוק כשרכבת לילה מתקרבת לגשר, שאורכו שני קילומטרים.
הצעיר מתנודד ומתיישב על הפסים ואז קם וממשיך ללכת.
אוויר נחבט בקדמת הרכבת והשלג המיתמר מסתיר את הנוף. רכבת הטראקס כבר הגיעה לאמצע הגשר כשהנהג מבחין סוף־סוף באיש על הפסים. הוא צופר ורואה את הדמות כמעט נופלת, עושה צעד ארוך שמאלה לעבר המסילה הנגדית ונאחזת במעקה הרעוע.
בגדיו של האיש מתבדרים סביב גופו. הגשר מיטלטל תחת רגליו. הוא עומד בלי לזוז, עיניו פעורות, ידיו על המעקה.
הכול רק שלג מסתחרר וחשכה פרועה.
כשהוא ממשיך בדרכו, ידו המדממת כבר מתחילה לקפוא.
קוראים לו מיכּאל קוֹהלר־פְרוֹסט. הוא נעלם לפני שלוש־עשרה שנים והוכרז מת לפני שבע שנים.
 
 
1
 
האגף הפסיכיאטרי המאובטח של שירות בתי־הסוהר 
בית־החולים לוֹבֶנְסְטְרוֹמְסְקָה
שער הפלדה נסגר בחבטה רמה מאחורי הרופא החדש. ההד המתכתי חולף על פניו וממשיך במורד המדרגות הלולייניות.
כשהכול דומם פתאום, רעד חולף בגוו של אנדֵרס רֶן.
מהיום והלאה הוא עובד באגף המאובטח של שירות בתי־הסוהר.
בשלוש־עשרה השנים האחרונות היה הבונקר המבודד הזה ביתו של יוּרֶק ואלטֶר המזדקן. הוא נשלח לאשפוז פסיכיאטרי עם הגבלות חמורות, ללא אפשרות לשחרור על תנאי.
הרופא הצעיר אינו יודע הרבה על המטופל שלו, למעט שהוא אובחן כלוקה ב״סכיזופרניה לא ספציפית. חשיבה כאוטית. פסיכוזה אקוטית חוזרת ונשנית עם פרצי אלימות לא קבועים וקיצוניים.״
בקומת הקרקע מראה אנדרס רן את תעודת הזיהוי שלו, מוציא את הטלפון הנייד ותולה את מפתח השער בארונית שלו לפני שהשומר פותח את הדלת הראשונה של תא המעבר. הוא נכנס ומחכה שהדלת תיסגר לפני שהוא ניגש לדלת הבאה. בהישמע האות, השומר פותח גם אותה. אנדרס מסתובב ומנופף ואז ממשיך להתקדם בפרוזדור לעבר חדר הצוות של האגף המאובטח.
הרופא הבכיר רולנד בְּרוֹלין הוא גבר מוצק בשנות החמישים לחייו, עם כתפיים שפופות ושיער קצוץ. הוא עומד ומעשן מתחת לוונטה במטבח, ובתוך כך מעלעל במאמר על פערי השכר בין נשים לגברים במגזין של עובדי מערכת הבריאות.
״ליוּרק ואלטר אסור להישאר לבד עם איש צוות,״ אומר הרופא. ״אסור לו לפגוש מטופלים אחרים, הוא לא מקבל מבקרים ואסור לו להתעמל בחצר. הוא גם לא...״
״אף פעם?״ שואל אנדרס. ״אבל אסור להחזיק מישהו...״
״לא,״ אומר רולנד ברולין בחדות.
״אז מה הוא עשה בעצם?״
״רק דברים טובים,״ אומר רולנד ופונה לעבר הפרוזדור.
אף שיורק ואלטר הוא הרוצח הסדרתי האכזר ביותר בתולדות שוודיה, הוא זר לחלוטין לציבור הרחב. ההליכים נגדו התנהלו מאחורי דלתיים סגורות בבית־המשפט ובבית־הדין לערעורים בארמון וְרַניֶלְסְקָה, והתיקים עודם חשאיים.
אנדרס רן והרופא הבכיר רולנד ברולין חולפים דרך דלת ביטחון נוספת, ובחורה צעירה עם זרועות מקועקעות ולחיים מלאות פירסינג קורצת לעברם.
״תחזרו בחתיכה אחת,״ היא אומרת בקלילות.
״אל דאגה,״ אומר רולנד לאנדרס בשקט. ״יורק ואלטר זקן ושקט. הוא לא נאבק ולא מרים את הקול. הכלל הבסיסי הוא שלא נכנסים לתא שלו. אבל לֵפֶה, שהיה במשמרת לילה אתמול, שם לב שהוא הכין מין סכין והסתיר אותה מתחת למזרן, אז ברור שצריך להחרים אותה.״
״איך נעשה את זה?״ שואל אנדרס.
״נפר את הכלל.״
״ניכנס לתא של יורק?״
״אתה תיכנס... ותבקש ממנו יפה את הסכין.״
״אני אכנס...?״
רולנד ברולין צוחק בקול ומסביר שהם יעמידו פנים שהם נותנים למטופל את זריקת הריספֵּרידוֹן הקבועה, אבל בעצם ייתנו לו מנת יתר של זיפָּדֵרָה.
הרופא הבכיר מעביר את הכרטיס המגנטי בקורא אלקטרוני נוסף ומקיש קוד. נשמע צפצוף, והמנעול של דלת הביטחון מזמזם.
״חכה רגע,״ אומר רולנד ומוציא קופסה קטנה עם אטמי אוזניים צהובים.
״אמרת שהוא לא צועק.״
רולנד מחייך קלושות, מביט בעמיתו החדש בעיניים יגעות ונאנח בכבדות לפני שהוא מתחיל להסביר.
״ואלטר ידבר איתך די בנועם, כנראה גם בהיגיון מוחלט,״ הוא אומר בקדרות. ״אבל בהמשך הערב, כשתיסע הביתה, אתה תסטה לנתיב הנגדי ותתנגש במשאית... או תעצור בחנות עשה־זאת־בעצמך ותקנה גרזן לפני שתאסוף את הילדים מהגן.״
״אני אמור לפחד עכשיו?״ מחייך אנדרס.
״לא, אבל אני מקווה שתיזהר,״ אומר רולנד.
לאנדרס אין מזל בדרך כלל, אך כשקרא את המודעה בכתב־העת לרפואה על משרה מלאה, זמנית, אבל לטווח ארוך, באגף המאובטח בבית־החולים לוֹבֶנְסְטְרוֹמְסְקָה, הלב שלו האיץ את פעימותיו.
בסך הכול עשרים וחמש דקות נסיעה מהבית, ועם סיכוי סביר שהעבודה תוביל למשרה קבועה.
מאז עבד כמתמחה בבית־החולים של סְקָראבּוֹרג ובמרכז הבריאותי בהוּדינגֶה, הוא נאלץ להסתפק בחוזים זמניים במרפאה האזורית של בית־החולים סנקט זיגפריד.
הנסיעות הארוכות לוֶוקשֶה והשעות המשתנות פשוט לא השתלבו עם העבודה של פֶּטרָה במחלקת הפנאי והנופש של המועצה המקומית, ועם האוטיזם של אגנס.
רק לפני שבועיים ישבו אנדרס ופטרה ליד שולחן המטבח וניסו להחליט מה לעזאזל הם יעשו.
״אנחנו לא יכולים להמשיך ככה,״ אמר בשלווה מוחלטת.
״אבל איזו אפשרות אחרת יש לנו?״ היא לחשה.
״אני לא יודע,״ השיב אנדרס ומחה את הדמעות מלחייה.
הסייעת של אגנס בגן אמרה שעבר על הילדה יום קשה. היא סירבה להרפות מבקבוק החלב והילדים האחרים צחקו עליה. היא לא הצליחה להשלים עם העובדה שההפסקה נגמרה כי אנדרס לא בא לאסוף אותה כרגיל. הוא נסע היישר מוֶוקשה, אבל הגיע רק בשש. אגנס עוד ישבה בחדר האוכל עם הידיים סביב הבקבוק.
כשחזרו הביתה, נעמדה אגנס בחדרה, לטשה עיניים בקיר שלצד בית הבובות והתחילה למחוא כפיים בדרכה המסוגרת. אין להם מושג מה היא רואה, אבל היא אומרת שמקלות אפורים כל הזמן מופיעים שם ושהיא חייבת לספור אותם ולעצור אותם. היא עושה זאת כשהיא חרדה במיוחד. לפעמים עשר דקות מספיקות, אבל באותו ערב היא עמדה יותר מארבע שעות לפני שהצליחו להכניס אותה למיטה.

המלצות נוספות