הפגיון השחור 1 - מאהב מהאופל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפגיון השחור 1 - מאהב מהאופל
מכר
אלפי
עותקים
הפגיון השחור 1 - מאהב מהאופל
מכר
אלפי
עותקים

הפגיון השחור 1 - מאהב מהאופל

4.2 כוכבים (25 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

ג’.ר. וורד יצרה מארג נפלא של דמויות, עם גיבור סקסי, מעונה ונחשק בטירוף, ואישה תוססת שמתברר שהיא הנפש התאומה שלו. איזה פינוק נפלא!” - ניקול ג’ורדן, סופרת רבי המכר של ה- New York Times.

ראת׳ – אכזרי, סקסי, מלנכולי ומעונה. הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו הוא לדאוג למישהו. אבל הוא נאלץ להיענות לבקשתו האחרונה של דריוס חברו, אשר נרצח ע״י אויביהם, וללוות את בתו בעודה עוברת את השינוי.

אליזבת’ חיה את חייה עד עתה מבלי לדעת כי אביה היה ערפד וכי גורלה לעבור את אותו השינוי. הסיפור שמספר לה הגבר הסקסי והמסוכן שמגיע אליה באמצע הלילה מפחיד אותה, אבל מגעו מצית רעב חדש שמאיים לאכּל את שניהם…

בין הצללים האפלים של הלילה מתחוללת בקולדוול, ניו יורק, מלחמה קטלנית, וראת’ ואליזבת’ יצטרכו ללמוד מחדש את החוקים כדי לשרוד וכדי לאהוב.

אירוטי ואפל, מאהב מהאופל הוא עונג אמיתי.

מאהב מהאופל משתייך לז’אנר הרומן העל טבעי, והוא הספר הראשון בסדרת הפגיון השחור, אחת מן הסדרות המצליחות בעולם. היא מגוללת את קורותיה של אחוות הפגיון השחור –  קבוצה סודית של ערפדים מסוקסים, סקסיים ומקועקעים, שאמונים על שמירת ביטחונו של המין הערפדי מפני אויביו המבקשים להכחידו.

כל ספר בסדרה מתמקד באחד מהאחים ובסיפור האהבה שלו. מתח, פעולה, אהבה, סקס והכל באפלוליות מענגת.

ג’יי אר וורד, זוכת פרס RITA היוקרתי, היא בין הסופרות הגדולות ביותר בתחום. ספריה מגיעים למקום הראשון ברשימות רבי המכר של ה-New York Times וה-USA Today.

פרק ראשון

דַרְיוּס הסתכל סביבו במועדון, מפנים את מראה הגופים האנושיים החצי עירומים ששרצו ברחבת הריקודים. סְקְרִימֶרְ'ז היה מפוצץ הערב, מלא נשים בבגדי עור וגברים שנראו כבעלי תארים מתקדמים בפשע אלים.
דריוס וחברו השתלבו מצוין בנוף.
אלא שהם באמת היו רוצחים.
"אז אתה באמת הולך לעשות את זה?" שאל אותו טוֹרְמֶנְט.
דריוס שלח אליו מבט מעל לשולחן הנמוך. עיניו של הערפד השני פגשו את אלה שלו. "כן."
טורמנט לגם מהוויסקי שלו וחייך בקדרות. רק קצות ניביו בצבצו. "אתה משוגע, דִי."
"מי שמדבר."
טורמנט הִטה את כוסו במחוות כבוד. "אבל אתה מעלה את הרף. אתה רוצה לקחת בחורה תמימה, שאין לה שמץ של מושג לְמה היא נכנסת, ולהפקיד את הטרנספורמציה שלה בידיו של מישהו כמו רֵת'. זה מטורף."
"הוא לא מרושע, למרות המראה שלו." דריוס גמר את הבירה שלו. "ותגלה קצת כבוד."
"אני מכבד אותו, לעזאזל. אבל זה רעיון רע."
"אני זקוק לו."
"אתה בטוח בזה?"
אישה במיני זעיר, במגפיים בגובה הירכיים ובמחוך משרשראות מתכת עברה ליד שולחנם. עיניה נוצצו מאחורי קילו מסקרה, והיא פסעה כאילו מפרקי הירך שלה עשויים מגומי.
דריוס ויתר על האפשרות. סקס לא היה בראש מעייניו הערב.
"היא הבת שלי, טוֹר."
"היא בת־תערובת, דִי. ואתה יודע מה דעתו על בני־אנוש." טורמנט הניד בראשו. "סבתא של סבתא שלי היתה כזאת, ואתה לא רואה אותי מקשקש על זה לידו."
דריוס הרים את ידו כדי למשוך את תשומת לבה של המלצרית, מצביע על בקבוקו הריק ועל כוסו הכמעט ריקה של טורמנט. "אני לא מתכוון לתת לעוד אחד מילדַי למות. לא אם יש סיכוי שאוכל להציל אותה. ובכל מקרה, אי אפשר לדעת אם היא בכלל תעבור את השינוי. יכול להיות שהיא תחיה חיים מאושרים ולעולם לא תדע על הצד שלי. זה כבר קרה בעבר."
הוא בהחלט קיווה שזה ייחסך מבתו. שהרי אם היא תעבור את השינוי, ואם היא תצא ממנו בחיים בתור ערפדית, היא תהיה כל חייה תחת מצוד, בדיוק כמו כל שאר בני־מינם.
"דריוס, אם הוא בכלל יסכים לעשות את זה, זה יהיה משום שהוא חייב לך. לא משום שהוא רוצה."
"אני אקבל ממנו כל מה שהוא יהיה מוכן לתת לי."
"אבל מה בדיוק אתה נותן לה? הוא חביב ותומך בערך כמו רובה קצוץ־קנה, והפעם הראשונה יכולה להיות קשה, גם אם אתה מוכן לזה מראש. והיא לא מוכנה."
"אני מתכוון לדבר איתה."
"ואיך בדיוק אתה הולך לעשות את זה? אתה מתכוון פשוט לגשת אליה ולומר, 'הי, אני יודע שבחיים לא ראית אותי, אבל אני אבא שלך. אה, ונחשי מה — זכית בלוטו האבולוציוני: את ערפדית. בואי ניסע לדיסנילנד!'"
" אני ממש שונא אותך עכשיו."
טורמנט רכן קדימה, כתפיו הרחבות זעו תחת ז'קט העור השחור. "אתה יודע שאני תומך בך. אני רק חושב שאתה צריך לשקול את זה מחדש." השתררה שתיקה מביכה. "אולי אני אוכל לעשות את זה."
דריוס ירה בו מבט אירוני. "אתה רוצה לנסות לחזור הביתה לאחר מעשה? וולסי תנעץ לך יתד ישר בלב ותשאיר אותך בשמש, ידידי."
טורמנט נרתע. "נקודה למחשבה."
"ואז היא תבוא לחפש אותי."
שני הגברים התחלחלו.
"ונוסף לכך…" דריוס נשען לאחור כשהמלצרית הניחה את המשקאות שלהם על השולחן. הוא חיכה שהיא תסתלק, אף על פי שסביבם פמפם ראפ עצבני. "נוסף לכך אנחנו חיים בזמנים מסוכנים. אם משהו יקרה לי…"
"אני אדאג לה."
דריוס טפח לחברו על הכתף. "אני יודע שזה מה שתעשה."
"אבל רת' טוב יותר." לא היתה שום נימה של קנאה בהערה הזאת. זה היה ציון עובדה.
"אין אף אחד כמוהו."
"ותודה לאל על כך," אמר טורמנט בחצי חיוך.
כל חברי האחווה שלהם, מעגל סגור של לוחמים רחבי כתפיים שהחליפו ביניהם מידע ונלחמו שכם אל שכם, היו באותה דעה. כשזה הגיע לענייני נקמה, רת' היה משולח רסן, והוא צד את אויביהם בדבקות מכוונת מטרה שגבלה בחוסר שפיות. הוא היה האחרון בשושלת שלו, הערפד טהור־הגזע היחיד שנשאר על פני כדור הארץ, ואף שבני־מינו נהגו בו כבמלך, הוא עצמו תיעב את מעמדו.
זה היה כמעט טרגי שהוא היה הסיכוי הטוב ביותר להישרדות בתו בת־התערובת של דריוס. דמו של רת' — כה חזק, כה טהור — יגדיל את סיכוייה לשרוד את השינוי — אם הוא יכה בה. אבל טורמנט לא טעה בגדול. זה היה כמו למסור בתולה לידיו של בריון.
לפתע החל הקהל לנוע בבהילות, אנשים נסוגו לאחור ונתקלו אלה באלה. הם פינו את הדרך למישהו. או למשהו.
"שִׁיט. הנה הוא בא," מלמל טורמנט. הוא הִטה במהירות את כוסו וחיסל את תכולתה. "אל תיעלב, אבל אני מתחפף. זו לא שיחה שאני מעוניין לקחת בה חלק."
דריוס צפה בים בני האנוש נחצה ומסתלק מדרכו של צל כהה ומאיים שהתנשא מעליהם. תגובת המנוסה היתה רפלקס הישרדותי טוב.
רת' היה שני מטרים ועשרה סנטימטרים של איום מזוקק לבוש בבגדי עור. שיערו היה ארוך ושחור, נופל ישר משני עברי מצחו. משקפי שמש שנכרכו סביב פניו הסתירו עיניים שאיש מעולם לא זכה לראות. כתפיו היו רחבות פי שניים מאלו של רוב הזכרים. עם פנים אציליות ואכזריות כאחד הוא נראה כמו מלך — כפי שאכן היה בזכות אבות, וכמו חייל — כפי שנגזר עליו להפוך להיות.
גל הסכנה שהקדים את בואו היה חתיכת כרטיס ביקור.
משהכתה השנאה הצוננת בדריוס, הוא הִטה את בקבוק הבירה שזה עתה קיבל, ולגם ארוכות.
הוא התפלל לאלוהים שהוא עושה את הדבר הנכון.
 
בֵּת' רֶנְדֶל הרימה את מבטה כשהעורך שלה השעין את ירכו אל שולחן העבודה. עיניו נשלחו היישר אל מחשוף הווי של חולצתה.
"שוב עובדים עד מאוחר," מלמל.
"הי, דיק."
אתה לא אמור כבר ללכת הביתה לאשתך ולשני הילדים? הוסיפה בראשה.
"מה את עושה?"
"עורכת כתבה בשביל טוני."
"יש עוד דרכים להרשים אותי, את יודעת."
כן, היא יכולה לתאר לעצמה.
"קראת את המייל שלי, דיק? אחר הצהריים הלכתי לתחנת המשטרה ודיברתי עם חוזה ועם ריקי. הם משוכנעים שהגיע לעיר סוחר נשק. הם מצאו שני מגנומים משופצרים אצל סוחרי סמים."
דיק טפח על כתפה וליטף אותה, בזמן שמשך את ידו בחזרה לאחור. "את תמשיכי לעבור על היומן בתחנה. תני לחבר'ה הגדולים לדאוג בקשר לפשעים אלימים. לא היינו רוצים שמשהו יקרה לפרצוף היפה הזה שלך."
הוא חייך, עיניו מצטעפות בשעה שמבטו התמהמה על שפתיה.
הקטע הזה של נעיצת המבטים התיישן כבר לפני שלוש שנים, חשבה בינה לבינה. מיד אחרי שהתחילה לעבוד אצלו.
שקית נייר. מה שהיא צריכה זה לחבוש שקית נייר על הראש בכל פעם שהיא מדברת איתו. ואולי להצמיד מלפנים תמונה של גברת דיק.
"רוצה טרמפ הביתה?" שאל.
רק אם יורד גשם של סיכות ונעצים, חרמן שכמוך.
"לא, תודה." בת' הסתובבה בחזרה לצג המחשב שלה וקיוותה שהוא יבין את הרמז.
בסופו של דבר הוא הסתלק, מן הסתם אל הבר שמעבר לרחוב, שאותו פקדו רוב הכתבים לפני שהלכו הביתה. קולדוול, ניו יורק, לא היתה בדיוק חממה של הזדמנויות לכתבים, אבל החבר'ה של דיק בהחלט אהבו להציג חזות של מי שנושאים בנטל חברתי כבד. הם התענגו על ההצטופפות ליד דלפק הבר בפאב של צ'רלי, שם דיברו על הימים שבהם עבדו בעיתונים גדולים וחשובים יותר. רובם היו בדיוק כמו דיק: גברים שמרנים בגיל העמידה, שהיו מוכשרים אך לא יוצאים מגדר הרגיל בתחום עיסוקם. קולדוול היתה גדולה דיה וקרובה דיה לניו יורק כדי ליהנות מהעסקים המפוקפקים של פשעים אלימים, סמים וזנות, כך שהיה להם מה לעשות. אבל הקוֹלְדְווֶל קוּרִייֶר ג'ורנל לא היה הטיימס, ואיש מהם לא יזכה לעולם בפוליצר.
זה היה די עצוב.
אהה, נו טוב, תסתכלי במראה, חשבה בת'. היא היתה סתם כתבת זוטרה. היא מעולם לא עבדה בעיתון בתפוצה לאומית. כך שכשתהיה בשנות החמישים שלה, אלא אם כן משהו ישתנה, היא תיאלץ לעבוד בליטוש מודעות דרושים ולהתרפק על תהילת ימי העבר שלה בקולדוול קורייר.
בת' שלחה יד לשקית האֵם־אֵנְד־אֵמְ'ס שחיסלה בהתמדה. השקית הארורה היתה ריקה. שוב.
כדאי לה פשוט ללכת הביתה. ולקחת טייק־אוויי של אוכל סיני בהמשך הרחוב.
בדרכה החוצה מחדר החדשות, חלל מפותל שהיה מחולק לתאים באמצעות מחיצות אפורות דקיקות, היא פלשה למצבור החטיפים של הידיד שלה טוני. טוני אכל כל הזמן. מבחינתו לא היו ארוחת בוקר, צהריים או ערב: צריכת מזון היתה עניין בינארי. אם הוא היה ער, היה לו משהו בפה, וכדי שיהיה מצויד כל הזמן, היה שולחן הכתיבה שלו אוצר מענג של שחיתות קלורית.
בת' קילפה את עטיפת הצלופן ולא האמינה שהיא נועצת שיניים בזבל המלאכותי הזה, בשעה שכיבתה את האורות וירדה בגרם המדרגות אל רחוב טרייד. בחוץ היה חום יולי חיץ פיזי של ממש בינה לבין דירתה. שנים־עשר גושי בניינים של חום ושל לחות. למרבה המזל, המסעדה הסינית שכנה באמצע הדרך הביתה, והיתה ממוזגת כראוי. עם קצת מזל הם יהיו עסוקים הערב, כך שיֵצא לה לחכות בקרירות.
כשסיימה את הטווינקי, פתחה את הטלפון הנייד, לחצה על חיוג מהיר והזמינה מנה של בקר עם ברוקולי. היא המשיכה לצעוד, סוקרת את ציוני הדרך המוכרים והעגומים. בחלק הזה של רחוב טרייד היו רק ברים, מועדוני חשפנות ומכון קעקועים מזדמן. המסעדה הסינית ומזנון הטֵקְס־מֵקְס היו שתי המסעדות היחידות. שאר הבניינים — שבשנות העשרים של המאה הקודמת, כשמרכז העיר שגשג, שימשו כמשרדים — היו ריקים. היא הכירה כל סדק במדרכה; היא יכלה לתזמן את הרמזורים. ובליל הקולות שנישא מבעד לדלתות ולחלונות הפתוחים, גם הוא לא היה מפתיע.
בבר של מק'גריידר השמיעו בלוז; מבעד לכניסת הזכוכית של זירו סָאם פמפם טכנו; וברוּבּנ'ס פעלו במרץ מכונות הקריוקי. רוב המקומות היו מהוגנים למדיי, אבל מכמה מהם היא נמנעה בעיקרון. סקרימר'ז במיוחד שירת ציבור לקוחות מפחיד עד מוות. זאת היתה דלת שלא היתה לה כוונה לעבור דרכה בלי ליווי משטרתי.
בעודה אומדת את המרחק למסעדה הסינית, הכה בה גל של תשישות. אלוהים, כמה לח. האוויר היה כל כך כבד, עד שהרגישה כאילו נשמה מים.
היתה לה תחושה שהתשישות לא קשורה רק למזג האוויר. היא היתה סחוטה כבר שבועות, וחשדה שהיא מפלרטטת עם דיכאון. העבודה שלה לא תוביל אותה לשום מקום. היא גרה בדירה שלא היה אכפת לה ממנה. היו לה מעט חברים, לא היו לה מאהב ושום פוטנציאל לרומנטיקה. אם היא מסתכלת עשר שנים קדימה ומדמיינת את עצמה נשארת בקולדוול עם דיק ועם החבר'ה שלו, כל שראתה לפניה היתה אותה שגרה משמימה: לקום מהמיטה, ללכת לעבודה, לנסות לשנות משהו, להיכשל, לחזור הביתה לבד.
אולי היא פשוט צריכה להסתלק משם. להסתלק מקולדוול. לעוף מהקולדוול קורייר. להשתחרר מהמשפחה האלקטרונית שלה, שעמה נמנו השעון המעורר, הטלפון, המחשב והטלוויזיה, שהרחיקה ממנה את החלומות בזמן השינה.
אלוהים יודע שדבר לא החזיק אותה בעיר, למעט ההרגל. זה שנים שלא דיברה עם איש מבני משפחות האומנה שלה, כך שהיא לא תחסר להם. והחברים המועטים שכן היו לה ממילא עסוקים עם משפחותיהם שלהם.
כאשר שמעה שריקה תאוותנית מאחוריה, גלגלה את עיניה. זאת היתה הבעיה עם מקום עבודה סמוך לברים. מדי פעם היא נאלצה להתמודד עם מטרידים למיניהם.
הקריאות המגונות היו הבאות בתור, ואז, כצפוי, חצו שני בחורים את הכביש בריצה לכיוונה. היא הביטה סביב. היא התרחקה מהברים והגיעה בדיוק לרצועה ארוכה של בניינים ריקים לפני המסעדות. הלילה היה סמיך ואפל, אבל לפחות תאורת הרחוב עבדה, ומדי פעם חלפה שם מכונית.
"אני אוהב את השיער השחור שלך," אמר הבחור המגודל שהחל לצעוד לצדה. "אכפת לך שאני אגע בו?"
בת' ידעה שלא כדאי לה לעצור. הם נראו כמו תלמידי קולג' בחופשת קיץ, מה שאומר שהם רק הולכים להיות מעצבנים, אבל היא לא רצתה לקחת שום סיכון. נוסף לכך המסעדה הסינית היתה בסך הכול במרחק חמישה גושי בניינים בהמשך הרחוב.
בכל זאת שלחה יד לתוך התיק, בחיפוש אחר תרסיס הפלפל שלה.
"את צריכה טרמפ לאנשהו?" שאל המגודל. "המכונית שלי לא רחוקה. ברצינות, למה שלא תבואי איתנו? אנחנו יכולים לעשות סיבוב קטן."
הוא חייך וקרץ לחברו, כאילו הדיבור החלקלק יעזור לו לזיין אותה. החבר צחק וחג סביבה, שערו הבלונדיני הדק מתנפנף בעודו מקפץ.
"בוא נעשה עליה סיבוב!" אמר הבלונדיני.
לעזאזל, איפה התרסיס שלה?
המגודל שלח יד ונגע בשערה, והיא זיכתה אותו במבט ארוך וקשה. בחולצת פולו ובמכנסי חאקי הוא היה חתיך בסגנון של קפטן נבחרת פוטבול. תמצית האמריקניות.
כשחייך אליה, האיצה את צעדיה והתרכזה בזוהר הניאון העמום של שלט המסעדה הסינית. היא התפללה שמישהו יעבור בסביבה, אבל החום הבריח את הולכי הרגל אל תוך הבתים. איש לא היה באיזור.
"את רוצה להגיד לי איך קוראים לך?" שאל תמצית האמריקניות.
לבה החל להלום בחזה. התרסיס נמצא בתיק השני.
עוד ארבעה גושי בניינים.
"אולי אני פשוט אבחר לך שם. בואי נחשוב... מה דעתך על חתלתולה?"
הבלונדיני צחקק.
היא בלעה את הרוק ושלפה את הטלפון הנייד שלה, רק למקרה שתצטרך לצלצל למשטרה.
תירגעי. אל תאבדי את העשתונות.
בעיני רוחה דמיינה כמה טוב יהיה לחוש במשב מיזוג האוויר כשתיכנס לתוך המסעדה. אולי כדאי שתחכה ותזמין מונית, רק כדי לוודא שתגיע הביתה בלי שהם יטרידו אותה שוב.
"קדימה, חתלתולה," המה תמצית האמריקניות. "אני יודע שאמצא חן בעינייך."
רק עוד שלושה גושי בניינים...
בדיוק כשירדה מהמדרכה כדי לחצות את רחוב עשר, הוא לפת את מותניה. כפות רגליה התרוממו מהקרקע, ובשעה שגרר אותה לאחור, כיסה את פיה בכף ידו הכבדה. היא נלחמה כמו מטורפת, בועטת וחובטת, וכשהצליחה לשלוח יד לאחור ולתת לו מכה בעין, התרופפה אחיזתו. ואז זינקה והתרחקה ממנו, עקביה הולמים חזק במדרכה, נשימתה תקועה בגרונה. מכונית עברה ברחוב טרייד, והיא צעקה בעוד פנסיה הקדמיים חולפים ועוברים על פניה.
אבל אז הוא תפס אותה שוב.
"את הולכת להתחנן לזה, כלבה," דיבר תמצית האמריקניות לתוך אוזנה בעודו לופת את גרונה באחיזת חנק. הוא סובב לה את הצוואר עד כי חשבה שהוא עומד להישבר, ומשך אותה עמוק יותר אל בין הצללים. ריח זיעה וניחוח מי קולון של תלמיד קולג' עלו באפה. קול צחוקו הגבוה של החבר הגיע לאוזניה.
סמטה. הם גוררים אותה לתוך סמטה.
בטנה התהפכה, מיץ מרה עקצץ בגרונה, והיא טלטלה את גופה בפראות בניסיון להשתחרר. הפניקה העניקה לה כוח. אבל הוא היה חזק יותר.
הוא דחף אותה מאחורי מיכל אשפה גדול ולחץ את גופו אל גופה. היא נעצה לו מרפק בצלעות והמשיכה לבעוט.
"תפוס לה ת'ידיים, קיבינימט!"
היא הצליחה לבעוט פעם אחת בכוח עם העקב בשוק של הבלונדיני, בטרם תפס במפרקי ידיה והחזיק אותם מעל לראשה.
"יאללה, כלבה, את הולכת לאהוב את זה," נהם תמצית האמריקניות, וניסה לדחוק לה ברך בין הרגליים.
הוא השעין את גבה כנגד קיר הלבנים של הבניין, כשהוא מקבע אותה למקום בגרונה. היה עליו להשתמש בידו השנייה כדי לקרוע את חולצתה, וברגע שפיה היה משוחרר היא צרחה. הוא סטר לה בחוזקה, והיא חשה את שפתה מתבקעת. דם זרם על לשונה וכאב זעזע את כל גופה.
"תעשי את זה שוב, ואני עוקר לך את הלשון." עיניו של תמצית האמריקניות בערו בשנאה ובתשוקה, בעודו דוחף מעלה את התחרה הלבנה של החזייה שלה וחושף את שדיה. "לעזאזל, נראה לי שאני אעשה את זה בכל מקרה."
"הם אמיתיים?" שאל הבלונדיני, כאילו יזכה ממנה לתשובה.
חברו תפס לה באחת הפטמות ומשך. היא התכווצה, דמעות טשטשו את ראייתה. או שאולי היא מאבדת את המיקוד כי היא נכנסת לנשימת יתר.
תמצית האמריקניות צחק. "אני חושב שהיא טבעית. אבל תוכל לגלות בעצמך כשאני אגמור."
כשהבלונדיני צחקק, נכנס חלק כלשהו בירכתי מוחה לפעולה וסירב לתת לזה לקרות. היא כפתה על עצמה להפסיק להילחם ונזכרה בהכשרה שקיבלה בהגנה עצמית. למעט נשימתה הכבדה, גופה נעשה דומם, ועברה דקה עד שתמצית האמריקניות שם לב לכך.
"את רוצה להתנהג יפה?" אמר, ונעץ בה מבט חשדני.
היא הנהנה באטיות.
"יופי." הוא רכן קדימה, נשימתו ממלאה את אפה. היא נאבקה בעצמה לא להירתע מהריח המצחין של סיגריות עבשות ושל בירה. "אבל אם את צורחת שוב, אני דוקר אותך. את מבינה אותי?"
היא הנהנה שוב.
"תשחרר אותה."
הבלונדיני הרפה ממפרקי ידיה וצחקק; הוא חג סביבם כמי שמחפש אחר זווית הראייה הטובה ביותר.
ידיו של תמצית האמריקניות היו גסות על עורה בשעה שמזמז אותה, והיא הפעילה את כל כוח הרצון שלה כדי שהטווינקי של טוני לא יעלה לה, רפלקס ההקאה מפמפם בגרונה. אף על פי שתיעבה את התחושה של הידיים הממשמשות את שדיה, היא שלחה יד אל רוכסן מכנסיו. הוא עדיין אחז בגרונה, והיא התקשתה לנשום, אבל בשנייה שנגעה באיבר מינו, הוא נאנק ואחיזתו התרופפה.
היא לפתה לו בכוח את הביצים, סובבה הכי חזק שיכלה והכניסה לו ברך באף ברגע שהתקפל. האדרנלין מילא את גופה, ולשבריר שנייה קיוותה שהחבר שלו יתנפל עליה במקום לנעוץ בה מבט מטופש.
"לכו להזדיין!" צרחה על שניהם.
בת' נורתה אל מחוץ לסמטה, כשהיא מחזיקה את קרעי חולצתה בשעה שרצה, ולא נעצרה עד שהגיעה לדלת בניין המגורים שלה. ידיה רעדו כל כך חזק, עד כי בקושי הצליחה להכניס את המפתח לחור המנעול. ורק כאשר עמדה מול המראה בחדר האמבטיה קלטה שדמעות זולגות לה במורד הפנים.
 
בּוּץ' אוֹ'נִיל הרים את מבטו כשהקשר המשטרתי מתחת ללוח המחוונים בניידת האזרחית שלו החל לטרטר. קורבן זכר, מושבת אבל נושם, בסמטה לא רחוק משם.
בוץ' בדק את שעונו. קצת אחרי עשר בלילה, כלומר הכיף רק מתחיל. היה זה ערב שישי בתחילת יולי, מה שאומר שבחורי הקולג' סיימו לא מזמן את שנת הלימודים והשתוקקו להתחרות באולימפיאדת המטומטמים. הוא שיער שהבחור נשדד או שמישהו לימד אותו לקח.
הוא קיווה שזו האפשרות השנייה.
בוץ' חטף את האוזניות והודיע למוקד שהוא ייגש לשם למרות היותו בלש במחלק הרצח, ולא שוטר מקוף. היו לו שני תיקים בעבודה: גופה שצפה בנהר ההדסון ותאונת פגע־וברח; אבל תמיד היה מקום למשהו נוסף. מבחינתו, ככל שיבלה יותר זמן מחוץ לבית, כן ייטב. הכלים המלוכלכים שבכיור והסדינים המקומטים שעל המיטה לא יתגעגעו אליו.
הוא לחץ על כפתור הסירנה ועל דוושת הגז וחשב: שלוש פעמים כיפק היי לנערי חופשת הקיץ.

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

הפגיון השחור 1 - מאהב מהאופל ג'יי. אר. וורד
דַרְיוּס הסתכל סביבו במועדון, מפנים את מראה הגופים האנושיים החצי עירומים ששרצו ברחבת הריקודים. סְקְרִימֶרְ'ז היה מפוצץ הערב, מלא נשים בבגדי עור וגברים שנראו כבעלי תארים מתקדמים בפשע אלים.
דריוס וחברו השתלבו מצוין בנוף.
אלא שהם באמת היו רוצחים.
"אז אתה באמת הולך לעשות את זה?" שאל אותו טוֹרְמֶנְט.
דריוס שלח אליו מבט מעל לשולחן הנמוך. עיניו של הערפד השני פגשו את אלה שלו. "כן."
טורמנט לגם מהוויסקי שלו וחייך בקדרות. רק קצות ניביו בצבצו. "אתה משוגע, דִי."
"מי שמדבר."
טורמנט הִטה את כוסו במחוות כבוד. "אבל אתה מעלה את הרף. אתה רוצה לקחת בחורה תמימה, שאין לה שמץ של מושג לְמה היא נכנסת, ולהפקיד את הטרנספורמציה שלה בידיו של מישהו כמו רֵת'. זה מטורף."
"הוא לא מרושע, למרות המראה שלו." דריוס גמר את הבירה שלו. "ותגלה קצת כבוד."
"אני מכבד אותו, לעזאזל. אבל זה רעיון רע."
"אני זקוק לו."
"אתה בטוח בזה?"
אישה במיני זעיר, במגפיים בגובה הירכיים ובמחוך משרשראות מתכת עברה ליד שולחנם. עיניה נוצצו מאחורי קילו מסקרה, והיא פסעה כאילו מפרקי הירך שלה עשויים מגומי.
דריוס ויתר על האפשרות. סקס לא היה בראש מעייניו הערב.
"היא הבת שלי, טוֹר."
"היא בת־תערובת, דִי. ואתה יודע מה דעתו על בני־אנוש." טורמנט הניד בראשו. "סבתא של סבתא שלי היתה כזאת, ואתה לא רואה אותי מקשקש על זה לידו."
דריוס הרים את ידו כדי למשוך את תשומת לבה של המלצרית, מצביע על בקבוקו הריק ועל כוסו הכמעט ריקה של טורמנט. "אני לא מתכוון לתת לעוד אחד מילדַי למות. לא אם יש סיכוי שאוכל להציל אותה. ובכל מקרה, אי אפשר לדעת אם היא בכלל תעבור את השינוי. יכול להיות שהיא תחיה חיים מאושרים ולעולם לא תדע על הצד שלי. זה כבר קרה בעבר."
הוא בהחלט קיווה שזה ייחסך מבתו. שהרי אם היא תעבור את השינוי, ואם היא תצא ממנו בחיים בתור ערפדית, היא תהיה כל חייה תחת מצוד, בדיוק כמו כל שאר בני־מינם.
"דריוס, אם הוא בכלל יסכים לעשות את זה, זה יהיה משום שהוא חייב לך. לא משום שהוא רוצה."
"אני אקבל ממנו כל מה שהוא יהיה מוכן לתת לי."
"אבל מה בדיוק אתה נותן לה? הוא חביב ותומך בערך כמו רובה קצוץ־קנה, והפעם הראשונה יכולה להיות קשה, גם אם אתה מוכן לזה מראש. והיא לא מוכנה."
"אני מתכוון לדבר איתה."
"ואיך בדיוק אתה הולך לעשות את זה? אתה מתכוון פשוט לגשת אליה ולומר, 'הי, אני יודע שבחיים לא ראית אותי, אבל אני אבא שלך. אה, ונחשי מה — זכית בלוטו האבולוציוני: את ערפדית. בואי ניסע לדיסנילנד!'"
" אני ממש שונא אותך עכשיו."
טורמנט רכן קדימה, כתפיו הרחבות זעו תחת ז'קט העור השחור. "אתה יודע שאני תומך בך. אני רק חושב שאתה צריך לשקול את זה מחדש." השתררה שתיקה מביכה. "אולי אני אוכל לעשות את זה."
דריוס ירה בו מבט אירוני. "אתה רוצה לנסות לחזור הביתה לאחר מעשה? וולסי תנעץ לך יתד ישר בלב ותשאיר אותך בשמש, ידידי."
טורמנט נרתע. "נקודה למחשבה."
"ואז היא תבוא לחפש אותי."
שני הגברים התחלחלו.
"ונוסף לכך…" דריוס נשען לאחור כשהמלצרית הניחה את המשקאות שלהם על השולחן. הוא חיכה שהיא תסתלק, אף על פי שסביבם פמפם ראפ עצבני. "נוסף לכך אנחנו חיים בזמנים מסוכנים. אם משהו יקרה לי…"
"אני אדאג לה."
דריוס טפח לחברו על הכתף. "אני יודע שזה מה שתעשה."
"אבל רת' טוב יותר." לא היתה שום נימה של קנאה בהערה הזאת. זה היה ציון עובדה.
"אין אף אחד כמוהו."
"ותודה לאל על כך," אמר טורמנט בחצי חיוך.
כל חברי האחווה שלהם, מעגל סגור של לוחמים רחבי כתפיים שהחליפו ביניהם מידע ונלחמו שכם אל שכם, היו באותה דעה. כשזה הגיע לענייני נקמה, רת' היה משולח רסן, והוא צד את אויביהם בדבקות מכוונת מטרה שגבלה בחוסר שפיות. הוא היה האחרון בשושלת שלו, הערפד טהור־הגזע היחיד שנשאר על פני כדור הארץ, ואף שבני־מינו נהגו בו כבמלך, הוא עצמו תיעב את מעמדו.
זה היה כמעט טרגי שהוא היה הסיכוי הטוב ביותר להישרדות בתו בת־התערובת של דריוס. דמו של רת' — כה חזק, כה טהור — יגדיל את סיכוייה לשרוד את השינוי — אם הוא יכה בה. אבל טורמנט לא טעה בגדול. זה היה כמו למסור בתולה לידיו של בריון.
לפתע החל הקהל לנוע בבהילות, אנשים נסוגו לאחור ונתקלו אלה באלה. הם פינו את הדרך למישהו. או למשהו.
"שִׁיט. הנה הוא בא," מלמל טורמנט. הוא הִטה במהירות את כוסו וחיסל את תכולתה. "אל תיעלב, אבל אני מתחפף. זו לא שיחה שאני מעוניין לקחת בה חלק."
דריוס צפה בים בני האנוש נחצה ומסתלק מדרכו של צל כהה ומאיים שהתנשא מעליהם. תגובת המנוסה היתה רפלקס הישרדותי טוב.
רת' היה שני מטרים ועשרה סנטימטרים של איום מזוקק לבוש בבגדי עור. שיערו היה ארוך ושחור, נופל ישר משני עברי מצחו. משקפי שמש שנכרכו סביב פניו הסתירו עיניים שאיש מעולם לא זכה לראות. כתפיו היו רחבות פי שניים מאלו של רוב הזכרים. עם פנים אציליות ואכזריות כאחד הוא נראה כמו מלך — כפי שאכן היה בזכות אבות, וכמו חייל — כפי שנגזר עליו להפוך להיות.
גל הסכנה שהקדים את בואו היה חתיכת כרטיס ביקור.
משהכתה השנאה הצוננת בדריוס, הוא הִטה את בקבוק הבירה שזה עתה קיבל, ולגם ארוכות.
הוא התפלל לאלוהים שהוא עושה את הדבר הנכון.
 
בֵּת' רֶנְדֶל הרימה את מבטה כשהעורך שלה השעין את ירכו אל שולחן העבודה. עיניו נשלחו היישר אל מחשוף הווי של חולצתה.
"שוב עובדים עד מאוחר," מלמל.
"הי, דיק."
אתה לא אמור כבר ללכת הביתה לאשתך ולשני הילדים? הוסיפה בראשה.
"מה את עושה?"
"עורכת כתבה בשביל טוני."
"יש עוד דרכים להרשים אותי, את יודעת."
כן, היא יכולה לתאר לעצמה.
"קראת את המייל שלי, דיק? אחר הצהריים הלכתי לתחנת המשטרה ודיברתי עם חוזה ועם ריקי. הם משוכנעים שהגיע לעיר סוחר נשק. הם מצאו שני מגנומים משופצרים אצל סוחרי סמים."
דיק טפח על כתפה וליטף אותה, בזמן שמשך את ידו בחזרה לאחור. "את תמשיכי לעבור על היומן בתחנה. תני לחבר'ה הגדולים לדאוג בקשר לפשעים אלימים. לא היינו רוצים שמשהו יקרה לפרצוף היפה הזה שלך."
הוא חייך, עיניו מצטעפות בשעה שמבטו התמהמה על שפתיה.
הקטע הזה של נעיצת המבטים התיישן כבר לפני שלוש שנים, חשבה בינה לבינה. מיד אחרי שהתחילה לעבוד אצלו.
שקית נייר. מה שהיא צריכה זה לחבוש שקית נייר על הראש בכל פעם שהיא מדברת איתו. ואולי להצמיד מלפנים תמונה של גברת דיק.
"רוצה טרמפ הביתה?" שאל.
רק אם יורד גשם של סיכות ונעצים, חרמן שכמוך.
"לא, תודה." בת' הסתובבה בחזרה לצג המחשב שלה וקיוותה שהוא יבין את הרמז.
בסופו של דבר הוא הסתלק, מן הסתם אל הבר שמעבר לרחוב, שאותו פקדו רוב הכתבים לפני שהלכו הביתה. קולדוול, ניו יורק, לא היתה בדיוק חממה של הזדמנויות לכתבים, אבל החבר'ה של דיק בהחלט אהבו להציג חזות של מי שנושאים בנטל חברתי כבד. הם התענגו על ההצטופפות ליד דלפק הבר בפאב של צ'רלי, שם דיברו על הימים שבהם עבדו בעיתונים גדולים וחשובים יותר. רובם היו בדיוק כמו דיק: גברים שמרנים בגיל העמידה, שהיו מוכשרים אך לא יוצאים מגדר הרגיל בתחום עיסוקם. קולדוול היתה גדולה דיה וקרובה דיה לניו יורק כדי ליהנות מהעסקים המפוקפקים של פשעים אלימים, סמים וזנות, כך שהיה להם מה לעשות. אבל הקוֹלְדְווֶל קוּרִייֶר ג'ורנל לא היה הטיימס, ואיש מהם לא יזכה לעולם בפוליצר.
זה היה די עצוב.
אהה, נו טוב, תסתכלי במראה, חשבה בת'. היא היתה סתם כתבת זוטרה. היא מעולם לא עבדה בעיתון בתפוצה לאומית. כך שכשתהיה בשנות החמישים שלה, אלא אם כן משהו ישתנה, היא תיאלץ לעבוד בליטוש מודעות דרושים ולהתרפק על תהילת ימי העבר שלה בקולדוול קורייר.
בת' שלחה יד לשקית האֵם־אֵנְד־אֵמְ'ס שחיסלה בהתמדה. השקית הארורה היתה ריקה. שוב.
כדאי לה פשוט ללכת הביתה. ולקחת טייק־אוויי של אוכל סיני בהמשך הרחוב.
בדרכה החוצה מחדר החדשות, חלל מפותל שהיה מחולק לתאים באמצעות מחיצות אפורות דקיקות, היא פלשה למצבור החטיפים של הידיד שלה טוני. טוני אכל כל הזמן. מבחינתו לא היו ארוחת בוקר, צהריים או ערב: צריכת מזון היתה עניין בינארי. אם הוא היה ער, היה לו משהו בפה, וכדי שיהיה מצויד כל הזמן, היה שולחן הכתיבה שלו אוצר מענג של שחיתות קלורית.
בת' קילפה את עטיפת הצלופן ולא האמינה שהיא נועצת שיניים בזבל המלאכותי הזה, בשעה שכיבתה את האורות וירדה בגרם המדרגות אל רחוב טרייד. בחוץ היה חום יולי חיץ פיזי של ממש בינה לבין דירתה. שנים־עשר גושי בניינים של חום ושל לחות. למרבה המזל, המסעדה הסינית שכנה באמצע הדרך הביתה, והיתה ממוזגת כראוי. עם קצת מזל הם יהיו עסוקים הערב, כך שיֵצא לה לחכות בקרירות.
כשסיימה את הטווינקי, פתחה את הטלפון הנייד, לחצה על חיוג מהיר והזמינה מנה של בקר עם ברוקולי. היא המשיכה לצעוד, סוקרת את ציוני הדרך המוכרים והעגומים. בחלק הזה של רחוב טרייד היו רק ברים, מועדוני חשפנות ומכון קעקועים מזדמן. המסעדה הסינית ומזנון הטֵקְס־מֵקְס היו שתי המסעדות היחידות. שאר הבניינים — שבשנות העשרים של המאה הקודמת, כשמרכז העיר שגשג, שימשו כמשרדים — היו ריקים. היא הכירה כל סדק במדרכה; היא יכלה לתזמן את הרמזורים. ובליל הקולות שנישא מבעד לדלתות ולחלונות הפתוחים, גם הוא לא היה מפתיע.
בבר של מק'גריידר השמיעו בלוז; מבעד לכניסת הזכוכית של זירו סָאם פמפם טכנו; וברוּבּנ'ס פעלו במרץ מכונות הקריוקי. רוב המקומות היו מהוגנים למדיי, אבל מכמה מהם היא נמנעה בעיקרון. סקרימר'ז במיוחד שירת ציבור לקוחות מפחיד עד מוות. זאת היתה דלת שלא היתה לה כוונה לעבור דרכה בלי ליווי משטרתי.
בעודה אומדת את המרחק למסעדה הסינית, הכה בה גל של תשישות. אלוהים, כמה לח. האוויר היה כל כך כבד, עד שהרגישה כאילו נשמה מים.
היתה לה תחושה שהתשישות לא קשורה רק למזג האוויר. היא היתה סחוטה כבר שבועות, וחשדה שהיא מפלרטטת עם דיכאון. העבודה שלה לא תוביל אותה לשום מקום. היא גרה בדירה שלא היה אכפת לה ממנה. היו לה מעט חברים, לא היו לה מאהב ושום פוטנציאל לרומנטיקה. אם היא מסתכלת עשר שנים קדימה ומדמיינת את עצמה נשארת בקולדוול עם דיק ועם החבר'ה שלו, כל שראתה לפניה היתה אותה שגרה משמימה: לקום מהמיטה, ללכת לעבודה, לנסות לשנות משהו, להיכשל, לחזור הביתה לבד.
אולי היא פשוט צריכה להסתלק משם. להסתלק מקולדוול. לעוף מהקולדוול קורייר. להשתחרר מהמשפחה האלקטרונית שלה, שעמה נמנו השעון המעורר, הטלפון, המחשב והטלוויזיה, שהרחיקה ממנה את החלומות בזמן השינה.
אלוהים יודע שדבר לא החזיק אותה בעיר, למעט ההרגל. זה שנים שלא דיברה עם איש מבני משפחות האומנה שלה, כך שהיא לא תחסר להם. והחברים המועטים שכן היו לה ממילא עסוקים עם משפחותיהם שלהם.
כאשר שמעה שריקה תאוותנית מאחוריה, גלגלה את עיניה. זאת היתה הבעיה עם מקום עבודה סמוך לברים. מדי פעם היא נאלצה להתמודד עם מטרידים למיניהם.
הקריאות המגונות היו הבאות בתור, ואז, כצפוי, חצו שני בחורים את הכביש בריצה לכיוונה. היא הביטה סביב. היא התרחקה מהברים והגיעה בדיוק לרצועה ארוכה של בניינים ריקים לפני המסעדות. הלילה היה סמיך ואפל, אבל לפחות תאורת הרחוב עבדה, ומדי פעם חלפה שם מכונית.
"אני אוהב את השיער השחור שלך," אמר הבחור המגודל שהחל לצעוד לצדה. "אכפת לך שאני אגע בו?"
בת' ידעה שלא כדאי לה לעצור. הם נראו כמו תלמידי קולג' בחופשת קיץ, מה שאומר שהם רק הולכים להיות מעצבנים, אבל היא לא רצתה לקחת שום סיכון. נוסף לכך המסעדה הסינית היתה בסך הכול במרחק חמישה גושי בניינים בהמשך הרחוב.
בכל זאת שלחה יד לתוך התיק, בחיפוש אחר תרסיס הפלפל שלה.
"את צריכה טרמפ לאנשהו?" שאל המגודל. "המכונית שלי לא רחוקה. ברצינות, למה שלא תבואי איתנו? אנחנו יכולים לעשות סיבוב קטן."
הוא חייך וקרץ לחברו, כאילו הדיבור החלקלק יעזור לו לזיין אותה. החבר צחק וחג סביבה, שערו הבלונדיני הדק מתנפנף בעודו מקפץ.
"בוא נעשה עליה סיבוב!" אמר הבלונדיני.
לעזאזל, איפה התרסיס שלה?
המגודל שלח יד ונגע בשערה, והיא זיכתה אותו במבט ארוך וקשה. בחולצת פולו ובמכנסי חאקי הוא היה חתיך בסגנון של קפטן נבחרת פוטבול. תמצית האמריקניות.
כשחייך אליה, האיצה את צעדיה והתרכזה בזוהר הניאון העמום של שלט המסעדה הסינית. היא התפללה שמישהו יעבור בסביבה, אבל החום הבריח את הולכי הרגל אל תוך הבתים. איש לא היה באיזור.
"את רוצה להגיד לי איך קוראים לך?" שאל תמצית האמריקניות.
לבה החל להלום בחזה. התרסיס נמצא בתיק השני.
עוד ארבעה גושי בניינים.
"אולי אני פשוט אבחר לך שם. בואי נחשוב... מה דעתך על חתלתולה?"
הבלונדיני צחקק.
היא בלעה את הרוק ושלפה את הטלפון הנייד שלה, רק למקרה שתצטרך לצלצל למשטרה.
תירגעי. אל תאבדי את העשתונות.
בעיני רוחה דמיינה כמה טוב יהיה לחוש במשב מיזוג האוויר כשתיכנס לתוך המסעדה. אולי כדאי שתחכה ותזמין מונית, רק כדי לוודא שתגיע הביתה בלי שהם יטרידו אותה שוב.
"קדימה, חתלתולה," המה תמצית האמריקניות. "אני יודע שאמצא חן בעינייך."
רק עוד שלושה גושי בניינים...
בדיוק כשירדה מהמדרכה כדי לחצות את רחוב עשר, הוא לפת את מותניה. כפות רגליה התרוממו מהקרקע, ובשעה שגרר אותה לאחור, כיסה את פיה בכף ידו הכבדה. היא נלחמה כמו מטורפת, בועטת וחובטת, וכשהצליחה לשלוח יד לאחור ולתת לו מכה בעין, התרופפה אחיזתו. ואז זינקה והתרחקה ממנו, עקביה הולמים חזק במדרכה, נשימתה תקועה בגרונה. מכונית עברה ברחוב טרייד, והיא צעקה בעוד פנסיה הקדמיים חולפים ועוברים על פניה.
אבל אז הוא תפס אותה שוב.
"את הולכת להתחנן לזה, כלבה," דיבר תמצית האמריקניות לתוך אוזנה בעודו לופת את גרונה באחיזת חנק. הוא סובב לה את הצוואר עד כי חשבה שהוא עומד להישבר, ומשך אותה עמוק יותר אל בין הצללים. ריח זיעה וניחוח מי קולון של תלמיד קולג' עלו באפה. קול צחוקו הגבוה של החבר הגיע לאוזניה.
סמטה. הם גוררים אותה לתוך סמטה.
בטנה התהפכה, מיץ מרה עקצץ בגרונה, והיא טלטלה את גופה בפראות בניסיון להשתחרר. הפניקה העניקה לה כוח. אבל הוא היה חזק יותר.
הוא דחף אותה מאחורי מיכל אשפה גדול ולחץ את גופו אל גופה. היא נעצה לו מרפק בצלעות והמשיכה לבעוט.
"תפוס לה ת'ידיים, קיבינימט!"
היא הצליחה לבעוט פעם אחת בכוח עם העקב בשוק של הבלונדיני, בטרם תפס במפרקי ידיה והחזיק אותם מעל לראשה.
"יאללה, כלבה, את הולכת לאהוב את זה," נהם תמצית האמריקניות, וניסה לדחוק לה ברך בין הרגליים.
הוא השעין את גבה כנגד קיר הלבנים של הבניין, כשהוא מקבע אותה למקום בגרונה. היה עליו להשתמש בידו השנייה כדי לקרוע את חולצתה, וברגע שפיה היה משוחרר היא צרחה. הוא סטר לה בחוזקה, והיא חשה את שפתה מתבקעת. דם זרם על לשונה וכאב זעזע את כל גופה.
"תעשי את זה שוב, ואני עוקר לך את הלשון." עיניו של תמצית האמריקניות בערו בשנאה ובתשוקה, בעודו דוחף מעלה את התחרה הלבנה של החזייה שלה וחושף את שדיה. "לעזאזל, נראה לי שאני אעשה את זה בכל מקרה."
"הם אמיתיים?" שאל הבלונדיני, כאילו יזכה ממנה לתשובה.
חברו תפס לה באחת הפטמות ומשך. היא התכווצה, דמעות טשטשו את ראייתה. או שאולי היא מאבדת את המיקוד כי היא נכנסת לנשימת יתר.
תמצית האמריקניות צחק. "אני חושב שהיא טבעית. אבל תוכל לגלות בעצמך כשאני אגמור."
כשהבלונדיני צחקק, נכנס חלק כלשהו בירכתי מוחה לפעולה וסירב לתת לזה לקרות. היא כפתה על עצמה להפסיק להילחם ונזכרה בהכשרה שקיבלה בהגנה עצמית. למעט נשימתה הכבדה, גופה נעשה דומם, ועברה דקה עד שתמצית האמריקניות שם לב לכך.
"את רוצה להתנהג יפה?" אמר, ונעץ בה מבט חשדני.
היא הנהנה באטיות.
"יופי." הוא רכן קדימה, נשימתו ממלאה את אפה. היא נאבקה בעצמה לא להירתע מהריח המצחין של סיגריות עבשות ושל בירה. "אבל אם את צורחת שוב, אני דוקר אותך. את מבינה אותי?"
היא הנהנה שוב.
"תשחרר אותה."
הבלונדיני הרפה ממפרקי ידיה וצחקק; הוא חג סביבם כמי שמחפש אחר זווית הראייה הטובה ביותר.
ידיו של תמצית האמריקניות היו גסות על עורה בשעה שמזמז אותה, והיא הפעילה את כל כוח הרצון שלה כדי שהטווינקי של טוני לא יעלה לה, רפלקס ההקאה מפמפם בגרונה. אף על פי שתיעבה את התחושה של הידיים הממשמשות את שדיה, היא שלחה יד אל רוכסן מכנסיו. הוא עדיין אחז בגרונה, והיא התקשתה לנשום, אבל בשנייה שנגעה באיבר מינו, הוא נאנק ואחיזתו התרופפה.
היא לפתה לו בכוח את הביצים, סובבה הכי חזק שיכלה והכניסה לו ברך באף ברגע שהתקפל. האדרנלין מילא את גופה, ולשבריר שנייה קיוותה שהחבר שלו יתנפל עליה במקום לנעוץ בה מבט מטופש.
"לכו להזדיין!" צרחה על שניהם.
בת' נורתה אל מחוץ לסמטה, כשהיא מחזיקה את קרעי חולצתה בשעה שרצה, ולא נעצרה עד שהגיעה לדלת בניין המגורים שלה. ידיה רעדו כל כך חזק, עד כי בקושי הצליחה להכניס את המפתח לחור המנעול. ורק כאשר עמדה מול המראה בחדר האמבטיה קלטה שדמעות זולגות לה במורד הפנים.
 
בּוּץ' אוֹ'נִיל הרים את מבטו כשהקשר המשטרתי מתחת ללוח המחוונים בניידת האזרחית שלו החל לטרטר. קורבן זכר, מושבת אבל נושם, בסמטה לא רחוק משם.
בוץ' בדק את שעונו. קצת אחרי עשר בלילה, כלומר הכיף רק מתחיל. היה זה ערב שישי בתחילת יולי, מה שאומר שבחורי הקולג' סיימו לא מזמן את שנת הלימודים והשתוקקו להתחרות באולימפיאדת המטומטמים. הוא שיער שהבחור נשדד או שמישהו לימד אותו לקח.
הוא קיווה שזו האפשרות השנייה.
בוץ' חטף את האוזניות והודיע למוקד שהוא ייגש לשם למרות היותו בלש במחלק הרצח, ולא שוטר מקוף. היו לו שני תיקים בעבודה: גופה שצפה בנהר ההדסון ותאונת פגע־וברח; אבל תמיד היה מקום למשהו נוסף. מבחינתו, ככל שיבלה יותר זמן מחוץ לבית, כן ייטב. הכלים המלוכלכים שבכיור והסדינים המקומטים שעל המיטה לא יתגעגעו אליו.
הוא לחץ על כפתור הסירנה ועל דוושת הגז וחשב: שלוש פעמים כיפק היי לנערי חופשת הקיץ.