הקדמה
לפעמים נדמה לי שהתורה היא הנושא הכי פחות מדובר בישראל. כן, באמת. אנחנו כל הזמן נעים מסביב. על יד. לא מדברים על הדבר עצמו. אנחנו מתווכחים על תקציבים ועל מפלגות, על מגזרים ועל מגדרים, על הפגנות ועל שערוריות. רבנים יעלו לשידור רק כדי להסביר איזו התבטאות חריפה. פוליטיקאים יוזמנו לדבר על היהדות רק בגלל חוק שמעורר מחלוקת. הציבור הרחב מתבקש בעיקר להתעצבן, לגנות, להזדעזע. פס הקול הדחוס הזה נע מסערה לסערה, מכותרת לכותרת, אבל לא מתחיל לגרד את מה שבאמת מסתתר כאן.
פרשת השבוע היא הדופק שלנו כבר אלפי שנים. קוראים אותה בשבת בבית הכנסת, אבל היא נותנת משמעות והשראה לשבוע כולו. משפט חסידי מפורסם קובע כי עלינו ״לחיות עם הזמן״ - לחיות לאור פרשת השבוע המתחלפת, ולמצוא בה בכל יום מחדש משמעות אקטואלית לחיינו. אחרי שנים של סיקור הפוליטיקה, מערכת המשפט, המגזר הדתי וכמה משרדי ממשלה - חשתי שהשיח שלנו ביחס ליהדותנו די צפוי מראש ו״תקוע״. הבנתי שאנו חיים במנגנון קבוע של המתנה לשערורייה הבאה, ואז התנצלות, או הפגנה, או עתירה, או חקירה, וחוזר חלילה.
הספר הזה הוא ניסיון צנוע להכניס את הפרשה לתוך השיח שלנו. לחבר אותה לכאן ועכשיו, להוסיף אל רשימת הדוברים שאנחנו שומעים כל הזמן גם את פרשנינו מכל הדורות. לשמוע מה יש לפרשה לומר על כסף וזוגיות, חינוך וקנאה, פרסום וכעס. כשצוללים אל אוצר החכמה הזה, קשה להבין כיצד התורה מפרידה בינינו במקום לחבר בינינו. כיצד עם הספר חוזר בשמחה אל המולדת שלו, אבל לא נושא עמו בגאווה גם את הספר עצמו, מקור תרבותו וזהותו. לפעמים נדמה שהשארנו בגלות את רש״י, הרמב״ם, הבעל שם טוב, הגאון מווילנא ועוד רבים וחכמים.
כשהתחלתי, לפני כשנה וחצי, לפרסם רעיון יומי קצר על פרשת השבוע הופתעתי מעוצמת התגובות. אני עוסקת בתקשורת כבר שנים, אבל הרגשתי שהפעם זו תקשורת מסוג שונה. שהפעם נוצר קשר עם הקהל על בסיס מצע תרבותי משותף, שהוא הרבה יותר נוגע ורלוונטי.
מה שהוביל לאיסוף הקטעים לתוך ספר היו התגובות החיוביות הרבות בנוסח ״מתי זה עובר מהוואטסאפ לספר?״, וגם השאלות הרבות שהחלו להגיע (״מה להגיד בבר־מצווה בפרשת במדבר?״, ״אחי מתגייס בפרשת בראשית ואני צריכה לברך אותו״, ״אנחנו מאמצים כלב בפרשת קורח ומחפשים רעיון״).
אז הנה. הקטעים הטובים נבחרו, וגם נערכו ולוטשו, ובנוסף - קטעים חדשים רבים נכתבו. חשוב לי לומר: אין בספר הזה חידושים. שבעים פנים לתורה, ואין פה שום רצון להמציא את השבעים ואחד. להפך. השאיפה האישית שלי היא להכיר קודם כול טוב יותר את האוצר הקיים. לחפש אחרי פירושים בסיסיים ששכחנו, אחרי פנינים שהצטבר עליהן אבק.
אך במחשבה שנייה, יש כאן חידוש. הרי כל מפגש עם התורה מחדש משהו, יוצר משהו במציאות שלא היה קיים קודם לכן. כך שבעצם לא רק אני, אלא כל קורא מוסיף חידוש בעולם.
■
במהלך הכתיבה ליוו אותי שלושה רעיונות, של שלושה פרשנים שניסו להסביר מה העיסוק בתורה עושה לנו. נראה לי שזה המקום להביא את דבריהם, לפני היציאה לדרך.
הראשון הוא חכם אברהם אזולאי, רב מקובל יליד מרוקו. הדימוי שבו הוא משתמש מלמד אותנו שכל אחד מאתנו משתקף בתורה ורואה בה את עצמו: ״התורה היא כמו מראה מאירה, שכל הצורות שיעמדו כנגדה - יראה בה כל אחד כפי צורתו. כן התורה, כל נשמה ונשמה תפרש בתורה פירוש״.
השני הוא רבי מרדכי יוסף ליינר, אדמו״ר חסידי, שכותב בספרו ״מי השילוח״ שהתורה משלימה את החסרונות והפגמים שלנו. כמו פילטר שמשפץ ומשדרג תמונה שאנחנו מצלמים, כך התורה אמורה לעשות אותנו טובים יותר: ״התורה לא ניתנה אלא רק להשלים החיסרון״, הוא כותב, ״כי התורה משלמת את בריאת האדם במה שחסר לו מיום היוולדו״.
והשלישי - הוא שלישית. פרופ' נחמה ליבוביץ', אחת המורות הדגולות לתנ״ך בדורנו. היא נהגה לשבת בספריית האוניברסיטה, מוקפת ערימות של ספרים, עם מבט של סקרנות והתלהבות בעיניים. כששאלו אותה פעם תלמידים למה היא כל כך מתלהבת, היא ענתה: ״חִשְבו על מכתב אהבה. כאשר אהוב כותב מכתב לאהובתו, היא הרי מתעכבת על כל פסיק. למה כאן הוא כתב ככה, ולמה שם הוא לא כתב ככה, ומדוע כאן מופיע סימן שאלה, ואיזו מילה חוזרת פעמיים? מבחינתי, התורה היא מכתב אהבה שאלוקים שלח לנו. ככה עלינו לקרוא אותה״, אמרה וחזרה אל מכתב האהבה שלה, למצוא בו עוד מסרים מהאהוב.
אני מקווה שהקוראים בספר ירגישו שהתורה היא אכן מראה שמציגה לנו את עצמנו, משלימה את חסרונותינו, מכתב אהבה אישי שמיועד אלינו.
■
תודה לעשרות פרשני התורה שספריהם ודבריהם הם הבסיס לספר הזה. הציטוטים הרבים המובאים בספר הם לעתים חלקיים, תוך דילוג, קיצור ועריכה.
תודה לידידיה, שמוזר להודות לו כי הוא באמת חלק בלתי נפרד מכל מילה שכתובה כאן (וגם את המשפט הזה הוא יאשר לפני שיודפס).
תודה לילדים שמלמדים אותי כל כך הרבה. תודה להם שהבינו - יותר או פחות - שאימא עובדת על ספר מאחורי הדלת הסגורה, ותודה כמובן לצי השמרטפיות.
תודה לסבתי היקרה רחל, לחמי וחמותי הרב אליאב וזיוה מאיר על דברי התורה ועל חיי התורה, לאחי מתן, לגיסים ולגיסות.
תודה לעורך המסור, היעיל והמוכשר צוריאל גביזון, שבלעדיו הספר לא היה מגיע לדפוס.
תודה לרב הסופר יוסף אליהו על העריכה התורנית ועל שהציל אותי מטעויות מביכות. אם עדיין ישנן כאן שגיאות הרי שהן שלי בלבד, ואשמח לתיקונים ולהערות.
תודה לדובי איכנולד ועמיחי ברהולץ אנשי הוצאת ״ידיעות ספרים״, על כל מהפכת הספרים היהודית שלהם.
תודה גדולה למעצבת אורנה אושרי ולמאייר יזהר כהן - זאת זכות שהאנשים המוכשרים ביותר בתחומם לקחו חלק בספר.
תודה לעורכת הלשונית המשובחת אלה עומר, על אלפי ליטושים ושיפוצים.
תודה למעסיקיי במקומות עבודתי שאפשרו לי מעט פנאי לעריכת הספר ושמלווים באהדה את ה״שיגעון״ החדש.
תודה לחבורת אנשים נפלאים שהפכו למנוע גם מאחורי ה״סטטוס היומי״ וגם מאחורי השיעורים השבועיים: בניהו יום טוב, אבי גז, אביחי אברהם, צביה חקלאי, אליה ודוד טאובר, זוהרת כהן, הרב עופר גיסין, יאיר רווה, אילון תירוש, רינת מאיר, דודו כהן, עוזי ברוך, יהודה פולישוק, יוחנן ודבורה סלייטר, זיו ואיה לנגר, נתנאל וליאור סימן טוב, יוסי בן גל, נתי צנעני, שלום קרומבי, עמי פייקובסקי, הרב משה וייס, הרב שלמה קושלבסקי, רועי ואפרת סולימן, זאב אייזיק, אסף פאסי, אבי קראוס, רעיה הבארי, הלל סומר, תמי מאיר, אליה נקי, תפארת שטיינמן, מצליח בוכריץ ואליאב בלומברג.
ותודה לבורא עולם, אשר נתן לנו את תורתו וחיי עולם נטע בתוכנו.
סיון רהב־מאיר
ספטמבר 2016, אלול תשע״ו
