פֶּרֶק 1
הִגִּיעַ הַזְּמַן לִפְגֹּשׁ שׁוּב אֶת דּוּנִי! הַיַּלְדָּה הַשְּׂמֵחָה. לִפְעָמִים הִיא גַּם אֻמְלָלָה, אֲבָל אֶת הַפְּעָמִים הָאֵלֶּה הִיא לֹא מַחְשִׁיבָה.
הִיא לֹא סוֹבֶלֶת אֲסוֹנוֹת, הֵם שׁוֹבְרִים אוֹתָהּ לִרְסִיסִים. בִּגְלַל זֶה הִיא מַמְצִיאָה סוֹפִים חֲדָשִׁים לְכָל הַסִּפּוּרִים הָעֲצוּבִים.
הַתַּחְבִּיבִים שֶׁלָּהּ הֵם שַׁרְקָנִים, עֲבוֹדוֹת יְצִירָה, לִישֹׁן עַד מְאֻחָר וּלְשַׂחֵק עִם חֲבֵרִים — כְּשֶׁיֵּשׁ חֲבֵרִים לְשַׂחֵק אִתָּם.
כְּשֶׁדּוּנִי הִתְחִילָה לָלֶכֶת לְבֵית הַסֵּפֶר, הִיא לֹא הִכִּירָה אַף אֶחָד בַּכִּתָּה, אֲבָל עַכְשָׁו הִיא מַכִּירָה.
הִיא מַכִּירָה אֶת מֶטֶבּוֹרְג וְאֶת צוּצִיק.
וְאֶת יוֹנָתָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ 146 בַּעֲלֵי חַיִּים — מַקְלוֹנִים.
הוּא חוֹשֵׁב שֶׁהֵם נוֹרָא חֲמוּדִים.
וְהִיא כַּמּוּבָן מַכִּירָה גַּם אֶת וִיקִי. כֻּלָּם מַכִּירִים אוֹתָהּ.
וִיקִי שֶׁרָצָה לְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם כָּל חָמֵשׁ דַּקּוֹת בְּעֵרֶךְ. אִמָּא שֶׁלָּהּ רוֹפְאַת שִׁנַּיִם וְהִיא נוֹתֶנֶת לָהּ כָּל יוֹם פְלוּאוֹר לִשְׁטֹף בּוֹ אֶת הַפֶּה.
וִיקִי הָיְתָה מְאֹהֶבֶת כִּמְעַט בְּכָל הַבָּנִים בַּכִּתָּה. רַק שׁוֹמְעִים פּוּף! וּכְבָר הִיא מִתְאַהֶבֶת.
גַּם מִיקָה.
בַּיּוֹם שֶׁיְּסֻפַּר עָלָיו כָּאן הֵן הִתְאַהֲבוּ בְּצוּצִיק.
שְׁתֵּיהֶן בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ זְמַן...
שְׁתֵּיהֶן חָשְׁבוּ לְהַצִּיעַ לוֹ חֲבֵרוּת. הֵן הָיוּ סַקְרָנִיוֹת מְאוֹד לָדַעַת בְּמִי מֵהֶן יִבְחַר.
"סָבִיר לְהַנִּיחַ שֶׁיִּבְחַר בִּי," אָמְרָה מִיקָה וְהִתְבּוֹנְנָה בְּסִפּוּק בְּלֵב הַנְּיָר שֶׁגָּזְרָה.
"אַל תִּהְיִי כָּל כָּךְ בְּטוּחָה," אָמְרָה וִיקִי וְהֵחֵלָּה גַּם הִיא לְצַיֵּר לֵב.
וִיקִי וּמִיקָה תָּמִיד מְחַקּוֹת זוֹ אֶת זוֹ.