"את זה אני לא יכולה לספר." אמרתי.
"תספרי," אמרת. ומיד שוב: "תספרי."
תספרי. תספרי.
ככה אמרת, לא בציווי פטרוני, לא ברכות מזויפת, לא בתחינה חנפנית, לא בסקרנות מציצנית, לא באדישות מנותקת, אלא בתקיפות ובדאגה. ובנימה של כעס. לא כעס כלפי, אלא כלפי כל מה שגורם לי כאב, וכלפי כל מה שמונע ממני לספר על הכאב.
תספרי, בשבילך, כדי שיוקל לך. תספרי, גם אם זה נורא, גם אם זה דוחה, גם אם זה מטופש ומבייש, גם אם את חושבת שזה לא מעניין או לא רלבנטי.
תספרי, ואני אשמע. אני אקשיב ואשמע, בלי להיבהל, בלי ללעוג, בלי לגנות או להאשים.
תספרי מה את מרגישה עכשיו. תספרי מה הרגשת פעם. תספרי מה כואב לך, מה הכי כואב לך, תספרי מה שכל כך כואב לך שאת לא יכולה לספר אותו. שאף פעם לא סיפרת אותו, כי תמיד חשבת שאי אפשר לספר אותו, לתאר אותו במילים. תספרי – לא כי את חייבת לספר, אלא – כי את רוצה.
שתי מילים אמרת, ולמעשה מילה אחת בלבד החוזרת על עצמה: תספרי. תספרי.
ואני הייתי מופתעת. לא מהמילים הללו עצמן, אלא מהדיוק של הצליל שלהן, של מה שעומד מאחוריהן. לרגע אחד הצטמצם המרחק האינסופי שבינינו. ולרגע אחד התרופפה השתיקה ונפרצה. כמו החלילן בנגינתו גרמת למילים שלי לצאת, לחפש מעצמן את הדרך אליך, כמו נחשים שחורים וארסיים שמתרוממים ויוצאים ממחבואם.
ואני סיפרתי, כי לא היתה לי כל ברירה אחרת באותו הרגע. לא את הכל סיפרתי, רק חוט אחד מתוך הבד, רק פרט אחד מתוך מבנה גדול ומסובך, אבל פרט אמיתי, שמעולם לא ראה אור יום. זה לא היה חשוב כל כך, מה שסיפרתי, החשיבות היתה בכך שסיפרתי, שסיפרתי למישהו. לא, לא למישהו, לא לסתם מישהו. שסיפרתי לך.
ואחר כך שוב הסתתרתי מאחורי מסך־עשן של מלים סתמיות ושחוקות, של שתיקות, התחמקויות, כעסים וויכוחי־סרק. שוב ושוב גירדתי את אותן הנקודות שכבר הפכו חסרות תחושה, אלא שהבקשה התקיפה או הציווי המבקש של שתי המילים הללו, תספרי, תספרי, והמנגינה שלהן, שהיה לה צליל אמיתי ונטול זיוף – כבר החלו לפעול את פעולתם.
