סטיב ג'ובס

הקדמה

כיצד נולד ספר זה

 

בראשית קיץ 2004 צילצל אלי סטיב ג'ובס. לאורך השנים נהג להפגין כלפי פרצי חביבות מזדמנים, שהגיעו לשיאם בעת השקת פרויקט חדש שרצה לפרסם על שער המגזין 'טיים' או בסי־אן־אן, שם עבדתי בתקופות שונות. אבל באותה עת כבר הפסקתי לעבוד שם ולכן שמעתי ממנו רק לעיתים רחוקות. דיברנו מעט על מכון אספֶּן שאליו הצטרפתי לאחרונה, והזמנתי אותו להרצות במחנה הקיץ שלנו בקולורדו. הוא אמר שישמח לבוא אך הבהיר שאינו מעוניין לעלות על הבמה. הוא רצה שנצא להליכה כדי שנוכל לשוחח.

חשבתי שזה משונה. עדיין לא ידעתי שיציאה להליכה ארוכה איתו טומנת בחובה שיחה רצינית. התברר שהוא רוצה שאכתוב את הביוגרפיה שלו. בדיוק אז סיימתי לכתוב ביוגרפיה על בנג'מין פרנקלין ועמלתי על כתיבת הביוגרפיה על אלברט איינשטיין. לכן תגובתי הראשונה היתה תמיהה, משועשעת־למחצה: האם הוא מחשיב עצמו כהמשך ראוי לסדרה? כיוון שהנחתי שהוא נמצא בעיצומה של קריירה רבת תהפוכות שצפויות בה עוד לא מעט עליות ומורדות, סירבתי. לא עכשיו, אמרתי, אולי בעוד עשר־עשרים שנה, כשתפרוש.

נפגשנו לראשונה ב-1984, כשהגיע לבניין הטיים־לייף במנהטן לארוחת צהריים עם עורכים כדי להלל את המקינטוש החדש שלו. כבר אז היה קצר רוח והשתלח בכתב 'טיים' על שפגע בו בכתבה חושפנית מדי. אך כששוחחתי עימו לאחר מכן, נשביתי בעוצמתו המרתקת, שהילכה קסם על עוד רבים אחרים לאורך השנים. המשכנו לשמור על קשר גם לאחר שהודח מאפל. כשהיה לו משהו להציג, כמו מחשב של חברת נקסט או סרט של פיקסאר, אלומת הקסם האישי שלו היתה שבה ומתמקדת בי לפתע. הוא נהג להזמין אותי למסעדת סושי במנהטן כדי לנסות לשכנע אותי שכל מה ששיבח באוזניי באותה עת הוא המוצר הטוב ביותר שאי פעם יצא תחת ידיו. חיבבתי אותו.

כשחזר לשלוט באפל, פירסמנו את תמונתו על שער 'טיים'. זמן לא רב לאחר מכן, הוא החל להציע לי רעיונות לסדרת כתבות שערכנו בנושא האנשים המשפיעים ביותר במאה האחרונה. הוא השיק את קמפיין ״לחשוב אחרת״ שבו הופיעו תמונות אייקוניות של כמה מהאנשים ששקלנו לכתוב עליהם, והניסיון לאמוד את השפעתם של אישים אלה על מהלך ההיסטוריה ריתק אותו.

לאחר שדחיתי את הצעתו לכתוב ביוגרפיה עליו, שמעתי ממנו מפעם לפעם. בשלב מסוים שלחתי לו דוא״ל כדי לברר אם בתי צדקה בדבריה, והלוגו של אפל עוצב כמחווה לאלן טיורינג, חלוץ המחשבים הבריטי שפיצח את הצופן של מכונת המלחמה הגרמנית בזמן מלחמת העולם השנייה והתאבד בנגיסת תפוח רווי ציאניד. הוא השיב שהלוואי שהיה חושב על כך בעצמו, אך התשובה שלילית. אותו דוא״ל גרר אחריו תכתובת על ראשית דרכה של אפל, ואט־אט התחלתי לצבור חומר בנושא, למקרה שאחליט לכתוב את הספר. כשהביוגרפיה על איינשטיין יצאה לאור, הוא הגיע לאירוע השקה בפאלו אלטו, משך אותי הצידה וטען שוב שהוא יהיה נושא טוב לביוגרפיה.

התעקשותו היתה חידה בעיניי. הוא נודע כאדם שמגן על פרטיותו באדיקות, ולא העליתי על דעתי שהוא קרא אי פעם ספר שכתבתי. שבתי ואמרתי לו שאולי זה ייצא לפועל ביום מן הימים. אך ב-2009 אמרה לי אשתו לורן פאוול בישירות, ״אם אתה מתכוון לכתוב ספר על סטיב מתישהו, כדאי שתכתוב אותו עכשיו.״ באותה העת הוא בדיוק יצא לחופשת מחלה שנייה. הודיתי בפניה בגילוי לב שכאשר העלה את הרעיון לראשונה, לא ידעתי שהוא חולה. היא אמרה שרק אנשים ספורים ידעו. לדבריה, הוא התקשר אלי ממש לפני שנכנס לניתוח בעקבות מחלת הסרטן, ועדיין שמר את הדבר בסוד.

אלו היו הסיבות שהביאו אותי להחלטה לכתוב את הספר הזה. ג'ובס הפתיע בנכונותו והסכים לוותר על שליטה על הספר, וגם על הזכות לראות אותו לפני שיירד למכבש הדפוס. ״זה הספר שלך,״ אמר לי. ״אני אפילו לא אקרא אותו.״ אך בהמשך אותו סתיו, הופיעו אצלו סימני חרטה ראשונים לגבי שיתוף הפעולה. לא הייתי מודע לכך שבאותו זמן התגלו אצלו סיבוכים נוספים כתוצאה ממחלת הסרטן. הוא הפסיק לענות לטלפונים שלי ולכן הנחתי את הפרויקט בצד לזמן מה.

ואז הוא צילצל אלי במפתיע, בשעת אחר צהריים מאוחרת ביום האחרון של שנת 2009. הוא שהה בביתו בפאלו אלטו בחברת אחותו, הסופרת מונה סימפסון. אשתו ושלושת ילדיהם יצאו למסע סקי חפוז אך מצבו הבריאותי לא איפשר לו להצטרף אליהם. הוא היה מהורהר ודיבר למעלה מחצי שעה. הוא החל להעלות זיכרונות ונזכר כיצד בגיל שתים־עשרה רצה לבנות מד־תדירות. הוא איתר את ביל היוּלט מייסד HP בספר הטלפונים, והתקשר אליו כדי לקבל רכיבים. ג'ובס אמר ששתים־עשרה השנים האחרונות של חייו, מאז שובו לאפל, היו הפוריות ביותר מבחינת יצירת מוצרים חדשים. אך לדבריו, המטרה שעמדה בראש מעייניו היתה להמשיך את דרכם של היולט וידידו דיוויד פקארד: להקים חברה חדורת יצירתיות חדשנית שתמשיך להתקיים שנים רבות אחריהם.

״כשהייתי ילד, תמיד חשבתי שאני טיפוס הומני, עם נטייה למדעי הרוח, אבל אהבתי אלקטרוניקה,״ אמר. ״ואז קראתי משהו שאמר אחד האנשים הנערצים עלי, אדווין לנד מפולארויד, לגבי חשיבותם של אנשים שמסוגלים לחבר בין רוח ומדע, והחלטתי שזה מה שאני רוצה להיות.״ דומה שהוא הציע מוטיב לביוגרפיה שלו (ובמקרה הזה, לפחות, המוטיב קרם עור וגידים). הנושא שעניין אותי יותר מכול כשכתבתי את הביוגרפיות של פרנקלין ואיינשטיין היה יצירתיות שהיא תולדה של רוח ומדע המתמזגים באישיות חזקה אחת. בעיניי, היצירתיות הזאת היא המפתח לבנייתה של כלכלה חדשנית במאה העשרים ואחת.

שאלתי את ג'ובס מדוע ביקש דווקא ממני לכתוב את הביוגרפיה שלו. ״נראה לי שאתה יודע לדובב אנשים,״ הוא ענה. לא ציפיתי לתשובה כזו. ידעתי שיהיה עלי לראיין עשרות אנשים שהוא פיטר, התעלל בהם, הזניח והרגיז אותם, וחששתי שלא ירגיש בנוח כשאדובב אותם. והוא באמת התרגז כשהגיעה אליו השמועה מי האנשים שראיינתי. אך לאחר כמה חודשים, הוא החל לעודד אנשים לדבר איתי, אפילו יריבים ובנות־זוג לשעבר. שום נושא לא נשאר מחוץ לתחום מבחינתו. ״עשיתי הרבה דברים שאני לא גאה בהם, כמו להכניס את החברה שלי להיריון בגיל עשרים ושלוש וההתנהלות שלי במקרה הזה,״ אמר, ״אבל אין לי שלדים בארון שאי אפשר להוציא החוצה.״

בסופו של דבר, ערכתי עימו כארבעים ראיונות. חלקם היו רשמיים ונערכו בסלון ביתו בפאלו אלטו, אחרים נערכו תוך כדי הליכות ונסיעות ארוכות או בשיחות טלפון. במהלך שמונה־עשר החודשים שבהם נפגשנו, הוא הלך ונעשה אינטימי וגלוי יותר, אף שלפעמים נתקלתי בתופעה שעמיתיו הוותיקים באפל נהגו לכנות ״שדה עיוות המציאות״. לפעמים היה מדובר בכשל מקרי של תאי הזיכרון, כפי שקורה לכולנו, ולפעמים הוא היה טווה עבור שנינו גרסה משלו למציאות. כדי להכיר את סיפור חייו ולהעמיק בו, נאלצתי לראיין יותר ממאה אנשים - קרובים, מתחרים, יריבים ועמיתים.

גם אשתו לורן, שסייעה בקידום הפרויקט, לא הציבה מגבלות או דרישות, ולא ביקשה לראות מראש את כתב היד. למעשה, היא עודדה אותי במרץ לכתוב בכנות על חסרונותיו באותה מידה שכתבתי על מעלותיו. היא אחד האנשים החכמים והמציאותיים ביותר שפגשתי מימיי. ״יש חלקים מאוד לא יפים בחייו ובאישיות שלו, אבל זו האמת,״ אמרה לי בתחילת הדרך. ״אסור לך לטייח את זה. הוא יודע למרוח, אבל יש לו גם סיפור מדהים ואני רוצה שהוא יסופר כהווייתו.״

אני מניח לקורא לשפוט אם עמדתי במשימה. אני בטוח שיש שחקנים בדרמה הזו שיזכרו חלק מהאירועים אחרת או שיחשבו שגם אני לפעמים נפלתי שבי בשדה עיוות המציאות שלו. בדומה למה שקרה כשכתבתי ספר על הנרי קיסינג'ר, שבמובן מסוים היה הכנה מעולה לפרויקט הזה, גם כאן גיליתי שאנשים רוחשים כלפי ג'ובס רגשות חיוביים ושליליים עזים כל כך, שאפקט הרשומון ניכר ביותר. למרות זאת, עשיתי כמיטב יכולתי לאזן בהגינות בין תיאורים סותרים ולנהוג בשקיפות לגבי המקורות שבהם השתמשתי.

הספר הזה מתאר חיים ברכבת הרים ואישיות חורכת של יזם יצירתי, ששאיפתו העזה לשלמות והדחף הנלהב שבו חוללו מהפכה בשש תעשיות: מחשבים אישיים, סרטי אנימציה, מוזיקה, טלפונים, מחשבי לוח ודפוס דיגיטלי. ניתן גם למנות תעשייה שביעית: חנויות קמעונאיות, שאמנם ג'ובס לא חולל בהן מהפכה, אך עיצב אותן מחדש. בנוסף, הוא פרץ את הדרך לשוק חדש של תוכן דיגיטלי המבוסס על אפליקציות ולא על אתרי אינטרנט. לא זו בלבד שהפיק מוצרים מהפכניים לאורך הדרך, אלא הגדיל לעשות בסבב השני והקים חברה לטווח ארוך שהדי־אן־איי שלו טבוע בה, עמוסה מעצבים יצירתיים ומהנדסים נועזים שיוכלו להגשים את חזונו.

אני מלא תקווה שהספר הזה עוסק גם בחדשנות. בתקופה שבה ארצות־הברית תרה אחר דרכים לשמר את הפן החדשני שבה, תקופה שבה חברות אנושיות שונות ברחבי העולם מנסות להקים כלכלות יצירתיות בעידן הדיגיטלי, ג'ובס ניצב כסמל מובהק לחדשנות, דמיון וכושר המצאה בלתי נדלה. הוא ידע שהדרך הטובה ביותר להטביע חותם במאה העשרים ואחת היא לחבר בין היצירתיות לטכנולוגיה, ולכן הקים חברה שאופקי הדמיון שלה שולבו במפגני הנדסה מרשימים. הוא ועמיתיו באפל הצליחו לחשוב אחרת: הם לא הסתפקו בחידושים צנועים מבוססי קבוצות מיקוד, אלא המציאו מכשירים ושירותים חדשים לחלוטין שהצרכנים כלל לא ידעו כי נזקקו להם.

ג'ובס לא היה בוס או אדם למופת, ולא מודל לחיקוי ארוז היטב. השדים שהניעו אותו לא אחת הביאו את הסובבים אותו לידי זעם וחוסר אונים. אך אישיותו, שאיפותיו ומוצריו שזורים אלה באלה, ממש כמו החומרה והתוכנה של אפל, כמו חלק ממערכת משולבת. סיפורו מאלף, מעלה סימני אזהרה וזרוע לקחים לגבי המצאה, אופי, מנהיגות וערכים.

'הנרי החמישי' של שייקספיר - סיפורו של הנסיך הילדותי וקשה העורף שהופך לגבר נלהב אך רגיש, מחוספס אך רגשני, חדור השראה אך רווי פגמים - נפתח בתוכחה: ״הו, מי ייתן מוזת אש שתעפיל לגובהי רקיע היצירה1.״ לנסיך האל, גיבור המחזה, היו חיים קלים: כל שנדרש ממנו היה להתמודד עם מורשתו של אב אחד. עבור סטיב ג'ובס, ההעפלה לגובהי רקיע היצירה מתחילה בסיפור על שני זוגות הורים ועל התבגרות בעמק שרק החל ללמוד איך להפוך סיליקון לזהב.

 

1 תרגום: רמי עמית. תל־אביב: אור־עם, 2009.