הקדמה למהדורה העברית
מאז שאני זוכר את עצמי נהג אבי, ניצול שואה אשר שוחרר כילד ממחנה הריכוז דכאו, ללמד אותי על חשיבותה של ישראל כבית הלאומי של העם היהודי וכאור לגויים. כמה מזיכרונות הילדות הנעימים ביותר שלי קשורים לביקורינו בישראל. למדנו בהם לא רק איך הישראלים מפריחים את השממה, אלא גם כיצד כושר ההמצאה הישראלי מוביל פיתוחים מרשימים בגידול פירות וירקות המיוצאים לכל רחבי העולם; גילינו את תרומותיהם של מדענים ישראלים בכל תחום אפשרי; והבנו שהישראלים הם חלק ממשפחה מורחבת שבה כולנו דואגים זה לזה.
בשבילי, הציונות אינה רק זכותנו כיהודים למקום מקלט שיוכל להגן עלינו מפני פוגרומים עתידיים. הציונות היא מסע רומנטי לבניית חברה שתוכל לשמש דוגמה ומופת לכל העמים ולתרום בגאווה לאנושות כשם שאנו תורמים זה לזה בתוך הקהילה שלנו, ובכלל זה לכל אזרחי מדינת ישראל, בלי הבדלי דת, גזע, מוצא, מעמד סוציו־אקונומי, מגדר או זהות מינית. ברוח דומה, היהדות שעליה למדתי ב״יידישע שול״ או ב־Colegio Israelita במקסיקו סיטי שבה גדלתי, היתה יהדות הנטועה בסיפוריהם של שלום עליכם ויצחק בשביס זינגר ובסיפורי התורה, אשר הדגישו את עקרונות החסד ותיקון העולם, ואת כלל הזהב מפרקי אבות: ״יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך״. בעיניי, רעיון המדינה היהודית שהיא גם דמוקרטית אינו רק בר־מימוש אלא חיוני לעתידה של ישראל.
לא רק טקס הבר־מצווה שלי התקיים בכותל אלא גם זה של אבי. מכיוון שבין גיל תשע לגיל חמש־עשרה חי אבי בצל מלחמת העולם השנייה, הוא לא זכה לטקס בר־מצווה כילד. בערך בגיל ארבעים התחדש הקשר בינו לבין ידידים אשר שרדו גם הם את השואה. הם ארגנו ביניהם מפגש וגם את טקס הבר־מצווה שנערך אז לאבי בכותל. יש לי כיום ארבעה ילדים ואני מקווה להעביר להם את אותה אהבה לישראל, וכן את הזכות לחגוג ביום מן הימים את הגעתם למצוות בישראל, ואולי אפילו להגשים את חלומו של אבי ולעשות עלייה לישראל.
ישראל ניצבת בפני אתגרים יוצאי דופן, לא רק מצד קיצונים וטרוריסטים מחוצה לה אלא גם בהתמודדות עם קרעים בתוך החברה פנימה. הקדשתי חלק ניכר מחיי לבניית גשרים בין ישראל לבין שכנותיה, אך ברור לי שחיזוקה של ישראל מבפנים חיוני לא פחות. אני מקווה שהלקחים בספר זה יעזרו ליזמים חברתיים, לסטודנטים, למנהיגים עסקיים ולמנהיגי דת, לאזרחים מן השורה, לפעילים חברתיים ולקובעי מדיניות, לאמהות, לאבות ולמנהיגי העתיד לחשוב במונחים של ״גם־וגם״. הרוח הישראלית היא במהותה רוח של יצירתיות ופוטנציאל בלתי מוגבל. אני מקווה שהגישה שנקטנו בקיינד, והלקחים מכל הכישלונות אשר עזרו להפוך את קיינד לאחת החברות עם קצב הצמיחה המהיר ביותר בארצות הברית, יצליחו לעורר את היצירתיות הזאת ולהמציא פתרונות חדשים לבעיות ישנות.
ואני מקווה שהלקחים לגבי העוצמה הנשגבת של האמפתיה יעזרו לבנות קשרים חזקים של כבוד הדדי בין ישראלים על אף ההבדלים ביניהם, ויעניקו לישראלים את היכולת לשאת ולתת עם אויביהם מעמדה של חוזק וחוכמה.
באהבה עזה לארץ ישראל,
דניאל לובצקי
