מבוא
הספר הזה מוקדש לכל אותם בני אדם ששכחו למחול לעצמם או להאמין בעצמם.
כשחשבתי על כתיבת הספר חשבתי לחשוף מעט מעולמי, שהורכב מהאופן שבו אני נראית ומכמה אני שוקלת. מכיוון שהחשיפה הייתה קשה לי - אנורקסיה היא התמכרות לא יפה ולא נעימה לאף אחד - החלטתי לאתר כמה נשים עם הפרעות אכילה כמו שהיו לי. הייתי כבר נשואה ובחודש הראשון להריוני. לא הבנתי כמה רגישות יכולה להיות בי. ההיריון ריכך אותי ובו זמנית הגן עליי בתהליך כתיבת הספר הזה.
דרך חברה שהביאה חברה איתרתי חמש נשים בגילאי עשרים ושלוש עד שלושים, שלכולן הפרעות אכילה, מאנורקסיה ועד בולימיה. בתהליך הכתיבה גיליתי שהן גם עוסקות בזנות, דבר שהעניק פן אחר לספר. ביקרתי בבתים שלהן ובמקומות עבודתן, ליוויתי אותן במשך תשעה חודשים. בזמן הזה הבטן שלי גדלה, וכשבני היקר אותת שהוא מוכן לצאת לעולם, גם כתיבת הספר הגיעה לסיומה. הבטן הגדולה שלי הצילה אותי לא פעם, כשביקרתי במקומות אפלים או מסוכנים, כמו בפעם שנקלעתי לפשיטה משטרתית באחת הדירות שבה אחת מהן עבדה. השוטרים ראו את הבטן התפוחה שלי, וכשהסברתי להם שאני כותבת ספר, ולכן אני שם, הם שחררו אותי עם אזהרה לא לשוב לשם יותר. מובן שזה לא הרתיע אותי. הייתי נחושה להכיר את נפש הבחורות. ידעתי שההיריון שלי מגן עליי.
הנשים האלו אינן שונות מאף בחורה שהכרתם בכיתה, בצבא או בטיול בתאילנד. כולן סיימו בגרויות, אפילו בהצלחה, חלקן עשו שירות צבאי מלא, חלקן שירות חלקי, הן לא היו נרקומניות ולא נראו זולות. הן מאוד חכמות, אפילו אציליות ואינטליגנטיות. התמזל מזלי להכיר אותן ולחשוף את עולמן, לשבור את הסטיגמה שהייתה לי. הן חשפו בפניי את הצד האנושי שלהן ואת נבכי נשמתן, ועל כך אני מכירה להן תודה גדולה.
עבורי זה סוג של "שליחות", לחשוף בעיות שאף אחד מאיתנו אינו מעוניין לגעת בהן או להתעסק איתן. אחרי הכול, מה שבאמת חשוב לדעת ולזכור הוא שאם אין חמלה - אנחנו מקבלים מחלה, ולא משנה מה סוג המחלה. חוסר אהבה עצמית, חוסר הכרת תודה, מחסור באהבה בילדותנו, תלות באחר שישלים את מה שחסר בנו - כל אלו אינם מביאים לתוצאות טובות בחיינו. כל אחד חייב לעצמו אהבה אמתית ונקייה ואישור עצמי פנימי לקיומו. לצערנו או לטובתנו, אנו תלויים גם באהבה שאנחנו מקבלים מהבית ומהסביבה, ואף אחת מהבנות הללו לא חוותה הגנה או אהבה בבית, דבר שהביא אותן למקום של חוסר הערכה ושל שנאה עצמית, לעבודה בזנות ולהפרעות אכילה.
כולי תקווה שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים. שיגרום להם להעריך את עצמם, את הזוגיות שלהם. בזכות הבנות נחשפתי גם לנקודת מבט גברית - למשל, איך בעלי חושב על נשים, ובכלל - איך גברים חושבים. הפרעות האכילה של הבנות בספר היו לאורך כל הדרך ולא הוסתרו לרגע. זה התחום היחידי שנתן להן הרגשה של שליטה על חייהן, אך בו בזמן שלט בהן.
שתי גיבורות הסיפור מורכבות מחמש הנשים שהכרתי. האותנטיות שלהן, הבחירה להיחשף מולי ולתת לי לקחת חלק בחייהן, ראויה להערכה. האומץ שלהן להיחשף בפניי ללא פילטרים וללא מסכות העניק לי אומץ ורצון עז לכתוב את סיפורן.
הפרעות האכילה שלי נפתרו עם לידת בני היקר, שעמו נולדה תקווה לחיים טובים יותר. למדתי להכיר תודה על חיי ולהיות מאושרת במה שיש לי. המסע שעברתי איתן לימד אותי זאת. היום כבר לא משנה לי קילו פחות או קילו יותר, העיקר להיות בריאים בגופנו ובנפשנו ולהודות על בחירות נכונות, להעריך את עצמנו, למחול, לאהוב. רק כך נגיע לשלום אמתי עם עצמנו ועם הסובבים אותנו ונוכל לחיות חיים בריאים וטובים יותר. אני תקווה שגם הבנות קיבלו משהו שיצעיד אותן קדימה, ואולי הסיפור שלהן ימנע מנערות אחרות ליפול להרס עצמי.
תודה אישית לעורכת אמירה מורג, שליוותה אותי לאורך כל הספר, האמינה בי כסופרת ונטעה בי את האומץ לבטא ולכתוב את כל אשר חקרתי על חמש הנשים שהכרתי. ללא פילטרים ומתוך חשיפה אמתית ואותנטית.
