מזרח ומערב
זה אירע בשעת לילה מאוחרת. עננים מילאו את השמים השחורים ורוח קרה נשבה וליטפה את כרי העשב הירוקים. לפידיהם של החיילים ריצדו על ההרים הגבוהים שהקיפו את העמק הגדול. עשרות אלפים צעדו שם, חמושים בחניתות ארוכות ובחרבות ברזל חדות, מגניהם העגולים והאפורים מהודקים לאמות ידיהם. שריונים כסופים נחו על גופיהם וגופיות קשקשים בצבצו תחתם. קסדות גדולות נחו בין שתי אוזניהם והבעת קרב נועזת ניבטה מפניהם. פרשים דהרו משני עברי חיל הרגלים, דגלים שחורים מתנופפים בידיהם. ציורי שני גריפינים זהובים, מזנקים זה מול זה, היו רקומים על הדגלים.
"הצבא הגדול פסע לאורך העמק, לכיוון מזרח. היה זה צבא אוֹרקרוֹס, ממלכה גדולה וחזקה שעם השנים הפכה לאימפריה אדירה. הצבא נשלח על ידי המלכה דוּלֵיין, אשר לא נכחה בקרב החשוב והמשמעותי. היא פקדה על קוסם אחר שיעשה את העבודה, אֵדוּאָרד שמו. הוא היה הקוסם האדיר והחזק ביותר בממלכת אוֹרקרוֹס כולה. לצדו התייצבו שני המושלים שפיקדו על צבאות צפון ודרום האימפריה. צבא האויב הורכב משתי ממלכות שונות, שעד אז ניהלו ביניהן מאבק. אלה היו סֶרִיסיון וסָפטוֹר. השתיים כרתו ביניהן ברית וחברו כנגד הממלכה שלישית, אוֹרקרוֹס.
"עצרו!" פקד אֵדוּאָרד על צבאו. הפקודה עברה מגנרל לגנרל, עד שלבסוף נעצרו הלוחמים. הקוסם עמד על אחד ההרים הצפוניים והתלולים. קמטים חרכו את פניו והסגירו את גילו המבוגר. עיניו הלבנות בהקו באור הלבנה. בגדים שחורים לבש על גופו החטוב. זַקָן לבן וארוך גלש במורד סנטרו והסתיר את שרשרת הכסף שהקיפה את צווארו. גלימה לבנה כיסתה את גבו ועל ראשו עטה ברדס. בידו אחז בשרביט ארוך וכסוף, שבקצהו כדור שטוח כגודל אגרוף. במרכזו שקועה הייתה אבן אזמרגד גדולה, ובצִדיו נחרטו שני ציורי גריפין גדולים.
"אָלִיס! קרא אֵדוּאָרד בחינניות. נערה צעירה כבת שבע-עשרה עמדה מאחוריו והשקיפה על הצבא שלמטה. שערה השחור גלש על כתפיה, עיניה ירוקות ומבריקות ועורה חיוור למדי. שריון קטן לבשה וציורי הגריפין זהובים עיטרו אותו. על ראשה נחה קסדה גדולה וכתר כסף דק הקיף אותה. בידיה אחזה אליס חרב חדה, מעוטרת בסמלים, ומגן עגול בידה השנייה. מגפיים שחורים נעלה לרגליה ומבט זועם הוקרן מפניה.
"כן, אדוארד." ענתה לבסוף בנעימות והמשיכה לבחון את הצבא.
"אמך, המלכה דוּלֵיין, ציוותה עליי להגן עלייך והפקידה את חייך בידי," הסביר הקוסם. וזה בדיוק מה שאעשה. את יודעת שאני לא אוהב להפר פקודות, במיוחד אם הן יוצאות מפי אמך..."
"אז מה תעשה, תשאיר אותי פה?" שאלה אליס בקול עדין ותקיף.
"לא," השיב הקוסם, "לו תכננתי להשאיר אותך על הצוק הזה, הייתי כבר משאיר אותך בארמון."
אדוארד סובב את ראשו והביט בפניה של אליס. "אני מבקש ממך להישאר צמודה לחיילינו. תני להם להגן עלייך מדי פעם," ביקש בנעימות. "הכנתי את הצבא כך, שצבא האויב לא יוכל לחדור דרך שורותינו. חייל אחד בודד שיהווה חוליה חלשה, עלול לגרום למותם של אלפי חיילים. לכן חשבתי שקשתים יהוו חוליה חלשה לצבא. היצמדי לחיילים וכך תצילי את חייך. אל תשכחי שאת יורשת העצר היחידה של ממלכת אוֹרקרוֹס."
היא הביעה את הסכמתה בהנהון מהיר והחזירה את עיניה לצבא שעמד תחתם. מראש הצוק נראה הצד המערבי של העמק אפל למרות שמו. שריוני החיילים הכסופים מילאו את כל שטחו, ולא הותירו ולו פיסת אדמה ירוקה אחת. אליס נרתעה מעט כאשר נשמעו צעקות מכיוון האופק. צבא נוסף, צבא האויב, צעד ממזרח למערב. הפחד ניכר בפניה, אך אדוארד הוסיף להבעת פניו חיוך קטן והביט ברחמים בחיילים העוינים. גודלו של הצבא השני כמעט הכפיל את זה של צבאו שלו. חיילי אורקרוס נעו במקומם באי נוחות והביטו בצבא המאיים. חיילי האויב מילאו את כל שטח העמק ולא הותירו מקום אחד שלא דרכה בו רגל. שריון החיילים הבהיק באור הלבנה. בידם האחת אחזו בחרבותיהם, ובשנייה מגנים כהים וגדולים. קסדות ברזל קטנות נחו על ראש החיילים ודגלים אדומים התנופפו ברוח. ציור אישה היה רקום על הדגלים הגדולים. אליס הופתעה לדעת שהאויב מאמין באישה, והופתעה עוד יותר לגלות דגלים נוספים מתנופפים בשולי צבא החיילים. היו אלה דגלים זהובים שעליהם רקומה דמות אדם בגוון כחול בוהק, וגלימה עוטפת את גבו.
"למה יש שני סוגי דגלים?" שאלה אליס והעיפה מבט קצר באדוארד.
"שני צבאות נלחמים בנו היום, כלומר שתי ממלכות," הסביר אדוארד באדישות והחזיר לה מבט.
החיילים נעצרו לבסוף, כמאה מטרים כנגד צבאו. חמישה לוחמים שעמדו במרכז הצבא נעו לצדדים ופינו מקום לפרש שדהר. סוס לבן ויפהפה נגלה לפתע לעיניהם, עטוף כולו בשריון זהב ורעמת שיערו הבוהקת מתנופפת ברוח. מלךּ ממלכת סֶרִיסיון רכב עליו בין שורות החיילים, ונעמד לבסוף בראש הצבא. המלך היה עטוי שריון זהב מעוטר יהלומים ואבני אודם. זקנו העבות ירד לעבר חזהו, זרועותיו ורגליו היו עטויות אף הן במגנים זהובים. קסדה נחה על ראשו וגופו היה שמן וגוץ. פרשים אחרים מיהרו לדהור אחריו ונעמדו משני צדדיו. בִילִיאֶר היה מלך חמדן ואוצרותיה של אוֹרקרוֹס קרצו לו. מלך סָפטוֹר, אשר בושש להתייצב למערכה, הפקיד את צבאו תחת הנהגתו של המלך ביליאר.
"הוא נראה כמו כדור זהב קטן מפה," אמרה אליס והחלה לצחוק. למרות גילו המבוגר, אדוארד הצטרף אליה וגיחך בקצרה. בליסטראות ענקיות נראו לפתע, נגררות מאחורי צבא החיילים הגדול. אדוארד הבין שביליאר מתכוון לחסל את כל הלוחמים של אורקרוס ולהמשיך הלאה כדי לבזוז את הערים שייקרו בדרכו. מחשבה זו הכעיסה אותו.
"הקוסם אדוארד!" קרא לפתע קול בחינניות. הזקן סובב את ראשו אל שני אנשים מכובדים שסביבם ניצבו חיילים חסונים והביט בהם בשאלה.
"אנו, מושלי הצפון והדרום, מתנצלים על התקרית שארעה אמש ומבקשים את סליחתך," אמרו השניים וקדו בענווה. אדוארד חייך והחזיר את עיניו לעבר אופק המאיים.
"זוהי מלחמה," אמר. "ברור שאני סולח לכם, אך אנא, בפעם הבאה אל תמעיטו בערכי!"
השניים הרימו מעט את מבטיהם במבוכה והביטו זה בזה בחיוך.
"תודה על סבלנותך כלפינו," אמר מושל הדרום, "אנחנו נלחם תחתיך ונקבל כל פקודה היוצאת מפיך."
אדוארד הנהן מבלי להביט בהם והשניים נשארו לעמוד והמתינו לפקודות נוספות. הקוסם דמם כמה רגעים והניח את ידיו מאחורי גבו.
"סקֶז!" נהם לפתע. מאחוריהם נעמד אוהל אדום וגדול. קוסם אחר יצא מתוכו בהליכה מהירה ונעמד מאחורי אדוארד. עורו ושערו הארוך היו שחורים כלילה וכך גם בגדיו, בעוד עיניו סגולות כאחלמה ועל פניו מבט תקיף. גלימה לבנה נקשרה לצווארו בחוט זהוב והתנופפה לאחור ברוח. אליס הבינה שלקוסמים יש תלבושת אחידה.
"אדוני?" ענה סקֶז בנימת שאלה.
אדוארד המשיך להביט בצבא האויב ואמר באימה, "הכן את הקוסמים, המלחמה בפתח."
סקז הרכין את ראשו והנהן, ובהליכה מהירה חזר לאוהל האדום. המושלים פנו ללכת בדיוק כשאדוארד עמד לומר את פקודתו.
"מי נתן לכם אישור ללכת?" שאל בעודם רועדים למשמע קולו, "הכינו את הצבא!"
לאחר זמן קצר חזר הקוסם סקז, מלווה בתשעה קוסמים אחרים. כולם לבשו בגדים שחורים וגלימה לבנה עטפה את ראשיהם וגופם. חלקם היו זקנים, חלקם צעירים, וכולם אחזו בשרביטים שונים. הצבא החל לנוע וקולונלים וקצינים התרוצצו בין הפלוגות שאוחדו לאחת.
"חבריי לנשק," פתח אדוארד וסובב את גופו לעברם. הם נעמדו זקופים בחצי גורן כנגדו והביטו בו בעיון. "כפי שאתם רואים, המלכה דוליין הפקידה בידיי את הפיקוד על הצבא. המלחמה שהיום תיראו תראה לכם כפשוטה, אך אל תתנו לזה להטעות אתכם. בעוד מאות שנים ידברו על מעשיכם ומעלליכם. על כל קסם שתחוללו וכל הרג שתהרגו, יעידו עשרות אלפי לוחמים בפני הדורות הבאים."
אדוארד, מנהיג הקוסמים הזדקף והרים את קולו באמרו: "אנחנו החיל הכי חזק, האנרגיה הכי בוערת, הכוח הכי מתפרץ!" בעוד אליס מתבוננת בו ומחייכת.
"הָא!" צעקו הקוסמים בהסכמה.
"הלוואי וכל לוחם שנמצא פה יחיה, יעיד ויספר על מעשינו בפני הדורות הבאים!"
"הא!" צעקו גם הלוחמים, שנעמדו בעמק והתבוננו באדוארד שניצב מעליהם. אדוארד פסע לאטו לעבר קצה הצוק הגבוה והטה את שרביטו לכיוון צבא האויב. אליס התבוננה בו בעודו לוחש לחש קסם. אבן האזמרגד על שרביטו זהרה וקו אור נמשך במהירות, עד שהגיע לאוזני חיילי האויב קול נפץ אדיר שפיצח את הדממה. עשרה חיילים התעופפו באוויר וזעקות כאב נפלטו מפיהם. הקוסמים נעמדו לצד אדוארד והטו את שרביטיהם כלפי השמים השחורים.
"לתקוף!" צעק המלך ביליאר על צבאו. לוחמי סריסיון הסתערו כחיות צמאות דם לכיוון הצבא השני. חיילי אורקרוס הניחו את המגנים הגדולים על העשב והתכוננו להדוף את החיילים. חניתות יצאו מבין המגנים וכגדר קוצים התייצבו כנגד צבא האויב. חץ סגול נפלט משרביטו של אחד הקוסמים ועף כלפי מעלה במהירות. קול נפץ עז פיצח את השמים ואור סגול וגדול ריצד על פני העננים האפורים. מַטָר חִצים נפל על חיילי האויב שהיו במרחק של עשרות מטרים מצבא אורקרוס. הם פלטו זעקות כאב כאשר החצים ננעצו בבשרם.
מערבולת רוח פיזרה את הלוחמים ונטעה כאוס בין שורות האויב למשך כמה רגעים. הקוסם זוֹרָקס השקיע כמות נכבדת מכוחו והביט במערבולת הדועכת לנגד עיניו. הוא היה הקוסם הכי חזק בקסמי התקפה, מלבד אדוארד. נחשי מים ארוכים יצאו משרביטי הקוסמים והקפיאו את החיילים שנגעו בהם. אדוארד התיר את החוט הזהוב שנקשר לגלימתו הלבנה, אשר נפלה לאטה ונפרשה על פני האדמה הרכה. הקוסם כרע על ברכו, הרכין את ראשו והתבונן במגפו הגבוה. אור לבן וזוהר הקיף אותו ומנע מהקוסמים להתבונן בו. הם כיסו את עיניהם בידיהם ואליס עצמה את עיניה.
כשפקחה אותן ראתה את אדוארד עומד זקוף, זוג כנפיים לבנות ובוהקות יוצאות מגבו. הילה לבנה הקיפה אותן והדגישה את יופיים. אורך כל כנף היה כאורך אדם וחצי. שני חתכים היו בחולצתו ואפשרו לכנפיים לצאת. שערו הלבן והארוך נמשך עד לגבו. אותיות לבנות נרקמו על חולצתו. אליס ניחשה ששמו נרשם שם. הקוסמים האחרים הניחו לגלימותיהם לנשור על הקרקע וכרעו על ברכיהם. אליס הופתעה לראות ששום אור לא בהק מגופם, וכי במקום כנפיים לבנות בקעו לאִטן כנפיים שחורות וקטנות יחסית לאלו של אדוארד. הקוסם פרש את כנפיו הלבנות לרווחה וקרב אל אליס. הוא אחז במותניה ונופף בכנפיו בחוזקה. הקוסמים נופפו בכנפיהם והתרוממו באוויר. אדוארד הוביל אותם כלהקת ציפורים שהתעופפו לעברו של ראש צבא אורקרוס. המלך בִילִיאֶר הביט בהם בהתפעלות בעוד הצבאות נאבקים זה בזה. חִצים שרקו באוויר וננעצו בחיילי אורקרוס. שקשוק ברזלים נשמע בכל נקודה בעמק. זעקות כאב נפלטו כאשר חיילי אורקרוס שיפדו את חיילי סריסיון בחניתותיהם הארוכות.
"סטוּרקִין!" קרא אדוארד בעודם באוויר, "מצא אזור נחיתה!"
סטוּרקִין הרכין את שרביטו כלפי העשב הירוק ולחש קסם. עיגול אש גדול נראה לפתע. חייליו זעו ממקומם והתאמצו שלא להיתקל בטבעת האש הקטלנית. הקוסמים נחתו לתוכה בעודם חומקים מחִצים שירו החיילים. שניים מהם התעופפו במהירות מדהימה וניקבו חורים בכנפיו של הקוסם דאמאן, אשר זעק בכאב ומיהר לנחות. קרון קרב אליו ולחש באוזניו כמה מילים בעודו נוגע בחורים המדממים. הילה ירוקה זהרה סביב ידו, והחורים החלימו ברגע כלא היו.
"לטעון בליסטראות!" נהם לפתע המלך ביליאר על חייליו שהתרוצצו וצעקו פקודות.
"אוֹרִיסֶר!" קרא לפתע אדוארד, "התפקיד שלך."
חמישה סלעים התעופפו באוויר ואיימו לפגוע בצבא אורקרוס. אוֹרִיסֶר, הקוסם הצעיר ביותר, הרים את שרביטו וכיוונו לעבר הסלעים שדממו באוויר כעשרה מטרים מעל לטבעת האש הגדולה. בהנפת יד קלה השליך אוריסר את הסלעים חזרה לעבר הבליסטראות וניפץ את כולן. אליס עמדה בין הקוסמים ובהתה בהתפעלות בכוחם הרב.
"אתם בלתי מנוצחים!" התלהבה. החיילים המשיכו להיאבק זה בזה, ואדוארד חשק לחשוף את כוח זרועו.
"דוראן!" פקד לפתע אדוארד על שרביטו. השרביט נצנץ במשך זמן קצר וסנוור את הקוסמים. חרב ארוכה וכבדה נגלתה כאשר הפסיק לזהור, ניצבה בהיר וארוך מספיק כדי שאדוארד יוכל לאחוז בו בשתי ידיו. הלהב היה ישר בבסיסו ובקצהו התעקל משני צִדיו והסתיים בחוד משונן. צבעו היה לבן מבריק ואורכו כמעט כשל חנית.
"דוֹרָאן!" פקד שנית על חרבו ולפתע הילה עטפה את להב החרב. הוא החל ללכת וכנפיו הלבנות מקופלות מאחורי גבו.
"סטורקין." אמר שנית. טבעת האש החלה לדעוך כאשר סטורקין כיוון אליה את שרביטו. הקוסם יצא לעבר חיילי האויב בעודו אוחז בחרבו הלבנה בשתי ידיו. הקוסמים יצאו בעקבותיו ואליס עמדה צמוד אליהם. אדוארד פסע לעבר החיילים שהסתערו והחל לשסף את גרונותיהם בקלות. טיפות דם ניתזו על חרבו ובגדיו. הוא נעץ את חרבו בבטנו של אחד החיילים והניף אותה באוויר. הוא נס לעבר שני חיילים שעמדו וצפו בו ובעט עם שתי רגליו בבטנם.
"לילה טוב," אמר להם בחיוך רגע לפני ששיסף את גרונותיהם. חייל אחד לא הצליח לחדור למבנה הצבא שלו. באופק הבחין בביליאר, רכוב על גב סוסו המעוטר ומביט בכעס בקוסמים. מאחוריו ניצבו שורות רבות של חיילים. צווחה לא ברורה נשמעה מפיו של ביליאר והחיילים זעו לרגע. אדוארד נרתע לאחור כאשר ראה פרשים רבים המפלסים את דרכם בין חיילי סריסיון. שריון כבד נח על גופיהם ולרגליהם נעלו מגפי כסף נוקשות. גרזן ענק אחזו בשתי ידיהם בעודם רוכבים על סוסים שחורים. אדוארד ידע בוודאות שחייליו לא יצליחו להדוף אפילו פרש אחד. גופותיהם של חיילי שני הצבאות נגלו לפתע, ממלאות את העמק.
"שורות ישרות!" פקד אדוארד על צבאו. שוב הניחו החיילים את המגנים על העשב וזקרו את החניתות שגואלו בדם. אדוארד נופף בכנפיו הגדולות והתרומם באוויר.
"לתקוף!" צווח המלך ביליאר וטיפות רוק נתזו מפיו. הפרשים דהרו ונהמות יצאו מפיותיהם. כאלפיים פרשים מילאו את העשב והתכוננו להעיף את חיילי אורקרוס. כשהיה אדוארד גבוה מספיק לחש קסם לשרביטו וכיוונו לעבר הפרשים. אור אדום גדול האיר את העמק והפרשים. האור סנוור את הסוסים השחורים והם נעצרו בפתאומיות והתרוממו על רגליהם האחוריות כשהם צוהלים בפחד. המלך ביליאר נבהל כשראה את הפרשים חוזרים בדהירה לעבר צבאו. חיילי סריסיון פינו להם מקום ואפשרו להם לעבור ביניהם.
"ארור אתה אדוארד, בנו של איזה קוסם מטומטם!" צווח ביליאר בכעס, כאילו לעס את המילים בפיו. אדוארד סימן לקוסמים לעקוב אחריו ואלו התרוממו באוויר. שקט מילא את העמק למרות עשרות אלפי החיילים ששהו בו. הקוסמים נעצרו לפני המלך ביליאר במרחק של מטרים ספורים ממנו.
"אז אתה לא מתכוון להיכנע," אמר אדוארד בזלזול, "לא נהרגו מספיק חיילים כדי שתבין שמלחמה עם קוסמים זה רעיון מטופש?"
ביליאר צחק צחוק צורם והביט באדוארד בלעג.
"מלך סָפטוֹר בדרכו לכאן עם עוזריו," אמר המלך ביליאר ברצינות והקוסמים צחקו.
"נהרוג אותו ואת כל צבאו ואז את כל צבאך," אמר לפתע זוֹרָקס, "אחרי כל זה, בזמן שנותר לנו, נהרוג אותך באִטיות."
"הנה הוא," אמר ביליאר והצביע לשמים. השמש החלה לזרוח, אבל משהו נראה לפניה. שלושה קוסמים אחרים ריחפו בשמים, בגובה העננים. במהירות צנחו עם כנפיהם עד הקרקע, לצד המלך ביליאר. האמצעי ביניהם לא לבש על עצמו בגד עליון וחשף את גופו החטוב. זה היה מלך סָפטוֹר, לרגליו מכנסיים כסופים ששני פסי אזמרגד חצו אותם לאורכם. כנפיים זהובות נגלו מאחורי גבו וחרב לבנה אחז בידו. אורכה היה כרגלו, ולהבה היה רחב כאגרוף. אבן אודם כהה הייתה שקועה בגולת ניצבה. עורו היה שזוף מעט ושערו הזהוב הגיע עד לכתפיו. פניו היו צעירות ונקיות מצלקות ועיניו בצבע אזמרגד.
שני הקוסמים האחרים היו מבוגרים יותר. בגד ארוך לבשו על גופם, אשר הגיע עד לרגליהם. זקניהם אפורים וארוכים וקמטים חרצו את פניהם. בידיהם אחזו שרביטי עץ שבקצותיהם אבני ספיר כחולות. כנפיים שחורות נגלו מאחורי גבם.
"אז אני רואה שהחגיגה התחילה בלעדיי," אמר הקוסם בגיחוך מלגלג ובחן בעיני האזמרגד שלו את חיל הקוסמים וצבאם.
"מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?!" צווח עליהם המלך ביליאר, "כמעט איבדתי את כל הצבא שלי!"
"היו לנו עניינים לטפל בהם," ענה לו הקוסם האמצעי בקול אצילי והביט במבט מזלזל בפניו של אדוארד, שעמד כשלושה מטרים מולו. אור עלה מן המזרח כאשר השמש זרחה ויום חדש התחיל.
"אז אתה אדוארד," אמר הקוסם ושערו הזהוב התנפנף ברוח. "אתה לא נראה מאיים במיוחד."
"אחד עשר קוסמים מספיקים כדי להרוג קוסם אחד יהיר עם כנפיים זהובות," אמר אדוארד בקול מנצח. הוא ידע שמעמדו של קוסם בעל כנפיים זהובות גבוה משלהם, במיוחד כאשר הוא מלווה בשני עוזרים, ועם זאת ידע שיש סיכוי שיוכל להתמיד במאבק מולו. הקוסם קפץ את ידו השׂמאלית ושֹערותיו סמרו, פיו נסגר ושפתיו ננעלו. קוסמיו של מלך ספטור מיהרו לשנות את צורת שרביטיהם לחרב, וכך גם קוסמיו של אדוארד. הקוסם, מלך ספטור, הרים את חרבו בעזרת שתי ידיו ורץ לעבר אדוארד ו... סוף הסיפור כבר ידוע לכולם.
כך סיים לבסוף ג'ו את סיפורו הארוך על מלחמתו של אדוארד. ג'ו היה איש רחב, ולא במובן של שרירים. שערו החום המקורזל הגיע עד לסנטרו. זקן קצר בלט מפניו הגדולות ועיניו, עמוקות ומלאות תבונה וסקרנות, נצצו באור הנרות. גילו לא עבר את החמישים. הוא ישב שפוף על כיסא עץ מגולף בפונדק "יינות הכפר". כוסות וקנקני עץ הונחו על הדלפק שמאחוריו, מלאים במשקאות חריפים. מאחורי הדלפק עמד גבר גבוה וחסון ושערו קצוץ. בידיו אחז בספל עץ וניקה אותו במטלית שנזקקה לרחצה. סביב ג'ו עמדו וגם ישבו כשלושים איש, צמאים לסיפוריו. כשסיים את סיפורו הארוך הריעו לו האנשים ומחאו לו כפיים, בעוד ג'ו נשאר במקומו וניסה להסתיר את הסומק שעלה בלחייו.
"ואתה מצפה שנאמין לך?!" שאל בחוצפה גבר שנשען על אחד מכותלי העץ של הפונדק, "כל מֵספר סיפורים מביא אִתו הוכחה אחת או שתיים, ואני חושב שלך אין הוכחה כזו."
התלחשויות חרישיות עלו מקהל האנשים, אך הדבר לא הדאיג את מספר הסיפורים.
"אני מצטער לאכזב אותך," אמר ג'ו וטחב את ידו לתיקו. הוא הוציא ממנו חולצה שחורה וסובב אותה כדי שהקהל יראה את חלקה האחורי. האנשים התבוננו בתדהמה ובחנו את החולצה מכל זווית אפשרית, כדי לחפש איזשהו טריק או משהו מזויף. אך ללא הועיל, החולצה הייתה מקורית. לאורכה נראו שני החתכים התפורים האופייניים למדי הקוסמים בחיל הקוסמים, ומעל לחתכים נרקם באותיות לבנות, "זוֹרַקס".
"אני מקווה שזה מספק אתכם," אמר והקהל מחא כפיים בלהט.
"כפי שאתם יודעים, הקוסם זורקס היה היחידי ששרד את "מלחמתו של אדוארד," פתח בעודו מחזיר את החולצה לתיקו. "מעשיו הרעים החלו בערך עשר שנים לאחר המלחמה, כאשר קלט שנותר הקוסם היחידי בחיל הקוסמים. הסיפור הגדול ביותר שנקשר לשמו, היה שיום אחד נכנס לכפר שתוי והחל לשרוף כל מה שראה בדרכו. כאשר התלוננו אנשי העיירה והמשמר על זורקס, כעסו בער בו ושלוש מאות משפחות מאותה העיירה הושמדו באותו היום. אפילו שריד לא נותר מאותו בוקר נורא."
הגברים הרכינו את פניהם כאות הזדהות עם משפחות אורקרוס.
"אך העיקר היה שחודש לאחר מכן שלחה הקיסרית דוליין שלושים מתנקשים לטירתו, והם כבר עשו את העבודה עבור כולם," חייך במרירות. "יום מותו הוא יום שמחה. ערב טוב לכולם."
הקהל מחא לכבודו כפיים בפעם האחרונה והחל להתפזר. הוא המשיך לשבת על הכיסא ונאנח בעוד האנשים חולפים על פניו. אחדים באו כדי לברך אותו על שהותו בעיר דָיילוֹן.
"אני מקווה שתבוא כל יום," אמר איש מבוגר וקרב אל ג'ו, "אתה מביא לי הרבה לקוחות."
"אני שמח שאני עוזר לך, צָמבִיו," השיב מספר הסיפורים וחטף מידיו של בעל הפונדק שק מטבעות קטן. בדרך חזרה לבית ששכר במורד אחד הרחובות, רץ מולו נער צעיר והתנשם בכבדות. ממראהו בלבד ידע ג'ו שטרם מלאו לו שמונה עשרה. גובהו היה ממוצע ועורו בהיר יחסית לשאר ילדי העיר. פניו החלקות, נטולות זיפים או צלקות, העידו שאינו עובד בבתי המלאכה. עיניו, חומות, ארוכות וצלולות, הדגישו את חן פניו. שערו הקצר בלט סביב רצועת בד ארגמן שקשר לראשו. בגדיו הכהים היו בלויים וקרעים חרכו את סנדליו.
"עצור!" אמר בקול קלוש.
"כן, נערי," השיב ג'ו בסבלנות.
"שמעתי עליך רבות. אתה מספר הסיפורים הידוע ביותר בכל אזור דֶנדֵר."
"למה אתה חושב כך?" שאל ג'ו בסקרנות וצמצם את עיניו.
"כי אתה היחידי שיש לו הוכחות מדויקות לכל סיפור," אמר הנער בגמגום קל, "כאילו... היית שם."
"מוזר," אמר ג'ו והשפיל את מבטו, "גבר אחד אמר לי שלכל מספרי הסיפורים יש הוכחות לסיפורים שלהם."
הנער חייך וג'ו החזיר חיוך דומה, צבט קלות את לחיו של הנער והמשיך ללכת.
"חכה!" פקד הנער.
ג'ו נאנח וסב לאחור.
"מאיפה יש לך את כל ההוכחות? כמו החולצה שהראֵיתָ," שאל הנער.
"חברים," השיב ג'ו בקצרה.
"מה? חברים שלך היו במלחמות העתיקות האלה?"
"לא," אמר ג'ו בנימה רצינית, "האבות והסבים שלהם היו והם חיפשו דרך להיפטר מכל החפצים יקרי הערך האלה."
"למה?"
"ילד. אתה שואל יותר מדי שאלות, אתה יודע את זה," אמר ג'ו. מאחוריו השמש שקעה ואורות דמדומים עטו על העננים המתרחקים. המספר הבחין בתמימותו של הילד ולא אהב את המבט שהפנה אליו.
"בוא, טָייסוֹן," קראה לפתע אישה שעמדה בין הבתים, "בוא, כבר מאוחר מאוד. מי זה שם לידך?"
"זה חבר שלי, אימא," ענה לה.
"זה מספר הסיפורים?"
"כן."
היא צעדה בחיפזון ותפסה בידו של טייסון.
"תתרחק מהבן שלי, אתה שומע?" צעקה על ג'ו בחוסר נימוס.
"שהוא יתחיל להתרחק ממני," השיב בנעימות, הסתובב ופנה לדרכו.
"למה אתה מתחבר לאנשים כאלה?" שאלה אִמו ונאנחה בצער. "אתה תמיד מסתבך בצרות ואני ואבא שלך צריכים לחלץ אותך."
טייסון פלט גיחוך קצר והשתתק, כי לא רצה לריב עם אִמו באמצע הרחוב. הם צעדו יחד חזרה, וטייסון סיפר לה את האמת. לא שזה עזר לו כל כך. ביתו היה ממוקם בקצה העיר דָיילוֹן, ברחובה האחרון. מאחורי ביתו נשמע רחש גלי הים. רחובות העיר היו צרים ברובם ובתים נמוכים עמדו משני עבריהם. שום בית בעיר, מלבד זה של ראש העיר, לא נבנה מאבנים, אלא מחימר נוקשה. חומה הקיפה את העיר שהייתה כמעט ריקה משומרים שלא היה בהם צורך בימים של שלום. שלוש הממלכות הפסיקו את מלחמות הדמים לאחר מות הקוסמים ולא היו מעורבות במלחמות במשך עשרות שנים. תפקידם של שומרי העיר היה בעיקר לשמור מפני גנבים, שודדים ומתנגדי הקיסר.
אִמו פתחה את הדלת והנער נכנס בעקבותיה. מולם ניצב שולחן רעוע וכיסאות הקיפו אותו. אצטבאות אחדות בלטו מאחוריו, עליהן דמויות עץ קטנות וספרים מאובקים שלא נפתחו במשך שנים. לידם עמדה שידה מעץ גס וכלים הונחו עליה. נרות בודדים האירו את הבית, ואור הלבנה חדר מבעד לחלון. טייסון חלץ את סנדלי העור והניח אותם ליד הדלת. רצפת החימר הייתה קרה, וטייסון התענג על התחושה לאחר היום הלוהט. החום הקיצי כבר הכה בעיר ללא רחמים. הוא משך את הכיסא לאחור והתיישב עליו באנחה.
"תשתה מרק!" רטנה אִמו ונטלה את המצקת בידה. "תתחיל להיראות כמו שאר ילדי העיר," הוסיפה, "בריא וחסון."
טייסון בהה במרק הזולג לצלחתו וקיבתו התהפכה. צבעו היה צהבהב, וחתיכות גסות של ירקות צפו מעליו. הדלת נפתחה בדיוק כאשר לגם מהכף. אדם גבוה נכנס לבית. זיפים שחורים מילאו את פניו נטולות הקמטים. שיער שחור וארוך צמח על ראשו ועיניו הכהות ריקדו ברחבי הבית באי נוחות. בגדיו היו כהים ומלוכלכים מעבודה. על נעליו נראו טיפות חימר קשה. הוא השליך ברישול את תיק הצד שלו והתיישב מול הנער.
"אני מקווה שהיום הבאת אוכל ושלא תבלבל לי את השכל עם התירוצים שלך," התיזה אִמו על אביו. פיהוק ממושך נפלט מפיו וידיו נמתחו לצדדים.
"היום אין תירוצים," השיב אביו בחיוך קלוש, "את יכולה להיות רגועה כָרטמֵן, הבאתי ירקות ודגים עלו בחכתי סוף סוף."
טייסון, שהיה עסוק במרק, לא הביט באביו ולא בירך אותו לשלום. אביו הרים את ידו והניח על השולחן חמישה דגים, קשורים בחוטי ברזל חלודים. כרטמן אחזה בהם והשליכה אותם ברישול לדלי מלא במים. טיפות ניתזו כמטר מהדלי, בשל כובד דגי הבורי. אביו התמחה בדיג ואהב את הים, אך עבודתו העיקרית הייתה סתתות. כמעט את רבע מבתי העיר בנה.
"יש לי עבודה השבוע בביתו של ראש העיר," אמר, "איך עבר השבוע על בני?"
טייסון הרים את ראשו והביט בו במבט כועס.
"אני שונא שאתה הולך לקנות ירקות, לעבוד או לדוג, ונעלם לשבוע שלם," השיב טייסון בכעס. "לפחות בפעם הבאה תיקח אותי אִתך. אני כבר מספיק גדול ושהיתי די זמן קרוב לים."
"ראינו איך כמעט טבעת לאחר שנפלת מהסירה," השיב אביו וצחק. "כרטמן, זוכרת איך משינו אותו מהמים?"
אִמו הצטרפה בקול עייף והוא התרתח. טייסון שנא שהעלו את הנושא הזה. חמש שנים קודם לכן לקחו אותו אביו ואִמו לשיט בסירה כדי שאביו יילמד אותו מעט על דיג. לאחר שחיפשו במשך שעות אחדות דג שיספק את תאבונם, מצאו לבסוף אחד שוחה ממש בקרבת תחתית הסירה. טייסון היה יהיר ולא שמע בקול אביו. העֵלֶם רצה להוכיח לאביו שהוא מספיק בוגר. הוא קרב לקצה הסירה ולא שמר על השקט. בלי מחשבה זינק על הדג עם רשת קטנה שטוותה לו אִמו. הדג הספיק לברוח כמאה מטרים מהם, לפני שטייסון הוציא את ראשו מהמים. הנער כמעט טבע לאחר שנתפסה הרשת ברגלו.
אביו הבחין במבטו הנזעם של בנו וקם מכיסאו. תיק הבד נותר על הכיסא, פתוח למחצה. כרטמן שפשפה את הצלחות שהיו על השידה והניחה אותם על אחד המדפים.
"לילה טוב," אמרה בנעימות ופסעה בעקבות אביו, "תניח את הירקות במטבח."
טייסון סיים את המרק ולקח בידו את הצלחת למטבח. הוא צעד לחדרו שהיה ממוקם ליד דלת הכניסה.
הוא הסיט את הבד הלבן שנתלה במקום דלת ונכנס. מיטת עץ נמוכה עמדה מולו ועליה שמיכה דקה שהושלכה ברישול. כרית לבנה ורכה בלטה מתחת לשמיכה. בפינה הימנית של החדר ניצב ארון גדול, ולצד המיטה עמדה שידה נמוכה, שצבעה הבהיר החל להתקלף. נרות הונחו על השידה והטילו אור מרצד על כותלי החדר. טייסון פשט את בגדי הבד והשליך אותם על רצפת החימר. הוא הסיר מעל ראשו את בד המשי האדום והניח אותו ליד הנרות. בנשיפה ארוכה הכניס את העלטה לחדר והתכסה בשמיכה. לאחר דקות ארוכות נרדם ונתן ללילה לחלוף במהירות, כאילו לא היה אלא רגעים אחדים.
