הפעם היינו בחדר הגדול, עומדות בגבורה בעוד שיעור משעמם של נימוסים והליכות, כשפתאום ניתך עלינו ברד של לבנים מהחלון. אליס השתטחה מיד על הרצפה. היא התחילה לזחול לעבר דלת צדדית ולא הפסיקה לייבב. מפיה של סלסט נפלטה צווחה חדה והיא רצה אל ירכתי החדר, חומקת בנס מרסיסי הזכוכית שניתזו לכל עבר. קריס לפתה את זרועי ומשכה אותי אחריה, ואני רצתי איתה לעבר היציאה.
״מהרו, גבירותי,״ קראה סילביה.
בתוך שניות תפסו השומרים את עמדותיהם ליד החלונות וירו על התוקפים, וקולות הירי הידהדו באוזני בזמן מנוסתנו. לא משנה אם התוקפים חמושים ברובים או רק באבנים, כל מי שנוהג ולו בשמץ של תוקפנות בטווח הראייה של הארמון — דינו מוות. מעתה מגלים כאן אפס סובלנות כלפי ההתקפות הללו.
״אני שונאת לרוץ בנעליים האלה,״ מילמלה קריס. היא אספה את שולי שמלתה בידיה ועיניה היו נעוצות בקצה המסדרון.
״אחת מאיתנו תצטרך להתרגל לזה,״ אמרה סלסט. נשימתה היתה קצרה מהריצה.
גילגלתי את עיני. ״אם זאת תהיה אני, אנעל נעלי ספורט בכל יום. ואני אתחיל עם זה מעכשיו.״
״פחות דיבורים, יותר ריצה!״ צעקה סילביה.
״איך אנחנו יורדות מכאן לחדר הביטחון?״ שאלה אליס.
״מה עם מקסון?״ התנשפה קריס.
סילביה לא ענתה. רצנו אחריה דרך מבוך של מסדרונות וחיפשנו מעבר למרתף, ובדרכנו נתקלנו בעוד ועוד שומרים שרצו בכיוון ההפוך. הייתי מלאת התפעלות מהם. חשבתי על האומץ שצריך להיות למי שאינו בורח מהסכנה אלא רץ ישר אליה כדי להגן על מישהו אחר.
לא הצלחתי להבדיל בין כל השומרים שחלפו על פנינו, עד שזוג עיניים ירוקות ננעץ בעיני. אַספֶּן לא נראה מפוחד או אפילו נרעש. היתה בעיה, והוא הזדרז לטפל בה, פשוט כי זה מי שהוא.
חילופי המבטים בינינו היו קצרים ומהירים, אבל זה הספיק. ככה זה תמיד עם אספן. בתוך שבריר שנייה, בלי להוציא מילה מהפה, אני יכולה לומר לו, תיזהר ואל תהיה גיבור. והוא עונה בלי לדבר, יהיה בסדר, רק תשמרי על עצמך.
יכולתי לחיות בשלום עם הדברים שלא היה צריך לומר בקול רם, אבל לא היה לי מזל כזה עם הדברים שכן נאמרו. שיחתנו האחרונה לא היתה מהסוג הנעים. עמדתי לעזוב את הארמון וביקשתי ממנו שייתן לי מנוחה כי אני צריכה להתאושש מהתחרות. אבל בסופו של דבר נשארתי כאן בלי לתת לו על זה שום הסבר.
אולי הוא מתחיל לאבד את סבלנותו אלי, וכבר לא כל כך פשוט בשבילו לראות רק את הצדדים הטובים שלי. אני אצטרך לעשות משהו בקשר לזה. לא יכולתי לדמיין לעצמי חיים שאספן אינו חלק מהם. אמנם כעת כבר קיוויתי שמקסון יבחר בי, אבל למרות זאת עולם ללא אספן נראה לי כמו משהו בלתי־מתקבל על הדעת.
״הנה זה!״ קראה סילביה ודחפה לוח סמוי בקיר.
התחלנו לרדת במדרגות. אליס וסילביה הלכו בראש התהלוכה.
״לעזאזל, אליס, תזדרזי קצת!״ צעקה סלסט. רציתי לכעוס עליה בגלל האמירה הזאת, אבל ידעתי שכולנו חושבות אותו דבר.
תוך כדי ירידה אל המרתף האפלולי התחלתי לחשוב בהשלמה על בזבוז הזמן הצפוי ועל ההסתתרות הזאת בחורים, ממש כמו עכברים. המשכנו לרדת, והצעקות שבאו מבחוץ הלכו ונבלעו בנקישת עקבינו על המדרגות, עד שקול גברי נשמע ממש מעלינו.
״עצרו!״ צעק מישהו.
קריס ואני הסתובבנו יחד והבטנו למעלה עד שראינו בבירור את המדים. ״חכו,״ קראה קריס לבנות שמתחתינו. ״זה שומר.״
עמדנו על המדרגות, מתנשמות בכבדות. השומר הגיע אלינו לבסוף, קצר נשימה גם הוא.
״מצטער, גבירותי. המורדים ברחו ברגע שהתחיל הירי. הם כנראה לא היו במצב רוח לוחמני היום.״
סילביה החליקה את שמלתה בכפות ידיה ודיברה בשם כולנו. ״המלך החליט שהסכנה חלפה? כי אם לא, אתה מעמיד את הבנות האלה בסכנה גדולה מאוד.״
״מפקד המשמר אישר את זה. אני בטוח שהוד מלכותו...״
״אתה לא הדובר של המלך. קדימה, גבירותי, תמשיכו לרדת.״
״את רצינית?״ שאלתי. ״אנחנו סתם יורדות לשם.״
היא נעצה בי מבט שהיה יכול להניס את המורד הנועז ביותר, ואני סתמתי את הפה. סילביה ואני פיתחנו סוג של יחסי ידידות בזמן השיעורים הפרטיים שנתנה לי, כשעזרה לי מבלי משים להסיח את דעתי ממקסון ומאספן. אבל אחרי התעלול הקטן שלי ב״ריפורט״ לפני כמה ימים, נראה שכל אהדתה אלי התנדפה כלא היתה. כעת היא פנתה שוב אל השומר והמשיכה, ״אנחנו נעלה בחזרה רק אחרי שתביא לי פקודה רשמית מהמלך. תמשיכו ללכת, גבירותי.״
השומר ואני החלפנו מבטים זעופים ופנינו ללכת, כל אחד לדרכו.
סילביה לא הראתה כל סימני חרטה כעבור עשרים דקות, כששומר אחר בא ואמר לנו שאנחנו חופשיות לשוב למעלה.
הייתי כל כך מעוצבנת מכל המצב, עד שלא חיכיתי לסילביה ולבנות האחרות. מיהרתי לעלות במדרגות — יצאתי במקום כלשהו בקומה הראשונה והמשכתי ללכת לחדרי יחפה, כשהנעליים תלויות לי על שתי אצבעות. המשרתות שלי לא היו בחדר, אבל על מיטתי חיכה לי מגש כסף קטן עם מעטפה.
זיהיתי מיד את כתב ידה של מאי. קרעתי את המעטפה ובלעתי בשקיקה את מילותיה.
אמס,
אנחנו דודות! אסטרה היא תינוקת מושלמת. הלוואי שיכולת לבוא ולהכיר אותה באופן אישי, אבל כולנו מבינים שאת צריכה להיות בארמון עכשיו. את חושבת שנהיה ביחד בחג המולד? זה כבר לא רחוק כל כך! אני צריכה ללכת לעזור לקנה ולג'יימס. לא להאמין כמה שהיא יפה! הנה תמונה בשבילך. אנחנו אוהבים אותך!
מאי
התבוננתי בתצלום המבריק שצורף למכתב. כל המשפחה הופיעה בו חוץ מקוֹטָה וממני. ג'יימס, בעלה של קֶנָה, עמד ליד אשתו ובתו. עיניו היו נפוחות אבל פניו קרנו מאושר. קֶנָה ישבה במיטתה, החזיקה בזרועותיה חבילה ורודה ונראתה נרגשת ומותשת באותה מידה. אבא ואמא חייכו בגאווה, ואילו ההתלהבות של מאי ושל גֵ'רָאד ממש פרצה מן התמונה. היה מובן מאליו שקוֹטָה לא יבוא להשתתף בשמחה; הוא הרי לא יפיק שום רווח ממנה. אני, לעומת זאת, הייתי צריכה להיות שם.
אבל לא הייתי.
הייתי כאן. ולפעמים לא הבנתי מדוע. מקסון עדיין הקדיש חלק ניכר מזמנו לקריס, למרות כל מה שעשה כדי להשאיר אותי כאן. המורדים עירערו בנחישות רבה את ביטחוננו מבחוץ, והמילים הפוגעניות של המלך גרמו נזק לביטחון העצמי שלי לא פחות מהם. ובמשך כל הזמן הזה אספן חג סביבי, וזה היה סוד שהייתי צריכה לשמור לעצמי. והמצלמות באו והלכו, גוזלות מאיתנו פיסות חיים כדי לבדר בהן את ההמונים. איך שלא מסתכלים על זה, החיים בארמון דחקו אותי לפינה, בזמן שהפסדתי את כל הדברים שהיו תמיד חשובים לי באמת.
כבשתי את דמעות הזעם שעלו בעיני. כבר כל כך נמאס לי לבכות.
במקום לבכות התחלתי לרקום תוכניות. הדרך היחידה לתקן הכול היא לשים קץ לבחירה.
אף על פי שמדי פעם עוד פיקפקתי בנכונותי להיות נסיכה, לא היה לי ספק שאני רוצה להיות אשתו של מקסון. ואם זה עתיד לקרות, אסור לי לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין להתפתחויות. זכרתי היטב את שיחתי האחרונה עם המלך, ולכן הסתובבתי הלוך ושוב וחיכיתי לבואן של המשרתות שלי.
בקושי הצלחתי לנשום בשמלה ההדוקה הזאת, כך שידעתי שניסיון לאכול יהיה בזבוז זמן. אבל ההקרבה תהיה שווה את זה. הייתי צריכה לקדם את העניינים, והייתי צריכה לעשות זאת מהר. לדברי המלך, הבנות האחרות מקיימות מגעים עם מקסון — מגעים גופניים — והוא טרח לציין שאני לא מספיק מושכת כדי שיהיה לי סיכוי להתחרות בהן בתחום הזה.
כאילו היחסים שלי עם מקסון לא היו מסובכים מספיק, כעת נוספה להם עוד בעיה: בניית האמון מחדש. ולא ידעתי אם זה אומר שאסור לי לשאול שאלות או להפך. הייתי די בטוחה שהיחסים שלו עם הבנות האחרות לא הרחיקו לכת עד כדי כך, אבל לא יכולתי שלא לתהות בעניין. עד כה לא התאמצתי להתנהג בצורה פתיינית וחושנית — כל הרגעים האינטימיים שלי עם מקסון התרחשו כמעט מאליהם — אבל הייתי חייבת לקוות שאם אהיה בוטה יותר, אבהיר לו שאני מעוניינת בו לא פחות מהאחרות.
נשמתי נשימה עמוקה, זקפתי את ראשי ונכנסתי לחדר האוכל. בכוונה איחרתי בדקה או שתיים, וקיוויתי שכל האחרים כבר יֵשבו במקומותיהם. החישוב שלי היה נכון, אבל התוצאה עלתה על המצופה.
קדתי קידה עמוקה עם רגל אחת מאחור, מה שגרם לשסע בשמלתי להיפתח לכל אורכו, כמעט עד למותניים. זאת היתה שמלת סטרפלס אדומה עם מחשוף עמוק בגב, והייתי די בטוחה שהמשרתות שלי השתמשו בכישוף כדי לוודא שהיא לא תגלוש מטה. התרוממתי, הישרתי מבט אל מקסון וראיתי שהוא הפסיק ללעוס. מישהו הפיל מזלג.
השפלתי את עיני, ניגשתי למקומי והתיישבתי לצדה של קריס.
״את רצינית, אמריקה?״ לחשה לי.
הטיתי את ראשי לעברה. ״סליחה?״ עניתי במבוכה מזויפת.
היא הניחה את הסכו״ם שלה ושתינו לטשנו עיניים זו בזו. ״את נראית זולה.״
״טוב, ואת נראית מקנאה.״
כנראה פגעתי בנקודה רגישה, כי פניה קצת האדימו לפני שחזרה לאכול. נגסתי נגיסות קטנטנות מהאוכל, השמלה ההדוקה לא איפשרה יותר מזה. כשהוגש הקינוח החלטתי להפסיק להתעלם ממקסון, וכפי שקיוויתי, עיניו היו נעוצות בי. הוא הרים מיד את ידו ומשך בתנוך האוזן שלו, ואני עשיתי בצנעה כמוהו. עיני דילגו אל המלך קלרקסון. השתדלתי לא לחייך. הוא היה נרגז, סימן שהצלחתי לבצע עוד תעלול ולצאת ללא פגע.
ביקשתי רשות לקום ראשונה, כדי לתת למקסון אפשרות להתפעל מהמחשוף בגב, ומיהרתי לחדרי. ברגע שהדלת נסגרה מאחורי מיהרתי לפתוח את הרוכסן, כל כך רציתי לנשום שוב בצורה חופשית.
״איך זה הלך?״ שאלה מרי שמיהרה לעזרתי.
״הוא היה המום. כולם היו.״
לוסי צווחה בשמחה, ואן באה לעזור למרי. ״אנחנו נחזיק את השמלה שלא תיפול. פשוט תמשיכי ללכת,״ פקדה עלי. עשיתי כדבריה. ״הוא יבוא הלילה?״
״כן. אני לא יודעת מתי בדיוק, אבל הוא בטוח יבוא.״
התיישבתי על קצה המיטה והצלבתי את ידי על בטני כדי שהשמלה הפתוחה לא תחליק מגופי.
אן עשתה פרצוף עצוב. ״אני מצטערת שתצטרכי לסבול מאי־נוחות עוד כמה שעות. אבל אני בטוחה שזה ישתלם לך.״
חייכתי והתאמצתי להיראות כאילו אין לי בעיה להתמודד עם הסבל. סיפרתי למשרתות שלי שאני רוצה למשוך את תשומת לבו של מקסון. לא שיתפתי אותן בתקוותי שאם יהיה לי מזל, השמלה הזאת תהיה זרוקה על הרצפה בתוך זמן קצר.
״את רוצה שנישאר איתך עד שהוא יבוא?״ שאלה לוסי שהתקשתה לכבוש את התרגשותה.
״לא, רק תעזרו לי לסגור שוב את הרוכסן. אני צריכה לחשוב ברצינות על כמה דברים,״ עניתי ונעמדתי כדי שהן יוכלו לעזור לי.
מרי אחזה ברוכסן. ״תכניסי את הבטן, מיס.״ צייַתּי, וכשהשמלה נצמדה שוב לגופי, חשבתי על חייל היוצא לקרב. השריון שונה, אבל הרעיון זהה.
הלילה אני עומדת לכבוש גבר.
