דמונרוג
מעבר לסויינג ברידג', רחוב ביראם, מיסיסיפי.
צעדים עמומים הדהדו בין קירותיו של הבניין החשוך. צל גבוה ריחף במעלה המדרגות באטיות קצובה, תר וסורק את החלל סביבו. כל כך הרבה דלתות עומדות לרשותו, הוא לא בטוח איפה הוא רוצה להתחיל. "בשר רך, בשר טרי, ברח מהר, או שתסתיים בפי..." מלמל חרש. יד ארוכה ולבנה הגיחה מתוך כיס מכנסיים שחורים מחויטים וליטפה את המעקה המאובק. היצור המשיך לטפס באטיות במעלה המדרגות, כשלפתע נשמע קול חרישי והוא נעמד דום. הוא הסתובב לאט ובשקט לעבר מקור הציוץ. זה הגיח מבעד לדלת שמימינו. אם יפעל מהר, אף אחד לא ידע מזה. הוא היסס. יש לו משימה לבצע. עליו להיפטר משומר גבול העולמות ואסור לו לבזבז זמן מיותר, אך הריח המשכר של משהו אנרגטי וטרי שזרם בעורקיו דרך הלב הפועם במהירות כה רבה היה... מפתה עד מוות.
הקול נשמע כשל התייפחות נערה, שמיד הושתק מפחד. לבו הלם בעוצמה כשדמיין את עורה הרך והחם מחכה לו במרחק כה קצר. בטנו געשה מרוב רעב, כבר עבר המון זמן מאז שהרשה לעצמו בשר טרי. הוא נדרך בדממה מוחלטת כשל חיית פרא לפני הזינוק אל טרפה. ראשו הקירח נטה לעבר הדלת הימנית, והוא הבחין במשהו שהיה תלוי מעל המשקוף. היה זה צרור של ראשי שום. סדק דקיק החל להתרחב במרכז פניו של היצור וחשף שורות של שיניים ארוכות וחדות. הוא פלט צחוק גבוה וקר. אז תושבי העיר הזאת עדיין לא למדו לקח... הוא שרבב את אצבעותיו הארוכות אל תוך המנעול וסובב אותן עד שנשמע צליל פתיחה. אחר כך בעט בחזקה בדלת והיא התנפצה ברעש גדול. צרחה נשמעה מתוך הדירה. דחף בלתי נשלט התעורר בו והוא הסתער פנימה כמו נחש קוברה.
מתוך האבק שעלה כשבעט בדלת הבחין בדמות שנעלמת בקצה המסדרון. בזינוק קדימה, בלי לחשוב פעמיים, מתנשף ומתנשם בהתרגשות, הוא הגיע לקצה המסדרון ובעט בעוצמה בדלת שכמעט ננעלה לפניו — טראח! הנערה צרחה בעודה נהדפת לאחור בעוצמה והחליקה כמה מטרים רחוק ממנו. מייבבת ורועדת מפחד על הרצפה, היא כיסתה את פניה במרפקיה ונראתה כמו בובת חרסינה שברירית וחסרת אונים.
היצור לא חשב על שום דבר מלבד להשביע את רעבונו. הוא התקדם לעברה ותפס את זרועה בכוח. היא הייתה כל כך דקיקה שיכול היה למחוץ אותה למוות בלי להתאמץ. הוא הצמיד אותה לחלון בכוח והתקרב אליה לאט. מבטה ננעץ באימה ביצור ודמעות זלגו ללא שליטה על שפתיה הרועדות. לעומתה, הוא היה גבוה מאוד ולבש חליפה בצבע אפור כהה. גופו היה דקיק אך מאיים כל כך בצורתו המעוותת, פניו מסך לבן וריק, ללא עיניים אף או פה. ככל שהתקרב אליה, הבחינה בתווי פנים חלשים מאוד. משקעי העיניים היו עמוקים בבשר, ללא זכר לאישונים, במקום שהיה צריך להיות פה שוב נפער סדק צר שמתוכו בצבצו שיניים חדות.
"שמי... דמונרוג," אמר היצור באטיות, "ואת כנראה נרדפת מתועבת." הוא חִרחר וקירב את פניו לעורק הראשי הבולט של הנערה.
"בבקשה..." היא התחננה בדמעות.
הוא התענג לרגע קצר על הריח המתוק שעלה באפו. "בבקשה... מה?" שאל באטיות.
"בבקשה, אל תפגע בי," ייבבה הנערה.
שיניו היו פרושות בחיוך רעב והבל פיו המצחין גרם לשערותיה לסמור עוד יותר. "העניין, ללא כל ספק, מהנה פחות כשהקורבן עדיין לא יודע מי הוא," הוא לחשש כמו נחש והסתער עליה בחייתיות. באותו הרגע נפלטה מפיה צרחה נוראית שנישאה עם שריקת הרוח הקרה. כל הרחוב כאילו התעוות והתעקם בייסורים אילמים. אם למישהו היה די אומץ להציץ מבעד לחלון או להצמיד את אוזנו לדלת, יכול היה לדמיין את הבעת פניה של אותה נערה — רגע לפני סופה.
