כיוון שהייתי אזרח זר בקוריאה היה עליי לצאת ליפן לחידוש הוויזה שלי בכל כמה חודשים. באחד הביקורים ביפן חיפשתי ומצאתי מורה של מסדר Soto Zen שהתמחה במדיטציית הדממה הבודהיסטית ברמה הגבוהה ביותר. מסדר זה נחשב לסיירת של מחלקת המדיטציה. נסעתי לפגוש אותו, והוא הזמין אותי לגור במרכז שלו ולתרגל אתו. גרתי אצלו שישה וחצי חודשים וידעתי שמצאתי את המורה שלי. זן מאסטר נישיג'ימה היה ראש Dogen Sangha של מסדר הסוטו-זן היפני. הוא היה נזיר בודהיסט אשר התמחה במדיטציית הזאזן ותרגל אותה מגיל שבע עשרה, יותר מחמישים שנה. המרכז, Zazen Dojo, היה במחוז צ'יבה, ומדי פעם נסענו אתו לשבת כמה ימים רצופים במנזר זן בהרים של מחוז Shizuoka. נוסף על תרגול המדיטציה הוא חזר שוב ושוב על שני עקרונות: האחד, שהמדיטציה עוזרת לאזן בין מערכות העצבים הסימפתטית והפאראסימפתטית, והאיזון הזה הוא המפתח לבהירות המחשבה; השני הוא שיש שלוש גישות למציאות – האידיאלית, המטריאליסטית והריאלית - ורק אחת מהן קרובה לאמת.
מערכת העצבים הסימפתטית קשורה לתכונות הראש, כגון משמעת ושאיפה לפרפקציוניזם. מערכת העצבים הפאראסימפתטית קשורה יותר לרגש, ויש בה נטייה להתפנקות, לעצלות ומשיכה לחומרנות ארצית.
לדעתו, עלינו לאזן בין שתי מגמות אלו שבתוכנו המיוצגות בשתי מערכות עצבים נפרדות. עלינו להימנע מרציונליזציה ומפרפקציוניזם, ומאידך עלינו להימנע מדרמות, עצלות ורגשנות. נכון ובריא יותר יהיה לאמץ את הגישה השלישית – הריאלית - ולראות את המציאות כפי שהיא באמת מרגע לרגע, כי המציאות היא האמת היחידה.
נישיג'ימה חידד את ההפרדה. אם בקוריאה למדתי שאני אינני המחשבות שלי, ביפן התבהר לי שחשוב לאזן בין הראש ובין הרגש וגם למצוא ולאמץ את הגישה השלישית למציאות - ראיית העולם החדשה של המארח של המחשבות, ראייה והבנת המציאות בדרך אחרת מזו של הראש ומזו של הרגש.
תאילנד
כנזיר בודהיסט התארחתי במנזרים בכל המזרח. במסורת הזן מקובל לנדוד וללמוד אצל מורים אחרים, אפשרות שניצלתי בשמחה.
בתחנה הבאה במסעי חייתי במנזר יער במזרח תאילנד, Wat Pah Nanachat. המנזר שוכן בג'ונגל במזרח המדינה, לא רחוק מהגבול עם לאוס. קיבלתי צריף קטן ביער, ואף שלבשתי בגדי נזיר זן שצבעם אפור ושחור והם עטו גלימות חומות של מסדר Theravada , השתלבתי בחיי המנזר. יחד שאבנו מים מהבאר, טיאטאנו את השבילים ותרגלנו מדיטציות. אחת לשמונה ימים נהגנו לשבת למדיטציה ארוכה למשך כל הלילה, אבל כיוון שרוב הזמן חם בתאילנד, אחר הצהריים היה זמן חופשי לכולם. בספרייה של המנזר מצאתי ספרים על הבודהה וניצלתי את הזמן הזה כדי ללמוד את סיפור חייו המרתק. ניסיתי להבין אותו כאדם, להבין את הכאב שחש בילדותו כשנודע לו שאמו נפטרה מסיבוכי לידה שבוע אחרי שנולד. לא פשוט לגדול עם הידיעה שאתה אחראי למות אמך. גם אביו לא היה פנוי אליו. הוא היה עסוק, מהאראג'ה של ממלכה קטנה, ונראה שהילד פירש את הריחוק של אביו ככעס או כהאשמה על שלקח ממנו את אשתו, המלכה מאיה. בספרים העתיקים של המנזר גיליתי שהבודהה היה ילד עצוב שגדל להיות בחור עצוב ודיכאוני. בגיל עשרים ותשע הוא עזב את ביתו, את אשתו ואת בנו התינוק מתוך תסכול ועצב עמוק.
בספרים הבודהיסטים העתיקים מתואר במפורט מה עשה הבודהה בשנים שחי ביערות הודו לאחר שעזב את ביתו. שש השנים האלה הובילו אל הבוקר המאוד משמעותי בחייו, שבו ישב מתחת לעץ ובו התקבע האני האמתי שלו.
וכך אמר הבודהה בהרצאה הראשונה: "הגוף שלנו איננו העצמי האמתי שלנו, שהרי אילו היה כזה היינו אומרים לו לא להזדקן או לא להיות חולה. איננו יכולים לומר לגוף שלנו כיצד להיות – ולכן אנחנו בתוכו והוא איננו מי שאנחנו באמת.
הראש שלנו גם הוא איננו העצמי האמתי שלנו, שהרי אילו היה כזה היינו אומרים לו להיות חיובי יותר. אבל אנשים לא מצליחים להבריא את מחשבותיהם בעצמם, ולכן המחשבות אינן מי שאנחנו באמת.
גם הרגשות שלנו אינם העצמי האמתי, כי גם להם איננו יכולים לומר איך להיות ומה להרגיש. כיוון שהגוף איננו העצמי האמתי וגם לא הראש או הרגש, עליכם לשאול את עצמכם את השאלה מי אני?
דבר זה יוביל להתעוררות ולחופש משעבוד. זוהי המשימה, והיא אפשרית לכולם, וזה מה שקרה לי מתחת לעץ בבודגאיה."
המורה הקוריאני הראשון העניק לי שאלה במתנה.
בספרייה של המנזר בתאילנד התחברו לי הדברים וגם התברר שמקור השאלה 'מי אני?' הוא הבודהה עצמו.
בודהה היה המורה הראשון שדיבר שוב ושוב על התעוררות של דמות חדשה בתוכנו, דמות קיימת אך רדומה.
ארבע שנים חזרתי על השאלה כמו מנטרה שהתנגנה ברקע.
יום אחד נשכבתי על הגב במיטתי, והכול התחבר לי לחוויה עצמתית ולהבנה חדשה. באותו הלילה הבנתי שאני הוא בעל הבית של המחשבות והרגשות שלי. נהר המחשבות והרגשות לא חדל לזרום, ואי אפשר לשלוט עליהם לגמרי, אבל מאותו הרגע חדלתי להיות המשרת שלהם. קשה להסביר את זה, אבל באותו לילה מצאתי בעצמי ישות נפרדת מהמחשבות שלי...
הפכתי להיות המארח שלהן.
הודו
בשנתיים הבאות הספקתי הרבה: חזרתי לבקר בקוריאה, שוב גרתי אצל המורה ביפן, נסעתי לנפאל ללמוד בודהיזם טיבטי במנזר Kopan, ביקרתי את הוריי בירושלים. השתתפתי בשני מחזורים של ויפאסאנה באיגאת-פורי בהודו, התארחתי במנזר באי לנטאו שבהונג קונג, למדתי אצל אג'אן ראט בצפון תאילנד, חזרתי ליפן, ואז הגעתי אל האשראם הגדול של אושו בפונה, תחנה רבת חשיבות בדרך אל הטרילותרפיה.
כשהגעתי לשם אושו כבר לא היה בחיים כמעט ארבע שנים, אבל המקום היה מלא תלמידים שכולם מתרגלים במשך היום סוגים של מדיטציה ובכל ערב מתכנסים לראות את אושו מדבר שעה וחצי על המסך באולם המרכזי. ביקשו ממני ללמד זן, והסכמתי בשמחה. כך הצטרפתי לסגל המורים ויכולתי להשתתף בחינם גם בקבוצות של מורים אחרים.
שלושה דברים למדתי באשראם של אושו.
הראשון - נחשפתי לכמויות העצומות של סבל וכאב שאנשים נושאים אתם. בחדרי הקתרזיס ראיתי אנשים צורחים ובוכים בעצמה שהיממה אותי. ראיתי אנשים חובטים בכריות ומוציאים זעם רב שנשאו אתם, לפעמים במשך עשרות שנים. אנשים פתחו את מרתפי לבם וניקו אותם. היה המון בכי, המון כאב, ואחר כך הם היו צוחקים בחדר האוכל כאילו לא געו בבכי חצי שעה קודם לכן וכאילו לא הכו את המזרונים עד זוב דם. קתרזיס היה חלק חשוב מהתכנית של אושו. הם המליצו לכל אחד לעבור את ההתנסות הזאת, ונוכחתי שהם צודקים. אושו אמר שצריך לשחרר לחץ מהבלון הפנימי של אנשים מערביים לפני שיהיו מסוגלים לשבת בשקט למדיטציה.
הדבר השני שלמדתי שם היה להבחין בין העיניים. יום אחד ראיתי קבוצה של אנשים שלכל אחד מהם הייתה רטייה על אחת העיניים. כששאלתי לפשר הדבר הסבירו לי שהמורה שלהם, Shantam Diraj, ביקש מכל אחד לכסות את העין החזקה שלו כדי לראות את המציאות דרך העין השנייה. המורה הסביר להם שעין ימין היא העין של הראש ועין שמאל היא העין של הרגש. שתי העיניים מחוברות בהצלבה לשתי האונות שבמוח. שלושה ימים היה עליהם להישאר עם הרטייה ולצפות בשינויים. המטרה הייתה לאזן בין הראש והרגש. אנשים שאצלם הראש היה דומיננטי נעשו במהלך התרגיל רכים יותר ופתאום שמו לב ליופי של הטבע מסביב. אנשים שאצלם הרגש היה דומיננטי החלו לראות דרך העין הימנית סדר בדברים ודיווחו על רוגע חדש ונעים. בקורס שהשתתפתי לימדה המורה סאגה-פרייה, שיש Inner Man שרואים בעין ימין, ויש Inner Woman שאפשר לראות אותה בעין השמאלית. קיבלתי את תורת העיניים ברצינות רבה והתחלתי להסתכל לאנשים בנפרד בכל עין. אם בקוריאה למדתי שאני המארח של הראש ושל הרגש שלי וביפן הבנתי שצריך לאזן ביניהם, בתאילנד הבנתי שאינני אחד מהם, ובהודו לשמחתי מצאתי דרך שבה אפשר לראות אותם ממש.
לדבר השלישי נחשפתי בסדנה בטכניקות של גשטאלט ובעיקר שיטת 'הכיסא החם' או 'הכיסא הריק'. אחת המשתתפות בסדנה אמרה שהיא פוחדת להגיד לאימא שלה את מה שהיא באמת מרגישה כלפיה. המדריכה הושיבה אותה על אחד הכיסאות וביקשה ממנה לדבר אל הכיסא הריק כאילו אמה יושבת שם. אחר כך העבירה אותה המדריכה אל הכיסא השני וביקשה ממנה לדבר אל בתה כאילו היא האם. אני ישבתי על הרצפה וצפיתי בשיח. מהכיסא של הבת היא הוציאה את אשר היה על לבה ובכתה. מהכיסא של האם היא הביעה התנצלות ואהבה. זה היה מרגש ואמתי. הבטתי במה שקורה בעיניים פעורות, ומשהו גדול נפתח לי במוח. זו הייתה בשבילי הפתעה גדולה.
לימים חשבתי שאם אפשר לדבר עם אדם אחר בשיטת הכיסאות של הגשטאלט, אולי אפשר גם להפגיש בין הראש והרגש של אותו האדם, והם ידברו ביניהם. ומכיוון שיש גם דמות אמצע, זו שצריכה להתעורר – אפשר לצרף כיסא שלישי באמצע, לבקש מהיושב בו להתעורר ולדבר אל הראש והרגש.
חשבתי על הפוטנציאל הענקי של השיח המשולש הזה, ובמשך חודשים רבים הייתי בהיריון עם הרעיון. אחרי שנה בהודו, בן שלושים ואחת, חזרתי לישראל והתחלתי ללמד בתל אביב. ההיענות לבודהיזם ולפיתוח התודעה הייתה גדולה ואז הגיעה אליי לימור וקבלתי את ההזדמנות לנסות את הטכניקה בפועל.
לאחר שבע שנים של לימודים במזרח חזרתי הביתה עם תיבת אוצר.
מי אני
אני פונה עכשיו אליכם ואומר שדמות האמצע היא האני האמתי שלכם, האני האותנטי.
אתם המארחים של המחשבות וגם של הרגשות שלכם, כמו שאתם מארחים עכשיו את הספר הזה אצלכם בידיים. ההתעוררות של דמות האמצע היא החוויה שעבר הבודהה. זהו סוד ההארה שאפשרית לכל אחד, ויפה שעה אחת קודם.
אנחנו לא כל כך שונים זה מזה כשמבינים את הבסיס.
זן מאסטר יפני אחד הוסיף ואמר:
"אם תרצו להכיר את כל הבודהות של העבר, ההווה והעתיד - הם אינם שונים ממי שאתם ברווח שבין המחשבות, כאן ועכשיו."
