1. המשרד הארץ ישראלי בבודפשט 1920-1943
ב־1922 הוקם בבודפשט המשרד הארץ ישראלי, במסגרת ההסתדרות הציונית לביצוע העלייה לארץ ישראל. המשרדים הארץ ישראלים הוקמו במרכזים יהודיים חשובים ובנמלי היציאה הראשיים לארץ ישראל. לצדם קמו גם הסתדרויות להכשרה הגופנית והרוחנית של העולים החדשים על פי השקפת עולמם של הגופים המייסדים. פעמיים בשנה העבירה הנהלת הסוכנות לממשלת המנדט הבריטי דרישות למספר רישיונות הנחוצים לעליית עובדים, ולאחר שהנציב העליון אישר את מכסת הרישיונות, הועברו חלקם למשרדים הארץ ישראלים.
הקונסולים הבריטים בארצות ההגירה הוסמכו גם להעניק אשרות עלייה לקרובים של תושבי ארץ ישראל; לבעלי מקצוע בתחומי התעשייה, החקלאות והמלאכה, וכן למי שהוגדרו "בעלי הון", מה שהקל את עלייתם וחסך מהם לא אחת שנים של המתנה.
הרכב המשרד הארץ ישראלי שיקף את כוחם של הארגונים הציוניים החלוציים (כלומר תנועות שחינכו והכשירו את חבריהן לעלייה לארץ ישראל) בכל מדינה או חבל ארץ, ולשם כך נערכו מפקדי חלוצים ערב כינוס הקונגרסים הציוניים. תוצאות המפקדים באו לביטוי בהרכב של שני מוסדות המשרד הארץ ישראלי: הוועדה הארץ ישראלית, שתפקידה לכוון את העלייה ולפקח עליה, והנהלת המשרד הארץ ישראלי, שארגנה את העלייה. הרכב הוועדה הארץ ישראלית עמד במוקד מריבות וּויכוחים רבים בין המפלגות במדינות השונות. בהונגריה החריפה המחלוקת מאוד במהלך מלחמת העולם השנייה בשל העובדה שממשלת הונגריה התירה את המשך העלייה ואת קיומו של המשרד, והרצון להיות נוכח ושולט במוקד כוח זה היה רב.
את המשרד הארץ ישראלי בבודפשט הקים המהנדס ברגי אַרמין. בתחילה לא הייתה פעילות רבה במשרד, מה ששיקף את חולשתה של התנועה הציונית בהונגריה. כך, למשל, בין אוקטובר 1921 לאפריל 1923 עלו מהונגריה רק 57 יהודים מכלל 15,927 העולים שהגיעו לארץ ישראל באותה תקופה.
ואולם עם התגברות הפשיזם בשנות ה־30, התעצמה הפעילות הציונית בהונגריה, וגברו הדרישות לאשרות עלייה.
עד 1935 נשא המאבק על המשרד הארץ ישראלי בעיקר אופי של מאבק בין הימין ששלט בהנהגת הקהילה וחשש מפני תגובת השלטונות לפעילות ציונית אקטיבית (חבריו היו חסידי הציונות המדינית שראו בהגשמת העלייה לארץ ישראל חזון לעתיד לבוא), לבין תנועות חלוציות, חסידות הציונות המעשית, שביקשו להרחיב את מסגרת ההכשרות כדי להגדיל את מספר העולים לארץ ישראל.
מאבק נוסף וקבוע בין השומר הצעיר מזה, לבין פועלי ציון ודרור מזה, חולל פילוג בחזית ארץ ישראל העובדת — מושג כולל לתנועות השמאל הציוני הסוציאליסטי — שישפיע ברבות הימים על הפעילות הציונית בתוככי ההסתדרות הציונית והמשרד הארץ ישראלי.
ביולי 1935 עלה ברגי ארמין לארץ ישראל, ובמקומו נבחר נציג הציונים הכלליים, בלה פֵניאֶש (Fényes), למנהל המשרד הארץ ישראלי. לצדו פעל משה קראוס שהחל לעבוד כמזכיר המשרד עוד משנת 1934.
עם הזמן הודה פניאש כי השתמש בכספי המשרד לצרכיו הפרטיים בשל הסתבכות כספית אישית. עקב כך הורה חיים ברלס, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, לארגן מחדש את המשרד, וקבע כי אין צורך למנות מנהל. כך הפך המזכיר, משה קראוס, למנהל בפועל, בלי בחירה ומינוי רשמיים.
בבחירות שנערכו בקרב חברי ההכשרות בשנים 1935 ו־1939 נקבע שתנועת המזרחי היא הגדולה ביותר. הבחירות האחרונות שהתקיימו לפני פרוץ המלחמה, ערב כינוס הקונגרס הציוני הכ"א (תרצ"ט/1939), העמידו משני צידי המתרס את המזרחי והשומר הצעיר מזה, ואת האיחוד־מפא"י והציונים הכלליים מזה. משה קראוס ניצל את הקרע בחזית ארץ ישראל העובדת והרכיב במשרד הארץ ישראלי קואליציה לא טבעית, בעיקר בעיני מנהיגי השמאל בארץ ישראל, בין המזרחי לשומר הצעיר, שהתקיימה עד סמוך לכיבוש הונגריה בידי הגרמנים.
את ראשית פעילותו במשרד ייחד קראוס לארגון הכשרות ולטיפוח היחסים עם השלטונות ההונגריים המופקדים על הביטחון וההגירה, כולל עם המשרד הלאומי לפיקוח על זרים, היא משטרת הזרים, הקאו"ק (KEOKH — Kulfoldieket Ellenorzo Orszagos Kozponti Hatosag) ועם דיפלומטים זרים. קשרים טובים במיוחד היו לו עם שגרירות בריטניה בבודפשט. לאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים של הונגריה עם בריטניה, המשיך קראוס לשמור על קשרים עם סגן הקונסול השוויצרי, קרל לוּץ (Lutz), שייצג את האינטרסים של בריטניה בהונגריה.
אירוע מכונן בתולדות ההצלה במשרד
עם סיפוח אוסטריה לגרמניה (מרץ 1938) גורשו יהודי חבל בורגנלנד (Burgenland) הסמוך לגבול הונגריה וצ'כוסלובקיה. קבוצה של 240 מגורשים שכרה ספינת משא רעועה, ושבועות אחדים היטלטלה במי הדנובה, אך לא קיבלה רשות כניסה לאף לא אחת מן המדינות. המשרד הארץ ישראלי בבודפשט, בראשות קראוס, יחד עם השגריר הבריטי, ג'פרי נוקס (Knox), השתדלו אצל שר הפנים קרסטש פישר (Fisher) שיתיר את כניסתם להונגריה, תוך הבטחה שיעלו בקרוב לארץ ישראל. פישר נחשב לאחד מגדולי הליברלים בממשלת הורטי, מתנגד מושבע לקשר עם גרמניה ולמדיניות האנטי־יהודית של ממשלתו. לבסוף הוא התיר להם להיכנס למדינה. המשרד הארץ ישראלי צייד את הפליטים בתעודות עלייה מטעם השגריר הבריטי, והם הורשו להישאר על אדמת הונגריה עד לעלייתם. כך נוצר מעמד של פליטים העולים לארץ־ישראל, ומוגנים על ידי השגרירות הבריטית בהיותם אזרחים בריטים־פלשתינאים. העונשים שהיו צפויים לאותם פליטים מידי משטרת הזרים לא היו בתוקף, שכן על פי החוק בהונגריה, נתינים זרים היו מוגנים.
קביעת העיקרון באירוע זה כי סרטיפיקט לארץ־ישראל הוא אישור שהמחזיק בו נחשב לאזרח בריטי־פלשתינאי, ולכן מוגן מפני הגזרות של ממשלת הונגריה, הייתה אירוע מכונן בתולדות ההצלה בהונגריה. זה היה תקדים שנוצל בידי המשרד כל שנות המלחמה,[10] ושיאו היה בתקופת צלב החץ.
לאחר סיפוח אוסטריה, ביתור צ'כוסלובקיה (נובמבר 1938 ומרץ 1939) וכיבוש פולין (ספטמבר 1939) ובימים הבאים, עם ראשית השילוחים להשמדה בפולין (פברואר 1942) ובסלובקיה (מרץ 1942), הגיעו גלי פליטים יהודים להונגריה. גולת הכותרת של עבודת הארגונים היהודיים השונים, לצד פעולות עצמאיות של קרובי משפחה וגורמים פרטיים, היו סיוע בחציית הגבול וסיוע ראשוני בקליטתם, בעיקר בבודפשט. 15,000 עד 25,000 פליטים יהודים מאוסטריה וגרמניה, מפולין וסלובקיה, מסרביה וקרואטיה מצאו מקלט בהונגריה עד הכיבוש הגרמני. קצתם חיו כארים עם תעודות מזויפות, אחרים השיגו היתרי ישיבה רשמיים; היו פליטים שחיו במחנות הסגר ונעזרו בארגונים הסוציאליים היהודיים ואחרים נהנו ממעמד של "עולים" לארץ ישראל, הודות למאמצי המשרד הארץ ישראלי. אולם כל היהודים הזרים, יהיה הבסיס לשהייתם אשר יהיה, היו חייבים להירשם במשרדי משטרת הזרים.
הנכונות של הממשל ההונגרי לקלוט פליטים יהודים, גם אלו שבכוונתם לעלות לארץ ישראל, לצד רדיפתם של הפליטים, הייתה חלק מסבך הסתירות הפנימיות הרבות שציינו את השלטון ביחסו אל היהודים.
כל אותה התקופה לא חדל קראוס ממאמציו להעלות פליטים ויהודים מקומיים לארץ־ישראל, כדי להוכיח לשלטונות שההגירה אכן מתקיימת ואף תתגבר, ולהגן עליהם באמצעות אישורים המעידים שהינם מועמדים לעלייה.
באפריל 1939 ביקר קראוס בארץ ישראל ונפגש עם סגני מחלקת העלייה, אליהו דובקין ומשה שפירא. הוא ביקש מהם להגדיל את מספר היתרי העלייה ולקדם עליית 500 משפחות בעלות הון בשיטת הטרנספר, כמו בהסכם שנחתם בין רשויות הכלכלה בגרמניה ובין ההתאחדות הציונית־בגרמניה והסוכנות היהודית בארץ ישראל (הסכם ההעברה), שאיפשר העברת הון של יהודים עולים מגרמניה לארץ ישראל. כן ביקש לקדם עליית 400 מועמדים ללימודים באוניברסיטה העברית שנרשמו ללימודים, במהלך ביקורו של מזכיר המדע של האוניברסיטה בבודפשט זמן מה קודם.
אך רק בסתיו 1940 התקבלו במשרד הארץ ישראלי 200 רישיונות לעליית נוער, שעלייתם התעכבה זמן רב. לחץ וציפייה מתסכלת היו מנת חלקם של המועמדים לעלייה, בעיקר פליטים.
במכתב שנשלח עוד בתחילת 1940 מאלמוני ל"חברים בארץ", נאמר שבגלל הלחץ הכבד של השלטונות על המוסדות היהודיים להגביר את זרם ההגירה ולהוציא את אלפי הפליטים שהתרכזו בעיר, גברו הרדיפות, והמוני יהודים הורדו לדנובה הקפואה בלי אפשרות להזיזם משם. "כשלושת אלפים יהודים יושבים בסירות במוצא הדונוי [דנובה]" אמד את מספרם, "גנגסטרים, פושטי רגל ורמאים [...] כורתים חוזים על סידור משלוחים של יהודים לארץ ישראל... המוני יהודים מוכרים את כותנתם מבשרם לכל מיני עורכי דין ומשרדי נסיעות."
בינתיים נחסמה העלייה דרך איטליה באמצע שנת 1940, עם כניסת איטליה למלחמה וסגירת נתיב העלייה דרך טרייֶסט והים התיכון. מאז עבר מסלול העלייה מבודפשט דרך רומניה, בולגריה, טורקיה וסוריה.
כעבור כחצי שנה כתב קראוס לירושלים מכתב קצר־רוח שתיאר כיצד מחכים 750 פליטים לעלייתם לארץ ישראל. "כבר שישה חודשים 350 פליטים מוכנים לנסיעה. [...] מעבר לבולגריה מובטח. [...] כל 350 הפליטים נמצאים בבודפשט ולא יכולים לחזור למגורים שלהם, כולם במצב נואש. תתערב דחוף". הוא כתב על הסכומים הגדולים שכבר הוצאו להכנת העלייה. "חוץ מזה כבר ממתינה קבוצה שנייה של 400 איש לנסיעה של הקבוצה הראשונה". אמנם הסוכנות כבר נתנה ערבות אך הם מבקשים שתינתן שנית.
בסופם של המאמצים יצאה לארץ ישראל ב־28 במרץ 1941 קבוצה ראשונה של ילדים, קבוצה שנייה יצאה כעבור חודש, וקבוצה שלישית יצאה ב־9 במאי 1941. בסך הכול עלו לארץ ישראל במחצית הראשונה של שנת 1941 550 יהודים בשלוש קבוצות.
בין העולים בקבוצה השניה ב־29 באפריל הייתה קבוצה בת 80 איש, שהגיעו יום קודם מברטיסלבה לבודפשט. 23 מהם היו חברי תנועות נוער, תשעה מהם חברי גרעין נטע שהגיעו לקיבוץ מרחביה, בהם טוביה ריבנר, לימים חתן פרס ישראל, וחיים פהר לימים חתן פרס קרן וולף. בבודפשט עלו לרכבת 80 איש נוספים, כולם משפחות, בראשם יוסף ימבור, ממנהיגי השומר הצעיר בטרנסילבניה. בשל ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין סלובקיה ובריטניה, נכללו העולים מסלובקיה במכסת הסרטיפיקטים ההונגרית. ברכבת הוחלפו הדרכונים הסלובקיים לדרכונים הונגריים. העולים נרשמו בדרכונים בשמותיהם האמיתיים אך כמקומות מוצא נרשמו ישובים נידחים בהונגריה או בשטחים שסופחו לה. גם תאריך האישורים הרפואיים שחולקו להם מטעם משרד ביקורת הדרכונים הבריטים זויף. כן שונו תאריכי הלידה, כדי להיכלל במסגרת עליית הנוער. ב־1 במאי הפליגו העולים מקונסטנצה לאיסטנבול וב־9 בו הגיעו לעתלית.
להצלחה היחסית של העלייה בתחילת 1941 תרם כנראה מבצע שערך קראוס להביא למשרד הארץ ישראלי בבודפשט 700 סרטיפיקטים שלא נוצלו מן המשרדים שמארצותיהם נאסרה העלייה. משנת 1941 עסק קראוס, בתוקף תפקידו, גם בעליית יהודי סלובקיה לארץ ישראל. הוא ביקש מהמשרדים הארץ ישראלים בפראג ובברטיסלבה להעביר את הסרטיפיקטים שברשותם לשגרירות הבריטית בבודפשט, כולל רישומים המעידים שבעלי התעודות ברחו להונגריה עוד לפני פרוץ המלחמה, כדי שלא ייחשבו לנתיני אויב בעיני הבריטים, ויוכלו לקבל אישור עלייה לארץ ישראל. קראוס הצליח להשיג עבור מועמדי העלייה בשני המשרדים דרכונים מטעם הרשויות ההונגריות, והוסיף עליהם אשרות בריטיות. התהליך עלה יפה במשרד בברטיסלבה, אך נכשל במשרד בפראג. שם נאבקו ללא הצלחה ראשי המשרד, יעקב אדלשטיין וד"ר אריך מונק, במשך חודשים עם הגסטפו להבטיח עלייה של 200 יהודים.
מי שסייע לקראוס במהלך הזה, כולל השגת האישורים שהפליטים נכנסו להונגריה עוד לפני פרוץ המלחמה, כדי שיקבלו אישורי עלייה מטעם הבריטים, היה פסטואי אמון, ראש המחלקה לביטחון הציבור במשרד הפנים, שאחד מתפקידיה היה לפקח על משטרת הזרים, הקאו"ק, שאותה ייסד ובראשה עמד כמה שנים קודם. לבקשת קראוס הוא הסכים להתיר כניסה של 600-500 פליטים יהודים להונגריה. "די היה ברשימת שמות ופרטים אישיים של מחזיקי הסרטיפיקטים, חתומה על ידי, ועל סמך זה הוציא פסטואי אמון מנציגי 'ארצות האויב' את ויזות הכניסה להונגריה".
הפליטים הגיעו ברכבת לגבול הונגריה עם דרכוניהם הסלובקיים. עוד בהיותם ברכבת נלקחו מהם הדרכונים, ונציגי השלטונות ההונגריים נתנו להם דרכונים הונגריים ואשרות מעבר מטעם הצירות הטורקית לקראת עלייתם לארץ־ישראל. אך זרם הפליטים מסלובקיה גבר, והיה חשש שיתגלה כי מספרם גדול פי עשרה ויותר ממה שנאמר בהסכם, מה שהיה עלול לגרור צעדים דרסטיים נגדם.
פליטי סלובקיה ופולין בהונגריה
הידיעות על מצבם הטוב יחסית של היהודים בהונגריה עודדו עוד פליטים למצוא בה מקלט. לאחר תחילת הגירוש של יהודי סלובקיה למחנות המוות, חצו את הגבול אלפי יהודים סלובקים, בין מרץ־אפריל 1942 לסתיו אותה שנה. הם התרכזו בבודפשט, שם קיוו להיעלם בעיר בת מיליון תושבים או למצוא סיוע חומרי ואפשרויות לעלות לארץ־ישראל. צווים רשמיים אסרו, מכל מקום, להושיט לפליטים הללו סיוע כלכלי או להציע להם קורת גג. שירותי הסעד והקהילות היהודיות עמדו חסרי אונים מול המוני הפליטים. משפחות רבות סירבו להעניק מחסה אפילו לקרובי משפחה מחשש מפני הפשיטות הליליות. לא מעטים מהפליטים האומללים גורשו בחזרה לסלובקיה, אך רבים מהם מצאו מקלט וחלקם עלו לארץ ישראל או מצאו ביטחון באפשרות שיעלו.
בבאים לבודפשט היו נציגי כל התנועות החלוציות בסלובקיה שביקשו להכין את מעבר חבריהם להונגריה בתקווה לעלות דרכה לארץ ישראל, וכפי שכינו זאת "להכין את החברים לטיול למיקלוש [הוא שמו ההונגרי של קראוס]", שפירושו גניבת הגבול להונגריה. במרץ 1942 בא לעיר יוסף (יושקו) באומר, מזכיר החלוץ ונציג השומר הצעיר, וכעבור שנה באו אלי שאיו, ממנהיגי מכבי הצעיר, ודב וייס מהפועל המזרחי שכתב כי "על יסוד רמז שניתָן לנו מחברנו המנהל את לשכת העלייה דֶפֹה הננו מרכזים ומסדרים עכשיו את כל שרידי תנועתנו זו בבודפשט".
הם שמו פעמיהם למשרד הארץ ישראלי שברחוב ארז'בט קורוט (Erzsebet Korut 26). יוסף באומר סיפר כי בביקוריו הקודמים בעיר הוזהר לא אחת, שלא לפנות להסתדרות הציונית, מפני שיושב שם אדם שהתחייב למסור למשטרה כל דבר לא כשר. ואילו "משה קראוס היה נוקשה, בירוקרט, אבל לפליטים הייתה גישה חופשית למשרד וזה גם שימש מקום מפגש לפליטים ולחברים רבים". לדבריו, היה לקראוס הסכם עם השלטונות שהם יעלימו עין מהפליטים המועמדים לעלייה שחיים בשמות בדויים, ולא יחפשו אותם, גם לא במשרדו; בשעת הצורך הוא היה מסדר פספורט הונגרי זמני. קראוס, אמר באומר, "היה לגאליסט אבל ברוח הזמן. לא התעלם מן המצב הקיים שבודפשט היא מרכז פליטים".
עדות נוספת לקבלת הפנים שציפתה לפליטים במשרדי ההסתדרות הציונית אנו מוצאים בדבריו של פרץ רבס, ממנהיגי מכבי הצעיר, שהגיע להונגריה במאי 1942. ראשית פנה אל משרדי ההסתדרות הציונית, אך המזכיר, ד"ר בוך, סירב לקבלו ואיים להזעיק את המשטרה. אז פנה רבס למשרד הארץ ישראלי והעביר לקראוס את מכתבי ההמלצות שהביא באמצעות מזכירתו. קראוס יצא אליו והזהיר אותו כי המקום מסוכן לפליטים ומוטב שישוחחו בבית קפה קטן סמוך. בפגישתם אמר לו קראוס כי לצערו אין לו משאבים לסייע בידו. לאחר קשיים רבים הגיעו רבס ואשתו אל יואל ברנד, שסייע באותה עת לפליטים להימלט להונגריה. ברנד ואשתו, האנזי, קיבלו אותם בחמימות והושיטו להם עזרה רבה.
מאחר ששוטרים או בלשים לא נכנסו למשרד הארץ ישראלי בזמן הבריחה של יהודי סלובקיה להונגריה, גם כאשר באותה שעה ממש ערכו בלשים לבושי בגדים אזרחיים מצוד אחר הפליטים ששהו בבניינים של ארגונים יהודים אחרים, העבירו ארגונים ציוניים שונים את משרדיהם לבניין הקטן של המשרד.
לאחר ההפסקה בגירוש היהודים מסלובקיה, התגברה פעילות ההשמדה בפולין, ושוב ניצבה הונגריה בראש היעדים של הפליטים. רבים הופיעו במשרד הארץ ישראלי בבודפשט וסיפרו על אקציות בגטאות שלהם.
קצב העלייה האיטי מול מספר גובר של פליטים וחיי הלחץ שלהם, הגבירו את המתחים הפוליטיים הפנימיים במשרד הארץ ישראלי והביאו את ראשי התנועות הציוניות לעמוד על המשמר לבל יקופחו. המתח סביב חלוקת הסרטיפיקטים היה בן לוויה קבוע בחיי המשרד. בתהליך חלוקת הרישיונות חושבו פירורי אחוזים, כמו בתיאורו של אברי גולדברג, פליט סלובקי, חבר בהנהגת השומר הצעיר: בישיבות במשרד הארץ ישראלי חולקו רישיונות עלייה "בכמות מזערית לרבעים או שלישים [...] רק לאחר כמה חלוקות קיבלה תנועתנו איש אחד בעל רישיון עלייה". התנהלו דיונים סוערים. לילה לילה אחרי הישיבות האלו, "פיתחנו [...] את כל התסריטים האפשריים של מה יתרחש למחרת [...] איזה קו לנקוט, [...] אם קראוס יעלה הצעה כזאת וכזאת, מה צריך לענות לו [...] על זה כל אחד נאם נאום ארוך, נלהב, מלא נימוקים וטיעונים מבריקים", כי "קראוס [...] היה איש ממולח, תכססן, זריז, שלט במשרד ביד רמה, אבל היו לו שם נציגים מכל התנועות".
קראוס המשיך להרחיב את אפשרויות ההצלה באמצעות גורמים מחוץ להונגריה. כך יצר קשר עם דיפלומט רומני, ד"ר טאטושסקו שמו, בתחילת 1942. אין ברשותנו ידיעות רבות בעניין זה, אבל אנחנו יודעים שטאטושסקו הגיע לבודפשט וסייע לקראוס בענייני אשרות מעבר. בהמשך הוא רכש עבור המשרד הארץ ישראלי 500 אשרות מעבר רומניות שאפשרו לפנחס פרוידיגר, ראש הקהילה האורתודוקסית בבודפשט ולקבוצתו להימלט לרומניה באוגוסט 1944.
בינואר 1942, לאחר ניתוק יחסי הונגריה בריטניה הגיע קרל לוץ לצירות השוויצרית בבודפשט. הקשר הטוב והממושך של המשרד הארץ ישראלי אתו יהיה הגורם המשמעותי ביותר בהצלת יהודים בהונגריה.
בשנים 1941-1935 הוצב לוץ בקונסוליה השוויצרית ביפו בתפקיד סגן הקונסול, והיה אחראי בין השאר על ייצוג האינטרסים של גרמניה בשטחי המנדט הבריטי בארץ ישראל. במסגרת זאת סייע להגירת אזרחים גרמניים מארץ ישראל בעסקת חילופין עם אזרחי בעלות הברית, והגן על יהודים שעלו מגרמניה מפני גירוש על ידי הבריטים. לוץ פיתח אהדה לעניין היהודי־ציוני, ובמקביל יצר קשרים עם פקידי ממשל בשלטון הנאצי. קשריו עם הממשל הנאצי יסייעו לו בהמשך בעבודת ההצלה בהונגריה, לאחר שהתמנה בינואר 1942 לראש המחלקה הממונה על קשרים עם המעצמות הלוחמות בגרמניה, בצירות השוויצרית בבודפשט. הוא קיבל לידיו את הטיפול בענייניהן של 12 מדינות, בהן ארצות הברית ובריטניה, לאחר שניתקו את יחסיהן עם הונגריה. התואר הרשמי שנשא היה סגן קונסול אך הוא כונה, גם בהתכתבות רשמית, "הקונסול לוץ".
למרות מספרם הגדול של הפליטים שהתרכזו בהונגריה והמאמצים הרבים להגביר את העלייה, הצליחו רק 1,793 יהודים לעלות מפרוץ המלחמה עד כיבוש הונגריה בראשית 1944.
עד שנת 1943 היה המשרד הארץ ישראלי המוסד הציוני החשוב והמרכזי שעסק בהצלה, לצד ארגוני סיוע קהילתיים ופרטיים, והשפעתו חרגה בהרבה מתחומי השפעתה של התנועה הציונית הקטנה בהונגריה. ההסתדרות הציונית ומי שעמד בראשה, אוטו קומוי, היו חלשים ונבצר מהם לנהל את החיים הציוניים על כל המשתמע מאופייה של התקופה. קומוי היה מקובל על כל הסיעות ונישא מעל למריבות הפוליטיות הפנימיות שציינו את התנועה הציונית. אך הוא היה בעיקר דמות ייצוגית כלפי הממסד ההונגרי, לא מעט בזכות שירותו בחזית במלחמת העולם הראשונה. עתה כבר לא היה מעורה בחיי היום יום של הגופים הפוליטיים הציוניים ולא עסק בניהולם באופן פעיל.
במהלך עבודתו עסק המשרד בראשות משה קראוס בהצלה עקיפה וישירה, בעבודה לגלית ולא־לגלית, בידיעת השלטונות ההונגריים. הוא הילך על חבל דק ונשמר שלא לחצות את הקווים האדומים, מה שאפשר לו להמשיך בפעילותו גם בתנאים קשים.
הגרמנים לא התכוונו להניח למדיניות היחסית ליברלית של ממשלת הונגריה כלפי הפליטים היהודיים להימשך לאורך זמן. בנובמבר 1942 עמד ראש הס"ס, היינריך הימלר, לשגר את דיטר ויסליצני (Wisliceny), היועץ לענייני יהודים ונציגו של המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA) בסלובקיה, שהיה אחראי לביצוע הטכני של "שחרור סלובקיה" מיהודים, לצירות הגרמנית בבודפשט, כדי "לטפל" בבעיה היהודית גם בהונגריה. בעקבות כך נועד שגריר גרמניה בבודפשט, גוטליב פון יאגוב (Jagow), עם ראש הממשלה, מיקלוש קאלאי, שאמר בתגובה כי "הסדרת השאלה היהודית" בהונגריה נתקלת בקשיים גדולים מפני שמספר היהודים גדול, יחסית למספרם בארצות אירופה האחרות; ומפני שההשפעה הבינלאומית של יהודי הונגריה מסוכנת פחות מההשפעה היהודית בארצות המערב האחרות, ושהאיכר ההונגרי רחוק מלהיות אנטישמי.
שנת 1943 היתה שנת התמודדות בין קאלאי שביקש למתן את המדיניות האנטישמית ולסלול את הדרך למערב, לנוכח המפלות שספגה גרמניה בחזית המזרחית, לבין נציגי גרמניה, שלא ויתרו על חזונם לטהר את הונגריה ואת אירופה כולה מיהודים.
גם בחזית התנועה הציונית ההונגרית נוסף בראשית שנת 1943 אתגר חדש — הקמתו של ארגון נוסף להצלת היהודים מטעם הסוכנות היהודית, ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, במקביל למשרד הארץ ישראלי.
