התעוררתי לבד

הם היו ביחד. בדרכם הייחודית. אבא באוטובוס, לוטש עיניים נדהמות אל מחוץ לחלון, בילדה ובאמא שלה. שתיהן רחוקות ממנו פחות משני מטרים. הוא ניגב את הזכוכית בכף ידו. עצור את האוטובוס, הוא אמר, למרות שאף אחד לא שמע אותו. עצור את האוטובוס. אשתו ובתו פילסו את דרכן בשלג. אשתו? אשתו לשעבר, עטופה כמו חבילה, צועדת בנחישות. בתו, שאותה לא ראה זה תשע שנים, מתוך העשר שבהן היא חיה. היא קפצה מעל שלולית של רפש. לבשה כובע עם צמות מבד, קלועות. הוא אמר לעצמו לקום. קום, תרלוֹ. אבל הוא לא היה מסוגל. הוא היה תקוע בלהיות מישהו אחר. אדם שחווה את החיים שנייה אחר שנייה אחר שנייה, שבשבילו אוטובוס הוא כל היקום, וכל מה שהוא רוצה זה להמשיך ולצפות, וכל שאר הדברים שקורים לך כשאתה מאוהב.

אַיידָה משכה בצמות הבד שלה, כאילו צלצלה בפעמונים. אֶסמֶה מיקדה את מבטה בשלג, שלא תמעד. האוטובוס היה תקוע בפקק. תרלו שידר בכל כוח מחשבתו לאשתו — אשתו לשעבר — שתסתובב לעברו. אם רק היתה רואה אותו. הוא מצמץ ועיווה את שרירי פניו, כמו ניסה לגייס אותם שיעזרו ללכוד את תשומת ליבה. היא אמרה משהו לבתם המשותפת, ואז פוף — היא הביטה ישר אליו. בבעלה לשעבר. תרלו זכה להרבה כינויי גנאי, אבל זה היה הפחות מוכר מכולם. בעל לשעבר. מה עם: מנהיג כת. פנאטי. טרוריסט. באוטובוס רגיל בוושינגטון הבירה, מבטו מכוון ישר אליה, העיניים האלה נטועות בה. לא העיניים הכחולות־צלולות של אנשים שמכריחים אנשים אחרים לעשות כל מיני דברים, כי הם בלתי נגישים; אלא הכחול של בין הערביים, שמעביר את היום אל תוך הלילה ברגע אחד אמין לחלוטין אבל חמקמק, ושבגלל שתי התכונות התאומות הללו מסמל את הדבר האחד שאותו תאהב כל חייך. היא קפאה במקומה ולא זזה, כאילו נעץ בה פגיון. ליבה פעם כמו פופקורן במיקרוגל.

הוא הרים את ידו לנפנף ואז כדי לנקוש על הזכוכית ואז כדי להלום בזכוכית, כשהיא תפסה את זרועה של ילדתם, והחלה להימלט בריצה.

לא, לא, אל תעשי את זה. אל תרוצי. למה את רצה? הוא ראה מה שראה. פניה של אסמה גילו לו כל מה שהרגישה, כאילו שכחה בבת אחת את כל אימוניה, שכחה כיצד לשקר ולהסתיר. שכחה, אפילו, כיצד להיעלם בהצלחה. לפני כמה שנים הגיעה אליו שמועה שהן חיות בארצות הברית, אך מכיוון שלא היתה לו שום דרך למצוא אותן — אלוהים יודע איזו סוכנות ממשלתית מגינה על אסמה עכשיו — הוא קיבל את החדשות כמו גבר בפּיפּ־שוֹאוּ, מינוס האפשרות להציץ. אחרי זה הוא שמע שהן בטוּסוֹן. בפורטלנד. בדטרויט. כל שנה, עיר חדשה. אבל עכשיו: עדות ראייה. ולא סתם עדות ראייה, אלא סיבה לחיות. בגלל שהדבר הזה, שהוא ראה בפניה? לא היה רק פחד ותיעוב, שמהם נשארו בכל מקרה רק שאריות, אלא סוג של מקום פנוי, חדר ריק שבתוכו רגשות חדשים יכולים למצוא להם בית.

לבסוף האוטובוס הגיע לתחנה. תרלו דחף את דרכו החוצה וטיפס על ספסל. השעה היתה טיפה אחרי שמונה בבוקר. המדרכה היתה מפוצצת באנשים; אסמה בוודאי היתה בדרכה להביא את איידה לבית הספר. תחשוב, תחשוב. כמה בתי ספר יסודיים יכולים להיות בסביבה? הוא כמעט ביקש עזרה ממישהו, כאשר נזכר מי הוא. הוא עזב את בית המלון שלו ברגל. עבר על בערך ארבעה חוקים אחרים שהיו חשובים במיוחד כעת: אף פעם אל תיסע בתחבורה ציבורית, אף פעם אל תיקח אתך תעודה מזהה, תמיד תשתמש בנהג, אף פעם אל תהיה לבד. הוא קנה כובע בייסבול ומשקפי שמש מחנות מזכרות. עצר את האדם הראשון ברחוב שאמר לו, ״מצטער, לא היום, חבר,״ בגלל שהכובע היה ורוד ונוצץ והמשקפיים אטומים לחלוטין, כמו של עיוור. מישהו אחר אמר לו שאין שום בית ספר בסביבה הקרובה.

תרלו הסתובב במקום והביט לכל עבר. החדשות הטובות היו שהוא צמצם את שטח האובדן שלו לעיר אחת, כשקודם לכן הוא כלל את כולן. החדשות הרעות? העובדה שאתה יודע היכן הזרוע שלך שבורה, עוד לא אומרת שאתה יודע איך לתקן אותה. אפילו אם הוא ימצא אותן, מה הוא יאמר? יש לי אופי מחורבן, אנשים חושבים שאני סוג של שד, אבל תאהבו אותי בכל זאת? הארגון שלו, אותו ניהל כבר עשר שנים, הפך לענק. הֶליקס, כך קראו להם, ״הסליל״, קהילה מרפאת שהוא גידל וגידל עד שהפכה למעצמה. הסיינטולוגיה באמריקה טענה שיש לה שמונים אלף; ההליקס עומדים להכפיל את זה עד סוף השנה. אבל כמה, אם בכלל, העריכו את העבודה שלו? הוא זרק את משקפי השמש שלו לאשפה, וצעד אל המכבסה בצד השני של הרחוב. מקום טוב לחשוב, לְזַמֵּן אמונה באפשרות של עתיד טוב יותר.

במכבסה, היכן שריח האביב — פרחים ודשא, או בעיקרון, התחדשות — שלט ביד רמה, הוא חש את הדופק שלו מאט. וושינגטון לא היתה כל כך גדולה, נכון? הוא הלך לאורך שורה של מכונות כביסה ומייבשים, והתיישב ליד שולחן עם ערימה של שקי יוטה בכל צבעי הקשת.

בועות סבון הציפו את הזכוכית במכונה הקרובה אליו. הבעלים של המכבסה שאל אותו פעמיים אם הוא זקוק למשהו. אולי רק לכבס את הבגדים שעליו? השׂיער של תרלו נראה כמו שיח קוצים. הוא ישן עם הסוודר שלו, שהרגיש כמו שמיכה כי הוא רזָה כל כך. ישב שם שעה שלמה. הביט בגרב שנעזב בסלסילה, וחשב בעגמומיות על החצי השני, המוצלח יותר, של הגרב הבודד — היכן אתה, חצי שני ומוצלח יותר? — כשלפתע ראה כיצד ים של חולצות תלויות על קולבים נחצה לשניים, ואסמה מגיחה לעברו כמו אורח בתוכנית אירוח לילית.

הוא קפץ מכיסאו. ברבות השנים, הוא בילה שעות בניסוח המשפטים והמחוות שאותם הוא ישגר אם אי פעם הם ייפגשו שוב, אבל שום דבר לא עזר: תיבת ההילוכים שלו נתקעה. המילים פשוט לא הגיעו. אבל אסמה — העולם נח בקלילות על עורה. מתחת לאור ניאון שזרח בהתקפים, עיניה היו טיפות ירוקות מוכתמות בזהב. ועדיין, היא נראתה כמו משהו שעדיף להסתתר ממנו. הם חיו יחד, פעם; הוא הכיר את הסימנים. היא עמדה לצעוק עליו.

היא אמרה, ״לוֹ, מה אתה חושב שאתה עושה, לעזאזל?״

״מה את חושבת?״ אמר. ״שאני לא אנסה למצוא אותך?״

״זה לא מה שהתכוונתי.״

הוא הביט מסביבו בחדר וראה אותו בעיניים חדשות. ״איך בכלל ידעת שאני פה?״ למרות שברגע שהשאלה יצאה מפיו, הוא התחרט. אסמה לא עבדה בשביל האף־בי־איי, או לא רק בשביל האף־בי־איי. היא עבדה בשביל כולם, ותמיד ידעה דברים שאף אחד אחר לא ידע. ״אוקיי, תשכחי ששאלתי,״ אמר. ״תודה שבאת. איידה גדלה כל כך. זאת היתה היא, נכון? הייתן בדרך לבית ספר? את נראית נפלא, את יודעת. כמו תמיד.״

היא חבשה כובע נשי עם הקצה הפוך כלפי מעלה, וצעיף לימוני שהשתלשל מצווארה. ״אני אתחיל מחדש,״ היא אמרה, ועטפה את קצות צעיפה סביב שני מפרקי ידיה כמו אזיקים.

הוא חיכה. הביט למטה במכנסיו, שהיו מקופלים במותניים. הוא אכן יצא מבית המלון כשהוא נראה ככה, עם אפודה בצבע בז׳ ומכנסיים מקומטים במותניים.

״תן לי לשאול אותך שאלה,״ אמרה. ״באמת הפכת לפנאטי, או שאתה חושב שאם תעמיד פנים שאתה כזה תרוויח משהו?״

״יש לי משימה,״ הוא אמר.

היא הטתה את ראשה לאחור ושיחררה אנחה יבשה וארוכה.

״עשיתי את זה כשנפגשנו. זה לא הפריע לך אז. הייתי אומר אפילו שחיבבת את זה.״

״אתה מודע לעובדה שאנשים מתאספים מכל רחבי הארץ בשמך? שיש דיבורים על אלימות אמיתית, על מרד, בשמך? התחרפנת לגמרי? מה שזה לא היה ׳אז׳, זה לא דומה למה שקורה היום.״

הוא משך בכתפיו. הוא לא ידע מה לומר וגם ידע שאם יאמר משהו מפליל, זה יהיה הרבה יותר גרוע אחר כך, כשהיא תקשיב לשיחה הזאת יותר מאוחר, כי קרוב לוודאי שכל מכונת כביסה בחנות הזאת היתה מצוידת במכשיר האזנה, שלא לדבר על העגילים והסיכה שלה, שהיו, באופן לא ייאמן לחלוטין, מתוך סט שהוא עצמו קנה לה לפני שנים כה רבות. הוא הניח אגרוף אחד מעל השני. היא נראתה כל כך יפה. הוא שאל אם שלומה טוב. הוא קיווה ששלומה טוב כי אהב אותה, אבל מכיוון שאהב אותה, הוא גם קיווה שהיא אומללה.

שפתיה נפרדו זו מזו, אם כי לא בחיוך. שיניה הקדמיות היו חשוקות. נים זעיר כחוט פעם במצחה.

״לו, אני רק מנסה להגן עליך. אם תמשיך ככה, זה לא ייגמר טוב.״

הוא הנהן.

״אתה מבין מה אני אומרת? אם לא תפסיק, הם יזרקו אותך לבית סוהר,״ אמרה. ״או יותר גרוע. אתה מנסה להיות חבר של האנשים הלא נכונים.״

הוא אמר שהוא מבין, אבל יודע מה הוא עושה.

״אתה מייצר טירוף,״ היא אמרה. ״אתה מוכן להקשיב לי רגע? אנשים שאני מכירה מתעסקים ברגעים אלה עם הכת הזאת שלך. אני רוצה שתפסיק.״ בשלב זה היא רכנה אליו כל כך עמוק מעל השולחן, שקצהו נראה כאילו הוא חותך אותה לשניים. אצבעותיה היו מתוחות קדימה כמו אצן לפני קו הסיום. ״אני דואגת לך,״ היא אמרה. ״עכשיו אתה מרוצה?״

מרוצה? הוא היה מאושר. הוא אמר לה שגם הוא דואג לה, וגם לאיידה, וברגע שאמר את זה חש תענוג עצום. ורווחה גדולה. אין כמו להגיד מה שבלבך כאשר יש מישהו שמבין.

״איידה היא לא עניינך,״ היא אמרה. ״אבל תודה בכל אופן.״

״אני לא מאמין שאת פה,״ הוא אמר. ״שאת גרה פה. את גרה פה, נכון?״

״לו,״ היא אמרה ברכות. ״זה לא אומר שום דבר, שאנחנו מדברים ככה. באתי כי זה הדבר הנכון לעשות, כי יש לנו עבר משותף, אבל זה הכל.״ היא קיפלה את זרועותיה על חזה, ואז מלמלה משהו על כך שלא יטרח לגלות עליה יותר פרטים, למרות שזה בדיוק מה שעשה מאז אותו יום לפני תשע שנים, כאשר היא עזבה אותו. אז, היא נתנה לו מספר של תיבת דואר, וכך שמר איתה על קשר במשך כל השנים שחלפו. לא היה טעם לאתר את התיבה או לעקוב אחרי הבעלים — היא היתה במינסוטה, ומכתבים שנשלחו אליה הועברו הלאה לשומקום — אבל הוא קיווה שקיבלה את מכתביו. ארבע מאות שמונים ושניים, עד עכשיו.

הוא נעמד והושיט את ידיו אליה. ״איך היא, אֶז — היא בסדר? היא יודעת עלי? היא שואלת בכלל?״

והוא חשב: בבקשה. רק תן לי איזשהו סימן מהבת שלי. חדשות בדבר קצב פעימות הלב שלה. ויחד אִתן גם פריחה מלבלבת קטנה, משהו זוהר ומלא כוכבים, כדי שאדע משהו על אבהות לפני שיגיע יומי האחרון.

היא לקחה צעד אחורה. ״מדהים. בשבילך, השנים האחרונות כאילו לא היו. כאילו אנחנו עדיין בני עשרים.״

״את היית יותר קרובה לשלושים.״

״מה שאומר שהייתי צריכה להיות יותר חכמה. אבל, לו, עבר נצח. אתה לא חושב שאתה צריך לעבור הלאה?״

״גם אצלך אני לא רואה טבעת נישואין.״

״יש דרכים אחרות לעבור הלאה. אתה לא יודע עלי כלום.״

הוא נד בראשו. לא היתה לו שום סבלנות לסוג כזה של דיבור. הוא הגיע למה שרצה לומר. ״זה לא אומר לך כלום שאהבתי אותך כל הזמן הזה? שאת ואיידה, אתן המשפחה שלי?״

היא הביטה ממנו והלאה. ״בטח, אני וכל הנשים ששכבת איתן בזמן שאהבת אותי. כל כך הרבה אהבה, תרלו. כל כך הרבה. אתה ממש מושלם בשביל העבודה שלך.״

היה זה תורו להביט הצידה, אבל רק כדי להסתיר את האושר שהשתלט על פניו. אסמה היתה מרירה! והמרירות הזו, מקורה היה בכעס, וכעס על מישהו שפעם אהבת אומר רק דבר אחד, שאתה עדיין אוהב אותו.

״רק שתדעי,״ הוא אמר, ״ההליקס זה לא כת. אנחנו קהילה מרפאת. אנחנו רק נפגשים ומדברים. וזה לא בגללי שאנשים מתקבצים, זה בגלל הקבוצה.״

היא גילגלה את עיניה. ״כן, אני יודעת. לשתף ולהתוודות. רוצה לשתף איתי משהו? ספר לי למה הקהילה המרפאת שלך קונה נשק ומדברת עם צפון קוריאה. כי זה לא נשמע לי כל כך תמים.״

שוב צפון קוריאה. אפשר להקיא. כי כל הזמן שבו הם היו ביחד, היה בגלל צפון קוריאה. לפחות בשביל אסמה. לפחות עד שתרלו החליט לנסוע לשם בעצמו. לפני חודש, עם ויזה שהונפקה עבור קבוצה של תיירים יפנים, מה שאמור היה להגן משפטית על הצפון־קוריאנים מהאשמות של חטיפה, ולהסתיר מהאמריקאים את העובדה שהוא נוסע לשם. הטריק הראשון עבד בהצלחה, השני, מסתבר, ממש לא. הוא הרגיש יד נעלמה וחודרנית מחטטת בעוצמה בחייו ובמעשיו, מהרגע שחזר הביתה. הוא היה על הכוונת של האף־בי־איי זה שנים, אבל הפעם זה היה הרבה יותר גרוע. המסע לצפון קוריאה הפך את הכל ליותר גרוע. ולא השיג דבר.

״יש קיצונים בכל תנועה,״ הוא אמר. ״זה לא אומר שהם מייצגים את התנועה.״

״אתה באמת הולך להעמיד פנים שאתה לא אחראי לאנשים האלה? כי בפעם האחרונה שבדקתי, אתה זה שנסע לצפון קוריאה.״

״אנחנו לא חמושים. אנחנו קהילה מרפאת, שלווה לחלוטין.״

״בינתיים. אבל מה אתה חושב שצפון קוריאה מצפה שתעשה עם ההשקעה שלהם? שתארגן להם נשף בפּיוֹנגיאנג?״

״אולי.״

״לו... אפילו אתה לא יכול להאמין בזה. אלא אם כן באמת השתגעת.״

״לא עלה על דעתך, אפילו לרגע, שאולי היתה לי סיבה טובה לנסוע לשם? שאולי ניסיתי לעשות משהו טוב?״

היא התיישבה על כיסא מולו. נראתה מוכה ועייפה. ״אולי לאף אחד לא אכפת, לו. אני לא אמורה בכלל להיות פה, אבל אולי תקשיב לי? הסתבכת. זה רציני. ואני לא בטוחה כמה זמן עוד יש לך. אנשים בממשל לא אוהבים מה שאתה עושה.״

מה שהיה נכון. היו אלה זמנים מסוכנים: ינואר 2005. בדצמבר, צונאמי שטף את סוּמַטרה, מה שגרם לגיוס גדול של עזרה בינלאומית, וחשף את העובדה שהממשל האמריקאי לא היה נדיב במיוחד בעזרתו לקורבנות, לא בעולם ולא בבית. הבית הלבן זה עתה הופקד בשנית בידי אותו נשיא, בעיקר בגלל חולשתה של האופוזיציה. אחוז המצביעים בבחירות היה הגבוה ביותר מאז 1968; המצביעים היו מעורבים פוליטית, זועמים, ולבסוף מאוכזבים. שיטת שתי המפלגות הציעה מועמדים שאף אחד לא רצה לתמוך בהם. ההליקס מילאו צורך, תפסו נישה, מספר החברים בתנועה עלה באלף אחוזים, ועכשיו גם צפון קוריאה נכנסה לעסק. כדי לממן מה שעל פניו נראה כתנועת מרד.

תרלו לא נטע במוחם את הרעיון הזה. ועדיין, הרעיון היה נטוע. אולי בגלל שהוא אכן נמשך לפילוסופיה הצפון־קוריאנית של ג׳וּ־צֶ׳ה — עצמאות מחשבתית וכלכלית, לצד התאגדות של אנשים בעלי מטרה משותפת, שבמקרה של ההליקס היתה פשוט להיות ביחד. ואולי בגלל שתרלו קיבל מהם כסף, בשם הידידות. נכון, צפון קוריאה היתה מדינה בפשיטת רגל, אבל רק בכל מה שקשור למימון פעולות שאינן צבאיות. כלומר, זה לא שלא היה כסף בכלל, אלא שהמדינה בחרה מה לממן ומה לא, ולהעביר להליקס כספים שהתקבלו ממכירת טילים לסוריה — נראה להם סביר.

אבל זה עוד לא הפך אותו למורד בארצו, ולא משנה מה חשבו הצפון־קוריאנים. לא משנה מה חצי מאלה שהלכו אחריו חשבו. חלק מחברי התנועה היו כל כך אבודים וחוששים, שכל מה שרצו היה להשתייך למשהו. והיו אלה בשוליים, שרצו לפוצץ את גבעת הקפיטול.

התנגדות וייאוש. האם זה הזמן להתוודות בפני אסמה שתנועת ההליקס לא נולדה מנישואי התערובת של שני אלה, אלא, למעשה, אך ורק בגללה?

הוא חזר לארצות הברית כבר לפני שלושה שבועות, אבל מחזור השינה שלו עדיין היה הרוס. זה, פלוס נדודי השינה, גרמו לו לאבד את חוט מחשבתו לדקות שלמות.

״תפסיק לבהות בי ככה,״ היא אמרה. ״אני רצינית,״ היא אמרה, ״תפסיק עם זה.״

״לפחות קיבלת את המכתבים שלי?״

״אתה בכלל הקשבת לי? לא השתנית בכלל. תמיד בתוך הראש של עצמך. תמיד חושב על עצמך. מה אני בכלל עושה פה?״ והיא בהתה בכפות ידיה כאילו בהן נמצאת התשובה.

פיו נפער. ליבו העלה קצף. ״לא, לא —״ הוא אמר, אבל היא חתכה אותו. היא היתה צריכה ללכת. בסדר, אמר, אבל האם היא מוכנה לבוא למלון שלו יותר מאוחר? היא יכולה לצעוק עליו כמה שהיא רוצה בבית המלון. הוא אמר שהוא מצטער. על הכל. רק בבקשה בואי. היה לו אירוע של ההליקס הבוקר, אבל מה עם יותר מאוחר? מתישהו השבוע? הוא יבטל את סיאטל ואת יוּג׳ין ואת סנטה קרוּז.

״אני אעשה מה שתרצי,״ הוא אמר. ״רק תבקשי.״

ואז הוא פקד על ההשתוקקות והמוכנות שבליבו להופיע בעיניו, כדי שהיא תדע שהוא רציני. אחרי הכל, הוא נסע לצפון קוריאה בשבילה, והכל התחרבן שם. ועכשיו צפון קוריאה רצתה משהו בחזרה עבור ההשקעה שלה, משהו שהוא לא היה מוכן לתת, ולמען האמת גם לא מסוגל. מה הוא אמור לעשות עכשיו? ההליקס לא היתה צבא מדינות הדרום, ומלחמת אזרחים לא היתה בתכנון של אף אחד. רוב האנשים בתנועה היו אבות בודדים, גרושים ואלמנים, עורכי דין ורופאי עור. אמריקאים ממוצעים. אנשים עם מיגרנות ולחץ דם גבוה. אנשים שראו המון טלוויזיה. שקיבלו ציונים נמוכים מאוד במבחן הבדידות של אוניברסיטת קליפורניה, ושאם היו שואלים אותם, היו מעדיפים להמיר את חברתו הבלתי נראית של אלוהים במישהו שיוכלו לחלוק אתו את חייהם, עד שיגיע הזמן לפגוש את אלוהים בצד השני.

״אולי אני אבוא,״ היא אמרה, אבל קימטה את מצחה בזעף בעוד המילים יוצאות מפיה.

הוא חש את רגליו רועדות, אבל הסתיר את זה ככל יכולתו.

״אבל תראה,״ היא אמרה, ״מה שאתה לא חושב על צפון קוריאה, זה עוד לא מאוחר לשנות את דעתך. לחשוב שוב אם שווה לעשות את זה.״ והיא שלחה יד ונגעה לו בשרוול. ואז רכסה את מעילה במהירות.

תרלו לא אמר דבר. הוא היה חיוור מתקווה ומפחד, שאיזנו זה את זה, אבל מאוד בזהירות. היא כבר היתה בדרכה החוצה.

״אל תלכי,״ אמר, ותפס בזרועה.

״אני חייבת. בניגוד לכל מיני אנשים, לי יש עבודה אמיתית.״

״אל תלכי! אין לך מושג בכלל באיזה מתח אני נמצא.״

״ומי אשם בזה? רק תחשוב על מה שאמרתי. ואם זה לא עובד, אז אוקיי, תחשוב על איידה.״

הוא לחץ את זרועה חזק עוד יותר. ״אני חושב עליה כל יום. כל היום. תבטיחי שתבואי אחר כך. רק לדבר.״

היא שיחררה את עצמה. הוא ניסה לעקוב אחריה החוצה, אבל בעל המכבסה, שנשען על מייבש כביסה והביט בהם כל הזמן הזה, שלח את ידו ואמר, ״הלו, אני מכיר אותך. אני מקס צֶ׳ן. לא שילמתי מסים כבר שלוש שנים. יש לי אשה שלא אוהבת אותי וחברה שלא אוהבת אותי, גם, עכשיו שאני לא משלם יותר על השיעורי אנגלית שלה.״ תרלו הנהן וקרא החוצה לאסמה, אבל אשה שקיפלה תחתוני ׳האלק האיום׳ אמרה, ״אוי אלוהים, תרלו דן במכבסה? אתה באמת כמו כולנו. הנה, אתה רואה כמה התחתונים האלה ענקיים, הבן שלי כבר בן שלוש־עשרה אבל יש לו כל מיני בעיות מאז שאבא שלו מת ואלוהים יודע כמה אני מפחדת לגדל ילד לבד ואין לי אף אחד, אף אחד, שאני יכולה לדבר איתו על זה.״ ושוב, הוא ראה את אסמה מפלסת את דרכה בשלג, מתרחקת ממנו, אלא שהפעם, הוא חשב, יש סיכוי שהיא תחזור.

״זה טוב מאוד,״ הוא אמר לאשה. ״אני מרגיש כאילו אנחנו כבר קרובים יותר. לא, רגע, אני באמת יותר קרוב אלייך״ — והוא חייך כי לפעמים כשאתה מטיף את אותם הדברים שוב ושוב, אתה שוכח שאתה גם מאמין במה שאתה מטיף. הוא טפח על שכמה: ״יש לנו אירוע יותר מאוחר, לא רחוק מכאן.״

״אני יודעת,״ היא אמרה, והפנתה את תשומת ליבו לסימן ההליקס הכפול, כמו של סליל די־אן־אֵי, שהיה מקועקע על מפרק ידה.

עכשיו המכבסה היתה כבר סתומה מרוב אנשים. מצלמים, משתפים סיפורים אחד עם השני. הוא אמר לכולם לבוא לאירוע; הוא היה בדרך לשם בעצמו. לבסוף, רכב השטח היוקרתי שלו הגיע וחנה לצד המדרכה, והנהג נכנס פנימה בצעד כה בוטח ומלא אנרגיה, שכולם פינו לו דרך בלי שיבקש. הוא אחז את תרלו במרפקו והוביל אותו החוצה.

דין חיכה לו במושב האחורי, עם מעיל על ברכיו. ״משהו השתבש הבוקר?״ הוא אמר, ושלח מבט זועם אל הנהג, מה שאמר שהוא כבר נזף בו היטב קודם לכן.

״אתה באמת חייב להסתובב עם הדבר הזה?״ אמר תרלו, והחווה בראשו לכיוון קצה של רובה, שהציץ מתחת למעיל של דין. ״זה בדיוק מה שמכניס לאנשים רעיונות לא נכונים בקשר אלינו.״

״מצטער,״ אמר דין, ״אני יכול לוותר על זה, ללכת רק עם הגלוֹק,״ והוא שלח את ידו ומישש את נרתיק האקדח מתחת לזרועו. פתח ריצ׳רץ׳ של תיק גדול בתא המטען, ולפי הצליל שנשמע הוא זרק את הרובה פנימה יחד עם עוד אחרים מסוגו.

דין היה אחראי האבטחה. קצת שומר ראש, קצת בירוקרט, ובזמן האחרון, קצת לוחם חירות. הוא הגיע להליקס אחרי שאשתו נפטרה, והתקדם בשורות הארגון בעזרת ציפורני האמונה שלו. אבל עכשיו, בשנתו הרביעית, מחויבותו לעבודה נהייתה קיצונית מדי. לפעמים, ברגעי פאניקה, תרלו דמיין אותו ועוד אלפים כמוהו מתקרבים אל ״בית ההליקס״ בסינסינטי, סוגרים על הבניין כמו זומבים אבל עדיין נתונים לחלוטין לשליטתו.

הוא אחז במצחו. הוא הזיע. הוא אכל חטיף שוקולד לארוחת ערב אתמול בלילה, ושום דבר מאז.

דין התכופף ושלף סכין ציד שהיתה קשורה לקרסולו. הוא חתך תפוח לארבעה חלקים, והניח את הצלחת במושב שביניהם. שיטת המכירה העדינה: לפעמים זה פעל.

״יש חדשות?״ שאל תרלו.

״אנחנו עושים חיפושים על הצוות כל יום עכשיו. בלי סלולרים, בלי כלום. הסיכוי שמישהו יחדור אלינו אפסי.״

״טוב מאוד. אבל אני רוצה שתעשה את זה פעמיים ביום. בוקר וערב.״

״קיבלת,״ ודין רשם את זה לעצמו במחברת ספירלית. נראה שהוא שמח לקבל את הפקודות. הוא גירד את צווארו, שהיה צבוע בירוק בגלל תכשיט הליקס כפול שהתנודד בקצה שרשרת זהב.

הם היו בדרכם למחסן בנמל התעופה. ״אנחנו מצפים לחמשת אלפים,״ אמר דין. ״פחות או יותר. כל הארץ תהיה הליקס עוד מעט.״

״עבודה טובה,״ אמר תרלו. ״אבל תשיג לי נהג חדש.״

דין הנהן.

״ותקנה לי חליפה חדשה. ותדאג שישלחו פרחים לבית המלון. ורדים. ותמצא חנות צעצועים. לא, חנות בגדים. תשאל אותם מה ילדות לובשות היום, ותקנה אחד מכל צבע.״

דין רשם את הכל.

״והוורדים — תזמין שני תריסרים,״ אמר תרלו. ״אדום ולבן״ — בגלל שהוא רצה זר גם בשביל איידה. במחסן הנסתר של חלומותיו הכמוסים היה תמיד אחד שבו הוא מתאחד עם ילדתו, כשהיא אוחזת בזר ורדים.

הוא הביט מחוץ לחלון וניסה, בשאר הנסיעה, להחזיר לעצמו את השיתוק שאחז בו באוטובוס. רגע נורא — להיות כה חסר אונים — אבל גם נשגב ומופלא, כי כמה פעמים קורה לך שאהבה מציפה את ניסיון החיים שלך באופן כה מוחלט, שהיא מחריבה את כל השאר?

הם הגיעו למחסן, שקרוב לוודאי היה מסוגל להכיל חמשת אלפים, אבל רק למקרה חירום היה שם מסך טלוויזיה ענק, למי שלא יצליח להיכנס. בחוץ הטמפרטורה היתה 6 מתחת לאפס, אבל לאף אחד לא יהיה אכפת.

תרלו ישב במשרד קטן. העצבים שלו היו כמו כבל חשוף, כאילו שאם יחשוב יותר מדי על מה שקרה הרגע עם אסמה, הוא יחשמל את עצמו. הוא לקח כמה נשימות עמוקות והתרכז בנאום שלו, במקום. הוא חשב על הקהל, ונרגע. חמשת אלפים איש שהגיעו כדי לשטוח את צורכיהם. גופים דחוסים זה לזה כמו תבלינים על המדף. פנים מורמות, ותקווה עולה מהן. תגיד לנו משהו גדול, תרלו. חשמל את הלב הבודד ותוציא אותנו מזה, לעזאזל.

הוא נשאר מאחור חצי שעה, ואז צעד לבמה. באולם: עיניים שטופות אור, עורות לבנים כמו סבון. הוא רכן אל המיקרופון והתחיל.

״הנה משהו שכדאי שתדעו: אנחנו חיים בתקופה של מגפות. מגפות ופרדוקסים. אנחנו יותר מחוברים מאי פעם, ויותר בודדים מאי פעם. לזכות כמעט בחיי נצח, עם כל מה שהמדע מסוגל לעשות בשבילנו, אבל במקביל להיות חשופים לרגשות נוראיים שממש משנים אותנו ברמה הביולוגית. רוצים לדעת מה כל זה אומר?״

המחסן היה עירום מכל קישוט, מכל תפאורה. רק כמה אורות במה מכוונים אליו ואל הדוכן שלו, ומסך שבאותו הרגע בדיוק נדלק עם סמל גדול של הליקס כפול. הצליל מהרמקולים לא הידהד, אבל נשמע חד מדי. התוצאה היתה שהפגישה הפכה ליותר פשטנית, ויותר אינטימית, למרות מספר האנשים שהיו שם.

״זה אומר,״ הוא אמר, ״שהבדידות משנה את הדי־אן־אֵי שלנו. הורסת לנו את ההורמונים ועושה את כולנו חולים. רגשית, גופנית, רוחנית. כשהייתי אדם צעיר, הרגשתי שאם לא אצליח ליצור קשר עם אדם אחר תוך שלוש שניות, אני אמות. או שכבר הייתי מת, והגוף שלי פשוט לא ידע את זה. נשמע קיצוני? אני מתערב שלא. הייתי בודד כשהייתי לבדי; הייתי בודד כשהייתי בקבוצה. תנו לי לשאול אתכם משהו: כמה מכם מרגישים לא קשורים לאנשים שאתם אוהבים, ושאוהבים אתכם הכי הרבה?״

הוא שמע מתוך הקהל הנהונים, אנחות הסכמה, משיכות באף. מחיאות כפיים מקבוצה שתפסה לעצמה מקום מתחת לגג הרעפים. ואשה שהתחילה לבכות. ליילל כשראשה מוטל לאחור, כך שזרועותיה נדמו כמתרוממות מעצמן. היא התחילה לדבר עם שכניה. היא היתה נשואה שלושים וחמש שנה. באמת אפשר להיות כל כך לבד אחרי שלושים וחמש שנה? בעלה עבד בשביל מחלקת הפנים הפדרלית. הוא עמד להיות בן שישים, והיה איש טוב ונדיב. והנה, היא כאן. מישהו העביר לה מיקרופון; היא שיתפה את הסיפור עם האולם. לפעמים, היא אמרה, היא מתעוררת בלילה, לוטשת מבט באיש הזר לידה, ואומרת: אוֹלגוֹ, אני אוהבת מקלות גבינה ותירס מקופסה, וכשאף אחד לא מסתכל אני מרטיבה את האצבע שלי וטובלת אותה בסוכריות הצבעוניות שבאחורי המזווה, ואתה אוהב את הדברים האלה בי, אתה מכיר אותי, אז למה אי אפשר להגיע אלי? ואז היא בכתה עוד קצת.

שני מתנדבי הליקס הגיעו אליה, אחד מכל צד. הם אחזו בידיה. הם אמרו: אנחנו יודעים.

האשה ניגבה את עיניה בשרוול הסווטשירט שלה. היא תצטרף, אין ספק. למה שלא תצטרף? זה עלה רק עשרה דולר לראש, להיות באירוע הזה, אבל התמורה היתה מעל כל מחיר. הרעיון, כזה: בוא עם החברים הכי טובים שלך, שהחיים שלהם זרים לשלך בדיוק כמו ששלך זרים לשלהם, בוא וטבול בגל העצום של בדידות וייאוש שצומח בדיוק מהרגעים הללו, שבהם אתה אמור להרגיש חלק ממשהו, כי אחרי הכל, אתה מבלה עם החברים הכי טובים שלך. בוא שבר כלי, ותחזור מאושר. איך? תתחיל מהתחלה. תתחיל מאפס, תתחיל רענן. תגיד משהו אמיתי. העניין היה בידוד, אבל לא רק כזה שנולד מתוך בדידות רגילה, פיזית, אלא מתוך בדידות של התודעה. אותו מכשיר עצמו ששימש אותך להבין אנשים אחרים, גרם לך להיות מנותק מהם.

היתה לה חבורה, במרחק שעתיים נסיעה משם. ברגע שמספר הנרשמים להליקס באזור מסוים הגיע לחמשת אלפים, נולדה חבורה חדשה. ההליקס היו שבע־עשרה חבורות, בשבע־עשרה מדינות. חמישים ושתיים מיליון כניסות בחודש לאתר האינטרנט. קשרים שנוצרו בכל רחבי ארצות הברית.

תרלו שתה מבקבוק מים. הוא אמר, ״עכשיו, אני יודע מה אנשים אומרים. הם אומרים שניתוק קיצוני הוא סוג של מחלת נפש, אבל שהרוח האינדיבידואליסטית החלוצית היא פשוט אמריקאית. חשיבה חופשית ומשוחררת. אבל מה שיש לנו היום? כשכל כך הרבה מאיתנו נואשים לאינטימיות עם אנשים אחרים — כל סוג של אינטימיות — זה לא פחות אמריקאי. וזה לא צודק. עכשיו, תאמינו לי, כי אני יודע. אני יודע מניסיון אישי. מהחיים שלי עצמי, וגם מסקרים ומחקרים סטטיסטיים שמאשרים שמאז 1950 קיימת מגמה ברורה של ירידה בתדירות שבה אנחנו יוצרים קשרים, מכל הסוגים האפשריים: חברתיים, אזרחיים, דתיים ומקצועיים. סטטיסטיקה זה אלוהים של השעמום. אבל אני קראתי את המחקרים האלה. סקר רוֹפֶּר למגמות חברתיות ופוליטיות, הסקר החברתי הכללי, מחקרי נידהאם על שינויים בסגנון חיים, משאלי גאלופּ לדעת קהל, דוחות מֵייסוֹן־דיקסוֹן, תיקי זוֹגבּי. השורה התחתונה? אנחנו מסתגרים בבועות, בכל התחומים, בכל זמן, וזה רק הולך ומחמיר. אנחנו מנהלים שיחות עם חיות מחמד והולכים לישון עם פורנו באינטרנט. אז מה אנחנו יכולים לעשות?״ הוא לקח הפסקה קטנה, כשהקהל אמר, ״תגיד לי משהו אמיתי!״

״בדיוק,״ הוא אמר. ״תגיד לי משהו אמיתי. דברו אחד עם השני. תחזרו לדברים הכי בסיסיים. ותתחילו להרגיש יותר טוב.״

בעודו מדבר, הוא הצליח ליצור קשר עין עם הקהל, לראות אותם אחד־אחד, וכך להבהב ולשדר את תשומת הלב שלו כאילו היתה קרן לייזר.

כשסיים, הוא הודה לכולם שבאו. הוא אמר שהם עשו לו את היום.

תרועות, מחיאות כפיים, יציאה.

במלון חיכתה לו חליפה חדשה. עשרים וארבעה ורדים, ואפודות־מעיל באדום, כחול, ירוק, סגול, צהוב. הוא ביקש לשלוח הכל לפנטהאוז שלו, ואז עלה לשם בעצמו. הוא הצמיד את ראשו אל דלת המעלית וכמעט נפל כאשר הדלת נפתחה אל החדר שלו. הוא היה עייף. האירוע לקח שעות — כל האירועים לקחו שעות — כך שהיה לו מספיק זמן רק להתקלח ולהתגלח. תתעורר. תתרכז. אסמה מגיעה עוד מעט. אולי היא אפילו בדרך, כרגע. אבל הוא שכח מוויקי, שעמדה זקופה למרגלות המיטה שלו, רגליה מפושקות. מגפי פלסטיק רכוסים עד ירכיה. חזיית לטקס וחוטיני.

הוא זרק את מעילו על שמיכת הנוצות. ״תתלבשי,״ אמר, וחלץ את נעליו. ״לא היום.״ הוא הלך לחלון והציץ מבעד לרפפות. חזית הבית הלבן היתה מוארת באור רך, צהוב רך.

ויקי שלחה מבט בוחן בעצמה, והשילה את כפפותיה. זרועותיה בהקו ממשחת שיזוף. היא הצליפה ברצפה בשוט. ״עבד!״ היא צעקה, אבל די מהר היא ויתרה על זה. ״נו, מה, תרלו? אפילו לזונה יש רגשות. אני מחכה פה שעות.״

הוא הפיל את עצמו על המיטה, עם הפנים למעלה. שתי דקות מנוחה, ואז מקלחת. ״חברתי למסע,״ אמר, ״בבקשה.״

היא קיפלה את הכפפות שלה. ״מצטערת,״ אמרה. ״אבל מה קרה? אתה בסדר?״

״עייף, זה הכל,״ הוא אמר. ״לא לדאוג. עכשיו תתלבשי — את צריכה ללכת.״

אבל במקום זאת היא נשכבה לידו. היא בדיוק היתה אחרי ביקור אצל הספר. תספורת וצבע. שערה היה בצבע אדום־לבֵנה וגזוז כל כך קצר, שהוא היה יכול לראות את סימן הלידה בצורת ורמונט חוצה את גולגולתה. הוא שלח את ידו לשידה שליד המיטה, ונתן לה שובר מתנה לחנות קוסמטיקה. ״הנה,״ אמר, ״תבזבזי את זה על מה שבא לך.״

״מעולה,״ היא אמרה. ״אני אוהבת מתנות.״

הוא חזר לחלון. ויקי התיישבה על ברכיה, והבליטה את שפתה התחתונה. דחפה את ראשה לתוך הצלעות שלו. היו לה כפתורי כסף בשתי לחייה, עשתה אותם אחרי עצרת של ההליקס בנורת׳ המפטון, כדי לחגוג את חייה החדשים. בחודשיים האחרונים היא הגיעה אל תרלו פעמיים בשבוע, וליוותה אותו לאן שנסע. לכל מקום חוץ מצפון קוריאה, מה שהרגיז אותה, אבל היא היתה מספיק חכמה לא לומר את זה.

״אני צריך להתקלח,״ הוא אמר. ״אם מישהו דופק, תצאי מהדלת האחורית.״

פקיד הקבלה צלצל כדי לומר שהתקבלה הודעה עבורו, והאם הוא יכול לשלוח מישהו למעלה למסור אותה? ויקי שמה על עצמה חלוק והביאה את המעטפה לתרלו, שהפך והפך אותה בידו.

״אתה לא פותח את זה?״ היא אמרה.

״לא.״ הוא הטיל אותה על השולחן.

״אני יכולה?״ כשהוא לא ענה, היא פתחה את ההודעה בעצמה. ״משחקי חברה בפיונגיאנג? תחשוב. החלק האחרון עם קו מתחת,״ היא אמרה. ״מה זה אומר?״

הוא עצם את עיניו. ״זה אומר שהרעיונות שלי מטופשים והחיים שלי לא שווים כלום.״

היא באה אליו. ״מתוק שלי,״ אמרה, ״אתה לא כל כך בסדר,״ והחליקה דמעה שירדה על פניו עם הבוהן שלה.

הוא הצביע על הוורדים שהיו מונחים בקופסה, על השידה. ״רוצה את אלה?״

״אם הם ממך, כן. אז איך זה היה היום? בטח היית מצוין.״

הוא התאושש טיפה. ״חמשת אלפים קרחונים. אני חושב שתפסנו את כולם.״

״מדהים,״ היא אמרה. ״כל האנשים האלה שאתה משפר להם את החיים.״

״אני שמח שאת חושבת ככה.״

״אתה לא?״

הוא הנהן. הוא ידע שהוא עוזר לאנשים, אבל פעמים רבות התלונן שלמרות כל מאמציו, הוא לא הצליח לעזור במיוחד לעצמו.

היא שמה את ידיה על חזהו, וכאשר הוא לא התנגד, היא ירדה על ברכיה ופתחה את רוכסן המכנסיים שלו.

הוא נגע בלחייה. איתר את התעלה בבסיס הצוואר שלה, ונתן לאגודלו לנוח שם. ככה זה היה תמיד, עם כל ה״חברות למסע״ שלו, שניסו, ונכשלו, לעקור מליבו את היגון ששלט בו ללא רחם. אבל בשביל תרלו זה היה בדיוק העניין: חוסר יכולתן לענות על הצורך האמיתי שלו, ומצד שני כישרונן להגיע מספיק קרוב למטרה כדי לשמור על התקווה.

אחרי דקה, היא אמרה: ״אתה לא רוצה אותי יותר? זה מה שקורה פה?״

״ויקי,״ הוא אמר, וניסה להרים אותה אליו, ונכשל — היא סירבה לזוז. ״אני רוצה להגיד לך משהו. אם מה שיש לנו פה ייגמר יום אחד, אם ההליקס ייגמר יום אחד, אני רוצה שתדעי שיש לך זכות לעורך דין. ושאת לא חייבת להגיד שום דבר לאף אחד, לפני שיהיה לך עורך דין. כי יכול להיות — לפי איך שזה נראה — יכול להיות שהכל ייגמר רע. ודי בקרוב. אני הכנסתי אותנו לצרה.״

היא צחקה והתחפרה עמוק יותר בין רגליו. היא נתנה לשפתיה לעבוד וכפתורי מכנסיו הבריקו וליבו נסדק כי מעט האופטימיזם שהצליח לגייס אחרי שמצא את אשתו בוושינגטון גווע לנוכח אפסות סיכוייו.

״אני רציני,״ הוא אמר. ״אני חושב שאת צריכה לחזור הביתה. זה כבר נהיה מסוכן להיות איתי.״

היא עצרה — ״אה־אה,״ נדה בראשה לשלילה — והמשיכה. אחרי דקה נוספת, ״זה לא עובד, אה?״

הוא עזר לה להתרומם על רגליה.

״אני יכולה לנסות אחר כך עוד פעם?״ היא אמרה.

הוא נד בראשו. ״לכי הביתה, ויק.״

״זה הבית שלי. זוכר? אתה מפחיד אותי, תרלו. אני לא יכולה סתם לשבת איתך פה? לדבר קצת, כמו שאתה אומר כל הזמן?״

בחוץ כבר החשיך, אך הוא כיבה את האורות והוביל אותה אל המיטה. היא הסתובבה על הצד, כדי להיות מולו. היא צדקה, זה באמת היה הבית שלה. ולפחות בזה הוא היה יכול להתנחם. היה יכול לומר לעצמו שה״חברות למסע״ שלו יצאו נשכרות מהעובדה שהיו לצידו. ויקי, ולפניה לוֹיס, שרלוט, איזוֹלדה, רוּת. בחורה כמו רות לעולם לא היתה רואה את סנטה קרוז או את הרי הרוֹקי אם לא היתה מצטרפת. כשהוא מצא אותה, היא היתה חיוורת וחלשה וחסרת בית, סוחרת במציצות תמורת קוקאין מתחת לגשר ברוקלין־קווינס בניו יורק. האם חייה הפכו לגרועים יותר? ומה עם איזולדה, שכמו הנסיכה מהאגדות בעלת אותו השם, לא ידעה שום דבר על העולם שמעבר לבקתה שלה על גדות הנהר קאש בארקנסו? הוא לקח אותה לדרום קוריאה. הוא לקח אותה לצפון קוריאה, שם היא חילקה סוכריות מנטה לילדים שהעבירו את הבוקר בתרגילי התעמלות מחוץ ל״בית הלימודים של העם״.

ויקי הצמידה את גופה לשלו בחוזקה ואמרה, ״אז אתה יודע על ההורים שלי החולים, וכל זה?״

״כן, אבל ספרי לי שוב. ספרי לי הכל.״

והיא אכן סיפרה. היא היתה טבחית־טיגונים בדיינר ליד הכביש המהיר, ובמקביל לימדה כתיבה וקריאה למבוגרים בבית הסוהר בעיר. עובדת שמונים שעות בשבוע כדי לשלם את הריבית על חובות שנצברו בגלל הוריה, שאיבדו את ביתם בשריפה ועכשיו היו מאושפזים בהוספיס כי אף אחד מהם לא היה מסוגל לנשום בעצמו.

״אבל אתה יודע משהו?״ אמרה. ״לא הצלחתי אפילו להביא את עצמי לבקר אותם. זה היה קשה מדי. זה נורא, נכון? זה הסוד האפל שלי.״

הוא הביט בשעון. הוא אמר שפעם, כשהיה ילד, עץ חג המולד עלה באש, ובשניות שבהן היה צריך לקרוא לעזרה או להביא דלי מים, הוא רק עמד והביט בלהבות מצליפות על הקיר וסודקות את החלונות — הבועות היו מהפנטות — אבל כשהגיעו מכבי האש, הוא העמיד פנים שהאש פרצה בשעה שישן.

״כן, אני מבינה את זה,״ אמרה. ״זה פחד מאחריות. אני חולמת ששני ההורים שלי ימותו באותו זמן, בגלל שכמה שהמצב שלהם רע, זה יהיה יותר גרוע אם לא יהיה להם אחד את השני, וגם יותר גרוע בשבילי. שזה עוד יותר נורא. זאת אומרת, אני אוהבת אותם, ובכל זאת.״

וכאשר הוא לא הגיב, היא אמרה, ״זה עוזר? אתה מרגיש יותר טוב? אתה תמיד אומר שאפשר להרגיש שאתה קיים רק בהקשר חברתי. זה הקשר חברתי?״

הוא לקח את ידה בחשכה והצמיד אותה אל ליבו.

היא המשיכה לדבר עד שהשחר החורפי האיר באפור את הקירות ואת מצעי המיטה. ושוב, עבור תרלו, עוד לילה ללא שינה. לבד, אבל לא. כמו תמיד.

*

אסמה זינקה החוצה מהרכבת התחתית. או לפחות הלכה הכי מהר שאפשר, בהתחשב ברגליים מגומי שניפחו את רגליה שלה, ובחליפת החזה שלה, ששקלה טון. חזה במידה C שהתנדנד כלפי מטה, חבילה מקופלת של שומן גוף שעיבתה את מותניה, ונוסף על כל אלה תחת ענק מחומר פולימרי שהועמס על אחוריה. אלוהים אדירים, חליפת ההשמנה הזאת. אלוהים אדירים, החיים האלה.

בזמנים כאלה, היא הצטערה שהיא וג׳ים לא קבעו לעצמם נקודת מפגש נוחה יותר. מוזיאון האוויר והחלל היה באמצע שומקום. היא זיהתה אותו בכניסה. היא צבטה את זרועו, וכשהחזיר לה מבט מבולבל, היא צחקה ואמרה, ״הֵי, זאת אני.״

״אלוהים,״ הוא אמר. ״את מחרידה.״

״תודה, גם אתה נחמד,״ והיא ניקרה לו נשיקה קטנה על הלחי.

״בחיים לא הייתי מזהה אותך. הפנים שלך נראות כמו אחרי אסון טבע.״

״אפשר לתאר את זה ככה,״ אמרה, והעיפה מבט בהשתקפות שלה בחלון. התותבת של היום: אף שהוא כמעט קריקטורה, ונראה כאילו נורה מתוך מסכת הדבק של פניה כמו חץ. הסנטר של היום: לסת בולטת. היא חבשה פאה. בלונד־נסורת, דהוי, מידלדל. תספורת קערה הפוכה — יותר כמו כד, האמת — שהגיעה לה עד לסנטר.

״מפחיד,״ הוא אמר. ״ומה, עשרים קילו יותר במשקל? ואת נראית גם יותר נמוכה.״

״אני חושבת שהמילה שאתה מחפש היא גברת. אני קוראת ללוּק הזה ׳לין בת 50׳. אפקטיבי, אה?״

הוא נטל את זרועה והם הלכו לכיוון האנגר החלל. מאיצי רקטות היו תלויים מהתקרה, כמו קישוטים לחג המולד. ג׳ים אמר, ״אז מה שלום הבחור שלנו?״

״חוזר לסינסינטי עוד כמה ימים.״

״ואת?״

״אני בסדר.״

״טוב מאוד, כי אחרי מה שקרה בצפון קוריאה, יש לך מזל גדול שנותנים לך עוד הזדמנות.״

״הזדמנות למה? הכל אותו דבר שמה. הכל בסדר.״

הוא עצר מלכת. ״אנחנו מדברים עדיין על אותו בחור? את זקוקה לחופשה?״

״מה? לא. אני רק אומרת שאני לא בטוחה שעכשיו זה הזמן לנסות עוד פעם. שום דבר לא קרה בצפון קוריאה. תרלו לא פגש שם אף אחד. בכלל. הוא רק נסע באוטו. נסע ונסע. אני עקבתי אחריו כל הזמן. אפילו הייתי במכונית איתו, פנים אל פנים. לא זיהה אותי בכלל.״

״בתחפושת הזאת?״

״לא. משהו עוד יותר טוב.״

״וואו.״

״אז מה עוד אתה רוצה? הייתי צריכה להמציא משהו?״

הוא העיף בה מבט מסוכן וצבט את תנוך אוזנו, משהו שעשה לפעמים כשהיה מתוח. הוא עבד על המשימה הזאת ללא הפסקה — התיק הזה היה עצום בגודלו — אבל הביורוקרטיה שמסביב היתה אפילו יותר גרועה. מי בכלל אחראי לתופעה כמו תרלו דן? מנהיג כת אמריקאי עם קשרים בחו״ל, נשמע כמו משימה פשוטה עבור ״הכוח המשותף למשימות אנטי־טרור״ — שלוחה מלוכלכת במיוחד של האף־בי־איי — אבל אז נכנס לתמונה ״המרכז הלאומי למניעת הפצת נשק להשמדה המונית״, שלא יוותר בקלות על בחור שמדבר עם צפון קוריאה. ״המרכז הלאומי״, כמובן, לא ממש דיבר עם ״הכוח המשותף״, מה שכנראה היה דבר טוב, כי ״הכוח המשותף״ היה למעשה סניף של ״הכוח המשותף הלאומי״, שהיה פשוט שישים בחורים שהיו נכנסים לשיתוק רק מהצורך להזמין ביחד ארוחת צהריים. ג׳ים עבד בפנטגון עם המחלקה לביטחון לאומי — אלוהים יודע איך המשימה של פירוק ההליקס נחתה דווקא עליו. אף אחד לא הבין איך העניינים מתנהלים בדרגים האלה.

מה קורה, ג׳ים? אל תדפוק את זה, ג׳ים. אין לך שום דבר מצפון קוריאה, ג׳ים? הלחץ היה עצום. והוא הלך ואיבד את סבלנותו. איך אסמה יכלה להיכשל כך בצפון קוריאה? וכמה הזדמנויות היא ציפתה שייתנו לה? אמרו לו שהיא היתה הטובה מכולם. ואחרי שהיא עשתה במיטה את התרגילים האלה לחיזוק האגן, הוא ידע לבטח שהיא הטובה מכולם. וגם, לזכותה, היא אכן סיפקה המון מידע. והיא תמיד ידעה היכן תרלו נמצא. אז כן, הוא יהיה סבלני. הדבר היחיד שהם היו צריכים זאת הוכחה.

אסמה נעצרה בהתפעלות ליד קפסולת חלל ישנה מפרויקט קוֹרוֹנה, שבו לווייני ריגול היו מצלמים בפילם את ברית המועצות, ומצניחים את הסרטים בקפסולות חלל חזרה לכדור הארץ. ואז היא נזכרה מדוע היא אוהבת את המקום הזה כל כך: לווייני האקספּלוֹרֶר הראשונים — אקספלורר 1, ששוגר ב־58׳ — היו נקודת ההתחלה של הריגול המודרני, שבו היא התמחתה.

ג׳ים רכן מעל התא הקטן.

״ריגול אוטומטי,״ הוא אמר. ״תוציא את הגורם האנושי, ובתשע פעמים מתוך עשר, זה יהיה יותר טוב.״

״הביטחון שלך בי מדהים,״ אמרה. ״זה נוגע ללב.״

היא רכנה אחריו מעל תא החללית הישן, והצמידה את אצבעותיה אל הזכוכית. הוא השאיר טביעות אצבעות, היא לא. היא לעולם לא תשאיר טביעות אצבעות, וזו היתה תזכורת לכך שלעתים קרובות, אדם נולד מושלם לסוג החיים שהוא מקבל. כשהיתה עובר בן אחד־עשר שבועות, הודות לסטייה גנטית הקרויה דֶרמַטוֹפַּתיה פיגמֶנטוֹזה רֶטיקוּלַריס, תאי העור העליונים שלה הפכו למתים. שישה חודשים לאחר מכן, היא נולדה ללא טביעות אצבעות. למזלה, סימפטומים אחרים הקשורים להפרעה הגנטית הזו לא באו לידי ביטוי. השׂיער שלה היה עבה, השיניים שלה היו בסדר גמור, והעור הקשיח שהיה אמור להיות ברגליה וידיה, יצא רגיל לחלוטין. לא, הוא היה יותר טוב מרגיל. חלק ורך. לא היתה לה שום יכולת חיכוך בקצוות גופה, בייחוד באותם חלקי גוף שבזמן מעשה האהבה היו אלה שבדרך כלל נשלחים קדימה, לאחוז וללטף ולגפף, מה שהיה מדכא, כי בזמן העברת אהבה מאחד לשני, אתה מצפה ל — (א) חיכוך, ו — (ב) תאים קלילים ובלתי ניתנים לעצירה. אסמה לא השאירה עקבות מעצמה בשום מקום.

ג׳ים המשיך להתקדם במעבר. נעליו נקשו באספלט. ״אסמה, תקשיבי טוב: את צריכה לשלוח שוב אנשים לסינסינטי. אני רוצה מעקב על הבית הזה עשרים וארבע שעות ביממה. הוא כוסס את אצבעות הרגליים שלו, אני רוצה צילום של זה. את רואה שם משהו שנראה לך דומה לחרב צעצוע, אני שולח את היחידה לפיקוח על נשק וסוגר לו את העסק. הפעם את חייבת להביא תוצאות. אנחנו לא יכולים להיכנס לשם על עיוור.״

האם היה לג׳ים צו חתום על ידי שופט? כמובן שלא, למרות שהיא ידעה היטב שלא לשאול.

״אם זה מה שאתה רוצה,״ אמרה, מנסה לרמוז שמעקב לא יביא לשום תוצאות, אבל בלי שזה יירשם לחובתה. ״אין בעיה.״

״תרכיבי לך איזה צוות שאת רוצה, אבל הפעם אני רוצה שהם ידווחו לי.״

היא גלגלה את עיניה, אבל יותר כדי להסתיר את הפאניקה שעוד רגע תשתקף בהן. ״אתה יודע שאני לא עובדת ככה,״ היא אמרה. ״או שאני מנהלת את ההצגה, או שלא.״

הוא קימט את מצחו בזעף. ״אני צריך לפגוש את אשתי עוד כמה ימים. אשה, עורכי דין, גירושין. החיים שלי הם סופת חרא. אל תעשי אותם יותר גרועים.״

אסמה הנהנה. היא רצתה לצאת משם. כל כך הרבה עבודה. ״אתה צריך להביא אותי פעם איתך. לגיבוי.״

״ואז אני צריך ללכת לקחת את הבת שלי, מה שאומר שאני צריך לראות את החותנים שלי. את יודעת מה הדבר האחרון שאני רוצה לחשוב עליו כשאני נפגש עם האנשים האלה? הבעל־לשעבר הפסיכוטי הדפוק שלך.״

היא שילבה את זרועה בזרועו וניסתה, למרות פני המפלצת שלה, להזכיר לו משהו אינטימי. זה היה ג׳ים בּאך. איש הקשר שלה למחלקת ההגנה, והמאהב השימושי הנוכחי. חסיד נלהב שלה. וגם האיש שמוציא לפועל תוכניות שנרקמו על ידי גברים שהיו החלק החמקני והימני באופן יוצא דופן במה שנקרא ״המועצה למדיניות לאומית״, למרות שאם היו שואלים אותו, אז לא, לא, הוא מעולם לא שמע על האנשים האלה, מה פתאום, אין מצב.

הם עבדו ביחד זה שנה. לפניו היו אחרים, אבל כולם עם אותה מטרה, אותו שד נורא שטרד את מנוחתם, ההליקס, כלומר תרלו דן. אף אחד לא ידע מתי בדיוק הפך דן להיות איום כזה, רק שבשנת 1995 הוא היה סוציאליסט מעצבן שנאומיו העליבו אנשים מספיק חזקים כדי שישימו עליו עין, אבל עד שנת 2005 הוא הפך להיות החבר הבכיר בתנועה עצומה, שהגיעה לכל מקום. כך שהפקודות שניתנו לאסמה היו דחופות יותר משהיו אי פעם: תשיגי מספיק חומר על תרלו כדי להשליך אותו לכלא ולסגור את התנועה שלו סופית.

הם עברו ליד מעבורת החלל אֶנטֶרפּרַייז, וילד קטן אמר, ״זה כבד מדי, אבא, זה לא יכול לעוף, זה כבד מדי,״ וזרק את עצמו על הרצפה בבכי. בדלת, ג׳ים עצר והביט ישר באסמה. צבט את שתי זרועותיה ולחץ — הצביטה עוינת וארוטית במידה שווה — ואמר, ״אסמה. לין. אף פעם לא אמרתי לך איך לעשות את העבודה שלך, אבל עכשיו יש לי עצה אחת לתת לך.״

היא שיחררה את עצמה מאחיזתו. ״מה?״

״אל תדפקי את זה.״

כל הדרך הביתה, היא ניסתה לא להרגיש שום דבר. אבל ללא הועיל. בשבילה, חרדה היתה כמו הרבה אנשים שמדברים בבת אחת: לא היה לה שום מושג מה מישהו מהם אומר, רק שאף אחד לא היה מרוצה. וכך, אם אתה לא יכול לנצח אותם, וכו׳: היא ניסתה לשלוף מהערימה כמה מחשבות מועילות. למשל: אני לבד; אני מתקיימת בכוחות עצמי; הרעיונות האלה הם הבסיס למי שאני. מטבעות לשון שעליהן סמכה לחלוטין במשך שנים, אבל שלא הועילו לה עכשיו. היא פחדה. היא היתה ממונה על תיק תרלו עוד לפני שהתחתנו, ובמשך כל הזמן שחלף מאז, אבל באמת, כמה זה עוד יכול להימשך? כמה זמן היא עוד תוכל להגן עליו? הג׳וב שלה היה לספק להם סיבה לזרוק אותו לכלא, והיא הצליחה לא לעשות את זה בכישרון נדיר. כשההליקס לא שילמו מסים. כשלהליקס היה בית זונות. או שניים, או עשרים. אסמה גרמה לכך שאף אחד לא יֵדע לעולם מה שחלקם עשו בתוך ה״חבורות״ שלהם. וטשטשה את עקבותיהם כשההליקס לא עשו זאת. הם באמת חשבו שדין קיבל רישיון לכל הנשקים הללו? זה לא היה קל, אבל זה היה אפשרי. רק שעכשיו תרלו הפך לחסר אחריות.

וזה לא היה קל בשבילה, להתעמת איתו פנים אל פנים. אי אפשר לדבר עם אדם כזה. ובטח שאי אפשר לתת לו להיות חלק מחייה. הוא היה מי שהוא היה: מפלצתי בהתעלמותו מצרכיו של כל אדם אחר חוץ ממנו, ואם אסמה בקושי הסתדרה עם זה, הבת שלה לא תוכל לחיות עם זה בכלל. היא לא צריכה; היא רק ילדה.

אז בסדר, היא תשמור מרחק, כמו תמיד. ותעשה מה שהיא יכולה. ובינתיים היא תרכיב עוד צוות. ארבעה אנשים שאין להם שום סיבה בעולם להישלח למשימת איסוף מידע. שיחזרו עם תצלומי־בזק מטושטשים מתוך בית ההליקס. הבית בשלג, ואולי איזו זונה בחלון. אסמה תזהה את הזונה עבור ג׳ים, ואחר כך תגיד שזה כל מה שיש, שום דבר מעבר לזה ששווה לדווח עליו. שום דבר בכלל. וזה יהיה סוף העניין, עד הפעם הבאה. והפעם שאחריה.

היא נכנסה לחדר האמבטיה שלה וישבה ליד מראת האיפור שלה, המוקפת נורות צבעוניות. ״מרטין!״ היא צעקה. ״תוריד ממני את הדבר הזה. גם את הפנים. גמרתי להיום. ׳לין־בת־50׳ עובדת מצוין.״

היא רכנה קרוב למראה, מנסה לגלות את עצמה מבעד לסיליקון שהיה דבוק לעורה. אבל היא לא הצליחה. מרטין היה גאון. הוא המציא את כל התחפושות שלה בעשור האחרון. ביחד הם הצליחו לשטות בכל מי שהכירה. אפילו במאהביה. אפילו בהורים שלה, למרות שזו היתה הצלחה שהצטערה עליה, כי זה קשה מספיק לגרום להוריך לראות אותך כמו שאתה, עם הפנים הרגילות — ולראיה, הבת שלה עצמה, שאותה היא בקושי הכירה.

מרטין השתמש בסכין חמאה כדי לקלף חתיכת עור מלאכותית שנדבקה לעצם הלחי שלה. ״איי,״ היא אמרה. ״בזהירות.״

״מצטער,״ אמר, ורכן כדי להסיר את הרחבות ירכיה.

היא השעינה את מרפקיה על השידה מול המראה. הכניסה אצבע מתחת לפס הגומי של הפאה הנוכרית, ומשכה. הפאה הפליגה מעל ראשה ונחתה על הספה. השׂיער האמיתי שלה היה חנוק מתחת לכובע שחייה שהודבק לראשה בשעווה של קברנים, ומרטין המס אותו באצטון. היא הסירה את הכובע כמו את הפאה, ונתנה לאצבעותיה לצלול בתוך שערה, מנסה להחיות את נטייתו הטבעית לכאוס. הוא היה בצבע בלונד כהה עם ורידים של נחושת, גלי, והגיע עד הכתפיים.

״איפה התיק?״ היא אמרה. היו לה ארבעים ושלושה זוגות שונים של עדשות מגע. הכחולות עם האישון יצוק בתוך הילה של פשתן, היו החביבות עליה. הלילה, היא הלכה עם האגוז הכהה. העיניים הללו הקרינו חוסר מנוחה, שבעצמו הקרין צער. היא הביטה בהן במראה, ותהתה אם הן מעבירות רגשות יותר טוב מעיניה שלה, שהיו בצבע ענב ירוק.

״אז הכל הלך בסדר?״ אמר. ״משהו הרגיש רפוי מדי?״

״לא, רק שמן. אני נראית כמו מכשפה בת חמישים. לין המכשפה.״

״משהו נוסף שאני יכול לעשות?״

״לא.״

״אוקיי,״ הוא אמר, וזה היה המקסימום שאפשר היה לצפות משיחתם. מרטין לא היה אחד שמגלים לו סודות. אפילו לא חבר למקצוע. בפעם הראשונה שעבדו ביחד, הוא היה צריך לשנות את מינה ולהזקין אותה בעשר שנים. בעודו מדביק לה עור מגומי, הוא שאל בקשר לעבודה. למה גבר? למה עשר שנים? היא אמרה, ״אתה מכיר את הבדיחה הזאת שאנשים לפעמים אומרים — אם אני אגיד לך אני אצטרך להרוג אותך — מכיר את הבדיחה הזאת?״ הוא הכיר. ״זאת לא בדיחה.״ וזה היה הסוף לשאלות.

נכון שהיא לא היתה סוכנת עם תעודה. או אפילו סתם מרגלת. בשפה הבלתי־כתובה של מונחי מודיעין, הגדרת התפקיד שלה היתה ״זהות בדויה בלתי רשמית״. צאי אל העולם הגדול, ואם נדפקת, אף אחד לא יעזור לך, אף אחד לא יחזיר אותך הביתה, אף אחד לא יודה שאת בחיים. ההבדל היחיד היה, שסוכנים בלתי־רשמים אמיתיים היו שייכים לארגון גדול שהיה לו אינטרס להחזיר את האנשים שלו הביתה, למרות הכל. אסמה לא נהנתה מהמותרות הללו. היא נכנסה לאזור הסכנה ללא חבל הצלה, אבל גם ללא פיקוח. היא היתה, בלי שזה הוגדר כך מעולם, סוכנת עצמאית. שהמעסיק שלה, הממשלה, שכר אותה כל פעם מחדש למשימה אחרת. חלקן היו מפחידות מאוד.

במשך השנים היא עשתה לא מעט מהדברים המטורפים שסוכן רשמי עושה, אבל שלא נראים כל כך מטורפים כשהמסמכים שאת מנסה לחלץ מתוך חתיכה קטנה של קקי מזויף של כלבים הם שרטוטים של הכור הגרעיני החדש בהודו. אבל לרוב, עבודות כאלה היו נספחות לעבודה העיקרית שלה, שהיתה להקדיש את חייה ללימוד הנושא ששמו תרלו דן, ולמרדף אחריו. האם הם באמת היו נשואים פעם? זה נראה כמו בחיים אחרים.

מרטין התקין את הפאה שלה על ראש מקלקר וסירק בה קשר סמוי.

״התקשרו מחדר המתים,״ אמר.

״מה אמרת להם?״

״אותו דבר כמו תמיד. שאת תתקשרי בחזרה.״

״הם אמרו משהו חדש?״

״ההורים שלך בסדר גמור.״

היא חייכה למרות שלא רצתה. הוריה היו מתים. למה שלא יהיו בסדר?

הוא בדק את הבּלֶקבֶּרי שלו. ״מתי תצטרכי אותי שוב?״

היא שמה על עצמה חלוק מגבת, והשתחלה לתוך נעלי בית. ״לא עד מחר,״ אמרה בעגמומיות, בעודה עורמת את מה שנשאר מהמייק־אפ והדבק שהיו דבוקים לסנטרה בעזרת קצות ציפורניה.

״ועכשיו?״

״קוראת תיקים. לך, תעשה חיים.״

לפעמים מרטין שכח מי הוא — משרת, או מומחה לפעלולים מיוחדים — וכשזה קרה הוא הלך אחורה עד ליציאה, והשתחווה. לפעמים הוא לא שכח, ובכל זאת השתחווה. אסמה האס היתה אשה מפחידה מאוד.

היא הביטה בו הולך לדרכו. עצוב. למרטין היו חיים מעבר לאלה שבשליטתה. היא היתה רוצה שגם לה יהיו חיים. אבל לא. הבית שלה היה כמו כנסייה; קר ושקט ונועד להשאיר בחוץ כל אינטימיות אנושית טבעית.

מולה, על קיר של מסכי טלוויזיה: שידור ישיר מכל חדר בבית. הבת שלה ישנה. כל השאר היו בחוץ. אם היא תכבה את הרדיו, הדממה תהיה קטלנית. בנושא הבידוד החברתי, היא אהבה להאשים את עבודתה: זו לא אשמתי. אבל זו כן היתה אשמתה. זה היה אופיה. ביישן טיפוס 1: אוהב חברה, נמרץ, מוגן. תכונות משובחות לבלש פרטי, פחות לאשה שבפנים. אבל מה זה משנה — היא היתה העבודה שלה, 95 אחוז מהזמן.

אז ככה: מעטפות על השולחן. היא פתחה אותן בזו אחר זו. הביטה בתמונות, קורות חיים, סטטיסטיקות. זה לא שהיא לא היתה מוכנה לעשות מה שג׳ים ביקש. היא תמיד היתה בתהליך גיוס של אנשים שאולי תצטרך בהמשך. אנשים ששילמה להם, עבור עבודות קטנות כאלה ואחרות. אנשים שהיו מוכנים לעשות דברים מוזרים, מסיבות שהיא קודם תגלה, ואחר כך תנצל למטרותיה. למשימה הזו היא בחרה ארבעה, שנראו לה מושלמים: נֶד הַמֶרסטין, אן־ג׳נט טַבּיתה ריגס, אוֹלגוֹ פַּנג׳אבּי, בּרוּס בּוֹלינגֶ׳ר. היא חיזרה אחריהם שיעברו למחלקת הפנים–הפדרלית, כבר לפני כמה שבועות, הם ועוד חמישים כמוהם, כי מי יכול לעקוב אחרי מה שקורה במחלקת הפנים? רוב האנשים שעבדו שם היו, באופן די מדהים, חסרי כל הגדרת תפקיד. פעם היא קלטה בחור מסדר את מעטפות הדואר לפי הגודל, וכשהיא חזרה אחרי שלוש שעות, הוא עדיין עשה את זה.

בתחתית התיקים שלה היה מכתב שהיא לא רצתה לראות, שזו הסיבה למיקומו בתחתית. פתק מהפנימייה של בתה, גיליון ציונים פלוס כמה מלים מכל מורה בנושא: מצבה הרגשי של איידה האס, נכון לאמצע כיתה ד׳. היא היתה, הם אמרו, בסדר גמור מבחינה חברתית. שיתפה פעולה. פיצתה על מה שנראה כמו זעם מצטבר על ידי מחוות של הקרבה אישית, שקנו לה חברים רבים, אם כי שיטת פעולה כזו לא בהכרח תשרת אותה היטב בעולם האמיתי.

אסמה ריפרפה על השאר. היא לא אהבה לקבל דיווחים שסיפרו לה מי היא ילדתה, אבל אולי כדאי שתהיה לה איזושהי נקודת התייחסות לקראת הביקור הבא של איידה בבית, שזה עכשיו. היא יכלה להרגיש את זה, מבטה הנוקב של בתה שורף את עורפה. היא אפילו לא היתה צריכה להסתובב.

״מה קורה, פרח? חשבתי שאת ישנה.״

״מאמא ופאפא נתנו לי ללכת לישון מתי שבא לי.״

אסמה חשבה על כל הדרכים בהן הוריה היו יכולים להזניח את ילדתה, והחליטה שזה בסדר. ובכלל, מי היא שתביע דעה? לא היה לה מושג אם היא עשתה משהו רע היום, אבל מה זה משנה: רגשות האשמה של אתמול היו מספיק חזקים.

איידה נשענה על הקיר, רגל אחת צמודה לקרסולה בסגנון פלמינגו, והעבירה סוכרייה אדומה על שפתיה.

״אז אל תלכי לישון. רוצה לשחק משחק?״

״לא.״

״רוצה שאבוא ואקריא לך ספר?״

״הא,״ איידה אמרה, והטילה את עצמה על הספה. היא לבשה פיג׳מת כותנה — ירוקה עם פסים לבנים — עם חפתים מפוספסים במפרקי הידיים ובקרסוליים. הבוז שבקולה עמד בסתירה לתלבושת שבחרה, אבל שיהיה. אסמה דירגה את השיחה הזו כאחת הטובות ביותר שהיו להן, בימים האחרונים.

״אני חייבת לעבוד, לחמנייה קטנה. אבל את יכולה להישאר. מחר אני אקח אותך לשיעור ריקוד.״

איידה צללה לתוך ערימת התיקים. פתחה אחד מהם. לטשה עיניים בנֶד. ״לא,״ אמרה. ״צעיר מדי.״ היא התגלגלה על הגב, רגליה באוויר.

״צעיר מדי למה?״

״להיות אבא. דה,״ והיא אחזה בתיק הבא, שהיה בידה של אסמה ושאותו היא סירבה לשחרר.

״אמאאא. תני לי.״

״אוקיי, זה לא משחק, ואנחנו לא מחפשות את אבא שלך.״

״כן מחפשות,״ אמרה איידה. והיא הרימה את עצמה מהספה, כאילו מותשת מהצורך להתווכח בכלל, והפליגה אל מחוץ לחדר.

אסמה נדה בראשה. היא לא עשתה את הדבר הפשוט, שהיה לומר לאיידה שתרלו מת, אלא רק שהוא נעלם כשהיא היתה תינוקת. ומכיוון שהיא מעולם לא קישטה את הסיפור בפרטים — מה הוא עשה לפרנסתו, איך הוא נראה, איפה הוא נצפה לאחרונה — איידה ידעה לבטח שהיא משקרת. אבל מי יודע מה מסתובב במוח של ילדה בת תשע? היא היתה כל כך דומה לאביה, והלהט שלה הלך וגדל מדי שנה. לפעמים אסמה היתה מביטה בה וחושבת, איך בכלל יש לך מקום בלב לכל זה?

היא שמה את התיקים בצד. ניסתה להירגע. השנים ללא תרלו שכבו בליבה כמו מצבת זיכרון לחיים שהיו יכולים להיות להם, אבל רק בגלל שהיא התרגלה למשקל, זה לא אומר שהוא לא היה כבד, או שלפעמים היא לא יכלה לשאתו יותר.

ולחשוב שהעבודה שלה היא שהביאה אותם להיות ביחד. הם הכירו זה את זו מאז שהיו ילדים, אבל המפגש הראשון האמיתי היה אחרי שהיא קיבלה את המשימה להיצמד אליו. הוא מעולם לא ידע. הוא עדיין לא יודע. ועכשיו, עשור מאוחר יותר, היא עדיין היתה בעקבותיו. חמש דקות במכבסה. כמה שעות בצפון קוריאה.

מתחת למיטה שלה, במקום שהיו אמורים להיות קפיצי המזרון, היתה כספת ענקית. היא תוכננה להכיל שלושים וחמישה רובים ושבעים אקדחים, אבל היא השתמשה בה לאחסון דיסקים של די־וי־די ומכתבים. ארבע מאות שמונים ושניים מכתבים מתרלו. אלף דיסקים. היא שלחה את ידה אל אחד הדיסקים משנה שעברה, שעליו נכתב 11/04, מיד אחרי הבחירות. היא צילמה את הלילה הזה בעצמה; מזג האוויר היה נורא — סופה, שיטפון — ועדיין כולם הגיעו.

היא הכניסה את הדי־וי־די למחשב ועצמה את עיניה. הקול של תרלו היה מספיק בשבילה; את השאר היא ידעה בעל פה. הוא לבש ג׳ינס וסוודר מפוליאסטר שהיה תלוי על כתפיו. שערו היה רטוב ודבוק לפניו, כי הוא בדיוק התקלח וזה מה שקונדישנר עשה לשׂיער שלו. עורו היה חיוור ומנומש, כמו נער פצוע, מה שגרם לכאב שנבע מדבריו להיראות עוד יותר לא צודק. הוא הניח את ידיו על הדוכן, והיא יכלה לראות את מפרק האצבע הנפוח מעט, שמעולם לא החלים מאז נפל מאופניו בגיל 12. הוא הודה לכולם שבאו. שלוש מאות איש באולם? ארבע מאות? טיפה בים.

״עכשיו תשמעו,״ הוא אמר. ״הרבה אנשים חושבים שבדידות באה מהפחד העמוק להיות כמו כולם. אפילו מהפחד להשתייך. איך אני יכול להיות שייך למשהו? העולם שלי כל כך שונה, הרגשות והמחשבות שלי כל כך יותר אפלים ומורכבים מאלה של כל אחד אחר על פני כדור הארץ. זה נשמע מוכר?״

אסמה דובבה בשפתיה את הנאום יחד איתו. היא שמעה אותו, ואת האחרים, אלפי פעמים. היא זכרה שהנאום הזה נמשך שעות. ושאיפשהו במהלכו הגשם פסק, והרוח שככה. ושעד שתרלו גמר לדבר, השמיים הפכו לכחולים.

היא כיבתה את המחשב. זה לא שהיא לא הסכימה עם תרלו. בדידות באמת היתה מגפה, ואם היא היתה זקוקה להוכחה, כל מה שהיה עליה לעשות זה להביט בעצמה. היא בילתה יותר זמן לבדה מאשר כל אדם אחר שהכירה, למרות הבת שלה, שאותה אהבה, אבל לא כמו שאוהבים חברה טובה. איידה היתה ילדה. לפעמים היא היתה אפילו עלבון. כך שבעיקרון — תרלו צדק. הבעיה של אסמה היתה עם כל השאר. שותפות חברתית עם אנשים זרים, כתרופה לניכור? כלומר, אם האני הנסתר שלך לא הצליח למצוא לעצמו בן זוג רומנטי, או משפחה, אתה פשוט יכול להפקיד את האני הנסתר הזה בידי ההליקס, ולהרגיש יותר טוב?

היא לקחה פינצטה מהשידה שליד מיטתה, והתחילה להוריד עור מת מציפורניה. בחנה את אצבעותיה, כמו שעשתה כמעט כל לילה. כל כך מוזר, כשאין לך טביעות אצבעות. כשהיתה נערה מתבגרת, היא הרשתה לבעיה שלה להעלות בפניה שאלות, שרוב האנשים מעבירים את מרבית חייהם בניסיון להתחמק מהן, כמו: מה לעזאזל דפוק בי? וגם: האם הבעיה הגופנית שלי — ולמי אין איזה משהו? השומה האיומה ההיא? כתם לידה? — איננה נובעת ממחלה אפלה וממארת יותר בתוך ליבי? קריאה בכף יד, כמו חקר צורת הגולגולת, היו אולי מטופשים, אבל עדיין נבעו מהצורך הבסיסי לסוליפּסיזם ושנאה עצמית: הכל בעולם הוא רק עדות לכישלוני שלי.

לאסמה היו בעיות: בעל לשעבר שהיא עדיין אהבה, וילדה שאולי לא אהבה אותה. היא מצצה את אצבעה בפיה. הדם סביב הציפורן שלה נקרש כמו ג׳לי.

היא עשתה את הדבר היחיד שיכלה לעשות. לאסוף צוות: נד, אן־ג׳נט, אולגו, ברוס. להוציא חוליה שתעקוב אחרי תרלו ובית ההליקס. לאסוף מידע, להיראות קשוחה, ואם היא תחוש רעד של ערגה — איפה אתה? אני מתגעגעת אליך — אז כן, זה סימן שחלק ממנה עדיין עושה את הדבר הנכון, למרות הכל.