1. בועז
חושך. אני יכול לשמוע את הגשם דופק על החלון. אור פנס צהוב חודר פנימה דרך הווילון, מאיר את הכיסא ואת הבגדים המונחים עליו. עלמה נאנחת אנחה קלה, שערותיה חמות וריחניות. אני מושך את ידי מחיקה. חם שם, והנעימות הלחה הזאת גורמת לי לרצות אותה שוב. אני מרחרח לתוך שיער שחור ונובר בו עד לעורף לבן וגבעולי ומוצא את תנוך האוזן. היא מגישה לי אותו ונעה מתוך חלום. אני מושך אלי את ירכיה ומלטף את בטנה, עולה בליטוף ארוך עד לפטמה, צובט אותה בעדינות בין אגודל ואצבע. היא נאנחת בשנתה. נשימותיה מתגברות עם שלי.
אחרי שאני גומר ומרגיש אותה גומרת, נאנחת אנחה ארוכה שלא נגמרת בצעקה כי היא עדיין ישנה, אני גולש מתחת לשמיכה, לובש את החלוק הכחול ויורד מהשטיח הטורקמני שמעוטר בפרסות סוסים אל המרצפות הקרות שמובילות לאמבטיה. שם אני מדליק אור, פותח את ברז המים החמים ומניח למים לזרום עד שעולה אד מהכיור. אני מוחה את האדים מעל לראי ומביט בעצמי מתגלח. אני מרוצה ממה שאני רואה: גבר בן ארבעים ותשע שיכול להיות גם בן שלושים ותשע, עיניים כחולות שרואות מצוין ומבחינות בפרטים הכי קטנים, וראש עגול, מסופר קצוץ. כשהתחלתי להקריח החלטתי להגיד שלום להילת השערות הרומאית. הפרד ומשול. באותו יום גילחתי גם את השפם שליווה אותי עשרים שנה. וביום שבו החלטתי להתגלח ולהסתפר, נשרו ממני שנים של כובד ראש.
את עלמה פגשתי כמה ימים אחרי שג'ניפר התגרשה מבעלה. היא לא באמת ג'ניפר, אבל היא חתולה עם גוף של ג'ניפר לופז. באותו שבוע נפרדתי מהלווייתנית שאמרה שהיא רוצה להיות עם בעלה. החלטתי שג'ניפר ועלמה מספיקות לי. לא שלא נפרדנו כמו שצריך, אני והלווייתנית. אני אוהב נשים גדולות, את התנועה הרחבה, החומר.
אני גומר להתגלח, שוטף שוב את הפנים במים חמים, ואחר-כך טופח אפטר שייב על הלחיים ועל הצוואר, מרגיש את הנשיכה שלו על העור וחוזר לחדר להתלבש. כשאני הולך למטבח להרתיח מים אני יכול לראות שהחושך בחוץ הוא יותר אפור משחור, זולג, רטוב. המים נוזלים על הקזוארינה הגבוהה שצומחת בין הבתים והצמרת שלה מגיעה עד לחלונות הקומה הרביעית.
חורף. אני אוהב את החורף הזה שהוא קר ורטוב ומציף את תל אביב בריח, הרחוב הרטוב מדיף ריחות של ארצות צפוניות, ובשדרות רוטשילד אפשר להרגיש אירופה קטנה ומסודרת. יש לי בבית הזה כל מה שאני צריך. בבית שבו גרה אישתי עם הילדים שלי אני כמעט לא ישן. אני עובר בו לקפה בבוקר, להחליף בגדים. אני חי בטלפונים שלי. המצאת הסלולרי שיחררה אותי מהצורך לסמוך על הבית. ועוד יותר מזה – היא מאפשרת לי להיות נשוי בלי לשלם כמעט שום מחיר חוץ ממה שיורד מחשבון הבנק לצורכי הבית ולהחזיק את אישתי הלא עובדת.
לא ראיתי את ג'ניפר כבר שבוע. יש לי הרגשה שהיא מתעסקת עם מישהו ואני לא אוהב את זה. אתה כמו אריה עם הרמון של לביאות, אמר לי פעם חבר לעבודה על כוס קפה. הדימוי מצא חן בעיני. אריה קירח עם רעמה אפורה על החזה. ואני לא סובל את האריות הצעירים שמסתובבים סביב הלביאות שלי. את אלה אני אגרש בלי ייסורי מצפון. היא אמרה שאחותה התקשרה אליה בשמונה בבוקר, אבל אני ידעתי שזה הבחור הצעיר שפגשנו בבר והיא נדה לו בראשה, תנועה קצרה, כמעט סמויה. לא שאלתי אותה עליו, אבל אני ממשיך לעקוב. היא תתבלבל. היא לא תזכור מה אמרה לי לפני כן. ואז אני אתפוס אותה. ותהיה מריבה גדולה והיא תבטיח לי שאף פעם היא לא תעשה את זה יותר, ואני אהיה מסויג וצונן והיא לא תדע מה לעשות עם עצמה. אני מכיר אותה. ואחר-כך נתפייס. קטע יפה ההתפייסות. הרבה תשוקה. דמעות, אלימות, שריטות ואנחות שאין בכל יום.
עירבבתי את הקפה עם כפית סוכר. עוד לא הדלקתי סיגריה. בא לי, אבל אני אחכה. אוכל כבר בדרך. אני חוזר לחדר, מריח את עלמה מהדלת. יש כאלה שהריח שלהן חריף, וכאלה שהריח שלהן עדין, כמעט לא מורגש. אני מריח נשים מרחוק. יש נשים שאי אפשר לטעות בריח שלהן. לפעמים אני עובר ברחוב ליד אישה במחזור והריח חזק ומשגע. לעלמה יש ריח נעים.
לפעמים אני מרחרח בשמים בדיוטי פרי. יש בשמים שמזכירים לי כל מיני דברים, ואני אוהב להתאים בשמים לריחות של נשים שאני אוהב. אני אקח קצת מהריח שלה לדרך.
אני ניגש ומחדיר יד מתחת לשמיכה. עלמה נאנחת ומסתובבת אלי רכה וחמה. אני מושך את היד, מנשק אותה בשקע הצוואר, לוחש לתוכו דזווידניה ויורד אל הרחוב הרטוב והנטוש שמשאית זבל של העירייה מטרטרת בו. שני פועלים דבוקים לתחת שלה ומחברים את פחי הזבל הירוקים לזרועות המתכת שמניפות אותם. אני מדליק סיגריה ראשונה ונכנס לרכב. הדיסקברי מניע בנהמה דיזלית כבושה, ריטון רגוע שאני אוהב. אני פותח את החלון ואת החימום, מתלבט רגע בקשר למוזיקה ומחליט נגד, מעדיף לתת לבוקר להתעורר בשקט, ונוסע שמאלה מבלפור למלצ'ט ובחזרה דרך אחד העם עד להיכל התרבות ופונה שם ימינה לדיזנגוף כדי להגיע לירידה לאיילון.
בעלייה מהאיילון עומד המחסום של המשטרה ומשמר הגבול. כמות המטענים שניסו לחדור לתל אביב ולפוצץ אותה הייתה גדולה מדי בשנה האחרונה, אבל עכשיו שקט. כבר חודשיים שקט. אנחנו תוקפים והם במנוסה, מתחבאים.
אני ממשיך דרך איילון-דרום. הדיסקברי משייט. כמה שהוא יציב. משייט כמו ספינה על הכביש שצולל עכשיו בין חומות אדירות, וגם כשהוא עולה חומות הבטון המגוננות ממשיכות ללוות אותו. עוד מעט תעבור פה הרכבת לראשון-מערב. מחלף עובר לי מעל הראש ועוד מחלף. הכביש מואר באורות ערפל כתומים שזוהרים בראשי עמודים גבוהים. הגשם יורד במסכים והרוח מניעה אותם. גם בכביש יש קצת תנועה. משאיות נוסעות לעבר תל אביב בנתיב הנגדי. ואז המחלף האחרון, ומימיני משתרע שטח הניסויים הגדול של התעשייה הצבאית.
קרוב לתל אביב יש איים של סודיות. הבור, בית-ספר למרגלים, שטח ניסויים סודי פה מימין, ותיכף הכור הגרעיני למחקר. כורון קטן בין תל אביב לאשדוד. ועכשיו בונים את הבור החדש של ראש הממשלה מתחת לירושלים. ארץ תת-קרקעית ומעליה חומות – חומות שמפרידות בינינו לבינם. בטח כשמסתכלים עליה מלמעלה הארץ נראית כמו מבוך אחד גדול. האנטנות הגבוהות מעבר לכביש, שבראשיהן מנצנצים פנסי אזהרה אדומים, מעבירות בי שוב רטט של כוח.
אני כבר במחלף שמזרים תנועה לאשדוד ולאשקלון, וברגע שאני חוצה אותו חולפת רכבת משא שבאה מאשקלון על פני תחנת 'עד הלום'. מכל פיגועי הרכבות זה היה הכי מוזר. הם לא ניסו להרוס את הגשר – הם פוצצו את המצדית. אם זה לא היה מרגיז זה היה מצחיק. פיגוע במצדית שבנו הבריטים ושבדיוק עד אליה הגיעו המצרים במלחמת העצמאות? אין יותר מרגיז מפגיעה בסמלים. ולכן כשהתפוצץ המטען בראשו של נחש הבטון באנדרטת הנגב שבבאר שבע, כבר אפשר היה לקשור את המקרים: מפגעים עם רגישות לסמלי הציונות.
מסוק חוצה את השמים, יש פה כל-כך הרבה תאורה והם טסים כל-כך נמוך, שאני יכול לראות שזה בלק הוק מלווה באפאצ'י בדרכם מהנגב לתל נוף. אני פותח קצת חלון לשמוע את רעש המנועים. לונג בו. השרף. המסוק הטוב בעולם. ארבע מטרות בו זמנית בשש שניות. כל חתיכה 27 מיליון דולר. השקעה מצוינת.
לפני כמה דקות עצרתי לרגע בקסטינה, בתחנת הדלק, יצאתי מהאוטו מתחת לגג התחנה והוצאתי מתא המטען את התבור. הגשם פה חזק מהגשם בתל אביב. המגע של הנשק עורר אותי. אתה רק נוגע ובא לך לירות. ושוב אני נוסע. הנשק הישראלי, החקלאות, ההיי-טק... ליד קריית גת יש משוכות צבר ליד הדרך. ארץ טובה עשינו. כבישים, קניונים, רבי-קומות, שיכונים מאורגנים, שכונות של בנה ביתך עם גינות קטנות, מחלפים. הבתים של קריית גת נעלמים מאחורי והנוף משתנה. חווה בודדת בצד ימין של הכביש שהשלט שלה מציע גבינות ושמן זית ויינות, ואחר-כך מתגלה המדבר דרך האקליפטוסים. אני מושיט יד ופותח את הנצרה של התבור. אני מרגיש נוח בגבעות החשופות והלבנות האלה. משמאל אפשר לראות את היערות שהקרן הקיימת שתלה במדבר. לא איכפת לי לנסוע פה לבדי. אני והתבור. המקום היחיד בעולם שהארץ המיושבת דוחקת את הישימון. תמיד מצא חן בעיני שאנחנו דוחקים ומאלפים את המדבר. הופכים אותו לארץ נושבת. אין לי סנטימנטים למדבר. אני ציוני.
אבל החיים הם הרי מין בדיחה כזאת, לא? אני מוכשר למדבר ולנוודים. הם מגרים אותי באיזה אופן שאף פעם לא הבנתי. אני מנסה לדחוק אותם אבל מה אעשה בלעדיהם? אני נלחם בהם. אני יודע איך להתייחס אליהם ואיך לנתח. אין בהם המורכבות של עיר או המסתורין של יער. הם קצת מטופשים באיזה אופן. קצת מים, ג'יפ טוב ואתה יכול להגיע לכל מקום ולמצוא כל אחד. ונוודים? יש להם חוקים. יש להם כבוד. אפשר לסמוך עליהם שיעשו את כל הטעויות האפשריות בשם תרבותם המפוארת ומסורתם העתיקה. אין להם שום דבר מהתיחכום והגמישות של תרבות עירונית. ואני אוהב את הסיפורים והאגדות שלהם. הדמיון המזרחי, אלף לילה ולילה. שחרזדה... בצבא נהייתי מומחה לנוודים ומדבריות. היה איזה רגע שהייתי צריך להחליט בין היסטוריה של יוון העתיקה לבין אסלאם. בחרתי אסלאם אבל למדתי את שניהם. אחד בשביל הנפש ואחד כדי לשרוד. הֵרוֹדוֹטוֹס ותוּקידידס מול אִבְּן חַ'לְדוּן ואל-מַקריזי, אלכסנדר הגדול מול אִבְּן בַּטוּטא. לא, טעיתי: מול עאמר אִבְּן אל-עאץ, כובש המזרח התיכון, מצרים וארץ ישראל. שניהם, המוקדוני והערבי, אחד בדרך מזרחה ואחד בדרך מערבה, ואנחנו תקועים פה באמצע וכל אחד דורך עלינו. לא עכשיו. לא אם אני יכול לקבוע. קטן עלי כמו שאומרות הבנות במשרד.
ארבע וחצי בבוקר. יהיה אור רק קרוב לשבע. אלה הימים הכי קצרים וקרים של השנה. אני מתעלם מהפנייה לכביש עוקף באר שבע ונוסע ישר דרך הרמזורים, חולף על פני הקמפוס של האוניברסיטה ועל פני בית-החולים. פה כבר אין גשם אבל יש שלוליות על הכבישים. גשם בכל הארץ. אנחנו צריכים מים כדי להדביר את המדבר. שהכינרת תתמלא. רק אגם אחד יש לנו. למה לא יכולנו לקבל עוד שני אגמים מתוקים ונהר כביר אחד? מהפרת עד הנילוס. ככה אנחנו יכולים להיות אם תהיה לנו הנהגה נחושה. האנגלים שלטו עם כמה אלפי אנשים בהודו ובכל המזרח. הצבא ההודי שלהם היה יותר גדול מהצבא האנגלי. אנחנו אימפריה. אפשר לראות את זה לפי הצעירים שנוסעים לכל העולם, כובשים אותו. בכל מקום יש ערים ישראליות חדשות. הודו שלנו. דרום אמריקה. אפריקה. ניו יורק ולוס אנג'לס. ככה האנגלים יישבו את העולם החדש, את המושבות של האוקיינוס השקט. אנחנו בתקופה האימפריאלית שלנו. רק שאנחנו מסרבים להבין לאן אנחנו הולכים ומה כתוב על המים. כמה אלפי ישראלים ואנחנו כובשים את העולם.
באר שבע נראית כמו עיירת פיתוח אחת גדולה. עד שלא יהיו יערות ופארקים מסביב זאת לא תהיה עיר. הבטון אפור, השמים אפרפרים, וליד בית-החולים מצטופפות מכוניות. באר שבע, בירת הנגב... אילו היו לה שדרות עם צפצפות גבוהות היא הייתה נראית אחרת לגמרי. הבתים אפורים, הכבישים רחבים, והנוי לא מצליח להחזיק מעמד בעציצים של איי התנועה.
אני מדליק את הרדיו. קול המוזיקה. לפני כמה שנים גיליתי שמוזיקה קלאסית עושה לי טוב. פחות איכפת לי אם זה מוצרט או שומן, רומנטי או קלאסי. אני כמו הפרות, שרירי הפנים שלי משתחררים ובני בטני נרגעים. שחרזדה, מחול החרבות, אגם הברבורים, חליל הקסם. המוזיקה מרגיעה אותי וגורמת לי לחשוב מהר יותר, מדויק יותר, גבוה יותר. ופה, בבאר שבע, אני צריך אותה כהגנה מפני העיר המכוערת. עיר מדברית, מה כבר אפשר לבקש ממנה. רע הכרחי. לא בונים עיר במדבר. עיר צריך לבנות במקום שיש בו טבע מפנק, שיש מספיק עושר ליצור תרבות, לחשוב, לטייל בין ערביים, להתבטל, שיהיה אפשר לשבת בבית-קפה ולהביט בנשים. לבחור. ואם אין עושר – צריך לייצר אותו.
הזנחנו את הנגב. במחשבה, בתיכנון, בסידור שלו. אם רק היינו לומדים מהאנגלים עם הגנים המתוכננים שלהם, אם רק היינו מארגנים את הבדואים בזמן, מוצאים להם מקום אחר במזרח התיכון, מעבירים אותם לסיני בתקופה ששלטנו בו או לירדן בתקופה שהעברנו לשם את הפלסטינים ממחנות הפליטים בעזה בשנות הברדק הנפלא של אריק שרון.
אני פונה שמאלה ליד הקניון ועובר על פני השוק. מעבר לצומת אפשר לראות את גשר הרכבת החדש ליד הגשר הטורקי. אחרי פיצוץ אנדרטת הנגב ולפני פיצוץ הגשר החדש, הם פוצצו את הגשר הטורקי. היו להם המון מעשים לא ברורים. מטופשים. את הגשרים ואת מערך הרכבות שהשתמש בהם בנה אנוור פאשה כדי לתקוף את תעלת סואץ, להכות באימפריה הבריטית. הפתיע אותי לגלות שהטורקים הקימו מערך רכבות כבר לפני תשעים שנה, ואנחנו, כלומר רכבת ישראל המפוארת, הצלחנו להפעיל את רובו מחדש רק לפני כמה שנים. אפשר לסמוך על טורקים. הם ידעו לבנות גשרים.
בצומת היציאה מבאר שבע לכיוון רמת חובב יש מחסום. קוביות בטון שיוצרות מבוך כדי שמכונית תופת לא תהרוג את החיילים ולא תצליח לפרוץ לבאר שבע. עד לפני שנתיים לא היה פה מחסום, אבל אז התחיל המרד הבדואי. אז גם עלה בפעם הראשונה רעיון הגדר סביב באר שבע. שום עיר חוץ מירושלים לא הוקפה בגדר, ושם זאת בעצם הייתה חומה. אבל כאן היו בדואים מכל כיוון. על העיתון שמונח על המושב מתחת לתבור מרוחה כותרת אדומה על מבצע גדול של הצבא בנגב ועל העתקת הבדואים אל מעבר לגבול. איזה מילה יפה. ״העתקה״. בתחילת האינתיפאדה הראשונה צורפתי לצוות המילים במשרד הביטחון. ״חישוף״ זה שלי. אני הייתי זה שהציע לפני ״חומת מגן״ את הרעיון לעבור עם פטישי חמישה קילו דרך הקירות הפנימיים בבתים כדי שהכוחות לא יהיו חשופים לצלפים. קראתי את זה בספר על המלחמה בסטלינגראד. הגרמנים השתמשו בזה וגם עמיחי פייגלין כשהאצ״ל כבש את יפו במלחמת העצמאות.
יום אחד הזמינו אותי אל ציר פילדלפיה כדי להתמודד עם המנהרות. כשחזרתי הייתה לי רק עצה אחת ברורה: קיר ברזל. בהתחלה חשבו שאני מתבדח, שאני מצטט את ״קיר הברזל״ של ז'בוטינסקי. אבל אני התכוונתי בדיוק למה שאמרתי. איך אני יכול לצטט מז'בוטינסקי שחשב שאפשר לחיות עם הערבים? או להסכים עם איש כמו בגין שנתן למצרים את כל סיני? הוא ודיין וטמיר. שלושה אנשים שלמרות שקראו כל-כך הרבה לא למדו כלום מההיסטוריה. אז, בזמן שתיכננו את השלום, אף אחד לא הקשיב לי. הייתי צעיר מדי ומייד אחרי הקורס. אמרתי להם שאין ולא היה גבול בינלאומי בין מצרים לישראל אלא רק קו הפסקת אש, ועכשיו, כשקובעים את הגבול, צריך לקבוע גבול אחר לפי האינטרסים של מדינת ישראל. להכניס את מקורות המים שלורנס הערבי העביר לצד הבריטי בחזרה לצד הישראלי, לשלוט על רצועת חוף שתבטיח את הכניסות לאילת, להשאיר את שדה התעופה בבקעת הירח. אני יודע שחופי קרא את מה שכתבתי. הוא גם הזמין אותי לשיחה למרות שהייתי ילד בן עשרים ושתיים שלא למד בשום מקום חוץ מאשר בקורס של המשרד. אבל אי אפשר לקחת מהמשרד את היכולת לבחור אנשים ולהקשיב להם. לא להתייחס לגיל. לסמוך על אינטואיציות. הרוסים עובדים על טלפתיה, אנחנו על אינטואיציה.
חופי היה איש גדול שמקמץ במילים, בורר אותן ומשמיע אותן בקול נמוך. קיוויתי לשכנע אותו כי הוא היה אלוף פיקוד צפון והיחיד שהתעקש לחזק את רמת הגולן בעוד חטיבת טנקים לפני שהמלחמה פרצה ביום כיפור. הוא הציל את הגולן. הוא הקשיב לי, אבל כולם היו שיכורי שלום. לעשות שלום בכל מחיר. לתת למצרים את שדות הגז והנפט שפירנסו אותנו, את תעלת סואץ, את הפלאטה של סיני למרות שהיה ברור שהם יהפכו אותה לציר העולם הערבי. אבל זה כנראה היה ברור רק לי. כל-כך הרבה נתנו בשביל שלום קר כמו שפמנון.
לכן אני אוהב שוק. אין דבר כזה בכל מחיר. ברור שמתמקחים. ושום דבר לא קבוע מראש. זה המזרח התיכון. זה ריאל פוליטיק. אבל אף אחד מהאנשים האלה לא קרא היסטוריה כמו שצריך. היסטוריה היא החזרה האנושית על הטעויות. הדבר היחיד שאפשר ללמוד מהיסטוריה זה איך להימנע מטעויות. ואולי אי אפשר ללמוד כלום. אותו טמיר מהשלום הדפוק עם מצרים היה זה שביחד עם שרון הכין את המלחמה בלבנון. איש מורכב. בגלל זה הם נתנו את סיני. הקריבו חצי-אי של מדבר כדי לשמור את יהודה ושומרון ועזה וכדי להביס את הפלסטינים בלבנון. הכרתי את 'אורנים' מהישיבות עם אמ״ן. יצאתי לסיורים בביירות ובשוף עם הפלאנגות. אמרתי שאסור לסמוך עליהם. היו לי מספיק סיבות. הטובה הייתה שהם נוצרים מזרחיים, לוונטינים. שמה שמעניין אותם זה קודם כל רצח, ביזה ובשמים, ואחר-כך לחגוג במסעדה טובה בחוף הים בג'וּניה. לא היו להם שום יושר ואירגון וחשיבה מערכתית. היחיד שהבין שם היסטוריה היה וליד ג'ונבלאט הדרוזי והוא היה נגדם. דווקא עם ג'ונבלאט היו לי שיחות טקטיות בווילה שלו על המהלכים של אלכסנדר בקרב איסוס. הווילה שלו היא מוזיאון של עתיקות והיסטוריה. בן-זוגו של דיין לשוד עתיקות. שודד חי מול השודד המת שלנו.
הדרוזים מצאו חן בעיני. גזע של לוחמים. אפשר ללכת איתם עד הסוף. לכבוש את הר הדרוזים ולתת להם אותו.
אבל כרגיל לא הלכנו עד הסוף. ריחמנו על הפלסטינים. הייתי צעיר מדי. אבל הפעם אני פה, ואנחנו נלך עד הסוף גם אם זה אומר שיהיו רגעים שבהם לא תהיה קליטה וההחלטות ייעצרו אצלי. ישבתי מול היועץ האמריקאי של הסי-איי-אי במשרד והוא הביט בי ואמר – זה מה שאתם צריכים בכל מקום: קיר גבוה שיפריד ביניכם לבינם, שגם ציפורים לא יוכלו לעבור אותו.
אני עובר את המחסום שהצנחנים מאיישים. התרגולת אומרת שאני צריך לחכות לשיירה שנוסעת למצפה רמון. הצנחנים פרושים מפה עד מצפה רמון ועד הגבול המצרי. המח״ט בבית-הספר לקצינים, ופלוגת החבלה יושבת פה ומאבטחת את הציר שבין באר שבע לצומת טללים. בקטע הזה היו לנו בשנים האחרונות יותר פיגועים מאשר בכל קטע כביש אחר. באחד האוהלים שומעים שירים של ארקדי דוכין. עברית לשירים רוסיים. בשיר רוסי יש תמיד געגוע. אף פעם לא טוב. תמיד היה טוב בעבר ויהיה טוב בעתיד שאף פעם לא יגיע. עם בלי הווה. כמונו. היסטוריה מפוארת ומשיח. החיים עכשיו לא משהו, אבל יהיה טוב, יש תקווה.
אפשר לראות מפה את כלא באר שבע. האוהלים והפחונים של הבדואים נעלמו. הדי-ניינים חישפו את השטח ויישרו אותו אחרי שהכלא הותקף. אחרי בריחת האסירים הראשונה.
בהתחלה אפילו לא חשדנו בהם. ב-11 בספטמבר, כשרכבת הכימיקלים ירדה בצומת שליד מרכז באר שבע והייתה סכנה שענן של חומצה יהרוג חצי עיר, כולם – לא רק העיתונות, גם אנחנו – היו משוכנעים שזאת תאונה, שהשלומפרים של הרכבת שוב לא בדקו וחיברו כמו שצריך פס לפס. רק בפיגוע השלישי, כשהרכבת התפוצצה בדיוק כשיצאה מרמת חובב, כבר אי אפשר היה לחשוב שזאת סתם תאונה. זאת הייתה חבלה מקצועית מדי, עם חומר נפץ צה״לי שפוצץ את הגשר אחרי הקטר, בדיוק באמצע הרכבת. לא היו עקבות. זאת אומרת היו – של עדר עיזים שעבר ליד המסילה. גללים וכימיקלים.
הרכבת הייתה ריקה. זה היה הדבר הכי מוזר בגל החבלות הראשונות, שהיו יכולות לתפוס אותנו בהפתעה ולהסב מספר עצום של קורבנות. במקום זה הם העדיפו להתרכז באתרים היסטוריים, באנדרטאות, בגשרים שלא משתמשים בהם, בסמלים, ברכבות ריקות. הפסיכולוג של האירגון אמר שזה מזכיר לו קריאות הצלה של ילד שלא רוצה לפגוע, שרוצה שיצילו אותו מעצמו. ואולי זה היה סתם חוסר מזל שלהם ומזל גדול שלנו. אז היה לי קשה להאמין שהם ידעו אם הרכבות מלאות או ריקות.
ההפתעה הגדולה האמיתית לא הייתה הגילוי שבדואים עושים את זה, אלא מי המפקד שלהם. האוגדונר הבדואי הראשון. האיש שאמרו עליו שהוא מספיק אמיץ ובעל דמיון כדי להיות אלוף פיקוד. האיש שהיה המח״ט האכזר והנחוש שהדביר את הפלסטינים ברצועה. תת- אלוף אחמד דגוני. מי שלא פחד לקחת את חטיבת הנגב ולהיכנס איתה למחנות הפליטים באור יום ולהזמין את מסוקי הקרב לתקוף את האספסוף שהפריע לחיילים, ולא היה איכפת לו מה תגיד התקשורת או אלה ש״המוסר״ יותר חשוב להם מהחיים, מההיגיון, מהעובדות. תת-אלוף אחמד דגוני בנה אירגון לתפארת, בדיוק כמו שבנה את מחלקה כשהיה מ״מ, פלוגה כשהיה מ״פ, גדוד כשהיה מג״ד. החטיבה שלו הייתה יותר טובה מגבעתי, השתוותה לגולני, כמעט הגיעה לרמה של הצנחנים.
אז זהו. אי אפשר לסמוך על אף אחד אם הוא לא יהודי במדינה הזאת. הוא קיבל מהמדינה הכל, את כל הכיבודים. סמכנו עליו, הפקדנו בידיו אוגדה שלימה, ובאותו הזמן הוא היה עסוק בהקמה של צבא בדואי שימרוד בנו. שלוש שנים הם בנו את התשתית, מידרו, חפרו מצבורי נשק במערות, הכינו בורות מים, מקומות מסתור, ואז, בבת-אחת, הפכו את הנגב לגיהינום. יותר משנה לקח לנו להתאושש מההפתעה, ושנה נוספת ללכוד אותו. וכל הזמן הזה הוא המשיך לפקד על האוגדה שערכה את המצוד החצי-מוצלח על הבדואים שלו. הוא היה מקריב כמה מהחיילים שלו מדי פעם כדי שיירשמו הצלחות. שחקן מוכשר ששיחק נגד עצמו.
גם אנחנו לא האמנו בהתחלה. כשבאנו לעצור אותו הוא לא שיתף פעולה. הוא אמר שאנחנו מגוחכים. ולמרות שהיו לנו כל הראיות, עוד לא היינו משוכנעים שזה יכול להיות. גם אם הוא בדואי – בכל זאת, תת-אלוף בצה״ל, מפקד אוגדה. גבר יפה, גבוה, שחום, עם המון שארם של איש צבא. הנשים אהבו אותו. אפילו אני כיבדתי אותו. לא כל יום נאשם קצין בדרגה כזאת בבגידה במדינה, בחבלה, ברצח, בניסיון להרוס מבפנים. בעצם עד דגוני זה מעולם לא קרה.
השופטים אישרו לנו לטלטל אותו. גם השופט הרגיש לא נוח. היה צריך הרכב של חמישה שופטים בעליון כדי לאפשר לנו לחקור אותו בלי שום הגבלה. הוא היה גבר רציני. פצצה מתקתקת. אבל גם אחרי שנראה כמו שק של דם ועצמות, מעוך לגמרי, מסומם ומלוכלך מהשתן והחרא שלו, לא יכולנו לקבל ממנו את כל מה שהיינו צריכים. הוא לא ידע הכל. הצבא שלו היה מחולק לתאים-תאים, ולכל תא הייתה הוראה להילחם עד הסוף. מלחמה בדואית-ערבית-פנאטית. על הריכוזים הגדולים, על המחסנים שהקים ופיזר בנגב, עלינו אחד-אחד. לא על כולם. אבל על רובם.
רק הדוקטור, זה שדגוני הסגיר לנו את שמו, הצליח להתחמק. בשביל זה הביאו אותי מהמשרד, למרות שזה היה אמור להיות ניהול של השב״כ. אבל הם פישלו, ופה היה צריך מישהו עם מחשבה של צייד. ואם יש משהו שבגללו אני אוהב את ג'ינגיס חאן, זה העובדה שתורת הלחימה שלו הייתה תורה של ציד – הפיתיון, ההטעיה, ידיעת כל הנתיבים, קריאת השטח. את כל זה למדתי בתקופה ששלחו אותי לאיילת השחר בתיכון והצלחתי בדרך הקשה להתחבב על הציידים. בהתחלה הם זלזלו בי, אבל כשהם קלטו שאני מריח את השטח, שאני פוגע בחזירים גם בלי אור רק לפי הירח והתנועה שלהם, הם קיבלו אותי למרות שהייתי עירוני.
ובגלל הפישול של השב״כ ראש הממשלה הטיל את זה עלינו, על היחידה של יואל סיני, שירות הביון שלו שאין לו גבולות ושעושה מה שהוא רוצה מאיפה שהוא רוצה. אם היו נותנים לסיני לנהל פה את העניינים, היינו כבר מזמן אימפריה. מהנילוס ועד הגבול הפרסי. או עד הודו. ואני, שהתחנכתי במוסד והושאלתי לנתיב, נמשכתי לשירות של סיני שהסמכויות שלו היו כל-כך לא ברורות שמייד היה לי ברור שזה מתאים לי ושאוכל לעשות שם מה שאני רוצה. אלה בדיוק הדברים שעושים לי את זה. וגם הנגב, שאני אוהב למרות שהוא מדבר קטן אבל יש לו פוטנציאל כביר לתעשיות העתיד של ישראל, נגע לי בדיוק בנקודה הנכונה. תפקיד שתפור עלי.
