רמטכ''ל

פחות מחודש לפני המהלומה הנוראה, שתטלטל את חייהם על פני נחשולי סערה שלא ידעו כמותה מעולם, הלכו נירית וערן יד ביד ל"קניון השרון" בנתניה כדי לקנות בגדים לחתונתם. הוא היה בן עשרים וחמש, היא בת עשרים ושלוש. שניהם היו סטודנטים מאוהבים ומאושרים עד מעל לראשם, והחיים, לפחות באותו יום, לא יכלו להיראות להם יפים ומושלמים יותר.
היה בוקר מיוזע ומעיק, כמו שבוקר של חודש יולי יכול להיות.
האוויר נצרב בלהט השמש והם הסתובבו בקניון בסנדלים ובג’ינס, מפלסים דרכם בין נחילי ילדים ואמהות שבאו ליהנות ממיזוג אוויר חינם ומחיפוש אחרי מציאות. שניהם תכננו טקס חתונה בחוג המשפחה וירח–דבש קסום בצימר מול הכינרת. נירית חלמה שיהיו להם חמישה ילדים. לפחות.
רשימת הקניות שלהם הייתה קצרה ונטולת יומרות: חולצה ומכנסיים - לו, שמלה לבנה, נעליים, והינומה - לה. שום דבר יוצא דופן. הם קנו מהר, בלי להיות בררנים יתר על המידה. החולצה והמכנסיים היו במבצע. השמלה הלבנה עלתה בזול כי בכל החנות לא הייתה פשוטה ממנה. עם זאת, נירית אהבה אותה ממבט ראשון. מצאו חן בעיניה הבד הגס, התפירה המסורתית והגזרה המתרחבת, כמו בגד של פעם, כמו סגנונו של חלק ניכר מן הבגדים במלתחה הקטנה שלה, שאפשר ללבוש אותם תמיד ולכל הזדמנות. לה ולערן היה טעם דומה בלבוש. שניהם לבשו תמיד רק בגדים שהיו נוחים להם, פטורים מצו האופנה. הם לא אהבו לנקר עיניים, לבלוט שלא לצורך, וחיו בצניעות שאפיינה מאוד את אופיים, כמו גם את התנהלותם הנינוחה בתוככי המולת החיים סביבם. בכלל, אלמלא דורית, אמו של ערן, שאמרה כי רק על גופתה הם ילבשו לחתונה את בגדיהם הישנים, לא היו אפילו טורחים ובאים היום אל הקניון כדי לקנות בגדים חדשים.
אחרי שסיימו את הקניות, נשאו את החבילות שלהם אל בית–קפה סמוך. דורית המתינה להם שם. היא סקרה את מה שקנו והבעה של אי–שביעות–רצון עלתה על פניה.
"זה הכול?" שאלה, מאוכזבת, "קיוויתי שתקנו הרבה יותר."
"זה מה שאנחנו צריכים," חייך ערן, "שכחת שאנחנו רוצים חתונה צנועה?"
"איך יכולתי לשכוח?" חייכה בעגמומיות. היא אמרה שכבר הזמינה קייטרינג מצומצם, כיסאות ושולחנות ותאורה צבעונית לחצר ביתם שבמכמורת, ושלחה הזמנות לכל המשפחה ולמספר קטן של חברים.
בדומה לבעלה, נועם, גם היא רצתה בעצם חתונה גדולה לבן שלה.
היו אנשים רבים שרצתה להזמין, אישים מן הצבא ומהפוליטיקה שלבעלה, הרמטכ"ל, יש קשר הדוק איתם. רבים, ידעה, ייפגעו אם לא יזמינו אותם. היא זכרה את טקס החתונה שלה, שנערך בבית הוריו של נועם על הכרמל. הגיעו המוני אורחים, מרביתם אנשים שעמדו בקשרי עסקים עם אבי החתן. הם התפזרו בין חדרי הבית הגדול לבין החצר, וסעדו את לבם במעדני קייטרינג משובחים. דורית רצתה שבנה יתחתן בדיוק כך, משום שהיום הכול מכירים אותם, מצפים מהם לאות של ידידות שיבטא את קרבתם אל השררה. אבל מה לעשות, נירית וערן אפילו לא היו מוכנים לשמוע על חתונה שכזאת. גם להורים של נירית לא התאים אירוע המוני. מאז נספה בנם הטייס בתאונת מטוס של חיל האוויר, הם נאספו לתוך עצמם, קיפחו את שמחת החיים, מיעטו לצאת לחופשות. חמש שנים לאחר מותו, נראה כאילו אבלם רק מתעצם.
"התקשרת כבר לאסנת?" שאלה דורית את בנה.
"לא תפסתי אותה, אבל השארתי הזמנה על המשיבון שלה."
"אתה חושב שהיא תגיע?"
"בטח. היא אחותי, לא?"
כן, היא אחותו התאומה וגם בתה של דורית, והיא גם הכבשה השחורה של המשפחה. לא פעם אמרו לדורית שבכל משפחה יש ילד שבוחר בדרך שלא נראית להוריו, אבל אסנת, לטעמם של אמה ואביה, עברה את הגבול. שנים מנסה דורית למחוק מזיכרונה את העלבון שעלבה בה בתה, אבל גם בחלוף הזמן, הפצע נותר עמוק מדי, כואב מכדי שאפשר יהיה לשכוח אותו. דורית חשבה שיחס כזה לא מגיע לה מן הילדה שגידלה בכל–כך הרבה אהבה ומסירות, ופתאום, כשבגרה, היפנתה עורף להוריה, לכל מה שהיה חשוב להם, הטיחה בהם עלבונות שלא ציפו לשמוע. כאם עשתה דורית את חובתה כמיטב יכולתה ולרגע לא חשבה שמגיעה לה על כך תודה, אבל ודאי גם לא סטירת לחי.
אסנת סירבה להבין, היא אטמה את אוזניה מפני נימוקים שלא נראו לה, הפכה את חיי הוריה לגיהינום. בלבה פנימה חשה דורית הקלה רבה, כשבתה עזבה את הארץ והתרחקה ממנה ומאביה.
ערן היה היחיד ששמר על קשר רצוף עם אחותו. אהבתם הייתה גדולה מכדי שחילוקי דעות או גילויים של כעס יוכלו לבקוע בה סדקים.
אחותו הייתה יקרה לו מאוד, והמקום שתפסה בלבו היה גדול ממקומם של אנשים קרובים אחרים. מאז שעמד על דעתו, שמר וגונן עליה בקנאות בלתי–מתפשרת. עוד בהיותו ילד, נהג שלא להתחיל לאכול לפני שהמנה הוגשה גם לה, תבע שיעניקו גם לאסנת מתנות בכל פעם שקיבל הוא עצמו מתנה, הכה ילדים שהתנכלו לה, יילל מכאב כשנשרטה במגרש המשחקים, קרא לה סיפורים במשך שעות כשנפלה למשכב. היא אהבה אותו לא פחות, ופעם, כשהייתה בת חמש, אפילו הבטיחה להתחתן איתו כשיגדלו.
בבית–הספר הייתה אסנת תלמידה מצטיינת שאהבה מתמטיקה וביולוגיה, שיחקה בכל הצגות החוג הדרמטי, למדה משחק ופיתוח קול, ואמה קיוותה שתמשיך ללמוד באוניברסיטה. גם אסנת רצתה זאת, אבל החיים הובילו אותה לכיוון אחר לחלוטין. ב"צופים" היה לה מדריך צעיר וחכם שכל הבנות בכיתה היו מאוהבות בו. אסנת העריצה אותו לא פחות מכולן ולבה נשבר כשנודע לה שנפצע בעימות בין מתנחלים לבין מפגינים שבאו למחות על הסגת גבולם של תושבי כפר ערבי סמוך. כשבאה לבקרו בבית–החולים ביקשה: "אחרי שתחלים, תיקח אותי איתך לאחת מפעולות המחאה שלכם. זה נורא מסקרן אותי."
הוא זכר וצירף אותה אליו כשיצא להשתתף בהפגנת תמיכה בכפריים ערבים שעצי הזית שלהם נעקרו בידי אלמונים. אסנת הניפה כרזות, התעמתה עם שוטרים שניסו לפזר את ההפגנה ושבה משולהבת הביתה.
כאשר שמעו אותה בני משפחתה מדברת על פלשתינאים מדוכאים ועל צבא כיבוש, חשבו שזהו מן הסתם ביטוי למרד נעורים אופייני ושזה יעבור לה. הם טעו. פעילותה בתנועות מחאה שמאלניות רק גברה ובהגיע שעתה להתגייס לצה"ל, הכריזה על עצמה כסרבנית גיוס וקיבלה פטור משירות. "את פוגעת בתדמית שכל–כך חשובה לאבא," גער בה ערן, "את פוגעת במדינה כולה." היא הפנתה לו עורף ותבעה שירפה ממנה. בטרם מלאו לה שמונה–עשרה, יידתה אבנים בחיילים על גדר ההפרדה, נסעה לעזה כדי להשתתף בהפגנות שקראו לצה"ל לחדול מהרג פלשתינאים, התעמתה עם חיילים במחסומים, וכשערן ביקש ממנה למתן את פעילותה כי היא פוגעת גם בו וגם בהוריהם, היא הגיבה בסירוב עיקש וצעקה: "אני מתביישת לגור בבית הזה." אחר–כך היו מספר פעמים שסוכני השב"כ חיפשוה בבית במכמורת, כדי לזמן אותה לחקירה.
ואף–על–פי–כן לא אהבה איש כפי שאהבה את אחיה, ערן.
למרות חילוקי–הדעות, המריבות הקטנות והנזיפות ההדדיות, היא וערן הקפידו לשמור על קשר גם אחרי שעקרה ללונדון. הם הרבו לשוחח בטלפון, להחליף מסרים באינטרנט, לספר זה לזה כל פרט מחייהם, וכמובן - להתווכח ארוכות. הוא צידד במדיניות הישראלית, היא הייתה נגדה. הוא חש שהצבא פועל כשורה אל מול הפלשתינאים, היא טענה שהצבא ראוי להוקעה על הדיכוי וההרג. הוא חשב שהיא בחרה בדרך מוטעית, שתוביל אותה למקומות רעים. היא חשבה עליו אותם דברים עצמם כשהתגייס לצה"ל, התנדב לסיירת "דובדבן" וציפה בכיליון–עיניים לסיום הטירונות ולהתחלת הפעולות המבצעיות. "יום אחד," אמרה לו אסנת, "תבין כמה טעית."
בעוד שאחיה עושה את צעדיו הראשונים בצה"ל, נרשמה אסנת ללימודי תיאטרון בלונדון. "קצת קשה לי עם האנגלית," כתבה לערן, "אבל חיי התיאטרון מוצאים חן בעיני מיום ליום יותר. ראיתי כאן יותר הצגות משראיתי בכל החיים שלי. אני ממש מאושרת." ערן קיווה שזנחה את פעילותה הפוליטית, אבל שמחתו הייתה מוקדמת מדי. זמן קצר לאחר שהחלה ללמוד, כתבה לו כי נרתמה בכל מרצה גם לפעילות פוליטית שהלמה את דעותיה. שעה שהוא יצא לחסל מחבלים ולהשמיד מעבדות נפץ, היא חתמה על עצומות למען הפלשתינאים, השתתפה בהפגנות נגד הכיבוש, שיגרה מכתבי מחאה למערכות עיתונים שפרסמו כתבות אוהדות על מדיניותה של ישראל. עיתונאים ישראליים בלונדון כתבו על פעילותה וזה הביך את הוריה. פעמים אחדות טלפנה אליה דורית כדי לבקש ממנה שתגמיש את עמדותיה הקיצוניות, או שלפחות לא תפגין אותן ברבים, אבל מרבית ההודעות שהשאירה במשיבון של בתה לא נענו. רק לאחר זמן הצליחה ליצור איתה קשר בבית–הספר למשחק ותבעה לפגוש אותה בלונדון. אסנת הגיבה במורת–רוח, התחמקה זמן רב מכל קשר עם אמה, אבל דורית התעקשה והפגישה ביניהן נקבעה בסופו של דבר. אמה נסעה ללונדון ביום שבו השתתפה אסנת בהפגנה בכיכר טרפלגר נגד המעורבות האמריקנית במזרח התיכון. מעל מסך הטלוויזיה בבית–המלון שבו קבעה להיפגש עם אסנת, זיהתה דורית את בתה בבגדים שחורים, בתוך חבורה של מפגינים שנשאו כרזות נגד ישראל. באותם בגדים שחורים, שערותיה עדיין רטובות מסילוני המים שהתיזו השוטרים על המפגינים, נפגשה אסנת עם אמה בבית–המלון. היא הייתה מסויגת וקרירה, ונמנעה מלנשק את אמה. דורית אמרה לה: "אני לא מערערת על זכותך להביע דעה ומחאה בכל עניין, אבל תבטיחי לי רק דבר אחד: לעשות את מה שאת עושה בפרופיל יותר נמוך. למען אבא, למעני, למען ערן."
אסנת התכעסה: "אני יודעת שאבא וערן ביקשו ממך להגיד לי את זה."
"הם לא ביקשו, אבל כולנו רוצים את זה."
אסנת לא אהבה את מה ששמעה. היא חשבה שבגיל עשרים היא לא חייבת לשמוע בקולו של איש, פרט לקולה שלה. היא ישבה על קצה הכיסא מול אמה, קצרת–רוח, רוטנת, מקווה שהפגישה תסתיים מהר ככל האפשר.
"את לא מבינה אותי ואבא לא מבין אותי," זרקה לעבר אמה, "זו הבעיה שלכם. אני כבר ילדה גדולה. אנשים צריכים להבין שלבת של הרמטכ"ל יכולות להיות דעות משלה, לא אני ולא את ולא אבא צריכים להתבייש בזה."
"זה לא עניין של בושה, אסנת. אבא שלך עומד בראש הצבא, הוא מופקד על ביטחון המדינה, ואת, בהתנהגות שלך, פוגעת בכל מה שחשוב לו."
אסנת אטמה את אוזניה, אפילו לא התנצלה על שלא יצרה קשר עם הוריה ולא גילתה בהם עניין. כשנפרדה מאמה בבית–המלון בלונדון אפילו לא לחצה את ידה ודורית חזרה לארץ ספוגת תסכול ואכזבה.
היא סיפרה לבעלה על שיחתה עם אסנת והוא הגיב בכעס. "היא החליטה להתנתק מאיתנו," הרים את קולו, "תשכחי אותה."
עכשיו, בבית–הקפה עם ערן ונירית, שאלה דורית את עצמה מה יקרה אם אסנת תופיע לחתונת אחיה לאחר כמה שנים שלא הייתה בארץ.
בעיני רוחה ראתה את פניו המסויגים של בעלה, את העלבון שיכבוש בלבו, את הקור שיידוף ממנו כלפי בתו. אבל היא ידעה שלפחות ערן ישמח לראותה, ושממילא יסתיים הטקס כעבור שעה קלה, אסנת תשוב ללונדון ותחזור ללימודיה, עד המשבר הבא.
מחשבותיה נדדו מאסנת לערן ולנירית שישבו מולה. היא עברה לדבר איתם על הדירה שעמדו לקנות. משפחות החתן והכלה הביעו נכונות לממן את התשלום הראשון. זה לא היה הרבה אבל נירית וערן ממילא הסתפקו במועט. מתווכים הראו להם דירות אחדות בהרצליה, בנות שניים או שניים וחצי חדרים בבניינים שכבר נטו להזקין. לבסוף מצאה בעיניהם במיוחד דירה מטופחת בקומה שנייה, עם חלונות אל חצר ששיוועה לטיפוח. ערן אמר שישתול שם גינה לתפארת וכל שנותר היה לחתום על החוזה ולהסדיר את המשכנתה.
אחר–כך דיברו על טקס החתונה הצנוע.
"איך אבא מתייחס לזה?" שאל ערן.
"גם הוא כמוני לא מת על הרעיון, אבל נתרגל," אמרה דורית.
"קצת חבל לי עליו שלא יוכל להזמין את כל האח"מים, קציני המטכ"ל והעיתונאים," אמרה נירית, "אבל, את יודעת ש..."
"אני יודעת."
היה עוד נושא שדורית רצתה להעלות: שירות המילואים הקרוב של ערן. זה הטריד אותה.
"מה החלטת?" שאלה את בנה.
"לא שיניתי את דעתי."
"אני לא מבינה למה אתה מתעקש לא לקבל דחייה. הכול רגוע עכשיו, אין מלחמה, כל מי שמבקש - מקבל דחייה, וחתונה היא סיבה מצוינת לדחות לך את המילואים."
הוא היה סרן, מפקד פלוגה, סטודנט לביולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שעמד לצאת לשירות מילואים שלושה שבועות בלבד לפני מועד נישואיו.
"הסברתי לך כבר שאני לא רוצה לבקש דחייה," אמר, "לא רוצה שיגידו שקיבלתי אותה בגלל אבא. לא מתאים לי, דורית."
מאז שהחל לדבר, לא קרא לה מעולם אמא, רק דורית. לאביו קרא נועם. עם אמו דיבר תמיד בגילוי–לב, סיפר לה כל מה שעובר עליו, התוודה בפניה על אהבתו העזה לנירית שאותה פגש לפני שנתיים במסיבת פורים בתל אביב. דורית הייתה לא רק אמו, היא הייתה עבורו גם ידידה קרובה, חברה בלב ונפש.
"אני חושבת שאתה טועה בעניין המילואים," אמרה.
"אני לא."
"למה שלא תראה להם את תעודת הנכה שלך?"
"אני לא מוכן לעשות את זה."
"לפחות תגיד שאתה רוצה לסיים את השירות כמה ימים לפני החתונה. לא יקרה לצבא שום דבר אם ישחררו אותך מוקדם יותר."
"עזבי, דורית. מדאיג אותך שלא אבוא לחתונה בזמן? תירגעי. אני אבוא."