"ולמה התגרשת?"
היא הפסיקה לערבב בכפית ארוכה קפוצ׳ינו שמזמן התקרר והסתכלה הצדה. בעמוד המצופה מתכת הכול השתקף כמו במראה, והעין נמשכה אליו. אילו הציצה אליה מן העמוד בלונדינית שברירית שלה עיניים מודגשות ושער גלי הנשפך עד הכתפיים היא הייתה מאדימה, קופצת ממקומה ומסתלקת בלי לומר מילה. מכשפה ג׳ינג׳ית עם עיניים ירוקות, לעומת זאת, הייתה משיבה מבלי לחשוב לרגע "כי הוא היה נודניק בדיוק כמוך." שחרחורת גבוהה בתספורת אפנתית קצרה ובעגילי קליפס בצבע תכלת חזק התואמים לסוודר הייתה אומרת... טוב, דינה לא הייתה מסוגלת לחזור על מה שזו הייתה אומרת. אך כל אלה לא היו במלאי.
מהמראה, כלומר מהעמוד, הביטה בדינה עוטנית חיוורת, כמעט ללא איפור, בז׳קט אפור חסר אופי. אילו לפחות צבעה את השער בצבע אחר... העיניים היו ירוקות דווקא, אך בזאת לא הצליחה להבחין ממרחק. לא הייתה, אם כן, בררה והיא השיבה בצורה סטנדרטית.
"ולמה אתה שואל?"
שום דבר לא הלך היום כמו שצריך. את עוגת הסברינה, שאמורה להיות אוורירית ובטעם עדין של קוניאק, הגישו כאן מתוקה באופן בלתי נסבל, עם איזה רוטב דביק ומגעיל. החליפה החדשה, שזה כמה שבועות נדחסה בחושך בארון בציפייה להזדמנות מיוחדת, נראתה סתמית - שמלה צמודה עד הברך, ז׳קט כמעט באורך השמלה והגזרה... אוי, הגזרה... שערה התעקש לא להחזיק מעמד בתסרוקת חלקה. טוב, בשביל האיש שישב ממול גם זה היה מספיק. אולי אפילו יותר מדי.
הוא לא העלה בדעתו שהיא הפנתה לו עורף רק כדי להיוועץ בעמוד מצופה מתכת. מבחינתו, זה היה סימן למבוכה.
"בוודאי שאני אשאל. כשנפגשים ויש כוונות רציניות, חייבים לדעת למה התפרקה המשפחה הקודמת."
מה כבר אפשר להגיד? היא שוברת את הראש איך תוכל לקום ולעזוב בנימוס. הם תקועים כאן כבר שעה, מערבבים בכפית היא את הקפוצ׳ינו שלה - והוא את הקפה הנמס שלו, בתקווה לגלות אי שם בתחתית הספל נושא כלשהו לשיחה. והוא, מתברר שיש לו כוונות רציניות!
"תראה," (היא משתדלת בכל זאת לשמור על הנימוס) "קודם כול אנשים נפגשים, יוצאים, מנסים להבין האם הם בכלל מתאימים. רק אחר כך מתעניינים בעבר של בן הזוג."
הוא דחה את ההסבר: "ככה זה בלתי אפשרי."
"למה בלתי אפשרי?"
"מפני שייווצר בינינו קשר רגשי ואחר כך יתברר שבפרק א׳ של אחד מאתנו היו מכשולים חמורים ביותר ואז צריך להיפרד. עדיף לברר הכול מההתחלה."
זה באמת נימוק. היא שוב הציצה בעמוד. התספורת של השטנית התפרקה קצת ולתלתלים המבצבצים החוצה נוסף גוון ג׳ינג׳י שובב. העיניים נצצו, ממש כמו השמלה שנראתה עכשיו כסופה. אולי משום שבינתיים נדלק האור.
"טוב," אמרה בנימה מטעה, מהסוג שהיא שומרת לשאלות עוקצניות שנשאלות בהרצאות שלה, "אני אספר לך למה התגרשתי."
הוא נשען על השולחן בשני מרפקיו, התרווח בכיסא, התכונן להקשיב.
"פשוט," זרקה, "אחד כזה כבר היה לי."
הוא לא הבין.
"מה זאת אומרת ׳כבר היה׳?"
"דמגוג שאהב משפטים ארוכים ומתישים ופחד פחד מוות מכל אחריות."
"מי?"
"הגרוש שלי."
"אז מה זאת אומרת ׳כבר היה לך כזה׳?"
רחמנות! הוא קשה הבנה עוד יותר ממה שהיה חיים.
"מה, אתה לא מבין?!"
טוב, עכשיו הוא הבין. עכשיו עליה לקום ולעזוב לאט, בקור רוח, בצורה מרשימה. אלא שכל הרושם נהרס. היא שכחה לסגור את התיק וכשקמה נפל הטלפון הנייד על הרצפה. המלצרית הסתובבה לראות מה הרעש. דינה התכופפה, תפסה במהירות את הטלפון והסתלקה מבלי להביט לאחור. הוא, לעומת זאת, לא יכול לעזוב. היה עליו לשלם את החשבון.
בחניה פתחה את התיק להוציא את המפתחות, אך תחילה הוציאה דף נייר מקופל. בדיוק מה שחשבה. סעיף תשע: צד ב׳ מתחייב בפגישה ראשונה לא לומר לצד ג׳ כל דבר פוגע ומעליב, גם אם לא יתרשם מצד ג׳ לחיוב. זה מה שהיא - צד ב׳, עשתה ממש לפני רגע. מה שכן, בטקסט לא נאמר שצד ג׳ רשאי לשאול שאלות כאלה.
ההסכם היה בתיק, המפתחות לא. כנראה נשארו במתנע. היא בדקה את הדלתות. כולן נעולות. אין בררה, צריך להשתמש בשיטה המוכרת: שמשות פלסטיק מוגנות אבנים אינן נסגרות באופן מוחלט. היא משכה את החלון הקדמי החוצה, שלשלה פנימה את ידה ולחצה על הכפתור. עוברי אורח היו עלולים לחשוד שהיא מנסה לפרוץ רכב של מישהו אחר. לא שהרכב היה שווה גנבה... המפתחות לא היו בפנים. הם התגלו בכיס של המעיל. "נו, זה הצליח? מבטיחים לך משהו?" לאימא אמרה שהיא הולכת לפגישה בעניין עבודה נוספת. "אני עוד לא יודעת. זאת אומרת, לא בטוח. זאת אומרת, הם מעוניינים אבל עוד לא ברור אם יש תקציב. יתברר בערך בתוך חודשיים." "מה שחשבתי. עבודה בעיניים. תורידי לפחות את המעיל. את רוצה מרק?"
עוגת הסברינה ממש סתמה את התיאבון. "אני לא רעבה. הריאיון היה בבית קפה ואין לי זמן. איפה מיכל?"
"הלכה עם סבתא אלייך. יש לה שיעורי בית, וכל הספרים שם."
"את מתכוונת שזה לא טוב שהילדה מתרוצצת בין שתי דירות?" הטלפון הנייד בתיק של דינה פרץ בצלצולים קולניים מתמיד. "נו, איך היה? הוא מצא חן בעינייך?"
"אני אתקשר אלייך יותר מאוחר, עוד שעה, שעה וחצי, כשאחזור הביתה," השיבה במהירות וניתקה. צד א׳. רק זה היה חסר. אימא נאנחה.
"אני לא מתכוונת לשום דבר. את עצבנית כי לא יצא עם העבודה ותאמיני לי, זה רק לטובה. גם ככה אין לך זמן לנשום ואת הכסף בכל מקרה תבזבזי." כשמיכל נרדמה ומאחורי גבה של הסבתא נסגרה הדלת, כבר היה אחרי עשר בלילה. היא הסיטה את הווילונות, כיבתה את האור בסלון, השאירה רק אהיל, התכרבלה כשרגליה בתוך הכורסה וחייגה את המספר. האהיל
האדמדם שפך אלומת אור על שטיח ושולחן קטן. העמעום העלים צלחות וסירים מלוכלכים שהצטברו בכיור, וסיפק, ולו במעט, תחושת ביטחון הנחוצה כל כך לשיחה. צד א' כבר היה בעניינים.
"אז הוא לא מצא חן בעינייך. נכון שהיית יכולה להביע את היחס שלך בצורה עדינה יותר..." התקפה היא ההגנה הטובה ביותר, אמרה לעצמה דינה.
" ומי הרשה לו לבחוש בחיים שלי? את יודעת מה הוא שאל?"
"מה?"
"למה התגרשתי."
אנחת רווחה נשמעה מתוך השפופרת. בצד השני ציפו למשהו גרוע יותר. "טוב, זה לא נורא כל כך (מעניין למה היא התכוונה). חוץ מזה, היית יכולה לשאול אותו גם את."
"מה אכפת לי? אבל אם כבר, למה הוא התגרש?"
"אני לא יודעת בדיוק. זה היה מזמן, לפני שמונה שנים, או משהו כזה. נראה לי שאשתו עזבה אותו."
"עם שלושה ילדים לא עוזבים סתם כך את הבעל."
"עוזבים גם עם חמישה. טוב, מה זה חשוב. לא יצא, לא נורא."
"ומה הוא אמר לך?"
"הוא נפגע מאוד. אמר שהתנהגת כמו אשת עסקים. כאילו זה ריאיון עבודה ולא פגישה רומנטית. אבל אל תיקחי ללב, זה רק ניסיון ראשון. השבוע לקוחה אחת שלי התחתנה. בת עשרים ותשע וכבר שלושה ילדים. בפעם הראשונה התחתנה מוקדם מאוד. הייתה אצלי חצי שנה. בשנה שעברה היא התארסה, אבל ברגע האחרון הכול התבטל. היא ממש טיפסה על הקירות. אבל - הכול לטובה. הכרתי לה מתכנת מחשבים מנתניה, בן שלושים וארבע, שני ילדים אצל גרושתו בארצות הברית..."
"סליחה רגע, יש לי שיחה ממתינה," הצליחה דינה לקטוע סיפור נוסף עם הפי-אנד.
"טוב," אמרה שולמית, "אתקשר כשיהיו לי חדשות," וניתקה. שולמית וולסדורף הגיחה לאור היום מבין דפי עיתון "הצופה". מדי שבת נהגה דינה לעיין במדור פנויים פנויות בעיתון. בשונה ממשרדי
שידוכים אחרים, משרד השידוכים "בשעה טובה" ("שולמית וולסדורף אתכם מהרגע הראשון ועד לחופה. עשרים שנות הצלחה. לכיפות סרוגות, אקדמאים בלבד") פרסם מודעות מדי שבוע, ובאותיות ענק. במשך חודש תמים התלבטה דינה, ובסופו של דבר אזרה אומץ וחייגה למספר שבמודעה. שולמית נענתה בהתלהבות, כמובן. את הפגישה קבעו בלובי של מלון רמדה רנסנס. למשרד "בשעה טובה" היה כסף למודעות, אך לא למקום משלו. לדינה זה התאים דווקא. בחיים לא הייתה מגיעה לפגישה במשרד, מה גם שליד רמדה הייתה תמיד חניה בשפע.
הגברת וולסדורף התגלתה כשחרחורת גדולת גוף בחליפת משי בגון אפרסק ועם כובע תואם, רחב שוליים. דינה איחרה בעשר דקות (עם החניה באמת שהיה בסדר, אבל היו פקקים בדרך), אך הגברת בחליפת האפרסק אמרה לה להמתין: היא טרם סיימה את הפגישה הקודמת. לאחר זמן מה התרומם בכבדות מן הכורסה גבר מקריח ועב כרס ופנה אל היציאה. דינה לא התלהבה ממנו, אך מיד קראה לעצמה להתעשת. במודעה נאמר שבמשרד "בשעה טובה" המבחר רב ומגוון.
לא התחשק לה לישון. היא תופפה בעצבנות על השפופרת. אחת-עשרה ומשהו. בשעה כזאת אפשר אולי להתקשר רק לאליסה, מה גם שרק אליסה הייתה בעניינים. היא חייגה. אין תשובה. להתקשר לטלפון הנייד? לה יש פלאפון ולאליסה סלקום. שוב יזנק חשבון הטלפון לשחקים.
היא קמה, הדליקה אור במטבח, הוציאה מהמקרר פרוסת גבינה צהובה והניחה אותה על צלוחית. אין זה מומלץ, כמובן, לאכול בשעה כזאת אבל זה מקרה חד-פעמי. תה או מיץ? הכלים הנקיים אזלו. תרצה תה, צריך לשטוף ספל; תרצה מיץ - לשטוף כוס. אפשר לקחת ספל מהמדף העליון, מכלי השבת, אבל זה כבר מוגזם, ובכל מקרה תצטרך לשטוף כמה ספלים בשביל קורנפלקס עם חלב בבוקר למיכלי, לפני בית הספר. טוב, אז תה. עם לימון.
שולמית אמרה אז: "אין בעיה. עכשיו יש הרבה שמתחילים פרק ב׳. בת שלושים ושתיים, שנה אחרי הגירושים, ילדה אחת, אישה עובדת עם רכב (דינה לא נכנסה לפרטים) - בסדר גמור. אין דירה? זה כבר לא טוב. נו טוב, לא נורא. 13 שנה מאז עלתה מרוסיה זה מספיק זמן. היא כבר נראית ישראלית גמורה, ובכלל, היא נראית יפה, אמרו לה פעם? אבל שלא תצפה לאיזו אהבה גדולה. גם לנשים יפות נישואים שניים הם נישואים לפי חישוב. לאו דווקא כלכלי. פשוט, אנשים לומדים מטעויות. ומה היא רוצה? אינטליגנטי, אקדמאי - ברור. אצלה כולם כאלה. עד גיל ארבעים? טוב, אם כי לא צריך להיתפס לגיל עד כדי כך. יליד הארץ - בסדר. ואם הוא אמריקאי או חוצניק אחר, זה מתאים לה? היא לא רוצה מרוסיה. למה? מה, אין הרבה דתיים והיא מכירה את כולם? לא יכול להיות! נו, טוב, אף-על-פי שדווקא יש לה אחד מרוסיה. גרוש טרי, שני ילדים, גר בפסגת זאב, אבל לדינה לא מתאים. הוא בן ארבעים ושש או ארבעים ושבע, משהו כזה. כן, נכון, מיכאל. אז היא מכירה אותו? לא, אצלה יש דיסקרטיות מוחלטת, איש לא ידע שדינה פנתה אליה, אין לה מה לדאוג." והתנאים הם כאלה: היא מביאה עשר אפשרויות בתוך שנה, כמובן זה יכול לצאת גם ארוך יותר. למשל, אם דינה תצא עם מישהו חצי שנה ובסוף זה לא יצליח. קורה! הנה, יש לה לקוחה, יצאה עם אחד שנה, אחר כך נפרדו, ואחרי חודש היא התחתנה. לא, לא אתו. עם הראשון שהכירה. שניהם הבינו שזה הכי טוב, גם ככה זה קורה לפעמים. עשר אפשרויות. חמשת אלפים שקל. טוב, לדינה היא תעשה הנחה, ארבעת אלפים חמש מאות. לפני החתונה תשלום נוסף, אבל זה כבר לא בעיה שלה, החתן משלם. כן, עוד משהו. אם דינה תכיר מישהו בעצמה ותתחתן, את הכסף היא לא תקבל בחזרה. זה כמו שהייתה רוכשת שמלה בחנות ואחרי חודש הייתה מוצאת לה אחרת, מוצלחת יותר. והרי את הראשונה כבר לא תחזיר לחנות. וזה קורה להן, ללקוחות שלה. ממש סגולה, רק מתחילות אצלה ופתאום מכירות מישהו סתם ככה! אבל דרכה בכל זאת יותר טוב, לא לקנות חתול בשק. היא הלוא מכירה את כולם גם בירושלים וגם בגוש דן, את כל המשפחות של הסרוגות. מה כבר יש לומר, עשרים שנות ניסיון! דינה חייגה פעם נוספת. צלצולים ארוכים. לבסוף ענה לה קול לא מוכר: "אליסה לא בבית. זאת חברה שלה, אני ישנה אצלה. היא בתל אביב, תחזור מאוחר בלילה. ביקשה שיתקשרו לטלפון הנייד. יש לך את המספר?" דינה חייגה לנייד. לא זמין. נראה שלאליסה, כמו תמיד, התרוקנה הסוללה.
על ההסכם עם שולמית חתמה דינה מיד ורשמה לפקודתה שקים דחויים. שולמית הוגדרה בהסכם "צד א", היא עצמה "צד ב", המועמדים "צד ג". כך לא נוהגת אישה רצינית ואחראית. אישה אחראית לוקחת את המסמך הביתה ועושה חושבים. היא פונה לכמה משרדים, ולאחר בדיקה קפדנית והשוואת הנתונים בוחרת בהצעה האופטימלית. אישה אחראית גם אינה עורכת מדי יום ביומו חיפוש אחר מפתחות האוטו, ובכיור שלה לא נערמים כלים מלוכלכים. היא לא מכרסמת בלילות גבינה סקנדינבית, לא מנהלת שיחות נפש עמוק אל תוך הלילה ולא ישנה אחר כך עד הצהריים. אישה אחראית גם אינה מתגרשת. היא מתחתנת עם מי שצריך, ואם פספסה את הזמן, היא לא מתחתנת בציפייה לנסיך ואחר כך מפרסמת מודעות במדור פנויים פנויות: "אקדמאית, מסודרת, בת שלושים ותשע, רווקה, במתאים". אפשר לחשוב שיש מתאימים.
דינה לא ביקשה זמן למחשבה, אולי משום שעצם השם וולסדורף שידר מין יציבות ואמינות יקית כזו, ממש כמו סלט שמגישים בכל חתונה. ואולי כי נקעה נפשה משיחות נפש בלילות והייתה צמאה לשינוי. כאן ועכשיו.
את האופציה הראשונה סיפקה שולמית כעבור יומיים בלבד. סגן מנהל בית ספר מפתח תקוה, גרוש עם שלושה. בשיחת הטלפון לא הספיקה דינה להתרשם. כשנפגשו חשבה שזה אותו אחד שפגשה אז ברמדה. התברר שהוא סתם דומה, אך המראה לא הטעה. כמובן - שום קסם, שום נימוס, שלא לדבר על חוש הומור. מהדורה שנייה של חיים, בעלה הקודם. ליתר דיוק, מהדורה ראשונה. בעוד עשר שנים גם חיים יהיה כמוהו, רק ללא תפקיד. היום הוא יפה יותר, אך זה עובר עם הזמן.
אחרי חצות. כבר אי אפשר להתקשר לאף אחד, אבל כדאי לבדוק הודעות. חמש הודעות. הראשונה - שתיקה ארוכה. מישהו (או אולי מישהי) נושם עמוקות לתוך השפופרת. לא רצה לדבר עם המשיבון. הודעה שנייה. אותו דבר. הודעה שלישית. מאימא: "למיכלי אין כאן ספרי לימוד. לא יודעת מתי את חוזרת, אנסה בפלאפון." הודעה רביעית מיהודית: "לא החזרת לי טלפון ולא אמרת אם תגיעו לשבת. תתקשרי כמה שיותר מהר." הודעה חמישית, שוב שתיקה ארוכה וצלצולים קצרים.
לא, היא לא תיסע לשבת למגדל עדר. היא קצה בשאלות חטטניות, במבטי רחמים, בחיוכים מאולצים בבית הכנסת. לא, לא עכשיו. מאוחר יותר, כשיסתדר משהו עם שולמית. היא תבלה את השבת בבית, תזמין את אליסה, ואימא וסבתא יבואו לסעודה ראשונה, אימא עם עוגת התפוחים שלה. לאחר הסעודה יתיישבו לשתות תה כאן, ליד השולחן הקטן שבסלון. צריך רק לסדר את המטבח, אחרת איך תבשל? "מועדון פנויות," כך הגדירה סבתה חדת הלשון את ערבי השבת האלה, התכנסויות של ארבע נשים: אלמנה, שתי גרושות ורווקה אחת, אליסה. מיכל הייתה מתיישבת לידן על השטיח ומתעקשת לא ללכת לישון. קסמו לה שיחות מבוגרים, גם כשדיברו רוסית.
בשבע צלצל השעון המעורר. דינה יצאה מהמיטה, עיניה עצומות למחצה. העירה את מיכלי, חיממה חלב במיקרוגל, הוסיפה קורנפלקס. מסדר הבוקר ארך עשרים וחמש דקות. בקיץ, בלי גרביונים, מגפיים ומעיל, זה ייקח חמש דקות פחות.
"אימא," התעניינה מיכלי, "ניסע בשבת למגדל עדר?"
"לא עכשיו," דחתה דינה את ההחלטה, "נדבר כשתחזרי מבית הספר," פתחה את הדלת מעט ועקבה בעיניים עצומות למחצה אחר מיכלי היורדת במדרגות. היא הגיפה את התריסים כדי לעכב עוד קצת את הלילה בחדרה והתכרבלה שוב מתחת לשמיכה. ועכשיו לישון. לישון. לישון.
