מבוא
אין עוררין על הרלוונטיות של ההיסטוריה והמדיניות הגרעינית של ישראל, ואף על פי כן לא כתבו עליהן אלא מעט. מעט מדי. איך ייתכן כדבר הזה? שהרי ההשתמעויות הגדולות של כניסת נשק גרעיני לאזור הציבו את הנושא הגרעיני בלב המחלוקות הפוליטיות בחוג מקבלי ההחלטות בשנות השישים. יתר על כן, היה אפשר לצפות שכוחו ההרסני של הנשק הגרעיני, שהטריד (ומטריד) מנוחתם של רבים בארץ ובעולם, יזכה לדיון מושכל ורציף יותר.
החימוש הגרעיני של ישראל בשנים שעומדות במוקד הדיון שלנו עמד בצומת של שלוש שאלות מפתח: (א) שאלת מקומה של ישראל במערך העולמי בזמן המלחמה הקרה; (ב) שאלת יחסה של ישראל למרחב הערבי במזרח התיכון ולאזור הישראלי-ערבי בפרט; (ג) שאלת אופיו הדמוקרטי של המשטר בישראל. תחת הנהגתו הפוליטית של בן גוריון, ובתוך מחלוקת פוליטית גדולה, בחרה ישראל נתיב ודרך. באותם ימים התפתחה מחלוקת עולמית גדולה בין המדיניות של נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי וראש ממשלת ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב, שחתרה לצמצם את תפוצת הנשק הגרעיני בעולם, מצד אחד, לבין המדיניות הצרפתית-גרמנית שכונתה "גוליסטית",[1] וראתה בחיוב חימוש גרעיני ומאזן כוחות גרעיני, מצד שני. ישראל בהנהגת בן גוריון התייצבה במחנה הגוליסטי. הבחירה בקו האירופאי במדיניות החוץ הישראלית (במקום בקו האמריקאי) נעשתה תמורת תשלום; והטובין היו, כידוע, עזרה ותמיכה בהקמת הכור הגרעיני בדימונה. בתחום הדינמיקה האזורית של ישראל עם העולם הערבי בכלל ועם שכנותיה בפרט, הוסיפה המדיניות הגרעינית שלה אלמנט נוסף להקפאת המציאות הפוליטית והצבאית הקיימת. למדיניות הגרעין הישראלית היו השלכות חשובות ביותר גם כלפי פנים, מה שהיה חייב להתרחש כאשר פרויקט מסדר גודל כזה, שהוא גם בעל משקל מכריע לכלכלתה של מדינה קטנה כישראל וגם גורלי לעצם קיומה, נעשה מאחורי גבו של הציבור שנמנע ממנו לדון בו אפילו במונחים כללים – תוך עקיפת המוסדות הדמוקרטיים האמורים לקבוע את אופיה של החברה. המדען ארנסט ברגמן, אחד מדמויות המפתח בפרויקט הגרעיני הישראלי, שנזכיר אותו במהלך חיבורנו פעמים רבות, התייחס לכך וקבע
יש לנו כיום בישראל מערך למחקר מדעי המסוגל לטפל בכל הבעיות שהמדינה מתחבטת בהן. זהו אחד ההישגים שכמה מדינות חשובות טרם הגיעו אליו. אולם ההישג הגדול ביותר במחקר שלנו הוא אולי העובדה, שהציבור אינו יודע עליו הרבה (הדגשות המחבר).