חדק או קנה?
הנה, שם! משהו היטלטל לאיטו מעבר לגבול וכפיר היסס —
פיל או טנק?
היה קשה לקבוע. השמש נפרשה בין דמדומי הסוואנה, ולאורה הטווסי היה נדמה לכפיר שאפילו מגיני הדויד שינו בכל כמה דקות את צבעם. הכחול המתנפנף הועם לסגול, ניצת לאדום, נמלא בכתום.
הוא אימץ את מבטו וסרק פעם נוספת את קו האופק שנצץ מגשמיו הארוכים של חודש אוגוסט.
חברו הטוב ביותר לא עזר במיוחד. "אל תקפיץ את הגזרה סתם," אמר.
שש עד עשר — השמירה הקלה ביותר, השמירה האחרונה שלהם, וארי התעקש לשבור גם אותה — הוא לא טרח להציץ במשקפת, ואפילו ממקומו, שרוע על רצפת הבטון במרומי מגדל התצפית, היה בטוח שזה בסך הכול פיל. "אנחנו משתחררים מחר," הזכיר.
כפיר זכר (ברור שזכר), אבל השחרור — אפילו מילולית — היה מסתורי ובלתי מובהק כאותו עצם בודד שם במרחק.
שחרור מ —? שחרור ל —? היה קשה לקבוע, והוא הרשה לעצמו לדחות רק הפעם את מה שאפשר למחר. כפיר נצמד אל העיניות והתמקד. מבטו נמתח דרומה — מעל דגלי המדינה וגגות הרעפים של כפר דרום, מעל מחנות הפליטים של שבט המַסַאי המכתרים את יישובי הרצועה, מעל גדר המערכת.
הוא בחן את השטח המפורז שהשתרע מהגבול עם טנזניה ועד למקבץ עצי השיטה הרחוקים.
מאחוריהם הסתתר לו הפיל, או אולי הטנק — המשקפת לא גילתה דבר ועיגלה את פינות המציאות.
"אתה חושב שכדאי לדווח?" שאל תוך בדיקה יסודית של מכשיר הקשר.
"אני חושב שכדאי למצוא את הדוחה־יתושים." ענה ארי ופשט את האפוד. "שכחתי לשים ותכף חושך. אני לא מתכוון לחזור הביתה עם מלריה." הוא קם ואחז בשלבי הסולם המוביל מטה. "כבר חוזר."
"חכה!" קרא כפיר, "יש לי קצת כאן. אתה לא רוצה שיתפסו אותך דווקא היום."
ארי התיישב על ארגז תחמושת ובחן את התרסיס שמסר חברו. "תפוח־קינמון? הריח של הדבר הזה לא יורד אחר כך."
"זה מה שהיה באפסנאות."
"ולא נשאר הרבה," ציין תוך ניעור המכל.
כפיר חזר לתצפת. הוא נצמד אל המשקפת. ידיו חבקו את בסיסה, ואצבעותיו סובבו לאיטן את חוגת המיקוד.
"מה איתך?" שאל ארי.
"כבר שמתי."
"התכוונתי באופן כללי." ארי הפשיל שרוולים והחל לרסס את זרועותיו. "אני, למשל, לא הייתי מתעקש על התנוחה הזאת עם המשקפת. אתה יודע שהיא לא באה איתנו מחר, נכון?"
"תהיה רציני."
"אני רציני, אחי. זה אתה שמתעקש לחפש טנקים על העצים."
"אנחנו בשמירה, ארי, אז אני שומר."
"על מה בדיוק? על הגבול? עדיין לא הבנת שלא בגלל זה אנחנו כאן? בפעם האלף — שמו אותנו פה רק בגלל המתנחלים."
"אז בפעם האלף ואחת — הם אזרחי המדינה כמוני וכמוך," אמר כפיר, "והם לא הבעיה. אף אחד לא מכריח את הממבו־ג'מבואים לשלוח עזים ממולכדות ולהתחבא מאחורי ילדים. הם אלה שעושים מארבים עם ראשי נפץ רעילים על החניתות ועם חרא של פרות, לא אנחנו."
"ודי בצדק, אם אתה שואל אותי. הם נוודים שבגללנו לא יכולים לנדוד. אם אני הייתי כבוש כאן ככה כמוהם, גם אני הייתי מנס —" ארי מחץ יתוש שנחת על גב ידו. "אתה רואה? עוד מתאבדים. היה שווה?" נזף בפגר המעוך. "לא משנה, כל זה ייפתר בקרוב." הוא ריסס שוב ומסר בחזרה לכפיר את המכל.
הכול ייפתר בקרוב — כפיר ניסה לדמיין כיצד, ולא הצליח. הוא לא היה בטוח אם ארי מתכוון לתוכנית ההתנתקות או לנסיעה המתקרבת והוא לא אהב את האופן שבו דיבר חברו על תושבי הרצועה. אין מה לעשות — אפריקה היתה ערש האנושות, לא פטנט רשום של הרצל. כשהעליות הראשונות הגיעו, השכנים הטריים לא אמרו שלום ולא הציעו כוס קנה־סוכר. קל לתל אביבי כמו ארי לשכוח שגם בעירו היו מסאי לפנינו, המונים מהם. אבל כפיר לא אמר דבר. ויכוחים פוליטיים תיעתעו בו, ולרוב מצא את עצמו אוחז בהשקפה המנוגדת לזאת של הדובר מבלי שזכר כיצד הגיע לשם — שיחות עם ארי דחקו אותו ימינה, ומול אחיו, למשל, פנה לשמאל.
אבל זה באמת לא משנה עכשיו, חשב, הם עדיין חיילים, לפחות עד מחר, עד שיוכח אחרת, והלילה עד עשר קו האופק נמצא בתחום אחריותם — על טנקיו או פיליו. כפיר חזר לתצפת. הוא אהב לשמור — גבולות הגזרה יצקו בעולמו משמעות. סימנו את קו ההפרדה בין מה שיש לבין מה שהיה עלול להיות אילו.
השמים הפכו עורם, והלילה נמלא חברבורות כוכבים. העצים מעבר לגבול השחירו וצימחו צללים מבלבלים. למשקפת לא היה סיכוי. "אני מבקש סיוע תאורה," הודיע.
"חבל, אתה תסנוור את הפיל," אמר ארי. "עזוב את זה, שמע לי." הוא שלף את המַצֶ'טָה הצה"לית מהאפוד והחל לפרוס את המנגו שהבריח לשמירה. "מה השעה בכלל?"
"עוד שעתיים," פיהק כפיר בניגוד לרצונו. עפעפיו משכו מטה. הוא משך בחזרה. חלץ מימייה ושתה את תוכנה עד תום.
"אז אתה יכול לנוח. לא יקרה כאן שום דבר עד לפינוי."
כפיר שתק. אביו היה מתקן עכשיו ל"עקירה".
"כולם מחכים," ארי נשען לאחור. "כולם רוצים לראות איך נאכל את מה שבישלנו כאן." הוא ניגב את הלהב הרחב על האפוד ונעמד על רגליו, "עכשיו שחרר קצת ותן לי להחליף אותך עם המשקפת. ממילא כבר בטח לא רואים כלום." את המנגו הפרוס הושיט בחיוך, "משהו כתום?"
כפיר לא חייך. טוב, אולי בעצם קצת. ארי הניח שזה תורשתי, אבל כפיר לא היה באמת מהכתומים — הוא לא חשש שההתנתקות תמיט אסון על ישראל או תוכיח למסאי שאכן אפשר לזרוק את כולנו לתנינים, ולמרות זאת, בכל פעם שהשקיף מצמרות מגדלי התצפית על היישובים הפזורים ברצועה — שורות עיקשות של בתי אבן ישרים בלב כאוס מתפרץ של בקתות ארעיות עשויות קש וגללי בקר — הבשילה בו שותפות הגורל.
זאת כן עקירה. אם הרצועה היתה פֶּה, ולא משנה מי מבֵּין ממשלות ישראל אשמה בפתיחתו לשטן, אז הבתים הרבועים והלבנים היו שיניים, ואף אחד לא היה מהסס לקרוא להתנתקות כך. עקירה. וגם הוא עומד להיעקר — השמירה תסתיים, ומקלחת, וחוט דנטלי, ואז החדר הדל וקריאה מהירה עד שתתגנב השינה אל מיטתו ותניח כרית על פניו של היום היוצא. תודעתו תגשש דרכה במנהרה האפלה הנמתחת בין הדקות האחרונות של כל יממה, ומה אז?
כפיר חשש מהפגישה העיוורת עם האזרחות. הוא לא ידע אם היא מחכה לו באמת, כפי שציפתה לארי, או שתהיה שם רק משום שהגיע במקרה לגיל המתאים. והלילה, כשכל ימי שירותו הצבאי סיימו להתפקד לפניו, הרגיש שאפילו למתיישבים נותר עוד זמן, ואילו הוא יהפוך מחר לחיל החלוץ של ההתנתקות כולה. בסיסו היה מבצרו, השמירות שמרו עליו בחזרה.
"זוכר למה לפילים יש זנב?" שאל ארי לפתע, וחזר להתרווח על רצפת המגדל.
כפיר מיהר אל המשקפת הזנוחה ועבר לתאורת לילה. לאור הכוכבים דמו עצי השיטה הרחוקים לנעצים זרחניים ונדמה כי הצמידו את אדמת הסוואנה למקומה. כך גם הפילון שעמד כעת על קו האופק המתוח בין הוריו.
"כדי שלא ייגמרו בפתאומיות," השלים ארי וגילגל מנגו נוסף מהאפוד. הוא היה חברו הטוב ביותר. הוא ויתר על "אמרתי לך".
