תום הילדות

צליל הכאב
1.
אני באה אלייך רועדת כולי. בקבלה הם אמרו לי באיזו מחלקה את ומה מספר החדר שלך, ונתנו לי ידית, כדי שאוכל לצאת. הדלתות נפתחות לפני ונטרקות אחרי. כשאני מגיעה למחלקה שלך אני פותחת את הדלת ונכנסת, ומייד תוקפת אותי אימה ואני רוצה לפנות לאחור, לנעוץ בדלת את הידית שבידי ולברוח. ובכל זאת אני ממשיכה. סוף-סוף ביקשת שיביאו לך את האחות הקטנה שלך, ואני באה.
חשבתי שאשמע צעקות. קולות לפחות, צליל של משהו. אבל רק צעדי מהדהדים כאן. והדלתות. נפתחות כמו מעצמן, בחריקה קלה, ונטרקות ברעם ברזל. ואחרי הרעם דממה לרגע, ושוב קול צעדי. וכעת מצטרפת לקולות הלמות ליבי. והנשימה שלי. גם היא פתאום חורקת.
אני עוצרת בבהלה. שוב תוקף אותי הפחד. הפחד שלא אוכל לצאת מכאן.
הפחד לפגוש אותך.
הפחד ליפול מטה, מטה, מטה, ושוב להיוולד.
כבר אין לי כוח להיוולדויות האלה מחדש. שוב למצמץ אל מול האור, שוב להידחף אל תוך הרעש. שוב לצרוח כדי שישימו לב אלייך, יעטפו אותך ויגוננו עלייך מהאור, מהרעש. בעיקר מהשקט. די. מספיק עם זה, אני מצווה על עצמי. זה נגמר. עכשיו אני בסדר. עכשיו אני באה אלייך. לראות אותך. לאסוף אותך אל בין זרועותי. להיות לך שוב אחות.
אני נושמת נשימה עמוקה כדי להירגע. ואני נרגעת. וכל הריחות מסביב חודרים פתאום לתוכי. אני חושבת על כך שארבע שנים חלפו מאז הרחתי אותך בפעם האחרונה. ועכשיו את רוצה לראות אותי. דווקא אותי.
אבא מושלם, אמא מושלמת, בת מושלמת, בן מושלם. אפילו מטפלת מושלמת. מה צריך יותר מזה? שנים הייתי בטוחה שאין משפחה יותר מושלמת, יותר מאושרת. הרי אצלנו לא רבו ולא צעקו. עלינו, על הילדים, צעקו קצת, כמובן. שום דבר מיוחד, סתם קריאה לסדר מדי פעם. מכות? בחיים לא. אפילו לא סטירה שמחליקה מתחת ליד ברגע של איבוד שליטה.
במילים כן. במילים בהחלט כן. במילים פשוטות, מכוונות היטב. מילים שעושות את העבודה שלהן. אבל בעיקר בשתיקות.
"אם לא מוצא חן בעינייך, את יכולה למצוא לך בית אחר ואמא אחרת." אלה המילים של אמא. לא בכעס, לא בלגלוג אפילו. ביובש. משפט תנאי פשוט.
המילים האלה הרגו אותי. או שימצא חן בעינייך ותעשי מה שאומרים לך, או שתעופי מכאן. הרי זאת המשמעות הפשוטה שלהן, לא? מה את יכולה לעשות כשאמא שלך אומרת לך משפט כזה? זה מייד חייב למצוא חן בעינייך, כי זה התנאי. ואחר-כך מוטב שתעשי מה שאומרים לך. במיוחד אם את בת ארבע. אבל מתישהו מגיע איזה רגע שפתאום נדמה לך שיש כאן בחירה אמיתית. שאפשר באמת למצוא בית אחר ואמא אחרת, ואולי זאת אפשרות לא כל-כך גרועה. מה כבר יכול להיות רע בבית אחר, באמא אחרת? הרי ראיתי אמהות בפעולה. בגן, במגרש המשחקים, אפילו בחצר שלנו. הן היו יותר טובות, פחות טובות, אבל כמו אמא שלי אף אחת לא היתה. מה כבר יכול להיות כל-כך נורא?
פעם אחת יצאתי. אמרתי, לא במילים כמובן, אני אלך לחפש לי בית אחר, בית ש... אני לא יודעת, שיהיה אחר, שיהיה יותר טוב. ויצאתי. בלי שום דרמה. באותה ענייניות שבה אמא אמרה את המילים האלה. ככה, פשוט יצאתי, בלי פיג'מה ארוזה בתיק, בלי כרית, אפילו בלי הדובי שלא הייתי נרדמת בלעדיו. רק עם הסמרטוט הזה שמצצתי כל הזמן. קמתי ויצאתי.
יצאתי לא על-מנת לחזור. סגרתי בעצמי את הדלת. יכולתי להשאיר אותה פתוחה. יכולתי להניח לאמא לסגור אותה. אבל לא. בקושי הגעתי לידית, אבל הגעתי, וכמו בריקוד הולכתי את הדלת למקומה, וברגע הנכון הרפיתי את הידית כדי שהדלת תיסגר כמו שצריך. והיא נסגרה.
לתמיד.
ואז, ברגע שהדלת נסגרה מאחורי, הרגשתי כמו בכל פעם שאני נאלצת להיוולד מחדש. הרגשתי איך העולם כולו מוטח לי בפרצוף. ומייד, בלי להסס, נצמדתי לקיר האבנים הלא-מסותתות, מנסה לשמור על קשר-יד עם הדלת הסגורה. פתאום החוץ הזה, החוץ שהייתי משחקת בו כל יום, החוץ שהיה חלק מהבית ושהבית היה חלק ממנו, פתאום החוץ הזה נראה כל-כך מפחיד, כל-כך ריק. לא רק שלא היו בו בית יותר טוב מזה שיצאתי ממנו, או אמא יותר טובה מזו שהניחה לי ללכת, לא היו בו שום בית ושום אמא, בכלל. אף אחד לא היה שם, בחוץ הירושלמי הקר ההוא. ואני עמדתי ככה, לא יודעת כמה זמן, צמודה לאבנים שדקרו לי בגב. וכבר רציתי לחזור, כי הרגשתי כל-כך קטנה ועלובה ובעיקר טיפשה, כי הרי באמת אין שום אפשרות אחרת. יש רק הבית הזה והאמא הזאת. אבל משהו בתוכי לא היה מוכן לחזור.
לא, אמא לא אמרה, "את עוד תחזרי על ארבע" או משהו משפיל כזה. היא רק אמרה, "אם לא מוצא חן בעינייך, את יכולה..." ואני עמדתי שם, בחוץ, מאחורי הדלת הסגורה, והרגליים שלי רעדו. ופתאום הייתי צריכה פיפי, ופתאום הייתי רעבה, והיה לי קר. מה יותר פשוט מללחוץ על הידית, לפתוח את הדלת ולהיכנס הביתה? להגיד משהו, או לא להגיד? לא חייבים להגיד. זה ברור. הרי אין בית אחר ואין אמא אחרת. הייתי יכולה לזחול מתחת לסדק שבין הדלת לרצפה, להחליף את צבע עורי ובגדי לצבעי הבלטות או הקירות, להגיע אל מתחת למיטה שלי ולהישאר שם לנצח כמו האבק הכי פשוט, שאפילו אמא, שחיה על אבק, לא היתה מעיפה בו אפילו מבט אחד.
אבל לא הייתי מוכנה לחזור. הרמתי רגל ועשיתי צעד. הצעד הכי קשה, הצעד הכי חשוב בחיים שלי, והתחלתי לרדת במדרגות, מדרגה אחר מדרגה, צמודה לקיר, חוששת לאבד קשר-עין עם דלת הכניסה. ידעתי שאצל הזילברשטיינים אין לי מה לחפש. לא רק בגלל שהיום קר וגברת זילברשטיין לא יושבת מול הדלת הפתוחה שלה ושרה בפה מלא סיכות "קֶה סֶרה סֶרה" ותופרת - ובאמת, כמה פעמים אפשר להתלהב ממגנט הפרסה שאוסף את הסיכות, או לנחש באיזו קופסה יש סיכות ובאיזו יש סוכריות לימון? ולא רק כי אדון זילברשטיין לא היה האבא שחולמים עליו בלילות. הוא היה איש שמן וגס, ואהב להעמיד פנים שהוא רודף אחרי בחצר, או שהיה אומר לטובה'לה, "תני לתקווה'לה סטירה, אני כבר אחזיר לך." לא שחיפשתי אמא מעניינת או אבא עם חוש הומור מעודן יותר. חיפשתי אמא. ולא ידעתי להסביר למה, אבל גברת זילברשטיין לא היתה אמא, ולא רק בגלל שלא היו לה ילדים. אפילו אמא היתה יותר אמא מגברת זילברשטיין.
המשכתי לרדת במדרגות. ואז, כשהן התעקלו ימינה וכבר לא יכולתי לראות את דלת הכניסה של הבית שלנו, אבל עוד לא יכולתי לראות את הדלת של צילה, הרגליים שלי לא יכלו יותר. הן כאילו נזלו, ופשוט נשפכתי על רצפת האבן הקרה. ואולי גם עשיתי פיפי בתחתונים, אני לא זוכרת. לא בכיתי. אני זוכרת את הקור, ואני זוכרת את תחושת הקהות, שהכל מעורפל מסביב, ואני לא מצליחה להרגיש שום דבר. אפילו לא רצון לבית או לאמא.
אין לי מושג כמה זמן ישבתי שם על הרצפה הקרה, שעליה ישבתי כל הקיץ האחרון, מסתכלת איך תקווה'לה וטובה'לה, הבנות של צילה, משחקות חמש אבנים, ולפעמים אפילו מלמדות אותי להחזיק את כל האבנים על גב היד. על הרצפה הזאת ישבתי, על הרצפה שכל סדק וכל חיספוס שלה היו מוכרים לי, והרגשתי איך הקור עולה מהתחת במעלה עמוד השדרה שלי, מקפיא את כולי, ובעיניים פקוחות הפכתי להיות חלק בלתי-נפרד מרצפת האבן.
אחרי המון זמן, אולי תשעה חודשים, אולי רק עשר דקות, רמי, השכן שגר מעלינו, חזר הביתה. "הלכת לאיבוד?" הוא שאל, אבל אני הייתי מאבן ולא עניתי לו.
"את רוצה שאני אקח אותך הביתה?"
לא הנעתי בראשי אפילו, כי אבנים אינן מניעות בראשן. רמי הרים אותי במין קלילות כזאת, כאילו הייתי סל של נוצות ואולי ילדה קטנה, אבל בשום פנים ואופן לא אבן. כשהוא אמר, "אני אקח אותך הביתה," עבר לי בראש שהוא מתכוון לבית שלו, וחשבתי שיכול להיות נחמד שרמי יהיה אבא שלי ואסתר תהיה אמא שלי. היא דואגת לילדים שלה, ומבשלת להם כל מיני מאכלים עם ריחות חזקים. כן, אם זאת האפשרות היחידה, אני רוצה ללכת לבית של אסתר, למרות שהיא צועקת נורא על יהודה ומיקי, עד שהקול שלה נשבר ונעשה גבוה וצווחני. הם נראים ילדים שמחים, לא מפחדים מכלום, אפילו לא מאברום-לייבוש, אבא של תקווה'לה וטובה'לה, ענק שמן עם זקן שחור שלא מרשה כלום. אולי דווקא בגלל שלא שותקים עליהם כל-כך הרבה הם לא מפחדים. כנראה שצעקות זה לא נורא. בטח פחות נורא משתיקות.
אבל רמי לא שמע את המחשבות שלי, כי אחרי רגע הוא כבר צילצל בפעמון הדלת של הבית שלנו. לא הבנתי למה הוא לא הולך לבית שלו. "לא, לא כאן," רציתי לצעוק אליו, "בוא נברח לפני שיפתחו את הדלת," אבל הייתי עדיין אבן ולא יכולתי להוציא מילה. ובינתיים אמא פתחה את הדלת, הביטה ברמי ובי, מונחת בזרועותיו, ואמרה "כן?" כאילו היא לא מכירה אותי, ורמי, שחשב שהיא צוחקת, שאל אותה אם היא איבדה ילדה קטנה ומתוקה. ואמא אמרה, "ילדה קטנה ומתוקה? אני לא חושבת, אבל חכה רגע, אני אבדוק." והיא נכנסה רגע פנימה, ורמי צחק, ואחרי רגע אמא חזרה ואמרה, "לא, כל הילדים שלי בבית." רמי צחק עוד יותר והוריד אותי לרצפה, "אז הנה עכשיו יש לך עוד ילדה קטנה ומתוקה, תכירו, ריקי, אמא של ריקי, נעים מאוד," והלך.
אמא סגרה אחריו את הדלת ולא אמרה כלום, אפילו לא הסתכלה עלי, והלכה לעניינים שלה. זחלתי, לאט-לאט, בשקט-בשקט, כמו אבן שזזה מילימטר אחד במיליון שנה, עד שהגעתי לחדר שלי, ונכנסתי אליו, ועליתי למיטה בשארית כוחותי, ורבצתי עליה כאילו חזרתי עכשיו ממסע לכל מקום בעולם לחפש לי בית אחר ואמא אחרת. ולא שהפסקתי לחלום על אמא אחרת ועל בית אחר, אבל לחפש לא חיפשתי עוד. עומר היה יותר חכם ממני. אולי הוא למד מנסיוני. לא עבר הרבה זמן מהרגע שאמא אמרה לו בפעם הראשונה את המשפט הזה, והוא לקח את הדובי שלו ויצא למרחבי העולם לחפש לו בית אחר ואמא אחרת. עברו חמש דקות, עשר, רבע שעה, חצי שעה, ועומר לא חזר הביתה. עברה שעה, ואז אמא פתחה בעצמה את הדלת. עומר לא היה שם. היא ירדה במדרגות, בדקה אצל הזילברשטיינים, אצל צילה. כן, צילה ראתה אותו, אבל הוא לא נכנס אליהם. אמא חיפשה בחצר, במחסן הכלים, ליד פחי האשפה, בתוך פחי האשפה, ועומר לא היה שם. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את אמא מבוהלת.
היא יצאה מהחצר לסימטה, ובניגוד לכל מה שידעתי עליה, התחילה לקרוא אחריו בקול. תחילה בהיסוס, אחר-כך ביתר ביטחון, ליתר דיוק ביתר בהלה, אפשר לומר אפילו בפאניקה. עומר לא ענה. הוא שמע, היום אני בטוחה בזה, אבל הוא לא ענה. אמא נכנסה ויצאה מחצר לחצר, מחפשת וקוראת לעומר, בקול, בתחינה, כמעט בבכי, אם כי לידי בכי היא כמובן לא הגיעה. היא חיפשה בכל פינה בסימטה. לא היה מסתור שלא בדקה אותו. אבל עומר לא נמצא בשום מקום.
לבסוף הגיעה לחצר של משפחת גוטליב. לאחר שקראה לעומר פעמיים או שלוש, היא פתחה את שער הברזל האפור-כסוף ונכנסה פנימה.
עומר ישב לו מתחת לאחד העצים, מחכה בסבלנות שגברת גוטליב, אמו החדשה, תחזור מהעבודה.
"אתה לא שומע שקוראים לך?" כעסה אמא בפרהסיה.
"את לא אמא שלי," אמר עומר בפשטות.
"תפסיק לדבר שטויות, ובוא הביתה."
"אני רוצה שגברת גוטיב תהיה אמא שלי."
"גברת גוטליב," תיקנה אמא, "היא לא בבית. אין לה זמן לילדים קטנים."
"שהיא תחזור מהעבודה שלה, יהיה לה זמן," קבע עומר.
אמא נשברה. היא תפסה את עומר בזרועו וגררה אותו הביתה בועט וצורח את כל המילים שאני לא העזתי לצרוח. "את לא אמא שלי, אני שונא אותך, תעזבי אותי." בהתחלה אמא עוד ניסתה להשתיק אותו, אבל כשהוא בעט בה וצרח, "תעזבי אותי, אני לא מוצֵחֵמבעינייך, תלכי לחפש לך ילד אחר," אמא עזבה אותו. פשוט ככה. משפטי תנאי חסרי אחריות לא נזרקו עוד לחלל האוויר, ועומר זכה להיות הילד שנזהרים בכבודו, שנזהרים ממנו. כי גם הוא יכול להתנות את אהבתו, ואם זה לא מוצא חן בעיני מישהו הוא לא יהסס, ויום אחד הוא באמת עלול לעזוב את הבית. ואת זה אף אחד לא יוכל לשאת.
אצלי זה כבר היה אבוד. אני כבר הייתי מאולפת. בערב, אחרי ששבתי ממסע חיפושי, אמא קראה לי לארוחת הערב. בלי כעס, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו כלום. היא מרחה לי את הלחם בקוטג', גילענה את הזיתים השחורים שאהבתי, ואולי אפילו חייכה אלי מדי פעם. ועד היום אני לא יודעת מה אני מעדיפה, את המילים הקשות האלה של אמא, או את השתיקות שלה. המילים של אמא היו מילים של חרם. "אם זה לא מוצא חן בעינייך לסדר את החדר, לא מוצא חן בעיני להכין לך ארוחת ערב." מובן שסידרתי את החדר, ועשיתי כל דבר שאמרו לי לעשות. כי כל העולם, לא רק העולם הפרטי שלי, כל העולם כולו, עמד בשיווי-משקל רוטט, על מחט דקיקה, שכל "לא" שלי יכול היה להפר אותו. ואני, איך אני יכולה להתנער מהאחריות הזאת? ואיך אני יכולה שלא לסדר את החדר? ואיך אני יכולה שלא לאכול את הפשטידות הנוראות שאמא מכינה?
אמא היתה אשפית המטבח למאכלים איומים, ואני נזכרת בתמונות הבלתי-אפשריות האלה, שכל בנאדם נורמלי שוכח ברגע שהוא חווה אותן, אחרת לא יוכל לחיות. וגם עכשיו כשאני עומדת כאן לפני הדלת שלך אני לא מבינה את זה. זה היה עוד לפני שיכולתי להקיא את המילה פשטידה. אני יושבת על הכיסא הגבוה, ואמא מאכילה אותי, דוחפת לי לפה כפיות מלאות באחת התערובות המופלאות שלה: עוף עם פירה של תפוחי אדמה, אפונה וקישואים, והכל טחון ומעוך ומעורבב טוב-טוב. כבר אז שנאתי את זה. ואמא, אמא ישבה בסבלנות של ראומה אלדר בשעון הדובר. "אחת שתיים שלוש, לפתוח את הפה. אחת שתיים שלוש, טוב-טוב ללעוס. זה טוב מאוד. אחת שתיים לבלוע, זה בריא מאוד." ואני לא יכולה לבלוע, ומנסה לסגור את הפה, אבל אמא אומרת שמי שלא יאכל אוכל בריא לא יקבל פודינג טעים, והיא כבר בסדרה הבאה של "אחת שתיים שלוש, לפתוח את הפה," ואני נחנקת, ואמא דוחפת ומדקלמת, "אחת שתיים שלוש, טוב-טוב ללעוס, זה טוב מאוד." אני חושבת שנעשיתי כחולה או משהו, כי אמא הפסיקה לדחוף לי אוכל, וחיכתה שאבלע קודם את מה שיש לי בפה. אין לי מושג איך זה קרה, אבל פתאום, כאילו לא היה לי קשר לכל זה, כאילו היו לו חיים משלו, פרץ מפי סילון של עוף-פירה-אפונה-קישואים לעוס טוב-טוב והוטח היישר בפרצופה של אמא. אני נבהלתי נורא, ואבא, שעמד במטבח עם כוס קפה ביד, התפוצץ מצחוק ורסיסי קפה ניתזו מפיו.
אמא קמה רגוזה, נוטפת תערובת ירקרקה. "תטפל בה אתה, אם אתה חכם כזה גדול," היא אמרה לאבא ורצה לחדר האמבטיה, ואני חושבת שגם היא הקיאה. אחרי הכל, תערובת כזאת של עוף-פירה-אפונה-קישואים אולי בריאה מאוד, אבל נורא מגעילה, אפילו בשביל אמא.
ואבא, אני יודעת שגם הוא חשב שזה מגעיל. הוא ניגב לי את הפנים, הוריד לי את הסינר ולקח אותי למרפסת, להסתכל על השמים ועל העננים שנסעו בהם למקומות אחרים, נעימים יותר, ותוך כדי כך, בלי לשים קצוץ על התנאי שהתנתה אמא, האכיל אותי בפודינג שוקולד. את בטח יכולה לתאר לך איך הוא היה. הוא היה כל-כך חמוד אז, כל-כך... כל-כך בנאדם. אני כמעט יכולה להגיד שהוא אהב אותי. כן, אצלנו זה היה אבא שהבין בילדים, בטח יותר מאמא, ובעיקר הבין באוכל. הוא ידע מה טוב. תערובות זה טוב בשביל פרות, ותערובות בריאות זה טוב בשביל פרות חולות, ככה הוא אמר לי כמה שנים אחר-כך. פודינג שוקולד זה טעים, ומי יודע, אולי אפילו בריא.
זהו. אני נכנסת. אני דופקת על הדלת. אין תשובה. אני מנסה לפתוח את הדלת. היא לא נעולה, אבל בפנים מחכה לי מישהי אחרת. "סליחה," אני אומרת לאישה המבוגרת שיושבת שם על המיטה, ויוצאת. עכשיו אני מבולבלת לגמרי, לפי מה שאמרו לי בקבלה זה החדר שלך. אבל זאת לא את.
לרגע אני מרגישה כמו אז, כשיצאתי לחפש אמא, אבל מייד אני מזכירה לעצמי שהכל בסדר. לא יצאתי לחפש לי אמא אחרת ולא אחות אחרת, ואני גם לא תקועה באמצע מדבר יהודה, מדריכה קבוצת טירונים שבאו ללמוד קצת מורשת. אני יכולה להיכנס ולשאול את הזקנה שיושבת על המיטה איפה החדר שלך. כמו שאבא היה תמיד אומר, "אנשים אוהבים ששואלים אותם. זה נותן להם הרגשה טובה שמישהו חושב שהם יודעים יותר טוב." איזה אבא מתוק יש לך, היית אומרת, אין אבא כמוהו בעולם. ואני הייתי משוכנעת שזה נכון.
אני יודעת שלא נתקלת בזה כמעט, אבל גם אבא ידע לשתוק. הוא שתק אחרת מאמא. כל הפרצוף שלו היה מתקמט כאילו אכל לימון חמוץ במיוחד, והפרצוף המקומט הזה אמר: "זה לא מה שרציתי, ואתם הייתם צריכים להבין את זה לבד." מייד אחר-כך היה לובש את המסיכה האטומה, הקרה, השותקת, שאמרה: "ועד שלא יהיה כאן מה שאני רוצה, אל יהא חלקי עימכם."
וחלקו באמת לא היה עימנו. שעות, ואחר-כך ימים, הוא היה יכול לשתוק. לאו דווקא נגדי, גם נגד אמא, ונגד עומר. ויכול להיות שהוא המשיך לשתוק גם בעבודה שלו בבית-הספר, ואחר-כך במשרד החינוך ואחר-כך באוניברסיטה, ואולי אפילו בשנת השבתון שלו בצרפת. אני חושבת על העיקום הזה של זוויות הפה, ורואה שבמשך השנים גם אמא התחילה לעקם את הפה כמו אבא, ובמשך השנים גם אבא התחיל להכות במילים. לקראת הסוף שניהם נהיו מין תערובת כזאת, כמו העוף-פירה-אפונה-קישואים או אחת הפשטידות של אמא.
אבא לא היה אוהב שאני משווה אותו לגועל הזה. הוא באמת העריך אוכל טוב. זוכרת איך היינו צוחקים עליו כשהיה מדבר על האוכל של סבתא?
אני לא כל-כך זוכרת את הבישולים של סבתא. אני זוכרת את החיבוקים והנישוקים שלה, ואת שמות החיבה שהיו מבעבעים מתוכה כשהיתה מחבקת ומנשקת אותי. אבל אצלנו בבית לא מעריכים נישוקים וחיבוקים, ולכן כשאני חושבת על סבתא אני קודם כל שומעת את כל ההטיות שרק אפשר לעשות מהשם ריקי - היא אהבה לעשות את זה בדיוק כמוך - שלא לדבר על השם ריקי עצמו, שהיא העניקה לי. אבל לאבא עולות דמעות בעיניים דווקא לזכר הכבד הקצוץ שלה, ולזכר הגעפילטע פיש האפרפרים שלה, ולזכר הצ'ולנט שלה שהיה לו טעם שבאמת זוכרים, וכמובן לזכר הקומפוט הבלתי-נמנע. "אוי, אמא שלי, איזה אוכל, איזה אוכל!" הוא היה קורא, ואני אף פעם לא ידעתי אם הדמעות שלו אמיתיות, או שהוא עושה הצגות כמו שהוא אוהב לעשות מדי פעם.
אחרי שסבתא מתה תפסה האבולוציה הגסטרונומית של אבא כיוון אחר, לפאתי מזרח קדימה. כל שלט שאמר "מסעדה מזרחית" היה מצית את עיניו. כל חומוסייה הפכה לפתע למקדש קולינרי רב-הוד, והוא היה מדבר על אבו-שוּכּרי שבעיר העתיקה ביראת כבוד, כאילו הוא זה שהמציא את החומוס או גילה את הצירוף המופלא של חומוס-פול-טחינה-צנובר-ביצה קשה. אני חושבת שאז, אחרי שסבתא מתה, התחלנו לאכול במסעדות. כל אירוע חשוב נחגג במסעדה, ולפעמים, כשנחה על אבא הרוח, היינו "יוצאים לאכול" גם סתם כך, באמצע השבוע. איך שהוא היה שוקע לתוך קערת חומוס כזאת... שופך לתוכה חריף, מערבב הכל, ומנגב, ובולע, ונאנק כשנשרפת לו הלשון, ואז היה נאנח וגונח כמה שזה טוב.
את אמא זה הגעיל. לא הטעם. אני לא חושבת שלאמא היה בכלל חוש טעם. מי שיכול להמציא פירה-עוף-אפונה-קישואים או לבשל כבד במי מלח, לא ייתכן שיש לו חוש טעם. אחרי הפעם הראשונה שאכלתי את הכבד המבושל במים שלה ידעתי שלעולם, לעולם, לא אכניס לפי את הדבר הזה, והצהרתי במילים הברורות ביותר שיכולתי לגייס, שאני לא מתכוונת לאכול שוב כבד ויהי מה. בהתחלה ניסו לשכנע אותי שכבד זה בריא, או אפילו טעים, אך במשך הזמן הניחו לי, כיבדו את רצוני והבטיחו לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים שלעולם לא יתנו לי כבד. ואילו אני, מצידי, שנים מאוחר יותר, פיתחתי הסבר מדעי לרתיעה שלי מפני כבד, הסבר שכמעט שיכנע את אמא. "הרי את בעצמך אומרת," אמרתי לה, "שכבד זה בעצם מסננת של דם. אז מה המסננת הזאת מסננת? לכלוך. כשאנחנו אוכלים כבד, אנחנו אוכלים את כל הטינופת, את כל הרעלים שהתרנגולת המסכנה ניסתה להפריש." אמא הסתכלה בי, חשבה לרגע, מבחינה מדעית אפילו הסכימה איתי, כמעט אמרה, "לכן אני מכבסת אותו במי מלח," אך החליטה שלא להיכנס לדיון רציני בעניין, כי אני עלולה להפוך לצמחונית או משהו.
לא. אצל אמא הסלידה מחומוסיות לא היתה עניין של טעם. אחרי הכל אוכל מזרחי זה מה שהיינו אוכלים בבית. ואחרי שהפסקת לשים חריף באוכל, גם אמא אכלה את כל מה שבישלת בלי להתלונן. דווקא משום כך היא לא הבינה למה צריך לבזבז כל-כך הרבה כסף במסעדה על אוכל שאת ממילא מכינה לנו. ובבית זה אפילו יותר טוב. "זה לוקסוס שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו," היא היתה אומרת. אבא טען שאנחנו בהחלט יכולים להרשות לעצמנו, כי סבתא השאירה לו כסף שיספיק להאכיל את המשפחה במסעדות למשך שנים ארוכות, אפילו עד שעומר יתגייס לצבא. אמא לא אהבה לשמוע את המשפט הזה. זה נשמע לה וולגרי לדבר על הירושה, ובמיוחד כשכל הכסף מבוזבז על אוכל, ועוד מזרחי. והיה גם העניין האסתטי. חומוסיות ושווארמיות וסטייקיות לא נראו לה מספיק מכובדות. לא מספיק נקיות. לא מספיק "תרבותיות". אחרי הכל, למרק שעועית, כך אמא אמרה, יש אותו אפקט כמו למרק כרוב, שהיה המאכל הכי בזוי שאכלה אי-פעם.
אני שוב דופקת על הדלת ופותחת אותה, ושואלת, "סליחה, את יודעת איפה החדר של רוחמה?" והאישה הנפוחה בעלת השיער הלבן בוהה בי ולא עונה. אני שואלת שוב, בקול קצת יותר רם. היא אינה מגיבה. ואז אני מזהה את המוזיקה, והדחף הראשון שלי הוא לקחת את הפטיפון ואת התקליט השרוט שאבא נתן לך ולהטיח אותו בקיר. הרגליים רועדות לי, ואני תופסת את הכיסא שעומד שם, מתיישבת עליו, מולך, ובוהה בך בחזרה, שואלת את עצמי אם שמת את התקליט לכבודי. את יודעת, לתת לי הרגשה של בית. כמו שהיה כשהיית אצלנו.
רוחמה. רוחמה. הבטן שלי מתהפכת כשאני חושבת עלייך. לולא היית, לא הייתי יודעת. לא היה לי מושג מה הפסדתי. מה זה כשיש מישהו שלא מחשבן לך, שלא מתנה את הקיום שלך בזה שתהיי ילדה טובה. פשוט אהבת אותי. אפילו כשגדלתי והתקלקלתי והייתי מקללת. "טפו, איזה פה יש לך," היית אומרת ונותנת לי מכה קטנה על הפה. אז ידעתי שהגזמתי. וזה היה כזה תענוג לבקש ממך סליחה. את לא היית מעקמת את הפה, לא היית פולטת איזו התחכמות. והכי חשוב, את לא היית שותקת.
לא. לא היית שותקת. את זה כדאי להדגיש. לא היית שותקת. היית מחבקת אותי. ואיזה ריח היה לך! רק אלוהים יודע איזה ריח זה היה. ריח של אישה, של אמא, של... "רוחמה?" אני אומרת, ואת מביטה בי ולא רואה אותי. "אני ריקי. אחותך הקטנה." פעם, ברגע שהיית רואה אותי, ישר היית מתחילה לבשל לי משהו. לרסק עגבניות, להוציא מחבת ולברוא מלאווח. אבל את לא עונה. כאילו כולך בתוך המוזיקה. בתוך המוזיקה הזאת... אני קמה, עיני בעינייך, ואני ניגשת לפטיפון ומורידה את המחט מעל התקליט. פיך נפער לצריחה. לַצריחה. אני מתיישבת לידך על המיטה, מחזיקה בכף-ידך, מצמידה אותה אל פני ומריחה אותך.
אמא היתה אומרת שהריח שלך זה "ריח של כל הדברים האלה שהתימנים אוכלים". לא יודעת, אף פעם לא עשיתי מחקר אנתרופולוגי ומעולם לא השוויתי ריח של יקיות לריח של תימניות. אבל אם הריח של האנשים הוא הריח של מה שהם אוכלים, לאמא יש ריח של כבד מבושל במים או של עוף מכובס עם קישואים ואפונה ופירה תפוחי-אדמה, או סתם ריח של מים. אף פעם לא עלה ממנה ריח של זיעה, למשל. אבל את, כשהיית מחבקת אותי, הייתי מרגישה את הציצים הקטנים שלך, והייתי מתחפרת בצוואר שלך, והייתי נושמת ונושמת אותך. איזה חום, איזו מתיקות, או חריפות, אני כבר לא יודעת... פעם אמא ראתה אותי מתרפקת עלייך. השפתיים התעקמו לה, לשנייה, למין גיחוך כזה, והיא אפילו אמרה, "איזה רומן סוער," ויצאה מהמטבח. אני לא חושבת ששמעת, ואני בחיים לא אספר לך, אבל לי זה לא היה איכפת, כי הייתי כל-כך מאושרת איתך.
וגם אבא. אני זוכרת את השמחה על הפנים שלך כשהיית מבשלת לו במיוחד, ואפילו את הדמעות שנצצו לך בעיניים, שאמרת שהן מכל הבצל שחתכת ומכל החריף שהכנת, כשראית אותו טורף את כל מה שבישלת לו. והפנים שלו היו נעשים אדומים, והוא היה מזיע, והוא היה צועק שעכשיו הוא מרגיש כמו בחמאם טורקי וכאילו עשרה בלנים עומדים ומרביצים לו עם זרדים... ואת ואני היינו מסתכלות עליו, מחזיקות יד ביד ומתפקעות מצחוק.
את אמא זה ממש לא הצחיק. אחרי ארוחה כזאת היא לא היתה נותנת לו להיכנס למיטה בלי שהתרחץ טוב-טוב ושטף את הריחות התימניים של "החילבות והסחוּקים", כמו שהיתה אומרת. אבא ניסה לטעון שזה נורא בריא, אבל אמא אמרה, "זה אולי בריא, ואולי אפילו כשר, אבל זה מסריח." אבא צחק, וזה באמת היה מצחיק לשמוע את המשפט הזה יוצא מהפה של אמא. מה היא היתה עושה לוּ אמרתי לה כשהייתי תינוקת, שערימת הזבל האורגני על הצלחת שלי היא אולי בריאה ואולי אפילו כשרה אבל מסריחה? הו, איזו שתיקה הייתי חוטפת. שתיקה של חודש לפחות.
ריח של סבון. אני מתקרבת אלייך. אני יודעת שלוּ היה מישהו, אחות, רופאה, סניטר, לא משנה מי, נכנס ורואה אותי נצמדת לצוואר שלך, היו עולות לו כל מיני מחשבות. אבל לא איכפת לי. כבר מזמן לא איכפת לי. וברגע זה ממש לא איכפת לי. ברגע זה אני מריחה את צווארך, מאחורי האוזניים, מחפשת כמו חיה את הריח הזה של "החילבות והסחוקים" והזיעה שלך. אבל מה שאני מריחה זה סבון. ואולי גם תרופות. את לא זזה. את בהלם? לא סיפרו לך שאבוא? לא הכינו אותך? אבל את ביקשת. ואז את קמה, כאילו אני לא דבוקה אלייך, כאילו אני לא כאן בכלל. את ניגשת לפטיפון, מפעילה אותו ומניחה את המחט, ואין לי ברירה אלא להניח לתמונה הזאת שרודפת אותי כבר ארבע שנים לחדור לתוכי ולהיאחז בי בציפורניים, ולשמוע את המוזיקה הזאת, שאחרי שאבא הסביר לך על מה שרים שם כל-כך בעצב, היית שומעת אותה שוב ושוב, בכל הזדמנות.
"מה אתה מבלבל לה במוח," אמא אמרה לאבא, "זה לא אומר לה כלום."
"ועוד איך זה אומר לה," אבא הטיח בה, "תסתכלי עליה."
"כן, בסדר," אמרה אמא בטון המבטל הזה שלה, "אבל מה לה ולישו, מה לה ולצלב, מה לה ולבתולה הקדושה?"
אני זוכרת את המבט הנורא של אבא. "ואת?" הוא שאל בקול מהקוטב. "מה זה אומר לך?" אמא גיחכה בביטול.
"לא, באמת. מה זה אומר לך? אני לא מדבר על זה שקראת את הברית החדשה, ששמעת מוזיקה בכנסיות, והנצרות היא חלק ממה שאת מכנה התרבות שלך. מה זה באמת אומר לך, נעמי?"
אמא הביטה בו כאילו ירד מהירח.
"יואל, אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני."
"אני רוצה לדעת לאיזה מקום בנשמה שלך, בהנחה שאנחנו מדברים על אותו דבר, המוזיקה הזאת מתחברת."
"אתה ירדת מהפסים או משהו, על מה אתה מקשקש?" אמא לא נעלבה. לו היתה נעלבת היתה שותקת. "היא שמעה את העצב," הוא אמר. "וכשהסברתי לה שמריה עומדת למרגלות הצלב, סובלת ובוכה על ישו, על הבן שלה, היא הקשיבה למוזיקה. היא לא בכתה, רק הקשיבה, והיה לה ברק בעיניים. אני לא יודע אם זלגו לה דמעות או שזאת היתה פשוט התרגשות, אבל העיניים שלה הבריקו. זה הכל. מתי העיניים שלך הבריקו בפעם האחרונה ממשהו, ממוזיקה נניח?"
אמא לא ענתה. היא שתקה. לא חודש. כמה דקות.
"לא מוצא חן בעיני שריקי שורצת איתה יותר מדי," היא אמרה לבסוף. אבא אף פעם לא צועק, את יודעת. אבל הפעם הוא היה קרוב מאוד.
"אל תדאגי לריקי. אם יש לריקי בעיה זאת בטח לא רוחמה."
מהחדר שלי שמעתי אותם שותקים. ואז אמא לא יכלה יותר.
"תסביר," היא תבעה. אבא שתק ויצא מהחדר. "תסביר לי, בבקשה, מה הבעיה של ריקי?" היא קראה אחריו.
הם שתקו שבוע, שבמהלכו אבא העניק לך את התקליט. "אבל אין לה פטיפון," אמרתי, ואבא קנה לך פטיפון קטן. את התעקשת שהתקליט יישאר אצלנו, שתוכלי לשמוע אותו במשך היום, ורק לי אמרת שבבית לא יתנו לך לשמוע אותו, ואולי אפילו ישברו אותו. אילו יכולתי, את כל שנות הילדות והנערוּת הייתי מבלה בבית. לידך. כמה אהבתי להיות חולה ולהישאר בבית, ולבקש ממך לספר לי איך הם, כל המשפחה שלך, הלכו ברגל לעַדֶן. אני זוכרת שבפעם הראשונה שאמרת את השם הזה, עדן, חשבתי על גן-עדן. הייתי בטוחה שזה מקום נפלא, העדן הזאת. עכשיו אני יודעת שלמרות שהמשפחה שלך היתה גאה במסע הזה, הוא היה, כנראה, גיהינום עלי אדמות. "אבא שלי היה אומר: כמו יציאת מצרים," סיפרת לי. "אבל אני לא הרגשתי את כל זה. היה לי נוח ונעים. הם, מסכנים, רכבו על חמורים, הלכו ברגל, לא יודעת מה, ואני הייתי לי בבטן של אמא שלי זכרונה לברכה. חיכיתי עד שיגיעו, ואז נולדתי. פה בארץ." כמה היית גאה שנולדת כאן. כמוני. אני אף פעם לא הרגשתי "צברית", והיה לי חבל שזה כל-כך חשוב לך. אבל כששמת את היד הכהה שלך, השחורה כמעט, על העור הלבנבן-מנומש שלי, והיית אומרת, "שיעיז מישהו להגיד שאנחנו לא אחיות!" הייתי צוחקת ומחבקת אותך, ולא היה לי ספק שאת כמוני, ושבאמת היינו יכולות להיות אחיות, כי מה זה כבר עשר שנים הבדל? אבל בפנים הרגשתי בכי כואב כל-כך. איך יכולת לאהוב אותי כל-כך? ואיך יכולת להגיד את זה במילים פשוטות וברורות כל-כך?
"סטאבּאט מאטר דולורוזה," הזמרת שרה, "ניצבה האם מיוסרת, ליד הצלב, בוכייה." את עומדת ומביטה בי. "רוחמה, זאת אני, ריקי. האחות הקטנה שלך. האחות הלבנה שלך." השפתיים שלך נעות, אך שום קול לא יוצא מגרונך. "זאת אני, ריקי." "ריקי," את הוגה את השם, כאילו מעולם לא עלה על דל שפתייך, כאילו מעולם לא גילגלת אותו לריקה, וריקוּלה, ואפילו ריקוֹטה, כשאבא לימד אותנו פרק בגבינות איטלקיות. "ריקי." "זאת אני, ריקי, האחות שאת הכי אוהבת בעולם." אני מסתכלת בך. לו רק יכולתי לבכות.
אני זוכרת שכשעומר היה קטן, הוא שאל פעם את אמא את מי היא אוהבת יותר, אותו או אותי, ואחרי הכל הרי בזה מדובר, באהבה, לא? ואמא ענתה מייד, בלי היסוס, "אנחנו אוהבים את שניכם בדיוק אותו דבר." והרי מה כבר היתה יכולה להגיד? "אנחנו אוהבים אותך יותר"? ובעצם מה זאת לשון הרבים הזאת? "אני אוהבת אותך יותר"? "אני אוהבת את שניכם, אבל את כל אחד בצורה אחרת"? "אני אוהבת"? וכמובן היא היתה יכולה להגיד את האמת. היא היתה יכולה לעמוד רגע, לתת לעצמה דין וחשבון, ולומר את האמת הפשוטה והכואבת. "אתם ילדים שלי וכל זה, ואתם באמת לא אשמים, אבל אני אישה שלא יודעת לאהוב, שלא יודעת להרגיש, ואם אני מרגישה אני לא מבחינה בזה, ואם אני מבחינה בזה אני לא יודעת לבטא את זה. אני יודעת להגיד את המילים שצריך לומר, אבל מה המשמעות של המילה 'אהבה', איזה מין רגש הוא האהבה הזאת שכולם מדברים עליה כל-כך הרבה, שהיא הדבר המובן מאליו ביותר שיכול להיות בין אם לילדיה, אין לי מושג. אני מצטערת. אני באמת מצטערת. מצטערת זה רגש שאני עומדת מאחוריו."
הה, אם היא רק היתה יכולה להוציא מפיה גיבוב כזה של סתירות, לוּ ידעה להתבלבל כמו שצריך, הייתי יכולה אפילו לאהוב אותה. כל החיים שלי אני צריכה לגלות מה זה הדבר הזה שקוראים לו אהבה, ומה זאת התאהבות וכל שאר ההטיות של השורש המשונה הזה. איתך, כמובן. ועם גילי שאמר לי בכיתה ה', "אני אוהב אותך," והיה כל-כך יפה וביקש ממני לשמור על קלפי הכדורגלנים שלו. או כשנטלי מחייכת אלי ואומרת "ריקה" בקול הנמוך והטיפה צרוד שלה. כמה הייתי צריכה שהיא תהיה אנושית, אמא שלי. שיהיו יותר רגעים כמו הרגע שבו שיגרתי את סילון העוף-פירה-אפונה-קישואים לעבר הפרצוף שלה. טוב, כשזה הגיע זה כבר היה מאוחר. הכל היה כבר מאוחר מדי, רק שאני עוד לא הבנתי את זה. עכשיו אני רק שואלת את עצמי מה התבשל אצלך בראש כל הזמן הזה, עד אותו יום שלישי הנורא כשחזרתי מבית-הספר וגיליתי שאיבדתי אותך.
כשנכנסתי לגן-חובה באת אלינו. לנקות, לתת לי אוכל ולשמור עלי עד שאמא תבוא. בשביל זה באת. במיוחד כדי לשמור עלי עד שאמא תבוא. ממש בדיחה. כשאמא באה היה צריך לשמור עלי. אבל מי ידע את זה אז, באותו סתיו, כשבאת בפעם הראשונה לקחת אותי מהגן? לא רציתי ללכת איתך. אז מה אם אמא אמרה בבוקר שמטפלת חדשה תבוא לקחת אותי. לא רציתי שמטפלת תבוא לקחת אותי. רציתי שאמא תבוא לקחת אותי. זה כל מה שרציתי, זה כל מה שאני רוצה. זה מה שרציתי אפילו אז, במסעדה הצרפתית, בסעודה האחרונה שלנו יחד, רגע לפני שהיא נסעה לה, מי יודע לכמה זמן. ואפילו עכשיו, לפני שאני נוסעת, מי יודע לכמה זמן, אני רוצה שהיא תבוא ותיקח אותי. אני רוצה שהיא תיקח אותי ביד הביתה.
את מביטה בי, והמוזיקה השורטת הזאת, המכאיבה הזאת, צורחת לי באוזניים, וכל מה שאני רוצה זה רק להתכרבל כאן במיטה, ושוב להישבר, שוב לטבוע. את שוב מתיישבת, ואני לא יודעת אם אני חולמת, או שאת באמת אומרת, "ריקי, אל תבכי. אל תבכי ריקי. אם תבכי גם אני אבכה." אני מביטה בך מתוך הערפל המכסה את עיני, וממבטך אני יודעת שלא אמרת. עדיין לא.