לנצח כל רגע מחדש

התניא - הזמנה ל"יחידות"

 

היקף ההשפעה

בעשור השני למנהיגותו, המאבק בין המתנגדים לחסידים הגיע לשיא. רבי שניאור־זלמן, כמי שקצב הצמיחה של התנועה החסידית תחת הנהגתו היה הגבוה מבכל אזור אחר, משך את עיקר האש. האירוע שהחריף את היחסים בין המתנגדים לחסידים היה מותו של הגאון מווילנה, שהתנגד לתנועת החסידות. ביום השלישי של חול המועד סוכות, תקנ"ח, 1797, נפטר הגאון בגיל שבעים ושבע. בעוד וילנה וכל תלמידי הגאון אבלים, פשטה השמועה שהחסידים מפריזים בשמחת בית השואבה ובתוך כך חוגגים את מות גדול מתנגדיהם. התגובה לא איחרה לבוא. כמה מכתבים רצופי האשמות נשלחו על־ידי המתנגדים לתנועת החסידות אל התובע הכללי בממשלת הקיסר, אל ראש עיריית וילנה ואל מפקדי המשטרה בעיר. בשל אותן האשמות, רבי שניאור־זלמן, בהיותו בן חמישים ושלוש, נאסר והובל לחקירה בפעם הראשונה.

 

יחד עם רבי שניאור־זלמן נעצרו עוד כחמישה־עשר חסידים. המושל האזרחי של וילנה יעקב בולגוקוב סיכם את חקירתם של אותם חסידים בדברים הבאים:

"...חשיבותו בעיני האנשים גדולה כל־כך עד כי מגיעים אליו ממרחק של מאה מיל ויותר כדי לקבל את תורתו. ואומרים שהשלטון שלו בלתי מוגבל כל־כך..."

את ממצאי החקירה העביר לתובע הכללי בממשלת הקיסר פיוטר לופוחין, במכתב מיום ט"ו חשוון תקנ"ט, 25 באוקטובר 1798. הערכותיו של בולוגוקוב ביטאו את התרשמותו מ"הדעה העממית" הרווחת בנוגע לעוצמת ההתקשרות הבלתי־רגילה של החסידים לרבם.

רבי שניאור־זלמן נולד, התגורר ופעל רוב ימיו בליאוזנה, עיירה ציורית באזור בלארוס או רוסיה הלבנה, בקרבת הגבול עם רוסיה ובמרחק של כחמש־מאות קילומטרים ממוסקבה. בהיותו בן חמישים ושש עבר יחד עם רבים מחסידיו, בלחץ השלטונות, לעיירה ליאדי, הנמצאת גם היא במחוז ויטבסק בגבול בלארוס־רוסיה. כשמונים וחמש שנה לאחר שרבי שניאור־זלמן נאלץ לעזוב את העיירה, נולד בסמוך אליה הצייר מארק שאגאל, שהעיד כי רישומה של העיירה והשפעתה ניכרו בו במשך כל שנותיו. כמה מיצירותיו מתארות את החיים, המבנים והנוף בשטעטל היהודי.

 

כנראה כבר בשנת תקכ"ט, 1769, ביקשו תושבי ליאוזנה למנות את הרב שניאור־זלמן הצעיר למגיד דרשות.

שנים ארוכות שימש בתפקיד, שמטרתו היתה לעורר את הציבור. ברוב שנותיו בליאוזנה היה בעיקר ספון בחדרו, עסוק בלימודיו ובכתיבת חיבוריו. בנוסף, פתח בעיירה ישיבה ללמדנים שנודעו כמצטיינים, וכבר בראשית דרכה היא מנתה כמה עשרות תלמידים.

כעשרים שנה לאחר הסתלקות הבעל־שם־טוב, בשנת תק"כ, 1760, כבר התפשטו מרכזים חסידיים ברחבי אירופה. בגליציה התפרסם ר' אלימלך מליזנסק, מחבר הספר נועם אלימלך. באוקראינה פעלו ר' לוי יצחק מברדיטשב, הידוע בכינויו: סניגורם של ישראל, ור' נחום מצ'רנוביל, מחבר המאור עיניים. בליטא פעלו ר' שלמה מקרלין ור' חיים חייקל מאמדור. בפולין נודע למרחקים שמו של החוזה מלובלין.

רבי שניאור־זלמן הנהיג את החסידים ברוסיה הלבנה. אף שזכה בכינוי "אדמו"ר הזקן" על־ידי ממשיכי דרכו, הוא הפך למנהיג חסידי רב השפעה בגיל צעיר יחסית. כמנהיג החסידות ברוסיה הלבנה, נחשב כבר בשנת תקמ"ו, 1786, בהיותו בן ארבעים ואחת סך הכול. קדמו לו שני תלמידים של המגיד ממעזריטש - ר' מנחם מענדל מוויטבסק ור' אברהם מקליסק. שניהם עלו לארץ־ישראל בשנת תקל"ז, 1777, בראש קבוצה גדולה של כשלוש־מאות איש, והובילו את עדת החסידים בגליל.

 

הצלחתו של רבי שניאור־זלמן לטפח תנועה כה גדולה ומגובשת בזמן קצר יחסית היתה יוצאת דופן כמעט בכל קנה מידה. השיטה שגיבש הלהיבה ומשכה אליה רבים מכל חלקי מזרח אירופה, והם נהרו לליאוזנה כדי לבקש עצה ממפתח השיטה. בתוך זמן קצר הפך לרבם ומנהיגם של אלפי משפחות. עד כדי כך גדל זרם המבקרים שביקשו להיכנס לפגישה עם בעל התניא כדי לזכות בהדרכה אישית, שלא נותרה לו ולאנשי חצרו ברירה אלא לתקן תקנות נוקשות שיווסתו את עומס המבקרים בלשונו הוא מתאר את הצורך בתקנות ומתלונן על הדוחק של האנשים המבקשים להיפגש עמו.

"והנה כולם משתוקקים להיכנס ואי אפשר לי לחלק חלוקים ביניהם כי קשה כשאול קנאה מהדוחקים ונכנסים. ואי אפשר לי לפי טבעי ורכות לבי לראות העוגמת נפש של הנדחים מלכנוס, וישובו לבתיהם בפחי נפש מקנאתם, שהיא קנאת סופרים לפי שכלם."

עד כמה היה רב ומשמעותי כוחו של רבי שניאור־זלמן באותה תקופה, אפשר ללמוד מפגישה שקיים עם רבי נחמן מברסלב. בשנת תק"ע, 1810, כמה חודשים לפני שהסתלק רבי נחמן בגיל שלושים ושמונה, יצא רבי שניאור־זלמן, המבוגר מרבי נחמן בעשרים ושבע שנים, למסע ברחבי רוסיה, במטרה לסייע לבני הכפרים שגורשו בגזירת הצאר. בדרכו ביקר אצל רבי נחמן. לא היה זה המפגש הראשון בין נינו של הבעל־שם־טוב לבין מנהיג החסידות באזור רוסיה הלבנה. רבי נחמן יצא לקראת רבי שניאור־זלמן בלוויית רבים, כשהוא קורא לאנשיו: "תנו כבוד לשר האלף."

במסגרת הפגישה שאל רבי נחמן האם אמת היא שיש לכם, לרבי שניאור־זלמן, כבר שמונים אלף חסידים כשניים וחצי מיליון נפש מנה העם היהודי בתקופה המדוברת. כשני מיליון מתוכם ישבו באירופה. כמיליון במזרחה המספר שעליו שואל רבי נחמן מברסלב אמנם נשמע מופרז השלטון הרוסי העריך כי מספר התומכים ברבי־שניאור־זלמן הגיע לכדי ארבעים אלף אולם גם אם מספרים אלה משקפים הערכות גבוהות, עדיין מדובר באחוז משמעותי מיהודי רוסיה באותה תקופה שראו עצמם קשורים לרבי שניאור־זלמן.

תמורות בחיים היהודיים

מה אפיין את הקהל שאליו דיבר רבי שניאור־זלמן? אילו שאלות העסיקו אותו? עד כמה היתה הקרקע בשלה לקליטת רעיונותיו?

העשורים האחרונים של המאה השמונה־עשרה היו סוערים במיוחד בתולדות העולם. משטרים ישנים קרסו ומדינות חדשות נולדו, תוך תמורות מדיניות, מלחמות ומרידות. בשנים עברו אפשרה האוטונומיה היהודית לאוכלוסייה של מאות אלפי נפשות שגדלה במהירות, לקיים עולם פנימי כמעט אוטונומי. ההיסטוריון ישראל ברטל מנסח זאת כך:

"באמצע המאה השמונה עשרה, ערב התמורות שהתחוללו במזרח אירופה ברוח העת החדשה, יכול היה יהודי פולני בערים כמו קרקוב או לובלין, לחיות את כל חייו במסגרת הקהילה היהודית האוטונומית, בלא שבא כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. המגעים בין הקהילה לבין העולם החיצוני הופקדו בידי שתדלנים ממונים מטעם הקהל."

 

מצב זה עמד להשתנות. במהלך עשרים השנים שבהן עוצב ספר התניא, ספרו העיקרי של רבי שניאור־זלמן, בשנים תקל"ו-תקנ"ו, 1776-1796 לערך, חוו היהודים תהפוכות שלא ידעו דוגמתן מאות בשנים. בשנים אלה התפורר המשטר בפולין לגמרי. האימפריה הרוסית, פרוסיה ואוסטריה חילקו ביניהן את פולין פעמיים, בתקל"ב, 1772, ובתקנ"ג, 1793. אוסטריה סיפחה את גליציה. פרוסיה, החופפת כיום לשטחי גרמניה, ניכסה את פומרניה ופוזנן. רוסיה קרעה מפולין את בלארוס או רוסיה הלבנה, אזור מושבו של רבי שניאור־זלמן.15 האימפריה הרוסית, מדינה שלא התירה ליהודים להתיישב בה מנימוקים דתיים, סיפחה שטחים שבהם ישבו מאות אלפי יהודים, מצאצאיהם של "רוצחי האל"

 

במבט כללי, ההבדלים במצבם של יהודי אירופה במדינות השונות לא ניכרו. ברוב המקומות, היהודים סבלו מחקיקה שרירותית מיוחדת שהגבילה את זכויותיהם בדרגות שונות עד כדי שלילת זכויות מוחלטת

מבחינה אזרחית נחשבו היהודים לחסרי אזרחות ומקומות מושביהם הוגבלו. לא זו בלבד, אלא שכחלק מהזכות להתיישב באזורים שבהם כבר הורשו להשתקע, הם נאלצו בדרך כלל לשלם לאוצר מס גולגולת בשם "תשלומי חסות" או דמי "זכות ישיבה".

ההבדלה האזרחית היתה כרוכה בהבדלה כלכלית. היהודים נדחקו מרוב המעמדות השליטים ואגודות הסוחרים. הם הוגבלו גם באופיים ובהיקפם של המקצועות שבהם הורשו לעסוק, כדי שלא יהוו תחרות כנגד המקומיים. בדרך כלל הותר ליהודים לעסוק רק במסחר ובהלוואות בריבית. רוב הקהל היהודי התפרנס בדוחק רב, אם כי יש לסייג ולציין כי בתקופה המדוברת התפתחה בהדרגה שכבה דקה של סוחרים יהודים, בנקאים ובעלי תעשייה, שהצליחו להיחלץ ממעגל העוני. במאה השנים הבאות, כאשר החלו תהליכים של אמנציפציה והשוואת זכויות לצד התפשטות הקפיטליזם, ניצלו סוחרים יהודים רבים את עיסוקיהם ואת כישורי המסחר והבנקאות שפיתחו, והצליחו להשיג פריצה כלכלית משמעותית. אולם ברבע האחרון של המאה השמונה־עשרה, בו גובשה שיטתו של רבי שניאור־זלמן, היהודי שנדחק למקצועות שאז נחשבו הבזויים שבכלכלה, נתפס כסמל השִפלות החברתית. העסקים שמהם התפרנס, הלוואה בריבית, מסחר ב"סמרטוטים", ייצור משקאות חריפים והחזקת בתי מרזח של הפריץ במזרח אירופה, העמיקו כלפיו את איבת המקומיים.

 

אמנם צילום תמונת מצב לא היה מציג שינויים רבים מדי במעמד היהודים במדינות השונות באירופה, אך המגמה במזרח אירופה היתה שונה מזאת שבמערב. במהלך מאה השנים שקדמו למהפכה הצרפתית, בעוד אירופה המערבית צעדה לקראת ההשכלה והחירות המדינית והדי המהפכה התעשייתית החלו להתפשט מאנגליה לרחבי אירופה, באירופה המזרחית ניכרה התפתחות הפוכה - מצבם של היהודים ברוב המדינות התדרדר מבחינה אזרחית וכלכלית. השטחים הרוסיים של פולין, אוקראינה ויישובי הקוזאקים חוו ריאקציה קתולית, שהקימה לתחייה את מוראות ימי הביניים ומסעות הצלב של הדורות החשוכים. יהודי פולין, שברחו אליה מפני מסעות הצלב והמגפה השחורה לפני כמה מאות שנים, החלו לנדוד מערבה, בעיקר לגרמניה, שם קם מרכז יהודי מתחרה לפולין. כוחה של היהדות הפולנית התדרדר והלך בד בבד עם ירידת החברה הפולנית הכללית

עם התפוררות פולין, "ועד ארבע הארצות", הגוף העל־קהילתי החזק שניהל במשך מאתיים וחמישים שנה את יהדות פולין, גווע. הוועד היה אמון על גביית המסים, שיפוט פנימי וייצוג הקהילה היהודית מול השלטונות

בעקבות חלוקת פולין והמצב הגיאו־פוליטי החדש שנוצר באזור, כשלה יכולתו לתפקד. לביטול הוועד נלוו ניוון והתדרדרות מוסרית, שהוסיפו לאווירת המצוקה הכללית עם זאת, חלוקת פולין וסיפוח חלקיה המזרחיים לקיסרות הרוסית הפסיקו את התופעה של קניית משרת הרבנות בכסף מהאצילים הפולנים וסללו את הדרך להתפשטות החסידות

על רקע התמורות האדירות שהחלו מתרגשות באירופה ברבע האחרון של המאה השמונה־עשרה, היהודים תרו אחר תשובות. הם חיפשו לא רק תשובות אינטלקטואליות ותיאורטיות למצבם הרעוע, אלא גם אחר כאלה שיובילו לפתרונות מעשיים, למציאת דרכי התמודדות ושיפור המצב.

בדרך כלל, תחושות של מצוקה, תסכול וחוסר ביטחון גוברות ככל שגדל הפער בין המציאות לבין תודעה של חירות, שוויון וקידמה. במצבים שבהם הפער בין האידיאל לבין המציאות הופך בלתי נסבל, היסטוריונים יצפו לשינוי בתפיסת העולם, תסיסה ורצון בהתחדשות לפני מאתיים וחמישים שנים לערך, תודעת הזכויות הטבעיות, שנוסחה בבהירות על־ידי הוגי האמנה החברתית, תומאס הובס, ג'ון לוק וז'אן ז'אק רוסו, התפשטה באירופה במהירות. העמדת האדם במרכז וקידום עקרונות החירות והשוויון הולידו את המהפכה הצרפתית. אולם בעוד אירופה תוססת, היהודים נותרו מנודים ומקופחים, כאילו הרעיונות לא נגעו אליהם. אפילו הקיסרית יקטרינה השנייה, שאחזה בעמדה נאורה והבטיחה ליהודים חופש לקיים את דתם ולשמור על נכסיהם, נאלצה להתמודד עם סתירה פנימית מתוקף תפקידה הדתי כראש הכנסייה. כנסייה שבדרך כלל תיעבה את היהודים וראתה בהם קבוצה דתית עוינת

 

באופן כללי ניתן לומר כי התקופה החדשה שהפציעה, תחילת התקופה המודרנית, גררה בשנים הבאות ארבעה תהליכים מרכזיים שטלטלו ושינו את פני היהדות - התבוללות בקנה מידה מואץ, חילון לצד התפשטות תנועת ההשכלה, לאומיות שהתבלטה בשלבים מאוחרים יותר, והתפשטות תנועת החסידות כהתעוררות הרוחנית המשמעותית ביותר בעולם היהודי האמוני.

במידה רבה, כל אחת מהתופעות הללו ביטאה התמודדות שונה עם המשבר של התקופה. כל תופעה העניקה תשובות שונות לשאלות שבערו בעולם היהודי, שאלות כמו מה הייחוד של העם היהודי; כיצד הוא יכול לשפר את תנאיו הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים; מה היחס בינו לבין הלא־יהודים; ולא פחות מכך, מדוע העם היהודי ממשיך לסבול.

בהדרגה התעצבו התפיסות הללו לכדי מחנות. בשיא שנות פעילותו של רבי שניאור־זלמן, סמוך למאורעות המהפכה הצרפתית וכמה שנים לאחר המהפכה האמריקאית, בזמן שאירופה סוערת ומתנדנדת בין מאבק לשמירה על זכויות אדם וזכויות טבעיות לבין קנאות דתית ומלוכנות, עמדו אותם מחנות הכן, דרוכים לקרב זה כנגד זה על דעת הקהל.

בעל התניא כ"מטפל"

מה הלהיב במסרים שהציע רבי שניאור־זלמן וגרם לדוחק בכניסה לחדרו?

הקהל, שהיה נתון באי ודאות כלכלית ומדינית, נטול זכויות ומנודה מהסביבה הכללית, נמשך לדרכו של בעל התניא לא רק בגלל דמותו הייחודית, למדנותו והכריזמה הטבעית שקרנה ממנו.

בדרך כלל, בני אדם קוראים או מאזינים לדברים לא מכיוון שהם מעניינים, אלא מכיוון שהם מעניינים אותם. קוראים ושומעים מתעניינים במסרים שמהם יוכלו להפיק דבר מה על אודות חייהם, הדילמות שלהם, והקשיים שעמם הם מתמודדים.

לכל אחד מהמבקרים בליאוזנה ובכפרים שבהם ביקר במהלך סיוריו, היו שאלות, ספקות, התלבטויות, חרדות. כמו רוב שכניו היהודים, הוא חווה ייסורים וסבל, קשיים כלכליים וחוסר יציבות, ועם שק זה של בעיות ותנודות נפשיות ביקש להיכנס לבעל התניא כדי לקבל את העצה הראויה.

סימון סינק, סופר ומרצה מפורסם בתחום חקר המנהיגות, טוען שמנהיגים טובים הם אלה שגורמים לאנשים להאמין במה שהם מאמינים

סינק גורס כי אנשים לא קונים את מה שאנשים אחרים עושים, אלא את הסיבה שהם עושים זאת. אנשים מתחברים לחזון ולא למוצר. ניתוח הדוגמאות של סינק משכנע. עשרות מיליוני בני אדם מעדיפים לקנות את המוצרים של חברת אפל, כי היא מוכרת רעיון לא פחות מאשר מוצר. בזכות הרעיון היא ממשיכה להיות חדשנית ולהלהיב את הלקוחות. מעל מאתיים וחמישים אלף מפגינים הגיעו לוושינגטון באוגוסט 1963, לא כדי לשמוע את מרטין לותר קינג, אלא בשביל עצמם. הוא הדביק אותם במה שהוא האמין בו. חלומו היה חלומם.

באופן דומה אפשר לנתח את תרומתו של רבי שניאור־זלמן. לבעל התניא היה חזון, אמונה שהוא יכול לשנות את העולם באמצעות שיטתו. בעצותיו הוא שרטט בעבור הפונים משמעות אופטימית לחיים. הוא ניסח היטב עקרונות יסוד בחיים היהודיים והגיש אותם בצורה בהירה עד כמה שאפשר. הוא ביאר, על בסיס ארון הספרים היהודי, תשובות לשאלות יסוד כמו היכן נמצא הבורא ומה יחסו לברואים, מה תכלית החיים ומה תפקיד הייסורים. הנחת היסוד שלו היתה שהבנה עיונית של העולם ושל האופן שבו הוא פועל תעזור לחסידים להתמודד נכון יותר עם המציאות של אפליה במשטרים מזרח אירופאיים. להתמודד עם המציאות כמו גם לקדמה לקראת תכליתה.

אולם שיטת בעל התניא לא העניקה לקהל רק תשובות אמוניות לגבי תכלית הבריאה והקשר של האדם עם הבורא, אלא גם עצות מעשיות להתמודדות עם המציאות ולהחדרת משמעות ותכלית בה. קטעים מהשיטה מלמדים, למשל, כיצד להתמודד עם עצבות, מתחים וחרדות, כיצד להתגבר על סוגים שונים של חסימות רגשיות ושכליות ומה הערך של הטרדות.

למרות נטייתו העיונית, רבי שניאור־זלמן הפך במהרה למקור של ביטחון ועוצמה בתקופה של זעזועים ומשברים. הוא היה מעניק למבקרים הדרכה אישית וישירה. בספרות החסידית הבעל־שם־טוב מכונה ראש המחנכים. רבי שניאור־זלמן מכונה ראש המדריכים.

 

אם נחזור למושגים שבהם משתמש סינק, רבי שניאור־זלמן לא סיפק רק עצות לעבודת הנפש. הוא לא מכר "מוצר". שיטתו היתה תוצר נלווה. הוא קידם חזון הנוגע לאתגרים שמולם ניצב האדם בחייו. חזון הכורך יחדיו את העולם הרוחני עם זה הגשמי. את האידיליה היהודית עם עולם המעשה. בשפתו של סינק, רבי שניאור־זלמן גרם לאנשים להאמין במה שהוא מאמין. להידבק בחזון שנגע לאופן שבו הוא ראה את העולם, וממילא גם לקבל את עצותיו.

ספר התניא

את תמצית השיטה שגיבש במהלך שנות הסתגרותו ובשנים שבהן הדריך את קהל המאמינים שהתרכז סביבו, קיפל בספרו העיקרי - ספר התניא. ספר התניא, כפי שמעיד המחבר בעצמו, הוא ליקוט של כל אותן עצות שהעניק במהלך השנים, ואריגתן יחד לכדי משנה מלוטשת. התניא הוא סיכום כתוב של עשרים שנות הגות, מפגשים ושיחות, שבכל אות ומילה בו הושקעה תשומת לב רבה. במובן הזה הספר מהווה גיבוש עיוני־פילוסופי של הדרכה פסיכולוגית־אינטימית.

שש שנים לפני פרסום התניא כספר נהג לומר כדרשה בכל שבת ויום טוב קטע מסוים מהתניא בפני החסידים. כלומר הספר לא גילה את השיטה לציבור. זאת הופצה במהלך עשרים השנים קודם להוצאתו לאור.

הטכניקה היתה להסביר את השיטה ומכאן לאפשר ללומדים לעמוד על רגליים עצמאיות בהתמודדויות שנכונו להם העלאת עיקרי הרעיונות על הכתב, אף שלא היתה נפוצה באותם זמנים בקרב החסידים, היתה הדרך היחידה שהיה יכול רבי שניאור־זלמן להיענות לאלפים שהתדפקו על דלתו. יתר על כן, בעל התניא הפציר במי שלא הבין את תוכני התניא, שיפנה למדריכים מוסמכים באזור מגוריו כדי שיעזרו לו בקריאה, בלימוד ובהפנמה של האמור בטקסט.

ספר התניא ראה אור כשנתיים לפני המאסר הראשון, לפני כמאתיים ועשרים שנה, בשנת תקנ"ז, 1796. מיד כשהמהדורה הראשונה ראתה אור, הועלה הספר באש בווילנה, על־ידי המתנגדים לחסידות למרות זאת, הוא הפך במהרה לספר פופולארי שזוכה להערכה רבה.

 

עדות לביקוש הגדול למסריו של רבי שניאור־זלמן עוד בימיו היא מספר העותקים שבהם נדפס התניא, כבר במהדורות הראשונות. על־פי המקורות החסידיים, המהדורה הראשונה ראתה אור ב־כ' כסלו תקנ"ז, 20 בדצמבר 1796, ב־15,000 עותקים. כיום, כשההדפסה קלה וזולה לאין שיעור, קשה לחשוב על הרבה ספרי עיון שיראו אור כבר במהדורתם הראשונה במספר כזה של עותקים. שנה לאחר מכן הודפסה המהדורה השנייה ב־5,000 עותקים. בשנה השלישית הודפסו 20,000 עותקים נוספים. מאז המשיכו לראות אור מהדורות נוספות על־פי דרישת קהל הקוראים

אמנם ברור שחסידי חב"ד הם הכוח המניע מאחורי ההתפשטות הרחבה של הספר, אולם במאתיים השנים מאז ראה אור לראשונה הוא הפך לנערץ לא רק בתוך חסידות חב"ד. התניא כבש מראשיתו את רוב ראשיהן וחבריהן של החסידויות האחרות, והם עודדו בצורה יוצאת דופן את הלימוד בו. כך למשל, תלמידו של המגיד ממעזריטש, ר' זושא מאניפולי, כתב הסכמה מלאת הערכה לספר. הרבי מקוז'ניץ, מחשובי אדמו"רי פולין, למד בכל יום פרק תניא כשהוא עטור בתפילין רבנו תם. על החוזה מלובלין, בן גילו של רבי שניאור־זלמן, מספרים שאמר כי "אין בן דוד בא עד שתתפרסם תורתו של ר' זלמן"

ר' מענדל וועכטר הוא דוגמה טובה בת זמננו להיקף חדירת התניא לחסידויות מחוץ לתנועת חב"ד. וועכטר שימש בצעירותו ראש כולל מצוינים בסאטמר בשכונת ויליאמסבורג, ניו־יורק. למרות המתיחות הרבה ששררה באותן שנים בין חסידות חב"ד לסאטמר, הקפיד הרב וועכטר להעביר שיעורי תניא לתלמידיו. כדי לברר סוגיות בספר התניא הוא נפגש בחשאי, במשך שנתיים, עם החוזר הראשי של הרבי מלובביץ', ר' יואל כהן, ולמד איתו את תורת החסידות. התנאי שהציב היה שילמדו רק מספר התניא, ולא מהרבנים האחרונים של חב"ד. תנאי זה מלמד עד כמה מחבר ספר התניא לא נתפס בעיניו כשנוי במחלוקת. הרב כהן לא עמד בתנאי. כשבני קהילתו של הרב וועכטר גילו שהוא לומד עם החוזר הראשי גם את פירושי הרבי האחרון של חב"ד על התניא, הם נידו אותו מהקהילה

הגורמים לפופולאריות התניא

השאלה מה במסריו של רבי שניאור־זלמן משך את הקהל עוד בימיו, קשורה קשר הדוק לשאלה מה יש בו בספר התניא שבגינו הוא מתקבל עד היום בהערצה בקרב קהלים רבים. עם זאת, מובן שניתוח מרכיבי ההצלחה של הספר דורש תשומת לב נפרדת. כדי להבין מה הופך את ספר התניא לנערץ בקרב קהל גדול, צריך להבין מה הופך ספר לפופולארי. פרסום ושיווק הם תנאי הכרחי להצלחה של ספר. לולא היה לתניא צבא של שליחים היונקים ממנו ודוחפים אותו, סיכוי סביר שהספר היה נדחק לקרן זווית. בהקשר הזה נהוג לומר כי רבי שניאור־זלמן, בשונה מסופרים רבים אחרים, הותיר אחריו לא רק ספרים, אלא גם אנשים נאמנים שיקדמו את אותם הספרים

 

שיווק והפצה הם תנאי להצלחתה של יצירה, אך לא תנאי יחידי. בהירות וסדירות התניא היוו גורם משמעותי בתפוצתו. הספר אינו בנוי סביב פרשיות השבוע, מועדי ישראל או סביב סוגיות הלכתיות. התניא נדיר בנוף הספרות החסידית בשל המשנה השלמה והמגובשת שהוא מציג, המזמינה את הלומד לעבור תהליך פנימי. תהליך הנפתח בנקודה אחת וחותם בנקודה אחרת, כשבמהלכו חווה הלומד היכרות משמעותית עם נפשו. היכרות הכרוכה בשינוי זווית הראייה שבה הוא מביט על המציאות. בעבור הקורא הישראלי בן־זמננו, התניא עשוי להיתפס כטקסט לא קל. הסיבה העיקרית לכך בדרך כלל היא העדר היכרות מספקת עם עולם המושגים הקבלי־חסידי העומד בתשתית הרעיונות. אולם למי שהתוודע לכתביו האחרים של בעל התניא, ברור כי המחבר השקיע מאמץ עצום בניסיון להפוך את הספר לנהיר ונגיש עד כמה שאפשר.

מלכתחילה הספר נכתב בעברית בהירה יחסית. שפה שבה הקפיד בעל התניא להשתמש בכתביו ואיגרותיו. אפילו את התשובות לחקירת הקיסרות הרוסית כנגדו, בשנת תקמ"ח, 1798, בחר לנסח בשפת הקודש, ולאחר מכן לאפשר את תרגומן לרוסית. יתר על כן, מאז הספר העברי הראשון שיצא לאור, על־פי הידוע, בשנת רל"ה, 1475, באיטליה, נהגו להדפיס פירושים וספרי מוסר בכתב המכונה כתב רש"י. בעל התניא חרג מנוהג זה. בשונה מהמקובל, הוא השתמש באותיות מרובעות, בפונט מרווח ונוח לקריאה. לכן בעבור מי שבקיא במונחים ועקרונות שבהם המחבר עושה שימוש, הקריאה בתניא היא קולחת ונהירה, בוודאי ביחס ללימוד מאמרים בעלי אופי קבלי, ואפילו ביחס לשיחותיו ולמאמריו האחרים של רבי שניאור־זלמן עצמו.

 

ועדיין, שיווק וקידום יחד עם סדירות ובהירות אינם מספיקים כדי להפוך ספר למצליח. האמור לגבי המפגשים האינטימיים שקיים רבי שניאור־זלמן נכון גם לגבי ספר התניא עצמו. אחד התנאים היסודיים להצלחה של ספר הוא שהשאלות שבהן הוא עוסק יהיו רלוונטיות לקורא. בדרך כלל, הקורא מתעניין בספר מסוים משום שהוא טומן בחובו מסר כלשהו בעבורו. הספר יכול להעשיר את ידיעותיו, את שפתו ולשונו, לשמש מקור בידורי או להוות בעבורו מדריך מעשי לחיים בעלי משמעות.

בהקדמה לתניא מעיד המחבר כי הקריאה היא לרוב הליך סובייקטיבי. כל אדם קורא מהמקום שבו הוא נמצא ולכן מבין דברים שונים בנקרא. הקריאה הסלקטיבית לא תלויה רק ביכולות האינטלקטואליות של האדם. לעתים כשאדם מצוי במצב של טרדות, חרדות, בלבול וחוסר ודאות, הוא יבין את הכתוב אחרת מאשר במצבים של רגיעה וביטחון.

 

יתר על כן, בני אדם שונים זה מזה בכישוריהם השכליים ובהתייחסותם להתרחשויות ורעיונות שונים. לכן ממילא יש שיוקסמו מספר אחד ויש שיתרשמו מחיבור אחר. יש כאלה למשל שילמדו את תורת הפיזיקה או האסטרונומיה ויתרגשו מכל ממצא. הידיעות המדעיות שאליהן הם ייחשפו יתחברו אצלם לתענוג שכלי הקשור בגילוי של דבר מה חדש. אחרים ימצאו עצמם משתעממים במהרה מלימודי המדעים המדויקים. הספר הטוב הוא זה המצליח לתת מענה לשאלות שהקורא שואל את עצמו במגוון של מצבים. התניא עונה על דרישה זאת. המטרה המוצהרת של החיבור, לדברי רבי שניאור־זלמן, היא להוות תחליף לשיחה אישית, למפגש פנים אל פנים עמו. שיחה בין קורא המסכים להיפתח, לכותב המכיר את נבכי הנפש ומכוון את תיאוריו ודיוניו להתמודדות עם הטרדות המעסיקות את הקורא.

מסיבה זו בימינו לימוד שיטת התניא בקבוצות שונות וטיפול על־פי התניא חורגים הרבה מעבר לעולמה של החסידות והחסידים. התמוטטותן של האידיאולוגיות הקולקטיביסטיות, הסוציאליזם והלאומיות, לצד התפשטות התרבות הקפיטליסטית, הגבירו את הצימאון לתפיסות ושיטות המשיבות את האדם למרכז. בתוך כך, גם המערכת הפרשנית שהציע בעל התניא לחסידיו, לפני כמאתיים שנה, תפסה תאוצה. בעולם שבו היחיד מחפש את משמעות חייו ובתוך כך תר אחר כלים להתמודדות עם מצוקות הנפש, התניא התגלה כספר הדרכה מבוקש. ספר המציע ללומד את השקפת רבי שניאור־זלמן לגבי תכלית החיים ופורס את עצותיו לעבודה נפשית־רוחנית.

 

מהלך הספר

מסע בזמן - שני הפרקים הראשונים

מהיכן נבעה שיטתו של בעל התניא? עם אילו סוגיות יסוד בעולמה של היהדות ניסה בעל התניא להתמודד?

רבים מכירים את העיקריים שבכתבי רבי שניאור־זלמן, ובראשם ספר התניא ושני קובצי המאמרים על פרשות השבוע, תורה אור ולקוטי תורה, שערך והדפיס נכדו, המכונה אדמו"ר ה"צמח צדק". אולם בשנים האחרונות נדפסו כרכים רבים המקבצים מאות מאמרים שנשא בפני תלמידיו במהלך השנים. חלקם מהשנים שלפני הדפסת התניא ואפילו מהשנים שקדמו להפיכתו למנהיג רשמי של החסידות. ספרים אלה מקפלים בתוכם את עיקרי הרעיונות שעתידים להופיע בתניא ומהווים עדות לתפוצת השיטה של בעל התניא עוד קודם הדפסת ספרו. כמות המאמרים והיקף הנושאים שבהם הם עוסקים, מלמדים על הקשר ההדוק של רבי שניאור־זלמן עם שומעיו ועל הכוחות העצומים שהשקיע בקהלו. אך הם גם מלמדים כי רבי שניאור־זלמן לא קיים שיח רק עם שומעיו, אלא היה נתון בשיח מתמיד עם מוריו ועם ספרי הקבלה שעל בסיסם עיצב את שיטתו.

לנצח כל רגע מחדש עוסק אמנם בהיבטים הפסיכולוגיים של תורת רבי שניאור־זלמן. עם זאת, בעיניו סוגיות הקשורות למבנה הנפש לא היו מנותקות מהשאלות היסודיות שהעסיקו את חכמי ישראל בדורות קודמים. לכן בטרם ניתן לבחון את השיטה של בעל התניא, הפרק הראשון בספר צועד צעד לאחור. אל צפת של לפני כארבע־מאות וחמישים שנה. צפת בתקופתו של האר"י. המסע אחורה בזמן נועד לברר מהן השאלות המרכזיות, העיוניות והמעשיות שהעסיקו את היהדות בתקופה שעל סף העידן המודרני, ואילו מהן התגלגלו, תובעות מענה בהיר, לפתחו של בעל התניא.

הפרק השני בספר הוא ביוגרפי במהותו. פרק זה עוקב אחר התחנות העיקריות בחייו של רבי שניאור־זלמן, מתוך מטרה לאתר את הגורמים שהניעו אותו לכתוב את ספרו ולבאר שאלות יסוד בתורת האר"י והבעל־שם־טוב.

אבחון וטיפול - הפרק השלישי עד התשיעי

מה אמר בעל התניא לקהל שקנה את לבו? איזו השקפה ביקש לעצב בקרב הקהל כדי שיוכל להתמודד עם המציאות? מה באותם רעיונות שגיבש נותר רלוונטי גם כיום?

על שאלות אלה מבקש ספר זה לענות. כאמור בהקדמה, לנצח כל רגע מחדש מזמין את הקורא למפגש אינטימי עם בעל התניא. מפגש שהוא מעין "יחידות", שבמהלכה יתבארו עיקרי שיטתו הטיפולית והעיונית. "יחידות" היא המפגש בין הרבי לחסיד, שבו מדריך הרבי את החסיד באופן אישי. במהלך ה"יחידות" ממוקד הרבי בחסיד, בבעיותיו ובצרכיו. החסידים היו מתכוננים לקראת ה"יחידות" בצורה יסודית. את השאלות שהעסיקו אותם הם היו מקדימים להעלות על הכתב ולמסור לרבי בתחילת ה"יחידות" או לפניה.

בשפה המודרנית ה"יחידות" יכולה להיות מתוארת כסוג של טיפול והדרכה נפשית־רוחנית, לה זכו החסידים מהרבי. ה"יחידות" תהיה מורכבת בדרך כלל משלושה מרכיבים יסודיים. אבחון הרבי את המצב המצוי, את המצוקות, הדילמות והקשיים האובייקטיביים שמהם סובל האדם שמולו, כמו גם את המצוקות הפסיכולוגיות הנובעות מחוסר איזון נפשי. בשלב השני יופיע תיאור המצב הרצוי, שאליו יש לשאוף. המצב הכולל את הפתרון לבעיה ואת המזור לנפש. ולבסוף הרבי ישטח את הדרך, את העצות המתאימות כדי לעבור מהמצב המצוי לזה הרצוי.

 

הלומד בתניא בדרך כלל יתקשה לעקוב אחר המהלך השלם של המחבר. הסיבה לכך נעוצה בריבוי הפרטים והרבדים שמהם מורכב הספר. בספר זה הכוונה היא להסיג את זווית הקריאה, ולהתבונן בתניא כבציור שהושלם, כדי לעמוד על מלוא היקפו. התמונה הכוללת המתגבשת מתפרסת על־פני שלושת המרכיבים שמציע בעל התניא לנכנסים אליו ל"יחידות" - אבחון, תיאור האידיאל והצעת הדרכים לטיפול, שינוי והתקדמות. על־פי שלבים אלה בנויים הפרקים הבאים בספר זה. הפרק השלישי, "המאבק הפנימי", מציג תמונה כללית של המתחולל בנפש פנימה. מתוך אותו מאבק עולות תובנות ראשוניות לגבי התודעה שמבקש רבי שניאור־זלמן מקוראיו לאמץ. שני הפרקים הבאים, הרביעי והחמישי, עוסקים בניתוח מדוקדק ומעמיק יותר של הנפש. אילו כוחות פועלים בה, כיצד הם באים לידי ביטוי, מה היחסים בין הכוחות, מה יוצר מצבים של חוסר איזון בנפש וכיצד ניתן לאפיין סוגי אישיות שונים. יחד, שלושת הפרקים מהווים תמונה של מבנה הנפש העוזרת לאדם לבחון את מצבו. מתוך המערכת המושגית המקיפה שמציע בעל התניא, האדם מקבל כלים להכיר את עצמו, את מבנה נפשו וכמה מהסיבות לתהליכים הרגשיים והשכליים שהוא חווה.

הפרק השישי מציג את האידיאל בר־ההשגה. את דרך החיים הרצויה שבמרכזה עומדת דמותו של "הבינוני". "הבינוני" הוא גיבור ספר התניא הנלחם על הניצחון בכל רגע מחייו. לאחר ניתוח מבנה הנפש והצגת הדמות האידיאלית, בשלושת הפרקים הבאים מוצגת הדרך הטיפולית שבשיטת בעל התניא. הפרק השביעי מרחיב על אודות טכניקת ההתבוננות. הפרק השמיני פורס סדרה של עצות מעשיות שמעניק בעל התניא לקוראיו לצורך התמודדות עם מצבי נפש שונים. בתוך כך נחשף המכנה המשותף של כל אותן עצות. הפרק התשיעי מצביע על הקשר בין היחס אל הזולת וערך הנתינה לבין עבודה עצמית.

עקרונות המחשבה היהודית - שני הפרקים החותמים

התניא, כפי שתואר עד כה, הוא ספר עיון מעמיק המורכב מעצות שהעניק בעל התניא לקהלו, במטרה שאלה יפרקו את המשנה הפילוסופית לעצות מעשיות, בנות ביצוע ויישום בחיי היומיום.37 אולם במבט נוסף אפשר למצוא בספר עוד אתגר שעמו התמודד רבי שניאור־זלמן, אתגר הבולט על רקע צומת הדרכים בהיסטוריה האנושית שבו עמל על תורתו.

כגודל ההערצה שלה זכה בעל התניא, כך גודל ההתנגדות לו ולשיטתו. רוחות חדשות נשבו ביהדות העולמית והשינוי עמד בפתח. שלא ברצונו, רבי שניאור־זלמן נאלץ לעמוד מול התנגדויות ואתגרים בהיקפים גדולים. באופן כללי אפשר לתאר ארבע חזיתות שמולן נגרר לקרבות תכופים.

החזית האחת היא זו של המתנגדים לתנועת החסידות. מלחמות המתנגדים כנגד החסידים זכו למחקר מעמיק ונדונו בספרים ומאמרים רבים. זיכרונות הצלחת התנועה השבתאית הותירו חותם כואב בקרב רבני הקהילות. זיכרונות שגררו חשש מפני חידושים ושינויים. נוסף על החרדות מפני שינויים, המאבקים גילמו מניעים פוליטיים וכלכליים. רבי שניאור־זלמן נאלץ תכופות להנמיך את גובה הלהבות ולהוכיח כי החסידות לא שינתה דבר מתורת ישראל, אלא להפך, לדידו היא מאירה ומסכמת אותה בדרך הנכונה והראויה.

החזית השנייה היא זאת של השלטונות הלא־יהודיים בכלל והשלטון הרוסי בפרט. רבי שניאור־זלמן היה מעורב בקידום החיים היהודיים גם למול הסביבה והמשטר הלא־יהודי. בעקבות הלשנות המתנגדים הוא נאסר פעמיים, באשמת חתירה תחת שלטון הצאר. בכל מאסר הוא היה צריך להוכיח את נאמנותו ונאמנות החסידות למשטר הרוסי, שכבש שטחים שהיו שייכים בעבר לפולין. המאסרים ותוצאותיהם השפיעו על אופי היצירה החסידית של רבי שניאור־זלמן ועל דרכי קידומה

החזית השלישית היא של תנועת ההשכלה. תוכניתם של משה מנדלסון ונפתלי צבי הרץ להשתלבות בתרבות הגרמנית הביאה בסופו של דבר לחילון ולהמרת דת מואצת. רבי שניאור־זלמן ראה עצמו כעומד בחזית המאמצים למנוע את התפשטות תנועת ההשכלה ולהציע חלופה לתקווה שפיזרה לעתיד טוב יותר ליהודים על־ידי התערות בסביבה.

ולבסוף, החזית הרביעית כללה מאבקים והתנגדויות קשות מבית. ההצלחה עוררה התנגדויות עקרוניות אך גם מופעי קנאה, אי הסכמות ופיצולים פנימיים, והם זימנו לרבי שניאור־זלמן כמה וכמה עימותים.

 

ספר התניא לא נכתב כתגובה לארבע החזיתות. עיצובו הקדים את רוב המאבקים שנכונו לרבי שניאור־זלמן ונשען על הבנתו את עולם המחשבה היהודית. אולם לאחר שגובש הוא התגלה לא רק כספר הדרכה לחסידים, אלא כמקור יעיל לתשובות לטובת המאבקים העתידיים על דמותה של היהדות. במובן מסוים, רבי שניאור־זלמן חזה את ההתקפות החוזרות ונשנות על עולם התורה והמצוות וביקש להגדיר מהי יהדות. מהו ייחוד היהודי, מה תפקידו בעולם ועל אילו יסודות עקרוניים מתבססת היהדות. עשרים שנה עמל בעל התניא על ספרו, כשהוא מדקדק בכל מילה ואות. הדקדוק הזה לא נועד רק כדי להוציא לאור ספר עצות פסיכולוגי רוחני־אמוני, אלא כפי הנראה גם כדי לסדר את עולם המחשבה היהודית

את המחלוקת בימיו כנגד שיטתו בפרט ושיטת החסידות בכלל השווה רבי שניאור־זלמן באחת מאיגרותיו למחלוקת כנגד הרמב"ם. את האיגרת הוא מסיים באמונה שגם שיטתו תנחל הצלחה כשיטת הרמב"ם ותתגלה תרומתה למחשבה היהודית. וכך בלשונו:

"זכרו ימות עולם, כי מי לנו גדול ממשה בדורו, הרי הוא הרמב"ם ז"ל, אשר בארצו בספרד גדל בשם טוב הלוך וגדל מאוד.. אך בארצות הרחוקות אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו, החזיקונו למין וכופר בתחיית המתים ושרפו ספריו... אך כאשר חלפו ועברו ימים רבים... ותצמח אמת מארץ וידעו כל ישראל כי משה ותורתו אמת וכו'. וכה יהיה לנו במהרה בימינו אמן."

נוסף על תקוות הניצחון וההתגברות על התנגדויות, במבט היסטורי ישנם כמה קריטריונים שעל־פיהם אפשר להשוות את מפעלו של בעל התניא לזה של הרמב"ם ספריהם העיקריים של שני הכותבים הללו נכתבו בידיהם ולא בידי תלמידיהם. שניהם חששו שבצוק העתים וירידת הדורות יאבדו חלקים מתורת ישראל, ולכן שקדו על כתביהם. עד לזמנו של הרמב"ם, היהדות היתה עמוסת פרטים ומרובת מקורות אם כי לא מסודרת בכתב. הרמב"ם, לראשונה, ניסה והצליח לסדר את היהדות בצורה שיטתית. מפעלו החשוב והגדול ביותר, משנה תורה, שכתב בשנות השלושים לחייו אך הגיה כל ימיו, היה בעל יומרה גרנדיוזית. במפעל סידור וארגון אדיר ממדים זה כינס הרמב"ם לתוך ארבעה־עשר פרקים את הטקסטים המפוזרים שהיו קיימים בזמנו על מדף הספרים היהודי. עד כמה מרחיקת לכת היתה יומרתו אפשר ללמוד מדבריו של הרמב"ם בעצמו - קראו בתורה, קראו בספרו, משנה תורה, וזהו, אינכם צריכים לקרוא עוד שום ספר באמצע

בהיבט מסוים התניא הוא מפעל בעל יומרה דומה, רק שבכל הקשור לפנימיות התורה. בתניא קיבץ רבי שניאור־זלמן את רעיונות פנימיות התורה עד לזמנו, ניסח אותם בצורה מאורגנת ושיטתית וקישר אותם באופן מובהק למבנה המצוות. בתוך כך ענה על שאלות יסודיות במחשבה היהודית, כגון: מיהו האדם, מיהו הבורא, מה הקשר בין הבורא לאדם, מה ערך המצוות המעשיות ומהי תכלית הבריאה. מבחינתו, המחשבה היהודית קשורה קשר הדוק לספרות הקבלה והחסידות כמו למבנה ההלכה. בשני התחומים, ההלכה והקבלה, עסק בימי חייו כבשני גופי ידע הקשורים זה בזה.

 

לאור האמור, מתוך ההקשר של תורת הנפש, לנצח כל רגע מחדש עוקב אחר מאפייניה של היהדות, כפי שהתווה בעל התניא. לאחר שיתוארו מבנה הנפש ודרכי ההתמודדות עם בעיות רגשיות שונות, הפרק העשירי בספר דן בשאלה מהי פסיכולוגיה יהודית ומהם עקרונותיה. הקושי בתשובה לשאלה זו, כך עולה, אינו נעוץ בהגדרה מהי פסיכולוגיה, אלא בדיון על אודות השאלה מהי יהדות ומה תפקידו של העם היהודי כפרטים וכעם. בפרק האחד־עשר והאחרון, וכהמשך ישיר לפרק הקודם לו, יידון ערכן של המצוות, ובעיקר מצוות התפילה, במסגרת הפסיכולוגיה של בעל התניא.

אולם לפני תיאור מבנה הנפש, שטיחת העצות לחיים וניסוח מאפייניה של היהדות, אנו כאמור צריכים לחזור אחורה בזמן. המטרה של המסע בזמן היא לבחון מה היו השאלות המרכזיות, בהיבט של תורת הנפש, שהעסיקו את גדולי המקובלים ואנשי ההגות היהודית, שאלות שעמן ביקש להתמודד גם רבי שניאור־זלמן בספרו.