פרולוג
הלילה הזה ייגזר הגורל, לחופש, לעבדות, או למוות.
לאחר שנשמע הבית השלישי של פזמון הקציר, יישר רוּחַא את גוו וחילץ את עצמותיו והן נענו בקול פיקוק. מאחוריו השתרך שובל של שיבולי שעורה תפוחות ממימי הפרת. הוא היה גאה בעצמו. לאחר שבמשך שנים הסתייע בעזרתו הסמויה של חברו החסון, הצליח סוף סוף בחודשים האחרונים לעמוד במכסת הקציר בכוחות עצמו.
הנוגש חזר ופיזם את מנגינת הקציר מההתחלה. רוּחַא העביר את כל המתח האצור בנפשו לידו האוחזת במגל וחזר לעבודתו.
ייתכן שדווקא היום יזדקק חברו לראשונה לעזרתו במילוי מכסת הקציר. בימים כתיקונם, היה חברו טִימִין מסוגל לקצור מטען חמור שלם יותר ממנו, אך לא היום הזה. טִימִין הבוגר ממנו בשלוש שנים היה גבוה כמעט בראש, וכתפיו הרחבות וחזהו השרירי האמירו את מחירו כעבד. רוּחַא הצנום שׁח תחת משקל ראשו הגדול, ויכולתו לשרוד כעבד התמיהה לנוכח חולשתו.
עבודת הקציר הייתה מלאכה מפרכת ביותר, אך הנחילה כבוד משום שגם שכירים עבדו בה. השכירים השתכרו שקלי כסף ונחושת על פי משקל השעורים שקצרו. העבדים קיבלו רק קצבאות שעורים ושֵכר, אך הם זכו גם בצמר הכבשים שנתפס בחוחים ובדרדרים. רוּחַא הודה על מזלו הטוב לאלוהי אבותיו, דָגוֹן. מרבית שבויי המלחמה נטבחו בעינויים כדי לזרוע אימה בלב האויב ולהניעו לכניעה ללא קרב. עיניהם של שבויים אחרים נוקרו לבל יברחו משיירות השלל, ותחת זאת יירתמו כבהמות לגלגל ויעסקו בשאיבת מי הבאר. שלא כטימין, שנולד חופשי ונשבה, רוּחַא, שנולד לעבדות, העדיף לשמוח בחלקו. כשהשווה את עצמו לקורבנות המלחמה, או לעבדים שהוטל בהם מום, הוא חש שהמזל נטה לו חסד. הוא לא הרהיב להשוות את עצמו לבני החורין.
אביו של רוּחַא נשבה בעיר הולדתו אוּגָרִית, בארץ הארזים, ונמכר שוב ושוב, עד שלבסוף הובל במורד הפרת לאוּרוּק, בארץ בין־הנהרות. שם קנה אותו סַבסֵסֵר, בעל אחוזה שומרי, במחיר מציאה. אמו של רוחא הייתה ממוצא עֵילָמִי, כמו טימין. היא נשבתה במזרח ונמכרה על ידי קצין שומרי שזכה בה כשלל. רוחא נולד אצל סַבסֵסֵר, אדונם של הוריו.
עבד שלא עמד במכסת הקציר הולקה במגלב. לעתים המריץ המגלב את חריצותו ודרבן אותו לעמוד במכסה, אך לעתים, כשהיה העבד ממילא בקצה גבול יכולתו, התיש אותו המגלב עוד ועוד ולבסוף הביא עליו את מותו. רוּחַא הולקה רבות ולא פעם נמצא בסכנת חיים. נפשו של רוּחַא נקשרה בנפשו של טימין: בזכות עזרתו של זה, שבלעדיה היה המגלב מצליף בו עד מוות, וכן בשל שפת האם המשותפת, העילמית. מאז הכריעה עבודת הפרך את הוריו טימין היה לו כמשפחה.
השיבולים הזהובות שמילאו את החללים שבין עצי הפרי השתרעו עד מרבדי הנרקיסים הלבנים ושורת הברושים שסימנה את גבול החלקה. מעבר לברושים נמצאו חלקותיהם של האדונים האחרים ומעבר להן, באופק המערב, שַמָש החל כבר לעטות את אדרתו האדומה לקראת כניסתו לשאול.
ברגע שנשק האל שַמָש לאופק חדלו הכול מעבודתם, שכירים כעבדים. הם ידעו: עליהם להסתלק מהשדה בטרם ייפתחו שערי השאול לקבל את פני שַמָש. שדי השאול מנצלים את פתח השקיעה כדי לחמוק ולאכול מן השעורה שבשדות. הנשארים בשדה בשעות אלו, קודם עלות סין, אל הירח, להגן על בני האדם, מסתכנים בטירוף ושאר דיבוקים שונים ומשונים. משיעבור שַמָש אל מעבר לאופק, לממלכת השאול של נֵרגַל, יוכל רוחא לנוח סוף סוף מעמל יומו. כך התנהלה החלוקה בין האלים לבני האדם. כשנח שַמָש בשמים, עבדו רוחא וחבריו בשדה, וכששַמָש עסק בעבודת לילו בממלכת השאול, נח רוחא.
למרות הסכנה, היו אלה השעות שטימין ניצל כדי להכין את בריחתו אל החופש. טימין הבין שהוא מתגרה באלי השאול אך לא מצא דרך אחרת. רק באותן שעות התאפשר לו לעבוד באור ששַמָש הותיר מבלי להיתפס. כשטימין הרטיב נצרים שנועדו לקשירה או ערך ניסויים בקנה שישמש לנשימה, ישב רוחא בבקתתם ושינן פסוקי הגנה שיעלימו את טימין מעיניהם של השדים והנוגשים גם יחד.
